לפני בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן ביום 20.10.15 בהעדר התייצבות המבקש, ובו הורשע המבקש בעבירה של אי ציות לאור אדום, בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה, ונגזרו עליו קנס בסך 1,200 ₪ ופסילה של חודש על תנאי למשך שנה.

טענות הצדדים

לטענת המבקש, בחודש אפריל 2014 עברה משפחתו משבר, וביום 23.4.14, היום בו נחשד בעבירה דנן, היה נתון בסערת רגשות אשר אינה מאפיינת את התנהגותו כלל והתנהגותו בכביש בפרט, ועם זאת זכרון האירוע לא מש מליבו והוא משתדל להפיק את הלקח ולנהוג בזהירות ביתר שאת. המבקש ציין כי מאז אותו אירוע הוא מחכה לקבלת הזמנה לדין ומצפה להגיע לבית המשפט בכדי לשטוח טענותיו, אך עד לקבלת המכתב לא קיבל ההזמנה לדין. עוד ציין המבקש כי הוא אזרח שומר חוק, וביקש מבית המשפט להתחשב בעברו הנקי מעבירות.

המשיבה התנגדה לבקשה מן הטעם שהמבקש לא ציין בבקשתו מדוע לא טרח להתייצב לדיון ו/או איזה עיוות דין ייגרם לו בהותרת ההרשעה על כנה.

דיון והכרעה

סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"), קובע את אמות המידה המנחות את ביהמ"ש בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק דין. הסעיף קובע שני טעמים, שאינם מצטברים, המצדיקים ביטולו של פסק דין: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבות הנאשם למשפטו או לחילופין גרימת עיוות דין לנאשם כתוצאה מאי ביטול פסק הדין.

ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל נקבע כי: "בשלב זה ניצב המבקש לפתחו של בית המשפט כאשר מבוקשו הוא לקבל "כרטיס כניסה" לקיום חוזר של הליך שהתנהל לכאורה כדין והסתיים. על המבקש מוטל אפוא הנטל לשכנע את בית המשפט כי מתקיימים טעמים המצדיקים את הנעת גלגלי המערכת מחדש".

א. בחינת סיבה מוצדקת לאי התייצבות המבקש

לטענת המבקש כאמור, הסיבה לאי התייצבותו נובעת מכך שלא קיבל הזמנה לדין. אולם, מעיון באישור המסירה (ת/1), עולה כי ההזמנה לדין נשלחה לכתובתו של המבקש ת.ד 255 קדומים 44856 בדואר רשום מס' RA-014851678H4 וחזרה בציון "לא נדרש", כך שבהתאם לתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מתקיימת "חזקת המסירה", ועל המבקש הנטל להפריכה. בענייננו, המבקש לא הוכיח כי לא קיבל את הדו"ח מסיבות שאינן תלויות בו, ולפיכך החזקה לא נסתרה.

מכל מקום, משלא הייתה התייצבות מטעמים הנעוצים במבקש, לא יכול הוא לטעון שלא ניתן לו יומו (ראה: רע"פ 9142/01 סוראיה איטליה נ' מדינת ישראל).

ב. בחינת גרימת עיוות דין

בע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם נקבע כי: "... בקשה לביטול פסק דין אין להגיש באופן סתמי וללא ביסוס הטענות המועלות בה. כפי שנקבע בעניין איטליא על המבקש להעלות בבקשתו לביטול פסק הדין את כל טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו, ככל הנדרש. בית המשפט המעיין בבקשת הביטול מוסמך לדחותה על סמך האמור בה בלבד; כך ייעשה בוודאי אם הטענות אינן מאומתות והבקשה אינה מגלה עילה לביטול פסק הדין".

המבקש לא השמיע בבקשתו כל טענות ממשיות ביחס לעבירה בה הורשע ולא העלה טענת הגנה כלשהי.

לא מצאתי כי ייגרם למבקש עיוות דין בענישה שהוטלה עליו, וזאת נוכח העבירה המיוחסת לו. יצוין כי, בעת גזירת העונש התחשבתי בכך שלמבקש הנוהג משנת 97 אין הרשעות להצגה.

לאור כל האמור לעיל, בניגוד לדעת המבקש, ובהעדר טענת הגנה ממשית לגופו של עניין, לא נראה כי קיים חשש כלשהו לעיוות דין, ולכן הבקשה נדחית.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, כ"ה כסלו תשע"ו, 07 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.