תביעת נזק גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים).

התביעה וראיות הצדדים

1. התובעת, ילידת 2000, הגישה נגד הנתבעים תביעה בגין נזק גוף שנגרם לה ביום 15.5.10 עת הייתה כבת 10. התביעה הוגשה כחמש שנים לאחר קרות התאונה, באמצעות הוריה, אך במהלך ניהול ההליך בגרה התובעת. הנתבעת 1 היא אם התובעת והיא המשתמשת ברכב בעת קרות התאונה הנטענת. הנתבעת 2 היא מבטחת הרכב (להלן – הנתבעת). אין מחלוקת בדבר קיומה של פוליסת ביטוח והמחלוקת היא בדבר נסיבות קרות התאונה והנזק.
2. כתב התביעה אינו מפרט את נסיבות קרות התאונה, אלא נוקט בדרך של הפניה לטופס הדיווח על התאונה, כפי שהגישה אם התובעת למשטרה. הנתבעת לא הלינה על כך והשלימה עם האופן בו נערך כתב התביעה. הנתבעת הכחישה את נסיבות קרות התאונה, כנטען, ולאור כך נשמעו ראיות הצדדים. שמעתי את התובעת ואמהּ בעדות ראשית ביחס לשאלת האחריות, וכן הוגש תצהיר מטעם התובעת ביחס לשאלת הנזק.
3. לגרסת התובעת, ביום התאונה היא נסעה עם אמהּ לסבתהּ על מנת להשאיר שם את אחיה הקטן. האם הייתה אותה עת במהלך לימודי דוקטורט וביקשה לנסוע לאחר מכן לספריה. לאחר שהאח הקטן הושאר אצל הסבתא, חזרו השתיים בנסיעה לבית המשפחה. האם עלתה הביתה על מנת ליטול את חומרי הלימוד והתובעת נותרה עדין ישובה במושב האחורי ברכב, כאשר הוא מונע. התובעת העידה כי בשלב זה ביקשה לעלות הביתה אף היא ולכן יצאה מהרכב דרך הדלת האחורית וכאשר ירדה, כף רגלה השמאלית הסתובבה והיא נפלה. התובעת הדגימה לבקשת הנתבעת את האירוע ומההדגמה עלה כי סיבוב הקרסול התרחש עם מגע הרגל בכביש במהלך הקימה והיציאה מהרכב.
4. התובעת העידה עוד כי מיד עם קרות האירוע היא בכתה ואמהּ מצאה אותה כך לאחר שירדה חזרה מהבית. בשלב זה לא נלקחה התובעת לטיפול רפואי, שכן מדובר היה ביום שבת בו המרפאות בכפר סגורות והאם סברה שאין מדובר בפגיעה חמורה. למחרת היום התגברו כאביה של התובעת ורופא ביקר בביתה והפנה אותה לצילום במרפאה. בהמשך, התברר כי נגרם לה שבר ורגלה גובסה.
5. אם התובעת העידה אף היא ומסרה גרסה דומה. האם העידה כי ביקשה אותו יום לנסוע לספריה לצורך לימודיה ולכן נסעה יחד עם התובעת על מנת להשאיר את בנה הקטן אצל הסבתא. האם העידה כי לאחר מכן נסעה הביתה חזרה על מנת ליטול את חומרי הלימוד ולהחזיר את התובעת. בשלב זה היא החנתה את הרכב ועלתה הביתה כאשר הרכב מונע. התובעת נותרה ברכב והאם סברה שהיא תעלה אחריה. בהתאם לעדותה, כאשר חזרה שמעה את התובעת בוכה ולשאלתה היא סיפרה לה שבעת הירידה מהרכב היא סובבה את הקרסול ונפלה. האם תיארה כי בשלב זה העלתה את התובעת הביתה וטיפלה בה באמצעות קרח וכי למחרת הוזמן רופא אשר הפנה אותה לצילום, בו התברר שנגרם לה שבר. לשאלת ב"כ הנתבעת הסבירה האם כי לא חשבה שמדובר בפגיעה חמורה ולכן לא פנתה מיד לטיפול, אך לאחר שהתברר שהכאב אינו חולף הוזמן רופא אשר הפנה אותם לצילום. האם התבקשה להתייחס לעובדה שהרופא שהוזמן לביתה לא ציין את נסיבות התאונה כפי שהיא והתובעת מתארות כיום והשיבה כי היא סיפרה לרופא את הסיפור כפי שהיא מספרת כיום ואינה יודעת מדוע הרופא לא רשם זאת. יובהר כי הרופא לא רשם גרסה שונה, אלא לא רשם כל גרסה זולת המשפט "חבלה בכף רגל שמאל" ובסיום צוין "טראומה".
6. להשלמת התמונה יצוין כי לבקשת התובעת הוריתי על מינוי מומחה בתחום האורתופדיה אשר קבע כי נותרה לה נכות בשיעור 5% עקב התאונה. בחוות דעתו של ד"ר א. גרינטל צוין בפרק הדיון כי עקב התאונה הנטענת נגרם לה שבר של בסיס מסרק חמישי בכף רגל שמאל והיא מתלוננת כיום על כאב וקושי בהליכה. בבדיקה קלינית נמצאה הגבלה בתנועה הטיביותלרית לכיפוף גבי ובבדיקת הדמיה נמצאה "אי סדירות מסוימת במבנה התלוס שעשויה להתאים לשבר ישן כמעט ללא תזוזה בתלוס שהתאחה וכן אי סדירות של הרצועה". לאור כך קבע המומחה כי נותרה לתובעת נכות בשיעור 5% בהתאם לסעיף 48(3)(א) לתקנות המל"ל וזאת עקב כאבים וקושי בתפקוד (הערה: הסעיף קובע 10% והמומחה קבע אפוא נכות בשיעור מחצית).
7. ביחס לנזק טענה התובעת כי לאחר התאונה סבלה מכאבים תקופה ממושכת וכי ביצעה שורת טיפולי פיזיותרפיה. התובעת טענה כי התקשתה בהליכה ונעדרה מבית הספר תקופה ארוכה. לטענתה כיום היא מתקשה בעמידה ממושכת, בעליה ובירידה במדרגות, וכן היא מתקשה במשחק ובשיעורי ספורט כבני גילה.
8. הנתבעת לא הביאה כל ראיות.

סיכומי הצדדים

1. ב"כ התובעת סיכם טענותיו בעל פה בסיום הדיון. בטיעוניו נטען כי התובעת ואמהּ עשו רושם אמין ובית המשפט התבקש ליתן אמון בגרסתן. צוין כי אין מדובר בגרסה יחידה של בעל דין, שכן גרסת האם מחזקת את גרסת התובעת, וכי האחרונה מסרה לה מיד לאחר התאונה את גרסתה. עוד צוין כי מסמך המרפאה מיום המחרת מתאר את גרסת התובעת וכי אף בכך יש כדי לחזק את גרסת התובעת ואמהּ. ביחס למסמך הרופא שהוזמן לבית התובעת, צוין כי הוא אינו מתאר גרסה כלל ומשכך אינו יכול לפגום במהימנות גרסת התובעת ואמהּ. עוד נטען כי הנתבעת לא הציגה כל גרסה נוגדת ולא העידה אף את החוקר שנשלח לבית התובעת. ביחס לשאלה אם מדובר בתאונת דרכים צוין כי הפסיקה והחוק הכירו בכך שפגיעה אגב ירידה מרכב היא בגדר תאונת דרכים. ביחס לנזק צוין כי מדובר בנערה צעירה הלומדת רפואה וכי הנכות שנגרמה לה תביא לפגיעה ביכולתה לעסוק במקצוע זה, בשל הצורך לעמוד במשך שעות ולהתנייד בבית החולים. בעניין גובה הנזק ביקש ב"כ התובעת לחשבו בהתאם לשכר הממוצע במשק והפנה לחישוב שנערך בתצהיר התובעת.
2. הנתבעת ביקשה לסכם בכתב והתרתי זאת. הנתבעת חלקה על קרות התאונה וטענה כי שורת תמיהות בגרסת התובעת ואמהּ אינן מאפשרות ליתן אמון בגרסתן. הנתבעת הפנתה לטופס הדיווח על התאונה וציינה כי הוא מנוסח בגוף שלישי ולוקה "בפירוט יתר" דבר המלמד, לשיטתה, על הכנה לקראת הגשת תביעה. הנתבעת הרחיבה עוד בדבר חוסר ההיגיון, לשיטתה, בעובדה שהתאונה התרחשה יממה לפני הפניה לטיפול רפואי. הודגש כי מדובר בשבר הגורם כאבים קשים, דבר שאינו מתיישב עם המתנה בת יממה טרם פניה לטיפול רפואי. בעניין זה הביעה הנתבעת אף תמיהה בדבר הצטרפות התובעת לאמהּ רק על מנת להסיע את האח לסבתא וטענה שאין בכך היגיון. עוד ציינה הנתבעת כי מנגנון התאונה אינו מתיישב עם הנזק שנגרם, אך יכול להתיישב עם פגיעה במדרגות הבית כאשר התובעת יחפה. הנתבעת הפנתה עוד למסמך שערך ד"ר עלואן אשר הוזמן לבית התובעת וטענה כי הוא אינו מאזכר את מנגנון התאונה כפי שנטען כיום ואף אינו מציין כי החבלה נגרמה יום קודם. עוד צוין כי היה על התובעת לזמנו לעדות ומשלא עשתה כן, הדבר פועל לחובתה. ביחס למסמך ממרפאת כרמיאל צוין כי הוא אינו הראשון בנושא ולכן אין ליתן משקל לכך שמפורטות בו הנסיבות כנטען כיום. הנתבעת העלתה אפשרות לפיה הנזק אירע בנסיבות אחרות, ביום בו הוזמן הרופא, ורק לאחר שלרופא נמסרו העובדות הנכונות והורי התובעת הבינו שאין הדבר מקים זכאות לפיצוי, שינו גרסה כאילו הנזק אירע יום קודם בעת ירידה מרכב. בנוסף, ציינה הנתבעת כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר של כחמש שנים, דבר המחייב דרישת נטל הוכחה מוגבר מהתובעת. לאור כך, טענה הנתבעת שאין כל אפשרות להסתפק בגרסת התובעת ואמהּ שהן בבחינת עדות יחידה של בעל דין.
3. הנתבעת הוסיפה וטענה כי אף אם ייקבע שהתובעת נחבלה בעת הירידה מהרכב, אין מדובר באירוע המקיים את הגדרת המונח תאונת דרכים, שבחוק הפיצויים. הנתבעת טענה כי אין לתת אמון בגרסה לפיה התובעת התכוונה לחזור לביתה ולמטרה זו ירדה מהרכב. לטענתה, מטרת הנסיעה הייתה להצטרף לאם לספרייה ובנסיבות אלו, התובעת הייתה "בין שתי נסיעות" ולכן ירידתה מהרכב אינה "למטרות תחבורה".

דיון והכרעה

1. אקדים ואומר כי התובעת ואמהּ הותירו בי בעדותן רושם חיובי ומהימן. התובעת היא צעירה, והגם שהתרשמתי מתבונתה, לא התרשמתי מאדם מניפולטיבי. רושם דומה התקבל אצלי ביחס לאם. עדותן של השתיים הייתה בוטחת, קוהרנטית והיה ניכר שהן מוסרות גרסת אמת, כפי שהדברים התרחשו במציאות. עדותן ביחס לאופן קרות התאונה ניתנה בעדות ראשית והן נחקרו בחקירה נגדית. לא נמצאה כל סתירה בין השתיים ולא התגלו סימנים כלשהם המצביעים על היסוס כלשהו, חשש מפני תשובה "לא נכונה", מתן תשובה מתחמקת וכיוצב' סימנים אפשריים לאי אמירת אמת. כמו כן, עדותן מחוזקת (באופן מוגבל כפי שיוסבר בהמשך) על ידי האמור במסמך הרפואי מקופת החולים בכרמיאל.
2. כאמור, הנתבעת הצביעה על מספר קשיים בגרסת התובעת ואמהּ. אדון בהם להלן ואומר כבר עתה שלא שוכנעתי שמדובר בקשיים מהותיים ולכן אין בהם לשנות ממסקנתי בדבר האמון בעדותן.
3. הנתבעת הקדישה פרק נרחב בסיכומיה לטיעון לפיו גרסת התובעת והאם אינה הגיונית, שכן אין כל היגיון לשיטתה שהתובעת תיסע עם האם לסבתא, אך ורק לצורך השארת האח הקטן שם, אם כוונתה הייתה לשוב לביתה. טיעון זה אינו מקובל עלי. אינני רואה כל חוסר היגיון בגרסה זו. בוודאי שאין לומר שהיא בלתי סבירה בעליל, עד כי אין לקבלה רק מטעם זה. מדוע אין היגיון בכך שילדה בת עשר תיסע עם אמהּ לבית סבתהּ, גם אם אין בכוונתה להמשיך במסלול האם לאחר מכן. האם באמת נסיעה שכזו היא חסרת כל היגיון, עד כי יש לשלול אותה על בסיס טיעון זה בלבד, בהיעדר כל ראיה סותרת. לדידי התשובה היא בשלילה, גם כאשר אני מביא בחשבון שהאם שכחה את הספרים בבית ולכן לא התכוונה (מראש) לשוב לצורך כך, אלא רק לצורך החזרת התובעת הביתה.
4. מובן שאין במסקנה זו כדי ללמד שאכן מדובר בגרסת אמת. ואולם, החיפוש אחר היגיון בפעולות שגרתיות שכאלו נועד לכישלון מראש ואין זה נכון לקבוע ממצאים עובדתיים – במיוחד קביעות בדבר מהימנות עדים – על בסיס טיעונים מסוג זה. מה שנראה הגיוני לאחד, עשוי להיות בלתי הגיוני לאחר, במיוחד כאשר "מחפשים" את חוסר ההיגיון בדיעבד לצורך הצדקת טיעון זה או אחר. סיכומו של דבר, אין מקום לקבוע שמדובר בגרסה בלתי הגיונית בעליל, אשר משמיטה את הקרקע מתחת לתביעה ואשר אינה מאפשרת לקבל את טיעונה הבסיסי של התובעת.
5. גם הפניה המאוחרת לטיפול רפואי אינה מלמדת דבר על נכונות הגרסה. הנתבעת הרחיבה וטענה בדבר חוסר ההיגיון שבהמתנה בת יממה טרם פניה לטיפול במקרה של שבר וטענה שלאור הכאבים העזים שהתובעת בוודאי סבלה, היה מצופה שתפנה לטיפול מיד. גם בנושא זה, מקובל עלי שאנשים שונים פועלים בדרכים שונות ואין להסיק מהתנהגות הורי התובעת דבר על שהתרחש בפועל, והכל בהיעדר ראיות כלשהן בדבר האופן בו התרחשו הדברים בפועל. האם הסבירה כי סברה בתחילה שמדובר בחבלה פשוטה וטיפלה בתובעת באמצעות קרח בלבד וכי רק למחרת, כאשר הכאבים לא חלפו, הזמינה רופא הביתה. האם הסבירה עוד שביום האירוע מיהרה לספריה לצורך לימודיה וכי המרפאות היו סגורות בשל יום השבת. הסבר זה סביר בעיני ובשים לב לאמון הכללי שנתתי בגרסת האם והתובעת, אינני רואה בכך פגם כלשהו בעדותן. בכל מקרה, אין לומר על הסבר זה שאינו סביר, באופן שיש לדחותו מיניה וביה.
6. יש לזכור עוד שטיעון זה חותר תחת מועד קרות הנזק ולא תחת עצם התרחשותו, שהרי הנתבעת אינה חולקת על כך שהתובעת נחבלה וטענתה היא שלא היה זה ביום שטרם הפניה לטיפול, אלא ביום הפניה עצמה. לא הובא כל הסבר משכנע מה טעם מצאו התובעת ובני משפחתה "להזיז" את מועד התאונה יום לאחור ומה השיגו בכך. ההסבר שסיפקה הנתבעת, לפיו הם סיפרו לרופא שהוזמן הביתה את הסיפור "האמיתי" ולאחר שהבינו שהוא אינו מזכה בפיצוי המציאו סיפור אחר ושייכו אותו ליום האתמול, אפשרי כמובן מבחינה תיאורטית, אך הוא אינו בעל עיגון כלשהו בראיות. לכן, בשים לב למכלול הנסיבות והתרשמותי מהעדות, אינני רואה לאמץ את טענת הנתבעת (שאינה נתמכת בכל ראיה) כסבירה יותר מגרסת התובעת ואמהּ. יש לזכור עוד שבין מועד הגעת הרופא לבית התובעת, לבין מועד הפניה למרפאה (בה נמסרה הגרסה הנטענת כיום) חלף פרק זמן קצר. שיעורו המדויק אמנם לא הובהר במדויק (שכן לא רשומות שעות על המסמכים והנתבעת לא חקרה בנושא את העדות) אך סביר בעיני שמדובר בשעות בודדות לכל היותר. הסבירות שבפרק זמן זה "הומצאה" גרסה זו אינה משמעותית בעיני.
7. אינני סבור גם שיש למצוא פגם כלשהו באופן בו דיווחה האם על התאונה למשטרה. אכן, הדיווח מפורט מאוד וכתוב בגוף שלישי. ואולם, אפשר וזהו סגנונה של האם שאינה מורגלת בדיווח מסוג זה (בעברית) וביקשה לשוות למסמך נופח רשמי ורציני. האם הסבירה שהיא ד"ר לספרות ושפה (בערבית), זהו סגנונה וכך היא דרכה להתבטא ואינני מוצא סיבה שלא לקבל הסבר זה כסביר. יתרה מזו, אין לדעתי מקום להסיק מסקנה לחובת האם בשל האופן בו ניסחה את הדיווח, גם אם הדבר נעשה לאחר ייעוץ ומתוך מבט צופה פני תביעה (ולא הובאו ראיות שכך היה והטיעון הוא למעלה מהדרוש). היוועצות בגורם מקצועי אינה מעידה על כוונת מרמה כמובן ויש לזכור שהדיווח למשטרה נעשה מעל לשבועיים לאחר התאונה, כך שאין כל פסול שהוא נערך לאחר היוועצות ותוך פירוט הנסיבות.
8. אף התיעוד הרפואי אינו פוגם בגרסת התובעת, אלא אף מחזק אותה (אך מדובר בחיזוק במשקל נמוך יחסית). כידוע, רישום רפואי שנערך בתוך פרק זמן קצר יחסית לאחר התאונה זוכה למעמד של ראיה מחזקת לכל הפחות, וזאת בדומה לרציונל העומד בבסיס כלל הרס ג'סטה, המהווה חריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה (ראו: ע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי (4.6.02); ת"א 23935-06-13 פלוני נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים (1.1.18); ע"א (י-ם) 11078/07 שרה לוי סבג נ' שמעון פנגר וקסלר (26.5.08); ע"א (ת"א) 2109/00 פרנקו דוד נ' אררט בע"מ - חברה לבטוח (8.4.03)). בשל אותם רציונליים, מובן כי לעיתים גם חסר בנתון מסוים במסמך הרפואי עשוי לסייע לצורך קביעת ממצאים עובדתיים.
9. הנתבעת טוענת כי במסמך שערך ד"ר עלואן (אשר הוזמן למחרת לבית התובעת) לא צוין שהתובעת נחבלה ביציאה מרכב והיא רואה בכך פגימה בעדותה. אינני סבור שזו מסקנה מתחייבת ואף לא סבירה יותר מהאחרת. אכן, הגרסה נעדרת מהמזכר, אך מנגד לא צוינה בו כל גרסה והמסמך שותק ביחס לנסיבות קרות הנזק, למעט שמדובר ב"חבלה". אכן, ניתן לתמוה כיצד זה לא רשם הרופא את נסיבות קרות הנזק, אך אינני סבור שיש בהכרח לזקוף מחדל זה לחובת התובעת. לו הייתה נרשמת גרסה עובדתית שונה, מובן שהיה הדבר עשוי לפגום בגרסת התובעת ואמהּ, אך היעדר כל גרסה אינו מחייב מסקנה דומה, שכן אפשר ומדובר בשיטת עבודה של רופא זה, או בטעות כלשהי. בכל מקרה, אין לשכוח כי זמן קצר ביותר לאחר מכן נרשמה הגרסה במסמך הרפואי ממרפאת כרמיאל. קיומה של הגרסה זמן קצר מאוד לאחר מכן, לא רק שמחליש את המשמעות שיש ליתן להיעדרה במסמך של ד"ר עלואן, אלא אף מחזק (במידה מסוימת ובמשקל מוגבל) את גרסת האם והתובעת והכל בשים לב לכך שחלף יום אחד בלבד מאז התאונה. ודוק: כאמור לעיל, לא קיבלתי את טענת הנתבעת לפיה בין ביקורו של ד"ר עלואן לביקור במרפאת כרמיאל "הומצאה" גרסת הנפילה ביציאה מהרכב, שכן טענה זו נותרה תיאורטית בלבד ללא כל עיגון בראיות, ובכל מקרה היא אינה סבירה יותר מהאחרת.
10. הנתבעת טענה שיש להסיק מסקנה ראייתית לחובת התובעת בשל כך שהרופא לא הובא על ידה לעדות על מנת להסביר את החסר במזכר שערך ולתאר את הגרסה שנמסרה לו. אכן, חזקה על בעל דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה הפועלת לטובתו ואם עשה כן, יש להניח שהייתה פועלת לחובתו (רע"א 7933/15 רונאל פישר נ' רינת מילוא תמיר (13.12.15) והאסמכתאות הנזכרות שם). ואולם, אינני סבור שבמקרה זה יש להסיק מסקנה לחובת התובעת בשל כך שלא הביאה לעדות את הרופא. הטעם הראשון לכך הוא שהנתבעת לא התנגדה להגשת המסמך ללא צורך בזימון הרופא ומשכך הסכימה לקבילותו על כל המשמעות הכרוכה בכך. לאור כך, לו ביקשה הנתבעת לטעון למשמעות ראייתית בשל כך שהרופא לא העיד, היה מקום שלא תסכים להגשת המסמך באופן זה ותעמוד על זימונו כדי לברר עמו את מכלול טענותיה. לאור כך, לא מדובר באי הבאת עד (שכן לא היה צורך בהבאתו לעדות לאור ההסכמה) אלא באי הבאת ראיות (נוספות) בדבר הסיבה שלא נרשמו פרטי האירוע במסמך. כאן מגיעים אנו לטעם השני והוא שאינני סבור שהיה לרופא מה להוסיף לגרסת התובעת. יש לזכור שמדובר באירוע שהתרחש לפני כתשע שנים וספק רב בעיני אם הרופא היה יכול לתרום דבר מה, לאור כך שמבחינתו מדובר היה באירוע שגרתי (ככל שגרסת התובעת נכונה ולא מדובר בתרמית בה מעורב הרופא, כפי גרסת הנתבעת). כמו כן, מדובר למעשה בהוכחת יסוד שלילי מבחינת התובעת (היינו שהרופא לא שמע מהן גרסה אחרת ונמנע מלרשום אותה) ובעניין זה משמעות עדותו הצפויה אינה רבה ומכאן גם משקל ההימנעות מהבאתו לעדות אינו רב, אם בכלל. הטעם השלישי הוא שאין מדובר בעד "מטעם" התובעת במובן זה שהוא אינו בשליטתה, שהרי מדובר ברופא של קופת החולים כללית והנתבעת הייתה יכולה להביאו לעדות אף היא, לו חפצה בכך. יש לזכור כי הנתבעת מבקשת להסיק מאי הבאת הרופא מסקנה מרחיקת לכת (והמטילה דופי ברופא), לפיה נמסרה לו גרסה שונה והוא לא כתב אותה (סעיף 55 לסיכומים). בהינתן שזו הטענה, ניתן לטעון כנגד הנתבעת שאף היא הייתה יכולה לזמנו לו ביקשה לחלץ מפיו גרסה זו (וכאמור היא אף ויתרה על זימונו לעדות בכך שהסכימה להגשת המסמך). יש לזכור עוד שלנתבעת אמצעים ויכולות להשיג ראיות גם לפני ניהול המשפט, לרבות באמצעות חוקרים פרטיים העובדים בשירותה. מסמך זה היה ברשות הנתבעת לפני מספר שנים ולו ביקשה לברר עם הרופא (או עם אחרים) את נסיבות עריכתו, הייתה יכולה לעשות כן (ואזכיר שלפי סעיף 23(א) לחוק חוזה ביטוח לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 על המבטח "לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו"; לתחולת הסעיף בתביעות לפי חוק הפיצויים ראו למשל רע"א 7219/11 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' בויראת נעים (11.6.12)). לאור כך, אינני סבור שיש לזקוף דווקא לחובת התובעת חסר זה ובכל מקרה, במכלול הדברים אינני סבור שבאי הבאת הרופא לעדות יש משום פגימה בעדותה.
11. נושא אחרון הוא טענת הנתבעת לפיה מנגנון התאונה הנטען אינו מאפשר גרימת נזק כפי שנגרם לתובעת. טענה זו דינה להידחות. מדובר בטענה שברפואה אשר לא ניתן לטעון בסיכומים שלא על בסיס ראיות מתאימות. אין מדובר בטענה ברורה על פניה שניתנת להכרעה על בסיס הגיון של כל בר דעת ונדרשת לשם כך חוות דעת של מומחה רפואי. יודגש שאין מדובר בנושא שחייב להתברר במסגרת בקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט וניתן היה להגיש חוות דעת בנושא מטעם הנתבעת וכאמור לא הוגשה חוות דעת בנושא (ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה רביעית), בעמ' 623; להלן – ריבלין). בכל מקרה, בהחלטת המינוי ציינתי כי על המומחה להתייחס לשאלת הקשר הסיבתי שבין התאונה למצב כיום. מומחה בית המשפט קיבל מהתובעת את תיאור מנגנון התאונה ולא ציין שהוא אינו מתיישב עם הנזק שמצא. משכך, קביעתו כוללת גם את הקשר הסיבתי שבין התיאור שנמסר לו לבין הנזק שמצא ובכל מקרה היא כוללת שלילת אפשרות שנזק זה אינו יכול להיגרם באופן לו טענה התובעת. הנתבעת טוענת עוד כי נזק זה מתיישב גם עם חבלה במדרגות הבית, כאשר התובעת יחפה. טענה זו ייתכן והיא נכונה (עקרונית) ואולם אין בה דבר, זולת תרחיש תיאורטי הנעדר כל אחיזה בראיות ומשכך אין בידי לקבלו, לאור התרשמותי מעדות התובעת ואמהּ ויתר הנסיבות שפורטו לעיל.
12. לסיכום, גרסת התובעת ואמה הייתה נאמנה עלי ונתתי בה אמון. המסמך ממרפאת כרמיאל מחזק במידה מסוימת את עדותן. אני נוקט לשון מסויגת זו, שכן אינני מתעלם מכך שמדובר במסמך מיום המחרת וכן אני מביא בחשבון את היעדר הגרסה ממסמך ד"ר עלואן ולכן החיזוק הוא בהתאם. ודוק: אינני רואה חיזוק בכך שהתובעת מסרה גרסה זו לאם מיד לאחר האירוע בעודה בוכה. עדות זו יכולה הייתה לשמש ראיה עצמאית בהתאם לסעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן – פקודת הראיות) וכך הייתי רואה בה, לו נמסרה למי שאינו בן משפחה ואינו בעל אינטרס בתביעה. ואולם, כאשר לפי הנטען האמרה נמסרה לאם, הרי שמדובר בראיה המגיעה מאותו מקור ומשכך, אינני רואה בה ראיה עצמאית ואף לא תוספת ראייתית וזאת לצורך הזהירות.
13. הנתבעת טוענת שאין די במקרה זה באמון בגרסת התובעת על מנת להתגבר על דרישת סעיף 54 לפקודת הראיות וזאת בשל חוסר ההיגיון שבגרסה זו. ציינתי לעיל, שאינני רואה חוסר היגיון בגרסה זו וכי נתתי אמון בגרסת התובעת ואמהּ. אמנם לא מדובר בהכרעה על בסיס עדות יחידה של בעל דין, שכן קיימת גם גרסת האם (קדמי, על הראיות, בעמ' 443) ואולם מוכן אני לראותן כעדות אחת המצריכה הנמקה כנדרש בסעיף 54 לפקודת הראיות. חובת ההנמקה נוסחה בפסיקה כך:

"חייב השופט, בכל אחד מחמשת המקרים השכיחים המנויים בסעיף 54, לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות אחת, ללא סיוע... אין השופט יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי "הזהיר את עצמו", כלומר שנהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה, אלא כאן דרוש טעם אמיתי - טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר - שיש להעלותו על הכתב במצוות החוק" (ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' יצחק פולק ואח', פ"ד כז(1), 768)

1. במקרה זה, כאמור, עדות התובעת ואמהּ היו נאמנות עלי. עדותן הותירה בי רושם חיובי ולא התרשמתי מכל סימנים של אי אמירת אמת. גרסה זו נמסרה במרפאה בהזדמנות הראשונה (ובמסמך הרופא מספר שעות קודם לכן, אין גרסה שונה). לא קיימים עדים רלוונטיים שהתובעת נמנעה מלהעיד (וקבעתי שאין לזקוף לחובתה את אי הבאת הרופא) ומשכך, העובדה שמדובר בהכרעה על בסיס מסכת ראייתית מצומצמת זו אינה רובצת לפתחה של התובעת, אלא היא פרי הנסיבות שאינן בשליטתה. הנתבעת מנגד לא הביאה כל ראיה. אינני מקל ראש בקשייה של המבטחת לאתר ראיות במקרים מעין אלו ואולם קיימים ברשותה כלים לבירור חבותה (ראו סעיפים 22-23 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981; לתחולתם בתביעות לפי חוק הפיצויים ראו רע"א 7219/11 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' בויראת נעים (11.6.12)). יש לזכור כי הנתבעת לא העידה אף את החוקר שבירר מטעמה את פרטי האירוע ומשכך נותרה ההכרעה על בסיס הראיות שפורטו לעיל. לא התעלמתי מהעובדה שהתביעה הוגשה כחמש שנים לאחר האירוע. הנתבעת טענה כי יש לדרוש בשל כך רף ראייתי גבוה יותר ואולם לא הובאו בפני פרטים בדבר המועד בו נמסרה לנתבעת הודעה על קרות התאונה, שהוא המועד הרלוונטי לצורך איסוף ראיות ושמירתן. לאור כך, אינני סבור שיש לדרוש רף ראייתי גבוה יותר, ועל בסיס ראיות התובעת אני קובע כי גרסתה הוכחה כנדרש.

גרסת התובעת – האם מהווה תאונת דרכים ?

1. הנתבעת טוענת עוד כי אף אם ייקבע שהתובעת נחבלה בעת היציאה מהרכב, אזי אין מדובר בתאונת דרכים, שכן הירידה מהרכב לא נעשתה למטרות תחבורה. טענה משפטית זו נסמכת על טענה עובדתית לפיה אין לקבל את גרסת התובעת ואמהּ כי העצירה בבית נועדה להחזיר את התובעת הביתה, אלא כוונת השתיים הייתה שהתובעת תיסע עם האם לספריה והעצירה הייתה למטרת לקיחת ספרי האם בלבד. הנתבעת טוענת כי במצב דברים זה, הנסיעה לבית הסבתא הסתיימה והנסיעה לספריה טרם החלה, ומשכך אין מדובר בירידה למטרות תחבורה. הנתבעת לא תמכה טיעונה בפסיקה מתאימה והטענה נטענה מן השפה אל החוץ ללא הסבר ופירוט. ודוק: מטיעוני הנתבעת ניתן להבין, עם זאת, שהיא מסכימה שאם תתקבל גרסתה העובדתית של התובעת, אזי מדובר בתאונת דרכים.
2. כפי שצוין לעיל, קיבלתי את גרסתה העובדתית של התובעת, כך שדין הטענה להידחות. עם זאת, למען שלמות הטיעון אחזור ואציין כי דחיתי את טענת הנתבעת לפיה אין זה הגיוני שהתובעת נסעה עם האם לסבתא רק על מנת להסיע את האח הקטן. ציינתי שאין מקום לקבוע ממצאי מהימנות בשאלה זו על בסיס בחינת הגיונה של הגרסה בלבד, שכן אין מדובר באפשרות בלתי סבירה בעליל אשר יש לדחותה מכל וכל. הוא הדין ביחס לטענת הנתבעת כי אם התובעת אכן נסעה עם האם לסבתא, אזי מטרתה הייתה להמשיך עמה לספרייה. מדוע אין זה הגיוני שילדה בת עשר תתלווה לאמהּ לנסיעה קצרה לסבתהּ, שלא מתוך כוונה להמשיך עמה לאחר מכן לספריה. אדרבה, בהחלט ניתן לומר שדווקא האפשרות השנייה, לפיה כוונת האם הייתה לקחת עמה את התובעת לספריה לשעות רבות, סבירה פחות.
3. כאשר אין בסיס לטענה עובדתית זו, דין הטענה המשפטית להידחות. עם זאת, לצורך שלמות התמונה אבהיר כי אין גם בסיס משפטי לטענה זו ולכן אף אם כוונת התובעת הייתה להמשיך בנסיעה לספרייה, מדובר היה בתאונת דרכים. אנמק מסקנתי להלן.
4. סעיף 1 לחוק הפיצויים קובע כי "בחוק זה – 'תאונת דרכים' – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". המונח "שימוש ברכב מנועי" מוגדר בסעיף 1 כך:

" 'שימוש ברכב מנועי' – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד" (ההדגשה שלי – י.ט)

1. קבעתי לעיל כי התאונה התרחשה כאשר התובעת קמה מכיסא הרכב, הניחה רגל על הכביש ויצאה מהרכב. בשלב זה סובבה היא את הקרסול והיא מעדה ונפלה. ברי כי מדובר בשלב "הירידה" מהרכב, העונה באופן מובהק על הגדרת המונח "שימוש" שבחוק. בעניין זה צוין ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (12.5.19) כי "המשנה לנשיאה א' ריבלין היטיב להשיב על שאלה זו בספרו, שם כתב כי 'הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב', ואילו הירידה ממנו, מסתיימת 'כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב' ".בהתאם לכך, תחמה הפסיקה את שלב הירידה מהרכב. נקבע שאף אם ניתן להכיר בכך ששלב זה אינו מסתיים בהכרח עם ניתוק המגע בין הנוסע לרכב, הרי אין הוא ממשיך לאחר שהנוסע התייצב והחל לצעוד על הקרקע. כך נקבע כי "ירידה מן הרכב אינה מסתיימת בהכרח עם ניתוק המגע הפיזי שבין היורד לבין הרכב, ועשויה היא להימשך עד אשר היורד עומד יציב מחוץ לרכב ..." (רע"א 9136/17 פלוני נ' פלוני (4.3.18)).
2. ענייננו מצוי, כאמור, באופן מובהק בגבולות הגדרת הירידה מהרכב. התובעת טרם ניתקה מגע עם הרכב. ממילא שהיא טרם התייצבה וטרם החלה לצעוד אגב התרחקות מהרכב. משכך, מדובר בשימוש ברכב.
3. וכעת לשאלה אם הירידה מהרכב הייתה למטרות תחבורה. כבר בפרשת פדידה (ע"א 8548/96 פדידה נ' סהר, חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3), 825) נקבע כי "פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו". בענייננו, אף אם התובעת הייתה אמורה להמשיך בנסיעה ויצאה מהרכב על מנת להצטרף לאמהּ אשר נכנסה לביתה להביא את הספרים, מדובר ביציאה מרכב למטרות תחבורה. סיום נסיעה מחייב מן הסתם ירידה מהרכב. פעולה זו יוצרת סיכון תחבורתי ומשכך היא למטרות תחבורה. לגישתו של ריבלין בספרו "הכניסה לרכב וירידה ממנו גם הן ראוי שתחשבנה תמיד כשימוש 'למטרות תחבורה' בשל הסיכון התחבורתי הכרוך בהן" (ריבלין בעמ' 164 וראו גם דברי הנשיא ברק בנושא ברע"א 8061/95 עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח (28.11.96)). ירידתה של התובעת מהרכב במקרה זה – בין אם ביקשה לחזור לביתה ובין אם התכוונה להמשיך אחר כך עם האם לספרייה – מקיימת את מבחן הסיכון התחבורתי ומשכך מדובר בירידה למטרות תחבורה.
4. הטענה לפיה הנסיעה הראשונה הסתיימה והשנייה טרם החלה, אף אם היא נכונה עובדתית (ואינני קובע כך) אינה משנה מסקנה זו. בעניין זה אציין כי הנתבעת לא הסבירה כלל מדוע סבורה היא שאם התובעת ירדה מהרכב מתוך כוונה לשוב לאחר מכן לנסיעה נוספת, אין מדובר בפעולה המקיימת את מבחן הסיכון התחבורתי. כאמור, התובעת לא ביצעה לפני הירידה כל פעולה שהיה בה לנתק בין השימוש הקודם (נסיעה) לבין הירידה מהרכב. לא חלף אף פרק זמן משמעותי שיכול היה להביא לניתוק שכזה. משכך, אינני רואה כל סיבה לקבוע שאין מדובר בירידה למטרת תחבורה. בעניין זה ראיתי להפנות לספרו של ריבלין המציין כי ראוי להעדיף מדד אובייקטיבי ולא סובייקטיבי לבחינת מטרת הירידה מהרכב (ריבלין, בעמ' 188) ובהתאם לכך, מובן כי פעולת התובעת בירידתה מהרכב יצרה סיכון תחבורתי, תהא אשר תהא כוונתה הסובייקטיבית.
5. סיכומו של דבר, התובעת עשתה שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. קיים גם קשר סיבתי ברור בין השימוש לבין הנזק, שכן הרכב לא היה זירה בלבד, אלא הנפילה קשורה באופן ישיר לשימוש שעשתה התובעת ברכב (ריבלין, בעמ' 268). משכך מדובר בתאונת דרכים והתובעת זכאית לפיצוי מהנתבעת. אעבור כעת לדון בגובה הנזק.

הנזק

הנכות הרפואית

1. כאמור, מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה קבע כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 5% עקב התאונה, בהתאם לסעיף 48(3)(א) לתקנות המל"ל וזאת עקב כאבים וקושי בתפקוד. המומחה לא נחקר בבית המשפט ואיש מהצדדים לא טען טענה כלשהי בנושא הנכות הרפואית. לאור כך, אני מאמץ את חוות דעתו של מומחה בית המשפט בנושא.

הנכות התפקודית

1. המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית והכוונה היא למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על כושר התפקוד בתחומי החיים השונים. "הפסד כושר ההשתכרות" לעומת זאת, בא לבטא את מידת השפעתה של הנכות התפקודית על כושר השתכרותו של הנפגע. בהערכת פריט זה על ביהמ"ש להעריך את הפסד הממון שנגרם לתובע בשל כך שהתאונה ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו. (ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז (1) 178; ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב (3) 79).
2. בבוא ביהמ"ש לבחון את הנכות התפקודית ואת הגריעה מכושר השתכרותו של נפגע בתאונה, הוא מתבסס בראש ובראשונה על שיעור הנכות הרפואית, מהותה, השלכותיה וכן על נתונים שונים של הנפגע, ובין היתר גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ואחריה והאפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו. כן יש להתחשב בגריעה בפועל בשיעור ההשתכרות בעקבות התאונה וכן במידת השפעתה של הנכות הרפואית על היכולת לעסוק במקצוע בו עסק הנפגע לפני התאונה. במקרים מתאימים יש להביא בחשבון כי לנפגע מקום עבודה בו מובטח לו שיוכל להמשיך ולעבוד מבלי פגיעה בשכר ואת הסיכויים שהוא ייפלט ממקום זה בעתיד ולמומו תהא השפעה על יכולת השתכרותו (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (25.7.10)).
3. בענייננו, מדובר בצעירה ילידת 12.6.2000. בעת התאונה הייתה התובעת כבת עשר בלבד וכיום היא כבת תשע עשרה ולומדת רפואה ברוסיה. התובעת טוענת כי מאז התאונה היא מוגבלת בתנועותיה, סובלת מכאבים עזים בקרסול ובכף רגל שמאל, מתקשה בהליכה, בעמידה ובירידה ועלייה במדרגות. לא הובאו בפני כל נתונים בדבר מקום עבודה כלשהו בו עבדה התובעת בעבר ודומה שעד כה לא עבדה כלל, בשל היותה תלמידת תיכון עד לאחרונה.
4. התובעת טוענת כי נכותה עלולה לפגוע בעיסוקה בתחום הרפואה בעתיד, שכן המקצוע מצריך עמידה במשך שעות רבות והליכה ממושכת ברחבי בית החולים. עוד טוענת התובעת כי בהיותה ילדה השתתפה בשיעורי ריקוד בלט ומאז התאונה חדלה לעשות כן, ובכך נמנע ממנה להתקדם בתחום זה. על סמך דברים אלו, טענה התובעת בתצהירה כי יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית על 10%, לכל הפחות.
5. הנתבעת, מנגד, טוענת כי לא נותרה לתובעת כל מגבלה ממשית, בוודאי לא כזו המשפיעה על יכולת תפקודה בחיי היומיום, ולשיטתה לנכות הרפואית שנקבעה אין כל השלכה תפקודית.
6. אינני יכול לקבל את טענת הנתבעת. הנחת המוצא היא כי נכותו התפקודית של ניזוק היא פועל יוצא של הנכות הרפואית, וכי לשיעור הנכות הרפואית יש משקל רב בקביעת שיעור הנכות התפקודית כמו גם הפגיעה בכושר ההשתכרות (ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (21.3.11); ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (25.7.10)).
7. באשר לקטינים, יש לקחת בחשבון כי "כל החיים לפניהם" ויכול הנפגע הקטין להסתגל למומו ולבחור את מקצועו באופן שהמגבלה הפיזית לא תיתן בו את אותותיה. מנגד, ברור כי הנכות עלולה לצמצם את קשת האפשרויות שהיו פתוחות בפניו אלמלא התאונה (ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן נ' מוסבאח עבד אל קאדר (7.9.10)). עם השנים, התפתחה בפסיקה מעין חזקה (הניתנת לסתירה) המזהה את הנכות הרפואית של קטינים עם זו התפקודית ועם הגריעה בכושר ההשתכרות (רע"א 4681/17 מוסא אבו זאיד נ' מחמוד אלקאדי ואח' (31.7.17)). זאת בעיקר כאשר מדובר בנכות שבמהותה היא פונקציונאלית כגון נכות אורתופדית (ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו (22.3.09)). כך גם בעניינם של נפגעים צעירים ובמקרים בהם אין בפני בית המשפט נתונים לגבי עברו התעסוקתי של הנפגע ועתידו המקצועי (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח' (8.6.95); ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (7.9.10)).
8. כאמור, התובעת סבלה משבר של בסיס מסרק חמישי בכף רגל שמאל. בבדיקה קלינית מצא המומחה הגבלה בתנועה הטיביותלרית לכיפוף גבי, ובבדיקת הדמיה נמצאה "אי סדירות מסוימת במבנה התלוס שעשויה להתאים לשבר ישן כמעט ללא תזוזה בתלוס שהתאחה וכן אי סדירות של הרצועה". לטענת התובעת, היא סובלת כיום מכאבים עזים ומתקשה בהליכה, עמידה ובפעולות בסיסיות בחיי היומיום. לא הובאו ראיות סותרות בנושא.
9. משכך, בשים לב לעובדה שמדובר בנכות אורתופדית בכף הרגל; לגילה של התובעת בעת קרות התאונה והיום; ובשים לב לכך שטרם ביססה לעצמה מקצוע מניב שכר מובטח, אין מקום לסטות מהחזקה לפיה הנכות הרפואית מבטאת נכונה את זו התפקודית ואת שעור הגריעה מהשכר. אין בעובדה שהתובעת בחרה לעצמה קריירה כרופאה לשנות מסקנה זו. אין כל וודאות שבכך תעסוק היא בעתיד, בשים לב להיותה בתחילת הדרך בלבד. בכל מקרה, גם במקצוע זה קיימת השפעה לנכות על יכולת תפקודה והשתכרותה.

לסיכום, אני מעמיד את שיעור נכותה התפקודית של התובעת, כמו גם שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על 5%.

בסיס השכר

1. לעניין קטינים וצעירים שדרכם טרם נסללה ואין נתונים לגבי כושר השתכרותם, מקובל לחשב את הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק (ע"א 9980/06 עזבון המנוח אטינגר ז"ל נ' עיריית ירושלים (26.1.09)). התובעת הייתה כבת עשר בלבד בעת קרות התאונה וכיום היא לומדת במסלול ללימודי רפואה ברוסיה. התובעת טענה כי לאור החזקות הנ"ל, יש להעמיד את בסיס שכרה בגבוה השכר הממוצע במשק. נראה כי הנתבעת אינה חולקת על טענה זו, אם כי מסייגת אותה בכך שיש לנכות מבסיס השכר הממוצע במשק את שיעור מס ההכנסה, וזאת מאחר ומדובר בתביעה לפי חוק הפיצויים. משכך, יש לחשב את הפסדיה של התובעת בהתאם לשכר הממוצע במשק, בניכוי מס.
2. עפ"י נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עומד השכר הממוצע במשק לכלל העובדים (כולל עובדים זרים- ע"א 267/12 סרגי דוידנקו נ' הפול – המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (2.7.12) על סך של 10,475 ₪ ברוטו, נכון ליום מתן פסק הדין, ולאחר ניכוי מס יעמוד בסיס השכר ע"ס 9,774 ₪.

הפסד שכר לעבר של הורי התובעת

1. התובעת לא טענה להפסד שכר שנגרם לה בעבר. הטעם לכך הוא כמובן גילה הצעיר. עם זאת, טענה היא שיש לפסוק פיצוי גלובלי בסך 30,000 ₪ עבור הפסדי שכר לעבר שנגרמו להוריה. לא צורפה כל ראיה בדבר הפסד כלשהו שנגרם להורים ואף אֵם התובעת, שהעידה לעניין נסיבות התאונה, לא העידה דבר לעניין הפסדיה. כמו כן לא הוגשו תלושי שכר של ההורים המעידים על הפסד בתקופה הרלוונטית. מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה ואולם, דומה שניתן להגיע למסקנה ברורה לפיה לאור פגיעתה הלא קלה של התובעת, גילה הצעיר והעובדה שנעדרה מבית הספר כשלושה שבועות, נדרשו הוריה להשגיח עליה והדבר גרם לפגיעה מסוימת בשכרם. (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם; ת"א 1714/04 עזבון המנוח נעים ז"ל נ' קיינר (18.11.09), פסקה 39). בכל מקרה, הדבר מצדיק פיצוי במסגרת עזרת צד ג'. הסכום אותו אפסוק יהיה גלובלי, תוך הבאה בחשבון של נתונים אלו, ואני מעריכו בסך של 4,000 ₪ נכון להיום (כולל פנסיה). הסכום מכסה גם את ראש הנזק של עזרת צד שלישי בעבר, כפי שיובהר בהמשך.

עזרת צד שלישי והוצאות לעבר ולעתיד

1. התובעת טוענת כי נגרמו לה הוצאות רפואיות, הוצאות בגין עזרת צד ג' והוצאות נסיעה בעבר, והיא עותרת לפיצוי בסכום של 45,000 ₪. כן עותרת היא לפיצוי בגין הוצאות רפואיות, עזרה צד ג' והוצאות נסיעה בעתיד בסך של 110,000 ₪. הנתבעת טענה מנגד כי התובעת לא הייתה מוגבלת בתפקודה וזאת בשים לב לגילה הצעיר שממילא הצדיק עזרה מהוריה והציעה פיצוי בסך 2,000 ₪ בראש נזק זה. ביחס לשאלת ההוצאות הרפואיות טענה הנתבעת כי ככל שהיו לתובעת הוצאות רפואיות הרי הן מכוסות בסל הבריאות, לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1984.
2. מהמסמכים שהוגשו עולה כי התובעת הייתה במעקב רפואי, בעיקר בתקופה שעד הורדת סד הגבס, והיא עברה מספר טיפולי פיזיותרפיה. לא הוגשו קבלות על הוצאות כלשהן (למעט תשלום רבעוני לקופ"ח בסך עשרות שקלים). עם זאת, ניתן להניח כי נגרמו להוריה הוצאות, בין היתר עבור נסיעות לטיפולים ולבדיקות בשיעור ובהיקף מקובל וסביר. כמו כן אפשרי שהתובעת תזקק בעתיד לנסיעות מוגברות, אם כי בהיקף מוגבל לאור מהות הנכות ושיעורה. בהתחשב בכל אלו, אני פוסק לה פיצוי בסך של 4,000 ₪ בגין הוצאות, לעבר ולעתיד.
3. באשר לעזרת צד ג' – לאור הסכום אותו פסקתי בשל הפסדי עבר של ההורים (בהיעדר ראיות ברורות) אין מקום לפסיקת סכום נוסף לעבר בשל עזרת צד ג', שכן הוא כלל גם רכיב זה. ביחס לעתיד, לא נטען בנושא טיעון סדור, אך מקובל עלי שאפשר ופגיעתה (שהיא אורתופדית) תצריך עזרה בשיעור והיקף שלא הייתה נזקקת לה אלמלא התאונה. אני מעריך את גובה העזרה לעתיד באופן גלובלי בסכום של 7,000 ₪.

סה"כ הפיצוי בראש נזק זה הוא אפוא 11,000 ₪.

אובדן השתכרות בעתיד

1. התובעת חישבה את הפסדיה על בסיס טענה לנכות תפקודית בשיעור 10% ושיעור דומה של גריעה מכושר ההשתכרות. כאמור, לא קיבלתי טענה זו והעמדתי את שיעור הגריעה מהשכר על שיעור הנכות הרפואית – 5%. הנתבעת מנגד טענה שמדובר בנכות רפואית שאין לה כל השלכה תפקודית וגם טענה זו דחיתי.
2. התובעת כיום כבת 19, וכאמור לומדת במסלול ללימודי רפואה, ברוסיה. לא נטען כי היא עובדת כיום (ואף לא בעבר) וכן לא הובאו ראיות בדבר השאלה אם היא רשאית כלל לעבוד במדינה בה תלמד בשנים הקרובות ואם הדבר ריאלי מבחינת זמנה הפנוי. אציין כי אף הנתבעת לא ראתה לנכון לשאול כל שאלה בנושא בעת החקירה הנגדית. בכל מקרה, נושא זה יובא בחשבון בעת חישוב הפיצוי. בנסיבות ענייננו, בשים לב לגובה הנכות, המקצוע בו בחרה התובעת והעובדה כי היא סטודנטית כיום בתחילת דרכה, אין מקום לחישוב אקטוארי ויש לפסוק פיצוי גלובלי המביא בחשבון את הנכות התפקודית כפי שקבעתי לעיל, בסיס השכר כאמור, הקושי בו עלולה התובעת להיתקל בעתיד בשל מומה, שיעור הגריעה משכרה עקב כך והמועד בו תתחיל לעבוד, לאור העובדה כי היא צפויה ללמוד בשנים הקרובות במדינה זרה ויכולתה לעבוד בה (ללא קשר לתאונה) אינה ברורה.
3. לאחר בחינת מכלול הנתונים אני פוסק לתובעת, בגין הפסדי שכר לעתיד, סכום גלובלי בסך של 110,000 ₪.

פנסיה

1. ההסדר לעניין פנסיית חובה קיבל ביטוי בצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, לפיו חלה חובה על כל מעביד להפריש תשלומים לקרן פנסיה לעובד המועסק על ידו, בשיעורים המפורטים בסעיף 6 לצו. נקבע למעשה כי הפרשות העובד, כמוהן הפרשות המעביד, יועלו בהדרגה החל משנת 2008 ועד לשנת 2014, כך שהחל מיום 1.1.14 יפריש המעביד סה"כ 12% מן השכר המבוטח; החל מיום 1.1.17 הועמד אחוז ההפרשה על 12.5%. מכאן יחושב הפסד הפנסיה לעתיד לפי 12.5% מהפסדי השכר לעתיד (ראו לעיין זה ת"א 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (31.12.13), ע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן (27.1.14)). בעניינו מדובר בהפסד לעתיד בלבד ומשכך הנתון הרלוונטי הוא 12.5% מהסכום אותו קבעתי כהפסד לעתיד.

לאור כך, סכום הפנסיה בגין הפסדי העתיד הוא 13,750 ₪.

כאב וסבל

1. כאמור, נכותה הרפואית של התובעת היא בשיעור 5% והיא לא אושפזה בשל התאונה. התובעת עתרה לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 18,000 ₪ וזאת על בסיס חישוב לפי 10% נכות. הנתבעת מנגד הציעה פיצוי בסך 9,000 ₪, על בסיס 5% נכות.
2. לאור מהות הפגיעה (שבר שהצריך גבס וטיפולי פיזיותרפיה רבים) והשלכותיה בעבר ולעתיד, כפי שתוארו על ידי המומחה, יש הצדקה לטעמי לפסוק לתובעת פיצוי העולה על החישוב בהתאם לשיעור נכותה וזאת בהתבסס על תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976. אם כי, אין מקום לפסיקת פיצוי בשיעור המרבי האפשרי לפי דרך זו.
3. בשים לב לגילה של התובעת, מועד התאונה, אופי הפגיעה והנכות הרפואית כאמור לעיל, אני פוסק לה פיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין כאב וסבל.

סיכום

1. נזקיה של התובעת הם אפוא כדלקמן:

א. הפסד שכר לעתיד – 110,000 ₪.

ב. פנסיה – 13,750 ₪.

ג. הוצאות ועזרת צד שלישי עבר/עתיד – 11,000 ₪.

ד. הפסדי שכר לעבר (הורי התובעת) – 4,000 ₪.

ה. כאב וסבל – 15,000 ₪.

סה"כ – 153,750 ₪.

סוף דבר

1. אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 153,750 ₪.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת את האגרה ששולמה עם פתיחת ההליך כשהיא משוערכת להיום, ושכ"ט עו"ד בסכום של 23,385 ₪ (כולל מע"מ).

הסכומים שנפסקו ישולמו לתובעת תוך 30 ימים, שאם לא, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ט, 25 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.