לפניי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' שמעוני), מיום 30.8.15, לפיה נדחתה בקשת המבקשת לפרק את השיתוף במקרקעין נושא התובענה בדרך של מכירתם לכל המרבה במחיר.

רקע עובדתי

1. המשיב הגיש לבית משפט קמא תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין הידועים כגוש 30559 חלקה 31 מאדמות שועפט (להלן: "המקרקעין").
2. ביום 20.5.13 ניתן פסק דין בבית משפט קמא, שלפיו המבקשת היא בעלים של 1/10 מהזכויות במקרקעין, וכי פירוק השיתוף במקרקעין ייעשה בדרך של כל המרבה במחיר, בהתאם לתנאים שנקבעו בסעיף 23 לפסק הדין:

"א. המקרקעין יימכרו תמורת סכום שלא יפחת מהסכום שנקבע בחוות דעת השמאי מטעם התובע.

ב. זכות סירוב ראשונה שמורה לצדדים. ככל שיחפצו שני הצדדים לרכוש המקרקעין, תבוצע ביניהם התמחרות. במצב אחר, יימכרו המקרקעין לכל המרבה במחיר בכפוף לאמור בסעיף א' לעיל".

כן מונה עו"ד ניסים גרה ככונס נכסים (להלן: "הכונס") לשם ביצוע פירוק השיתוף (ת"א 16255-11-10).

1. ערעור שהגישה המבקשת לבית משפט זה נדחה ביום 5.3.14, ובין היתר נקבע: "מכאן נובע, כי גם קביעתו של בית משפט קמא ולפיה פירוק השיתוף במקרקעין ייעשה על דרך של מכירתם לכל המרבה במחיר היא הקביעה המתבקשת בנסיבות העניין" (ע"א 38062-06-13).
2. המבקשת הגישה בקשה לבית משפט קמא, שעניינה רצונה שההתמחרות תתבצע לכל המרבה במחיר על דרך פרסום מכרז פומבי בשני עיתונים בשפה העברית ובשפה הערבית, כאשר בעלי הדין יוכלו להשתתף במכרז, ולא באופן של התמחרות פנימית בין הצדדים.
3. תגובת הכונס הייתה, שהנתבעת עושה כל שביכולתה כדי להימנע מביצוע פסק הדין ואינה משתפת פעולה עמו. לטענתו, הוא פעל בהתאם להחלטת בית משפט קמא מיום 10.6.15, על פיה הזמין את המבקשת לישיבה במשרדו כדי לבצע את ההתמחרות בין הצדדים, אולם המבקשת ביקשה לדחות את הישיבה בתואנות שונות ולא התייצבה. באותה החלטה נקבע: "היה והנתבעת (המבקשת – א' פ') לא תתייצב גם לישיבה הנדחית, חלקה של הנתבעת המקרקעין, בהתאם לפסה"ד, יימכר לתובע על פי הערכים, שנקבעו בחוות דעת השמאי מטעם התובע".
4. לאחר שעיין בבקשה ובתגובת הכונס, ולאור חלוף הזמן מפסק הדין והעובדה שערעור עליו נדחה, דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשת.
5. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקשת

1. לטענת המבקשת, שגה בית משפט קמא כאשר דחה את בקשתה לביצוע ההתמחרות בדרך של מכרז פומבי ולא פנימי בין הצדדים, שכן כך עולה מסעיף 18 לפסק הדין של בית משפט קמא וכן מפסק הדין בערעור. לשיטתה, מכירת המקרקעין למשיב בשווי של השמאי מטעמו, ולא בשווים הריאלי בשוק, מהווה תוצאה שאינה צודקת.

דיון

1. מעיון בתיק בית משפט קמא עולה, כי ביום 6.11.15, ובהעדר תגובת המבקשת, אישר בית משפט קמא את רכישת הזכויות של המבקשת במקרקעין על ידי המשיב.

כן עולה, כי ביום 31.12.15 נפסק שכרו של הכונס.

1. בהחלטתי מיום 28.1.16 הוריתי לב"כ המבקשת ליתן הבהרתו מדוע אין מקום לדחות על הסף את הבקשה נוכח החלטתו של בית משפט קמא מיום 6.11.15.
2. בתגובתו טען ב"כ המבקשת, כי לא ידע על החלטות בית משפט קמא בדבר אישור רכישת הזכויות ופסיקת שכרו של הכונס, וכי ההחלטה על רכישת הזכויות תמוהה בעיניו. ב"כ המבקשת חזר על טענותיו בבקשת רשות הערעור, אולם לא סיפק כל נימוק מדוע לא מתייתר ההליך דנן.
3. לטעמי, החלטות בית משפט קמא מיום 6.11.15 ומיום 31.12.15 סיימו את ההליך, באופן שמייתר דיון בבקשת רשות ערעור זו, שכן פירוק השיתוף כבר בוצע בדרך של התמחרות פנימית ונפסק שכרו של הכונס.
4. לפיכך – הבקשה נמחקת.
5. לאור תוצאה זו, איני עושה צו להוצאות.
6. העירבון שהפקידה המבקשת יושב לה באמצעות בא כוחה.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

ניתנה היום, ל' שבט תשע"ו, 09 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.