1. לפניי תביעת שיבוב, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחה בגין נזקי רכוש שנגרמו לו בתאונת דרכים מיום 04.07.2015 בין כלי רכב, מ"ר 87-079-25 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מסוג אוטובוס, מ"ר 49-727-73 שבעת התאונה היה בבעלות הנתבעת 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "האוטובוס") (ולהלן: "התאונה").

2. התובעת טוענת כי האחריות לתאונה מוטלת על נהג האוטובוס מאחר שבעת רכב התובעת נסע בנתיב השמאלי, מבין שני נתיבי נסיעה לאותו כיוון, סטה לעברו האוטובוס שנסע על נתיב הימיני, ופגע בו.

מנגד, הנתבעות טוענות כי נסיבות התאונה היו שונות. לטענתן, האוטובוס עמד בתחנת אוטובוס בנתיב הימיני על מנת להוריד נוסעים, לאחר מכן האוטובוס החל בנסיעה לקראת פנייה שמאלה תוך כדי הסתכלות במראות ולצדדים ווידא שאין רכבים חולפים, אלא שאז הגיח רכב התובעת מהנתיב השמאלי במהירות מופרזת וללא שימת לב, ופגע באוטובוס. כמו כן, מכחישות הנתבעות את היקף הנזק.

למעשה, המחלוקת היא בשאלת האחריות לקרות קרות התאונה ובשאלת הנזק.

3. נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוצגו ראיות הצדדים, ובכלל זה דיווחים שמסרו הנהגים או מי מטעמם על התאונה (ת/1 ו- נ/1) ותמונות נזק של רכב התובעת (ת/2). כמו כן, העידו נהגי כלי הרכב המעורבים בתאונה ועדה נוספת מטעם התובעת, אשת נהג רכב התובעת, שישבה לצדו בעת קרות התאונה.

4. עתה נותר לדון ולהכריע בתובענה.

5. על יסוד החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה.

מסקנתי זו מבוססת על יסוד הנימוקים המובאים להלן:

5.1. אני מעדיף את גרסתם של עדי התובעת, שהותירה בי רושם של מהימנות, והייתה קוהרנטית, על פני גרסתו של נהג האוטובוס, שהייתה מהוססת מאוד, בלתי סדורה, בלתי קוהרנטית, חסרת היגיון, ואשר לא הותירה בי רושם של מהימנות.

5.2. בראש ובראשונה, בטופס ההודעה על התאונה מטעם הנתבעות נכתב תיאור ממנו עולה כי בזמן התאונה האוטובוס עמד כשהוא בהטיה שמאלה וטרם ביצע את פניית הפרסה (נ/1). לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט מציין נהג האוטובוס כי לא עמד לבצע פניית פרסה ולא ידע לספק הסבר הכיצד נרשמה המילה פרסה במכתב שצורף לטופס ההודעה מטעמו.

5.3. לא מצאתי כל סיבה הגיונית לסטייתו ימינה של רכב התובעת. עם זאת, מצאתי סיבה טובה לסטייתו שמאלה של האוטובוס. בטופס ההודעה על התאונה מטעמו של נהג האוטובוס, צוין כי הוא התכוון לבצע פניית פרסה על מנת להוריד נוסעים בפתח מלון לוט בים המלח. כמו כן, נהג האוטובוס תיאר כי האוטובוס היה באיתות שמאלה ובהטיה שמאלה. צירוף כל הנתונים יחד עם העובדה כי ארע מפגש בין כלי הרכב, מעיד כי האוטובוס סטה לנתיב נסיעתו של רכב התובעת.

5.4. לא מצאתי כל נפקות לעניין האחריות לקרות התאונה, בעצם העובדה כי רעייתו של נהג רכב התובעת אזהירה אותו בזמן אמת מפני האוטובוס. אני סבור כי אזהרתה באה מתוך התפרצותו של האוטובוס לנתיב נסיעתו של רכב התובעת, כתגובה אינטואיטיבית, ולא בשל חוסר זהירותו של נהג רכב התובעת.

5.5. אמנם, אני סבור כי נהג רכב התובעת הבחין באוטובוס העומד, טרם היה מקביל אליו. יחד עם זאת, גם אם האוטובוס היה בהטיה ובאיתות שמאלה, איני סבור כי נהג רכב התובעת לא נהג בזהירות הנדרשת ולא נשמר מפניו. ההיפך הוא הנכון, נהג רכב התובעת נסע במהירות נסיעה נמוכה, כפי שהעיד בחקירתו הנגדית. ברם, השילוב שבין הקירבה שבין כלי הרכב והתפרצותו של האוטובוס לנתיבו של רכב התובעת, לא אפשרו לנהג רכב התובעת את האפשרות לנקוט בפעולה למניעת התאונה.

5.6. כך למעשה, הפר נהג האוטובוס את הוראת את תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") הקובעת:

"לא יסטה נוהג ברכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון."

וכמו גם, הפר נהג האוטובוס את הוראת תקנה 41 לתקנות התעבורה הקובעת:

"נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש."

5.7. משלא הקפיד נהג האוטובוס על כללי התנועה, כאמור לעיל, ומאחר ששוכנעתי כי מבחינתו של נהג רכב התובעת התאונה הייתה בלתי נמנעת, הרי שנהג האוטובוס נושא במלוא האחריות לקרות התאונה.

5.8. באשר למחלוקת בעניין היקף הנזק הנטען, הרי שמאחר שסכום התביעה נתמך בחוות דעת שמאי ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהנתבעות לא הגישו חוות דעת שמאי נגדית אשר יש בה כדי לסתור את סכום התביעה, הרי שאני מקבל את סכום התביעה, כפי שנקבע.

למעלה מזאת, אומר כי ההכחשה לעניין היקף הנזק הועלתה כחלק מכתב הגנה מובנה הקיים כמעט בכל תיק ותיק בתביעות נזקי רכוש.

משכך, ברי כי מדובר בטענה בעלמא.

לפיכך, דין התביעה להתקבל במלואה.

6. הנתבעות, באמצעות הנתבעת 2, תשלמנה לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סכום התביעה, בסך של 10,010 ₪, בתוספת אגרת בית המשפט ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪.

6.3. שכר העדים כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. הנתבעת 2 תישא בשכר העד מטעמה כפי שנפסק בדיון.

8. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, ה' אב תשע"ו, 09 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.