<#2#>

נוכחים:

המערער וב"כ עו"ד שמעון מזרחי ועו"ד עדי דייויס

ב"כ המשיבה עו"ד טל בנאי גת

פרוטוקול

עו"ד מזרחי: ניסיתי כמיטב יכולתי לפרט את הערעור עד כמה שניתן בנסיבות. אני רוצה לשים מספר דגשים על דברים שמאד רלוונטיים לעניות דעתנו והם העובדה שמי שמעיין בכתב האישום רואה שאין זכר לטענה שהמערער נהג ללא מכוון. זה לא מוזכר כלל וכלל. אין טענה כזו.

אנחנו היינו אלו שהבאנו לביהמ"ש קמא את כל הראיות הקשורות הן במרחק נסיעה, הן במהירות נסיעה. המשיבה לא הביאה ולו צל צלה של ראייה להוכחת כתב האישום שלה. עסקינן במשפט פלילי והראיות צריכות להיות מעל לכל ספק סביר.

המשיבה לא הרימה את נטל ההוכחה הנדרש במשפט פלילי. כתב האישום טוען שהמערער נשא לאחור שלא לצורך, בחוסר זהירות ובמהירות.

מפנה לסע' 3 לכתב האישום שלא מפרט את פרטי הרשלנות בפירוט נרחב, כתוב "הנאשם הסיע... בחוסר זהירות ובמהירות". איפה הטענה המפורשת "ללא מכוון"?

הנאשם צריך להתגונן מפני כתב אישום מפורט. כשהמאשימה אומרת שעיקר ראיותיה מבוסס על סרט הוידאו שצולם במצלמה. זה נותן את התשובה מדוע לא נטען שהוא נסע ללא מכוון. כי הבוחן של המשטרה עוד לפני שחקר את הנאשם, במקום התאונה, צפה בסרט הוידאו ועל סמך זה הוא כתב בדו"ח הבוחן שערך באותו זמן, ברחל בתך הקטנה, שהוא רואה את המנוח שהולך מאחורי המשאית, ואומר "והוא מנפנף לנאשם בנסיעתו לאחור". בדו"ח הבוחן נכתב "כמעין מכוון".

מפנה את ביהמ"ש לסע' 14 לדו"ח הבוחן המשטרתי ת/12 "הולך מאחורי... להמשיך לנסוע לאחור".

אם יש צל של ספק, אנו רואים בפרוטוקול בעמ' 21 מול שורה 22, אומר גם בשורה 17 – 18 "זה מה שאני כתבתי".

ההודעה של המערער נמסרה מיד לאחר התאונה במקום, כשהוא מבולבל ומעיד על כך וגם הבוחן מאשר וגם השוטר שהגיע ראשון לארוע שאמר שהוא היה מבולבל ונדהם. ניתן לראות מה אמר המערער בהודעתו השניה שם אמר שהם צוות שעובדים ביחד כ- 10 שנים, מתוזמנים בפעולות שלהם ושהמנוח היה המכוון שלו. כל זאת הוא אמר מבלי שהתייעץ עם מישהו.

אין מחלוקת שהמערער צריך לנסוע עם הכוונה.

לגבי סרט הוידאו, זה לא מדוייק שאין ביניהם קשר עין. 4 עדים כולל הבוחן המשטרתי אומרים שהתנועה שהם ראו זה תנועת הכוונה. כב' השופטת קמא לא קובעת שלא היתה הכוונה, היא אומרת שהיתה הכוונה אלא שלדעתה המכוון פעל שלא כדין.

מדוע המנוח הלך מאחורי המשאית? שני הפועלים שהיו לפני המשאית מקדימה הם אלו שהחזירו את הפחים למקום. התפקיד שלו היה לכוון את המנוח. הם היו צוות של 4 אנשים: המערער, שני פועלים שהיו בחזית המכונה. הוא כבר הוציא את הפחים והם החזירו את הפחים. שני העובדים מקדימה כבר החזירו את הפחים. הוא היה המכוון. תפקידו היה לכוון. זה נאמר בעדויות. הוא היה מכוון לכל דבר. הוא לא צריך להוציא את העגלות, הם כבר סיימו שם.

זה היה לפני שהם התחילו את הנסיעה לאחור. לפני שפינו את העגלות.

המערער אומר שהם היו מתוזמנים היטב ושהוא היה המכוון שלו.

המערער אומר שהוא כל הזמן ראה אותו בצד ימין המשאית אבל בקטע האחרון של המטר האחרון, כשהוא עשה את סבב המראות, הוא לא ראה אותו. זה בדיוק הקטע שהמנוח חצה את קו נסיעת המשאית.

הוא חייב לעשות את הסבב של מראה שמאלית, מראה ימנית והטלוויזיה, והוכח כמה זמן לוקח הסבב הזה. הם לא עשו את הבדיקה הזו.

מדובר פה בשני גורמים: נהג המשאית והמכוון. שהם עובדים ביחד 10 שנים. מהירות הנסיעה של המערער מותאמת להליכה של הולך הרגל.

השופטת קמא קבעה בין המהירות שקבעה ההגנה לבין המהירות שקבעה התביעה זה 6.5 קמ"ש. 1.5 קובעות טבלאות המשטרה, שזה נתון קבוע. שהיה מגע בין המשאית לבין המנוח, לא הכחשנו, למרות שלא נמצאו סימנים, לא כתמי דם. אין מחלוקת על התרחשות התאונה. אבל אני אומר שהמערער לא סטה ימינה מכיוון נסיעתו לכיוון המנוח. מי שנכנס פנימה זה המנוח. השופטת קמא אף קובעת אשם תורם בגזה"ד. אוכל להראות לפחות 3 פעמים שהשופטת קמא אומרת בשלושת רבעי פה שהמנוח כן היה מכוון אבל לא פעל כראוי.

עובדה שהוא לא פגע לא ברכב ולא בהולך רגל, למרות שמרחק הנסיעה שלו היה קצר מאד. הוא פגע במי שהיה צריך להבטיח את דרך נסיעתו לאחור. הוא לא ראה אותו בהרף עין של רבע שניה של הפגיעה בזמן שהוא עושה את סבב המראות ברכב. הוא לא הסיט את העיניים אלא עבר במבט שלו על המראות. הוא לא ראה את המכוון בשניה אחת.

לגבי המהירות, התביעה לא הביאה שום ראייה לגבי מהירות הנסיעה. מי שהביא את כל הראיות זה אנחנו. התביעה הציגה לבוחן את דבריי לפני תחילת עדותו בביהמ"ש. אמרתי לביהמ"ש שיידע את זה ואז התביעה אמרה שזה נעשה כדי שלא יצטרכו להביא עדות הזמה. כשהסתיימה עדויות התביעה והתביעה מרגישה שלא הביאה ראיות, אז מביאה עד הזמה, אשר אומר שטעה בחישובים. אז למה הביאו עדות הזמה? ההגנה נהגה במלוא היושרה וההגינות והביאה עדות מומחה, והתביעה מביאה עד שלה לעדות, הוא לא הלך שוב למקום, לא מדד את המרחק, לא ניסה לעשות מטעם המשטרה או מטעמו מבחן מהירות, הוא לא ניסה לעשות את סבב הראיה של המראות, הוא לא מדד את המרחק. הכל אנחנו עשינו. יש פס"ד של כב' ההרכב שאומר שיש שתי גרסאות, זה התרחיש שאנחנו טוענים לו.

התביעה לא הרימה את נטל הראייה עד סיום עדויות התביעה ולכן היא נזקקה לעדות הזמה אשר לא הוסיפה לה דבר. אחרת מה הם באו להזים את עדויות ההגנה?

מה שקרה זה שהמנוח חצה את מסלול נסיעת המשאית. זה מה שקרה לעניות דעתנו. המערער בעדותו אמר שיתכן והוא ניסה לעלות על המדרגה האחורית של המשאית, הוא ראה שהמשאית עומדת להיעצר.

מביאים אדם לדין, לא מביאים את הראיות, אנחנו מביאים את כל הראיות. עדות הבוחן המשטרתי היתה לרעתם. את הראיות לגבי המהירות אנחנו הבאנו כי רצינו להוכיח שלא היתה מהירות. התביעה הביאה עד הזמה שאמר שמדובר ב- 1.5 קילומטר יותר. אז זו המהירות?

לפי מהירות הליכת הולכי הרגל ולפי קביעת הבוחן המשטרתי זה אותו דבר. זה קצב הליכת הולך הרגל.

מפנה את ביהמ"ש לעמ' 53 לפרוטוקול לגבי עדות הבוחן המשטרתי שממונה על התחבורה בעיריית ר"ג. בסרט המנוח לא מנפנף בידיו כדי לקרר את עצמו אלא כדי להכווין את המשאית ולא לשום סיבה אחרת. בשניה של הפגיעה לא היה קשר עין. בהרף עין של הפגיעה לא היה קשר עין. המנוח לא הכווין אותו כדי לעצור תנועה שבאה מאחור, שאחרת היה צריך להיות בצד שמאל של המשאית. אדם הולך לאחור, בשלבים מסוימים הוא גם צריך לראות לאן הוא הולך.

כל התשובות של המערער היו טיפשיות שנתן בהודעתו. הבוחן שחקר אותו, כבר ידע שהמנוח הכווין אותו ושאל את המערער למה נסע לאחור ללא מכוון אז המערער הסכים עם כל מה שהבוחן אמר לו.

בבימ"ש קמא אמר המערער מפורשות שאם הבוחן היה אומר לו באותו רגע שהרג 100 אנשים, גם לזה הוא היה מסכים.

בין מתן ההודעה הראשונה להודעה השניה, לא נפגש המערער עם עורך דין ולא התייעץ עם אף אחד.

למה הבוחן אומר לו שנסע ללא הכוונה למרות שיודע שיש הכוונה?

מפנה לאזהרה "כל זה שנהגת לאחור ללא מכוון". בכך מחשידים אותו. כשהמערער יודע שהיה מכוון.

מפנה לשורות 13 – 14 להודעה הראשונה: "אני כבר מבולבל".

המערער נסע לאחור כי רצה לפנות שמאלה כדי לצאת מהשכונה הזו. הואיל ורח' אבא הלל היה חסום ונותר רק נתיב אחד והיה שילוט שלא להגיע לרח' אבא הלל אז הוא עשה את התכנית הזו, וכדברי בימ"ש קמא, הוא טעה. ב- 3 – 4 מקומות אומרת השופטת שהיתה הכוונה אך לא ראויה. הוא נסע את ה- 5 – 6 מטרים האלה כדי להיכנס לרחוב שפונה שמאלה.

אני יוצא מתוך הנחה שהיתה טעות בשיקול דעת ונסע 5 – 6 מטרים כשלדעתו יש לו מכוון וקרה האסון. אדם שהיה איתו ביחד מעל 10 שנים בצוות, חברים מאד טובים, נהרג. במקום התאונה חוקרים אותו, חברו הטוב במצב קשה ביותר. למחרת הודע לו שהוא מת. כל ההודעות שלו הם במצב הזה ולצערנו הם לא צולמו. אם היו חוקרים אותו תוך כדי צילום, אז אפשר היה להבין מה היה מצבו הנפשי. בעבירת גרימת מוות חוקרים בצילום. זו חובה שמוסדרת בחוק וכן בהוראות המשטרה וקיימת חובה נוספת שהבוחן טען שזו רק הנחיה שיצאה לאחרונה, שצריך להזהיר את הנאשם על זכותו גם לפני שעושים שחזור. כי זה חלק מהראייה.

בניגוד עובדה שהוא נהג משאית מצטיין, האינטליגנציה שלו לא הכי גבוהה. אז אולי עורך דין או איש תנועה התגובות שלו היו שונות.

מדובר בתאונה. זוהי התאונה.

לענין העונש, המערער הוא נהג מעל 40 שנה. עברו טוב מאד. לא היה מעורב מעולם בתאונת דרכים. כל העבירות שלו זה ברירות משפט. מיום היוולדו בצבא, היה נהג משאית מצטיין, גם בקרבות וגם בימי רגיעה. עובד כל כך הרבה שנים, 30 שנה בעיריית ר"ג. לנהוג משאית זבל ברחובות המפותלים והצרים של רחובות עיר מבלי להיות מעורב בתאונת דרכים מלמדים לזכותו.

יש חוו"ד של שרות המבחן שממליצה להטיל עליו מאסר של 6 חודשים לריצוי בפועל עבודות שרות. יש את עברו המצויין, יש את העובדה שמטילים עליו עונש פסילה שלמעשה זה גז"ד מוות לגבי כל פרנסתו וכל מה שהוא ידע בחיים כנהג משאית. זה לא הגיוני.

זו תאונה ראשונה, מאד מצערת. אני אאחז באילנות גבוהים, שגה המערער. היתה טעות בשיקול דעת. מבחינת המערער, הוא לא כיוון כשורה אבל זו לא אשמת המערער אלא בכך שבאמת לא הבחין בו בשניה האחרונה. יש כאן טעות בשיקול דעת ובשגיאה. אין נהיגה במהירות גבוהה, אין עקיפה בפס לבן, אין נהיגה בשכרות או בהשפעת סמים. טעות בשיקול דעת. על כך לא מטילים עונש מאסר בפועל, בוודאי לא שוללים את פרנסתו לצמיתות.

המערער בן 63. כל מה שהוא עשה בחיים זה נהיגת משאית. פסלו אותו גם לנהיגה ברכב פרטי, שאולי עיריית ר"ג היתה מוצאת לו עבודה ברכב פרטי. העונש הזה כבד ביותר בנסיבות האמורות.

עו"ד בנאי: אנחנו מבקשים לדחות את הערעור על שני חלקיו. אין ספק שהראייה המרכזית היא אותו דיסק שמתעדת את מה שנקלט במצלמת אבטחה בעסק סמוך. לא צריך לזה פרשנים וניתן להתרשם כמו כל אחד אחר ולא צריך את הבוחן לשם כך. הדיסק מדבר בעד עצמו. הכוונה אין כאן וגם לא מעין הכוונה.

אזכיר עוד ראיות חשובות. בימ"ש קמא שמע את עדות המערער, התרשם ממנו באופן בלתי אמצעי, שמע את עדות הבוחן באשר לנסיבות גביית האמרות וקיבל את עדות הבוחן בענין הזה ובחר להעדיף את האמור בת/7 ות/8 על פני דברי המערער בעדותו בביהמ"ש.

כמו כן ביהמ"ש קמא קיבל את דברי עת/4 סעיד נאיף, כאשר המערער טען שכלל לא ראה אותו וכלל לא דיבר איתו.

האמור בת/7 ועדותו של סעיד נאיף שזו הגירסה הראשונית ביותר של המערער עולים בקנה אחד עם מה שרואים בדיסק וממה שאמרה העדה מהמשרד הסמוך לגבי שלב הצעקות ומה היא ראתה.

עצם קרות התאונה מלמד שהם לא היו מתואמים ומתוזמנים כפי שאמר בימ"ש קמא, שאם לא כן, התאונה לא היתה מתרחשת.

אנחנו סבורים שפסק דינו של בימ"ש קמא מנומק כראוי ושיש לאמצו. בימ"ש קמא אף נקט בזהירות יתרה. הוא לא נכנס לשאלת המרחק שנסע המערער לאחור ואף לא לשאלת המהירות ואמר שאין צורך בקביעות האלה, למרות שאין ספק שלו היתה מתקבלת טענתנו בענין, אזי זה עוד היבטים לחומרא ברשלנות.

אין פה שום תרחישים נוספים אפשריים. יש פה תרחיש אחד. התרחיש כביכול שניסה המערער להעלות בעדותו לפיה המנוח ניסה לעלות על המדרגה האחורית, כאמור זו עדות כבושה שלעצמה מופרכת.

עצם היות הנסיעה לאחור שלא לצורך, בימ"ש קמא קבע כי זה עולה גם מעדויות עדי ההגנה שנסיעה לאחור על מנת לחסוך לעשות סיבוב זה לא נסיעה לצורך.

ענין המכוון, נכון שכתב האישום לא מציין מפורשות שהוא נסע לאחור ללא מכוון אבל הדברים עולים מהאמירה שהוא נסע ללא נקיטת אמצעי הזהירות הנאותים. כל העדים הרלוונטיים התייחסו לענין הזה הן בחקירה הראשית והן בחקירה הנגדית.

אני בבימ"ש קמא ביקשתי מהמערער להבין כיצד נהג המנוח לכוון אותו. הוא הסביר שהוא הכווין עם היד בין הכתף לראש. אף לפי תיאורו, למעשה לא היתה כאן הכוונה. אנחנו חולקים בנקודה הזו על דברי הבוחן שהיתה כאן מעין הכוונה.

המערער נחקר על כך מפורשות ובת/7 אמר מפורשות שנסע ללא מכוון. בחקירתו הנגדית טען שבכלל לא אמר את הדברים האלה. ענה לתשובות הבוחן ג'קי שהעיד על לא נשאל על כך דבר.

גם לפי עדי ההגנה עולה שהכוונה לא היתה כאן. אנחנו מקבלים שהיתה רשלנות תורמת בכך שהוא הלך על הכביש ולא על המדרכה אך אין בכך כדי לשלול את האחריות של המערער לקרות התאונה, במיוחד שעצם הנסיעה לאחור היתה שלא לצורך.

חברי אומר שהתביעה לא הוכיחה כלום. אני סבורה שגם בדיסק ובאמרות הנאשם די כדי להרשיע אותו. בימ"ש קמא נקט בזהירות רבה בהתייחסו לעדות של מומחה ההגנה. מתוך זהירות יתרה ולאור העובדה שעלו דברים נוספים בחקירתו הנגדית לגבי אופן עריכת המדידות, ביקשנו את הבאת עדות ההזמה. אני לא התחייבתי בשום שלב שלא תובא עדות הזמה. סברנו שעדיף לעשות זאת מתוך זהירות יתרה.

לענין אמרותיו של המערער, חשוב להזכיר כי המערער טען שאימרתו השניה, היא הגירסה הנכונה של הדברים. אבל גם בדבריו אלה יש סתירה פנימית שהוא אומר שהתמוטט באותו יום לאחר שנודע לו שהמנוח נפטר ואין לו מושג מה קורה סביבו. צריך להזכיר שהאימרה השניה נגבתה לא בגלל שהמערער פנה למשטרה ואמר שנזכר בדברים או שמבקש להעמיד דברים על דיוקם, אלא לאור העובדה שבין ההודעה הראשונה לשניה המנוח נפטר, ולכן היה צורך באזהרה בעבירה של גרם מוות ברשלנות.

חברי דיבר על זמן סבב מראות. לא צריך פה סבב מראות. מספיק להסתכל או במראה הימנית או במסך הוידאו בשביל להבחין במנוח במהלך הנסיעה. אף אחד לא יודע מאיזה מראה זה התחיל.

השופטת קמא כששמעה את מר רז, לא קיבלה את אופן החישוב שלו גם לגבי פרק הזמן של סבב המראות וגם לגבי המהירות. נקבע כי הוא לא נתן הסבר למה זה פרק הזמן, למה מסך הוידאו הוא גורם צדדי שאז לוקח יותר זמן להתרכז בו.

אני מקבלת שיתכן והיה ראוי במהלך החקירה לבצע פעולות נוספות כמו אולי לפענח את מרחק הנסיעה לאחור לפי הדיסק, ולערוך מדידות במקום, ואולי מלכתחילה היה מקום להעביר את הדיסק למז"פ כדי לנסות לפענח את מהירות הנסיעה לאחור.

אני כמעט בטוחה שהמצלמה של משאית הזבל לא מקליטה את הצילומים אך אבדוק את הדברים.

השאלה אם לא ניתן היה לבצע פעולות חקירה נוספת אלא אם הובאו הוכחות מעבר לכל ספק סביר, והדבר הוכח מעבר לכל ספק סביר.

ניסוי שדה הראיה הוא ניסוי ולא שחזור. לא היה צורך בכלל במערער לצורך עריכתו.

בניגוד לדברי חברי, המערער לא אמר שהוא מבולבל לגבי כל האמרה אלא לגבי זהות האדם שאמר לו להזיז את המשאית.

לענין העונש, חברי אמנם טען שהעונש לא מצוי במתחם אך למעשה לא הציג פסיקה לגבי מה המתחם הנכון לראייתו. המתחם שבימ"ש קמא קבע הוא בין 12 ל- 30 חודשים. אנחנו סברנו שהעונש יהיה קרוב יותר לרף העליון.

מדובר ברשלנות רבתי כפי שקבע בימ"ש קמא. עצם הנסיעה לאחור היתה שלא לצורך וגם הנסיעה לאחור היתה רשלנית. ביהמ"ש קמא הטיל את העונש בחלק התחתון של המתחם שנקבע על ידו.

בימ"ש קמא התחשב גם ברשלנות התורמת של המנוח שהלך על הכביש ולא על המדרכה וגם בעברו התקין יחסית של המערער.

פסיקת ביהמ"ש העליון ידועה לכל. אין בנסיבות מקרה זה שום דבר שמצדיק לחרוג מהכלל של עונש מאחורי סורג ובריח. הפסיקה על נסיעה לאחור מדברת על 18 חודשים. המקרה הזה חמור יותר מרוב המקרים של נסיעה לאחור בשל העובדה שהנסיעה לאחור היתה שלא לצורך. אני לא מצאתי פסיקה שבה היתה פגיעה כזו מפורשת של עצם הנסיעה לאחור שהיתה שלא לצורך.

אין מקום לסיווג הפסילה כשמדובר ברשלנות כה חמורה עם תוצאה כזו נוראית. הוא לא צריך לנהוג בכלל גם אם המשמעות היא שלילת פרנסתו.

המערער עבד בעיריה בתפקיד אחר. בעבר הוא עסק בפחחות ועבד בתחום הזה.

אנו סבורים שאין מקום להתערב בעונש.

בימ"ש קמא קבע כי עונש הפסילה יהיה לאחר סיום ריצוי עונש המאסר בפועל. אנו סבורים שהפסילה צריכה להתחיל באופן מיידי.

אנחנו ביקשנו שרשיונו של המערער ישלל. משך השלילה נקצב ע"י בימ"ש קמא, הוארך ולאחר מכן ביקשנו הארכה בחודש, ולאחר מכן ניתנה ארכה נוספת. השופטת שריזלי קבעה שאין בהתקדמות ההליך המשפטי שינוי נסיבות והרשיון הוחזר למערער. כאשר ניתנה הכרעת הדין המרשיעה, ביקשנו כי רשיונו ישלל כבר באותה עת. אני מבקשת שהפסילה תחל באופן מיידי.

עו"ד מזרחי: לגבי הפסיקה, בהודעת הערעור ונימוקיו צרפנו את כל הפסיקה שקשורה בעונשים שניתנו במקרים דומים. בהרבה מקרים הסתפקו בעבודות שרות לריצוי במקום 6 חודשי מאסר בפועל.

אנו חוזרים ומבקשים לגבי עונש המאסר והפסילה בפועל, את התערבות ביהמ"ש הנכבד.

לגבי ההרשעה כבר אמרתי את מה שיש לי לומר.

גם השופטת קמא קבעה שהיא מקבלת את טענות ההגנה באשר לכך שהבוחן לא עשה את עבודתו נאמנה ולא בדק את כל הדברים שהיה אמור לבדוק.

(לאחר הפסקה).

עו"ד מזרחי: חברתי הסכימה לקבל את הצעת ביהמ"ש. אנחנו מאד קיווינו שביהמ"ש יתערב בענין עונש המאסר. אני מזכיר לביהמ"ש שהנאשם ריצה כבר 13 חודשי פסילה. אבקש שתקופת הפסילה תימנה מעכשיו שהוא יפקיד את הרשיון שלו. בכפוף לכך אנחנו מסכימים להמלצת ביהמ"ש. הנאשם יתחיל לרצות את עונשו תוך 30 יום מהיום. יש מספיק ערובות ובטוחות.

<#9#>

פסק דין

לאחר ששמענו לאורך שעה ארוכה את טיעוני הצדדים בתיק זה, המלצנו בפני המערער ובא כוחו לחזור בהם מהערעור לגבי הכרעת הדין. כמו כן המלצנו בפני הצדדים על הסדר עונשי מסויים בנושא הפסילה, שפורט להלן. הצדדים קיבלו את המלצתנו לאחר הפסקה שנערכה ובמהלכה התייעץ המערער עם סניגורו וגם התביעה עם הגורמים בפרקליטות.

כיון שכך, אנו קובעים כדלקמן:

א. הערעור על הכרעת הדין יידחה. הכרעת הדין המרשיעה תישאר בעינה.

ב. באשר לעונש, תקופת המאסר בפועל שהשית בימ"ש קמא תישאר בעינה, וכך גם המאסר על תנאי.

ג. באשר לפסילה, רשיונו של המערער יפסל לתקופה של 10 שנים, מהם 8 שנים באשר לכל סוגי הרשיונות ושנתיים נוספות באשר לרשיון למשאית או רכב כבד. כדי להבהיר, פסילת הרשיון לגבי רכב כבד היא לתקופה של 10 שנים. המערער יוכל להוציא רשיון לרכב פרטי בתום תקופה של 8 שנים.

ד. מתקופת הפסילה תנוכה תקופה של 13 חודש שבמהלכה כבר היה המערער בפסילה.

ה. תקופת הפסילה הנוספת תתחיל למן הרגע שבו יפקיד המערער את רשיונו במזכירות ביהמ"ש.

על המערער להפקיד את הרשיון במזכירות בימ"ש השלום בתל אביב.

ו. המערער יתייצב לריצוי מאסרו בתאריך 7.2.16. על המערער להתייצב בתאריך זה בכלא ניצן, אלא אם כן תהיה הוראה אחרת.

הסניגור ידאג בינתיים להליכי המיון והשיבוץ בשב"ס.

ז. המערער יפקיד את רשיונו עד ליום 20.1.16.

ח. יתר רכיבי הענישה ישארו בעינם.

<#8#>

ניתן והודע היום י"ח טבת תשע"ו, 30/12/2015 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי גילה קייקובה