12 ספטמבר 2018

1. התובע, מר צבי אלון, הגיש תביעה זו כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי שלא להכיר בליקויים עמם הוא מתמודד בגבו ככאלה הנובעים "מתאונת עבודה".

רקע עובדתי

2. התובע, יליד 31.7.1977, הועסק למן חודש 3/2012 ועד לחודש 8/2014 בחברת סינטק מדיה בע"מ. חברה שעיסוקה בבניית תוכנה (להלן גם החברה). התובע שימש כמנהל רשתות מחשוב. איש System במחלקת IT (Information Technologyׂׂׂ).

3. בחודש 5/2015^[1] הגיש התובע לנתבע (להלן: המוסד) תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה. בתביעתו ביקש להכיר בליקויים בגבו, לרבות פריצות דיסק, אשר הובילו להפסקת עבודתו בחברה כמו גם לצורך בניתוח, כנובעים מפגיעה בעבודה שמקורה "בהרמת שרתי מחשב כבדים". במסגרת ברור התביעה נגבתה על ידי חוקר המוסד הודעת התובע (נ/2). בהחלטה מיום 20.8.2015 דחתה פקידת התביעות את התביעה מן הטעם שלא נמצא "אירוע תאונתי" כלשהו במהלך עבודתו וכן לנוכח הפער בין מועד הפגיעה הנטען לבין מועד קבלת הטיפול הרפואי בגינה. מכאן התביעה שלפנינו.

גרסת התובע

4. לאורך כל ההליך טען התובע כי במסגרת עבודתו נדרש להרים מחשבים, שרתי מחשב, מארזים וציוד נוסף במשקל של עד מאות קילוגרמים. החל מחודש 2/2014 החלה מעסיקתו להתארגן להעברת משרדיה ומאותו מועד החל לחוש בכאבי גב קשים. בימים 24.4.14 – 26.4.2014 התבצע בפועל מעבר החברה. בימים אלה, שהיו ימי סוף השבוע (חמישי עד שבת), נדרש התובע לעבודה מאומצת במיוחד, שכן החברה רצתה להבטיח כי פעילותה השוטפת לא תפגע. דהיינו ש'מעבר הדירה' יסתיים קודם להגעת העובדים ביום ראשון וכי במועד זה סביבות העבודה שלהם, ובפרט מערך המחשוב, יהיה מוכן לעבודה סדירה. בשל כך נאלצו התובע וחבריו לצוות לעבוד 'סביב השעון' (עמ' 7,שורה 19). בתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי מעסיקתו "לא דאגה להזמנת חברת הובלות מסודרת וצוות המחשוב נאלץ לבצע בעצמו וללא אמצעי הרמה מיוחדים את כל העבודה בעצמו, הכוללת הרמה והעברה של שרתי מחשב השוקלים עד מאות ק"ג". לאחר מאמץ מרוכז זה הרגיש "את הגוף שלי ממש קורס" (עמ' 8, שורה 8). בהמשך התברר כי נגרמה לו פריצת דיסק משמעותית בגינה אף נותח. התובע סובר כי 'שרשרת האירועים' הפיזיים, כלומר הרמת משקל רב סביב מעבר משרדי מעסיקתו ובמיוחד בלחץ הזמנים שבו בוצעה ההעברה, גרמה לפגיעה בגבו שהיא תאונת עבודה. על כן שומה על בית הדין למנות מומחה רפואי שיענה בשאלת הקשר הסיבתי.

מוסיף התובע ומבהיר, כי קודם לעבודתו בחברה "הייתי בריא לחלוטין ולא סבלתי מבעיה רפואית כלשהי בגב" (סעיף 11 לתצהיר התובע). תוך כדי ביצוע של פעולת הרמת משא כבד בעת העברת משרדי החברה נגרמה לו פגיעה בגב. בנסיבות אלו אין לדרוש ממנו ואף אין לזקוף לחובתו את העובדה שאינו יכול להצביע על פרטי מארז המחשבים הספציפי שהרים מהלך אותם שלושה ימים אינטנסיביים ושבעטיו ארעה הפגיעה בגבו.

דיון והכרעה

5. המתווה הנורמטיבי: תאונת עבודה לעובד שכיר, כפי שהיה התובע, מוגדרת בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 כך: "תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו...". משמע, קיומה של תאונת עבודה מחייב קודם כל הוכחת קרות אירוע חיצוני מוגדר שבעטיו נגרמה החבלה. אירוע פתאומי שניתן לאתרו בממד הזמן והמקום. על יסודות מושרשים אלה של הגדרת תאונת העבודה עמד בית הדין הארצי בפסיקתו למן ראשית ימיו (דב"ע לא/0-5 ושדי – המוסד לביטוח לאומי פד"ע ב' 200 (1971)). פסיקה שאושרה ואומצה על ידי בית המשפט העליון (ראו למשל: בג"ץ 1199/92 לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(5) 734 (1993)).

באשר לסוגיית ההכרה בפגיעה בגב כ"פגיעה בעבודה" נפסק כי "על מנת להכנס בדלת אמות של "תאונה בעבודה" – ראשית הראיה צריכה להיות כי אכן קרה אירוע בעבודה שניתן לקושרו לחבלה בגב. לאור זאת, על מנת שכאבי הגב מהם סובל המערער יוכרו כתאונת עבודה, היה על המערער להוכיח, ראשית לכל, כי כאבי הגב הינם תוצאה של אירוע מוגדר (לאו דווקא אירוע חריג) שאירע לו בעבודתו (עב"ל (ארצי) 469/05 דניאל זכריה – המוסד לביטוח לאומי (9.1.2006)) (להלן: עניין זכריה).

משהנחנו עיקרים אלה נותר לברר האם עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח ראשית ראיה לאירוע בעבודה שניתן לקושרו לחבלה בגבו. בתוך כך יש לברר האם הניח תשתית עובדתית לקיומה של תאונה אשר מתקיים בה יסוד 'הפתאומיות'. היינו אשר ניתן לקבוע מתי והיכן התרחשה. נקדים אחרית לראשית ונאמר כי דעתנו היא שהתשובה לכך היא בשלילה וטעמנו למסקנה זו יפורטו מטה.

6. התובע אינו יכול להצביע על אירוע פתאומי: בכתב התביעה לדמי פגיעה הסתפק התובע בטענה כי פגיעתו ארעה בחודש 2/2014 מבלי להצביע על מועד מסוים בו נפגע (עמוד 2 בסעיף 3). בהודעתו לחוקר המוסד טען כי "בערך בתחילת 2014 התחיל הגב להיות תפוס כל היום, גב תחתון, היו ימים שלא הרמנו כלום והיו ימים שהרמנו עשרות פעמים..." ((נ/2 בעמוד 1). בהמשך ההודעה מתאר התובע את מעבר משרדי החברה, את הנטל הכבד שהוטל על שכם צוותו באותם שלושה ימים וטוען כי "הרגשתי כאבים הולכים ומתגברים" (נ/2, עמ' 2). כאשר נשאל למה הוא קושר את הנזק בגבו השיב "הימים שלפני כן לא היו קלים, אבל הימים האלו היו קשים ומרוכזים. כל היום הרמות והעברות, כולל ללכת תוך כדי, לעלות במדרגות לקומות". בחקירתו הנגדית בבית הדין שב ונשאל מדוע הוא קושר את הפגיעה בגבו לשלושת ימי המעבר של משרדי החברה ועל כך השיב "בגדול, לא היה מדובר רק בימים האלה, הימים האלה היו מרכז הפעילות אבל אנחנו גם נדרשנו לפני כן במשך כל השלוש שנים שעבדתי שם להרים ציוד ודברים. גם מאות שרתים של מאות קילוגרמים ושולחנות" (עמ' 4, שורות 20-22). נוסיף כי גם בתצהיר עדותו הראשית סבר התובע שאותם ימי 'העברת משרד' בחודש 4/2014 גרמו "להחמרה משמעותית של הפגיעה, עד כדי חוסר יכולת לתפקד לחלוטין" (סעיף 4).

כללם של דברים, גרסת התובע מלמדת כי הוא עצמו אינו יודע בוודאות ממה נפגע, אינו יכול להצביע על אירוע מוגדר שגרם לפגיעתו ואף נמצאנו למדים כי גרסתו במידה רבה 'מתפתחת'. דהיינו מלכתחילה לא סבר כי נפגע דווקא באותם ימי מעבר משרדי מעסיקתו כי אם חודשים קודם לכן. לבסוף לא יכול היה לומר בוודאות כי נפגע דווקא במהלך אותם ימים.

7. עדות התובע לא עמדה במבחן החקירה הנגדית: נוסיף כי התרשמנו שעדותו של התובע ובפרט בכל הנוגע למעבר משרדי מעסיקתו לקתה בהגזמה ובאי דיוקים. זאת הגם שאנו מקבלים את המובן מאליו והוא שמעבר ממין זה, ובפרט עבור צוות המחשוב בחברה שעיסוקה בתכנה הוא אירוע מאמץ באופן מיוחד ואף כזה שהיה כרוך במתח.

בתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי מעסיקתו לא דאגה להזמנת חברת הובלות מסודרת ועל כן צוות המחשוב עצמו ביצע את כל העבודה ללא אמצעי עזר כלשהם (סעיף 5). לבד מהעובדה שעל פני הדברים מדובר בגרסה בלתי סבירה, בהנתן טענת התובע עצמו כי מדובר בציוד כבד (ראו: תמונות ומפרטים בנספח האחרון לתצהיר עדותו של התובע). ציוד שהעברתו מחייבת למצער, רכבים מיוחדים להעברתו. הרי שבחקירתו הנגדית התברר כי אין זה מצב הדברים כלל ועיקר. התובע הודה כי חברת הובלות דווקא נשכרה. אלא שעתה טען כי חסר "איש ניהול למעבר החברה", שכן החברה שנשכרה לא סיפקה מספיק עובדים או שחלקם לא עבדו ביום שישי (עמ' 6, שורות 28-31, עמ' 7, בשורה 1). זאת הגם שבאותה נשימה טען כי חברת ההובלות סיפקה בין 10 ל – 15 עובדים (עמ' 7, שורה 6). כן הודה כי חברת ההובלות סיפקה "כלובים עם רשת, משטח על גלגלים ומשאיות" (עמ' 7, שורה 8). בנוסף התברר כי, הלכה ולמעשה, התובע כלל אינו זוכר כמה מהשרתים הכבדים הועברו על ידי חברת ההובלות וכמה על ידי צוות המחשוב ובאיזה מועד (עמ' 7, שורות 20-30). כמו כן התברר שעל אף שלגרסת התובע בשבת עובדי חברת ההובלות לא עבדו כלל ועל כן נותר צוותו ללא כל עזרה. הרי "שעובדים של חברת מטריקס" החליפו את עובדי חברת ההובלות וטיפלו בציוד המחשוב" ובכך עזרו לצוות של התובע (עמ' 8, שורה 1). משמע, עדות התובע אינה עקבית.

8. תמיכה בראיות התובע: תמיכה למסקנותינו שלפיהן לא עלה בידי התובע להניח תשתית עובדתית לקיומו של אירוע פתאומי שניתן לקבוע מתי והיכן התרחש ולכך שעדותו לקתה בהגזמה ובאי דיוק מצאנו בראיות התובע עצמו ובכלל זה בעדות ראש צוותו, מר אלי נתן. העד אישר בחקירתו הנגדית לפנינו כי התקופה הכי אינטנסיבית הייתה דווקא "חצי שנה לפני שעברנו"..."היו הרבה תהליכים" ואף תיאר את תרומת הצוות, שבראשו עמד ושהתובע נמנה עמו, למעבר. זאת בכל אותה התקופה המקדימה למעבר עצמו (עמ' 9, שורות 19, 21-25). כן אישר "כי הסבלים נתנו את מלוא התנופה..." אלא שהצוות נדרש להשלים את מה שלא הספיקו ובהמשך כי "התרומה הגדולה ביותר שלהם (של עובדי חברת ההובלות – ר.ב.ה) להעביר את כל ציוד המחשוב" (עמ' 10, שורות 16 – 17, 32). כאשר נשאל האם התובע התלונן לאחר הרמת מחשב ספציפי כלשהו ענה בספונטניות "לא הוא לא התלונן....לאורך כל השעות האלה הרמנו מחשבים אי אפשר להגיד שזה...(מחשב ספציפי – ר.ב.ה)... יום חמישי בלילה התחלנו את המעבר. עבדנו עד 24:30 – 01:00 בלילה אחרי זה באנו ביום שישי והמשכנו את עבודת הפרוק ונכנסנו ליום שבת ובשבת הוא כבר התלונן על כאבים בגב תחתון" (עמ' 11, שורות 27 – 30).

9. דברים דומים שמענו גם מפי מנהל בסיס הנתונים והתשתיות בחברה, מר ירון מזר, אשר הוזמן לעדות על ידי המוסד לאחר שעדותו נגבתה על ידי חוקר המוסד. מר מזר העיד ועדותו לא נסתרה, כי החברה שכרה את שרותי חברת התשתיות מטריקס לביצוע ההעברה של משרדיה. מטריקס מצדה שכרה קבלן משנה – חברת הובלות – לסייע לה בהעברת הציוד. מטריקס הביאה גם אנשי תקשורת מטעמה וצוות טכני. תפקיד הצוות עמו נמנה התובע היה ללוות את חברת מטריקס וכן להנחות את אנשיה לאן צריך לקחת את הציוד והיכן למקם אותו. אמנם נכון הוא שהעד הוסיף, כי יתכן שבמהלך הפרוק התובע ויתר חברי הצוות הרימו חפצים על מנת להוציא מארונות התקשורת ולחבר חזרה עם התקנתם בכתובת החדשה. אלא ש'סבלות' לא הייתה חלק מהתפקיד ואם התובע עסק בסבלות הרי שהיה זה על דעת עצמו (נ/3 בעמוד 2, ועמוד 13 עד שוות 1 – 18). באשר ל'ארוע' מסוים שקרה לתובע העיד מר מזר שהוא זוכר "שמידי פעם התובע היה לפני המעבר מזכיר שיש לו כאבי גב מסוימים, תמיד ההנחיה שלי להשתמש בעגלה, לעבוד ביחד בזוגות הוא ואנשי צוות, לרוקן את המארזים" (עמ' 14, שורות 25 – 26).

כלומר, עדותם של מר נתן ומר מזר אינה מסייעת לגרסת התובע מן הטעם שאף לא אחד מהעדים, לרבות העד שהובא לעדות על ידי התובע עצמו (מר אלי נתן), יודע להצביע על אירוע מסוים בו נפגע התובע.

10. בשולי פרק זה נוסיף כי ערים אנו לטענותיו החוזרות של התובע כי לולא עסק גם בהרמת משקלים כבדים היה מפוטר לאלתר ובוודאי בהקשר של אותם שלושה ימי מעבר משרדי החברה. אלא שלא שוכנענו בדבר. דעתנו היא כי הוכח ובפרט בעדותו של מר מזר שנוכחות התובע והצוות עמו נמנה בשלושת ימי המעבר הייתה דרושה וחיונית ואכן הייתה ציפייה מהעובדים האלה למאמץ מיוחד סביב העברת משרדי החברה. מאמץ שעליו אף תוגמלו משהסתיים במועד (נ/3 בעמוד 2 ועמוד 16, שורות 1 -3). עם זאת מר מזר עמד על דעתו איתן כי אם היה התובע משתף אותו בבעיה ספציפית הקשורה לבריאותו או לדבר מה אחר, ושבעטיה אינו רוצה ליטול חלק במעבר משרדי החברה, היה שוקל בקשתו לגופה (עמוד 15, שורות 23 – 26).

11. התיעוד הרפואי כתומך בהעדרה של "תאונה": התובע מודה כי לא חדל מעבודתו סביב מעבר משרדי החברה ועל אף המאמץ האינטנסיבי והכאבים מהם סבל. הפעם הראשונה בה פנה לטיפול רפואי הייתה בשלהי חודש 7/2014. כלומר למעלה משלושה חודשים לאחר הפגיעה הנטענת. לגרסת התובע עצמו בחקירתו הנגדית רק במועד זה "אחרי הפגישה הזאת אצל הרופא התחלתי לקשור את כל הדברים" (עמ' 6, שורה 7). מר מזר ציין בעדותו כי אחרי מעבר משרדי החברה לא שמע מהתובע דבר לגבי נזק משמעותי כלשהו או פגיעה וכי הופתע לשמוע על כך חודשים לאחר מכן. לאמור, התובע עצמו לא שם לב לאירוע פתאומי כלשהו להבדיל מהחמרה הדרגתית בכאבי הגב.

12. בהיקש לפסיקת בית הדין הארצי בהקשר למשמעותו של 'ארוע פתאומי שבו גורם חיצוני מוביל לחבלה פיזית..", כאמור בסעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי, נאמר כי נקבע לא אחת שמאמץ יתר נחשב בדרך כלל כגורם פנימי של פעולת הגוף ואיננו נחשב כגורם חיצוני. עם זאת נפסק כי שעה שחברו יחדיו מספר גורמים, ובכלל אלה מאמץ יתר, יחד עם מכשול העלול לגרום למשל לנפילה, הרי שניתן לראות את השילוב של שני אלה כגורם חיצוני. כך למשל, נפסק במקרה אחד כי ריצה שהיא לכשעצמה מאמץ יתר, לעומת תנועות אחרות של הגוף שאינן כרוכות באותו מאמץ, בשילוב עם מדרגות (היכולות להיחשב כגורם חיצוני המביא להגברת המאמץ אך גם להוות מכשול העלול לגרום לנפילה), יכולים להיחשב כגורם חיצוני (ראו למשל: עב"ל (ארצי) 212/06 קגנוביץ' – המוסד לביטוח לאומי (5.2.2007)). כאמור, בעניינו של התובע נעדר אותו 'מכשול' ועל כן דעתנו היא שאין המדובר בתאונת עבודה כמשמעה בחוק. כך בעניין זכריה קבע כבוד השופט (כתוארו אז) יגאל פליטמן כי עבודה מאומצת של מנהל מפעל בהקמת ביתן לתערוכה בינלאומית של מוצרי מפעלו ואשר גרמה לטענתו לליקוי בגבו אינה בבחינת 'תאונת עבודה'.

13. בסיכומיו הוסיף התובע וטען כי גם אם עניינו אינו בא בגדר אירוע פתאומי 'רגיל' שמתרחש על פני זמן קצר. ונזכיר כי גרסתו היא שהארוע החל בחודש 2/2014 והגיע לשיאו בימי מעבר החברה, הרי שהפסיקה לא קבעה את משכו של 'ארוע חריג'. בעניין אחרון זה מפנה התובע לאמור בספרם של המלומדים טומשין, מרקמן וגנאינסקי ("תאונות עבודה ומחלות מקצוע", תשע"ב - 2011) (להלן: המלומדים) כתומך בעמדתו. כך בהקשר לאירועים שגרמו לעובד מתח נפשי או התרגזות נפסק כי המבחן להכרה בהם כבתאונת עבודה הוא מבחן סובייקטיבי. כלומר ביחס לעבודתו הרגילה של העובד. בהיקש יש להכיר בשרשרת האירועים הפיזיים שבהם היה מעורב התובע – הרמת משקל רב מספר רב של פעמים בתוך זמן קצר ובלחץ מעבר משרדי החברה - כפגיעה בעבודה המצדיקה מינוי מומחה.

14. דעתנו היא כי דין טענות אלה דחייה. בראש נדגיש, כי אין חולק שפגיעתו של התובע אינה באה בגדר תאונת עבודה על פי תורת המיקרוטראומה. הצדדים אף הסכימו מלכתחילה כי בעניינו של התובע אין להיכנס ל'טרקלין' ברור דרישות תורת המיקרוטראומה ונוסיף כי בדין.

אשר ליתר טענות התובע נאמר כי דומה שנקלע לערבוב בהבחנה בין תאונות הנגרמות מגורמים הנראים לעין (כבעניינו של התובע) לבין כאלה הנגרמות מגורמים שאינם נראים לעין דוגמת אוטם שריר הלב וארוע מוחי. הורתו של 'הארוע החריג' בסייפא לסעיף 83 לחוק העוסקת בחזקת הסיבתיות והדנה בתאונות שאינן תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין. בהקשר לאלה אומץ בפסיקה מבחן "הארוע החריג" (או הארוע המיוחד לדוגמא בהקשר להתפרצות של מחלת הסוכרת) שמשמעו כי לפני קרות הפגיעה הגופנית יתרחש ארוע בלתי שגרתי לעובד, בין כזה שכולל הפעלת מאמץ פיסי מיוחד או אירוע כמו דחק נפשי, מתח או התרגזות יוצאת דופן אשר הוא אינו מורגל בה בחיי העבודה היומיומיים (המלומדים, בעמודים 121-122).

אשר לאורכו של הארוע הפתאומי אין לנו אלא להסכים עם דברי אותם מלומדים אליהם הפנה התובע ולפיהם "אנו סבורים כי סוגיה זו לא מעוררת קשיים ניכרים בתאונות הנגרמות מגורמים הנראים לעין. ברוב המקרים תאונות אלו, קרי התאונות הקלאסיות, מתרחשות מטבען במהירות רבה, לעתים אף חלקיקי שנייה...אף לשון המבחן שבו נקטה הפסיקה הינו 'מבחן הפתאומיות', בא ללמדך כי הכוונה למאורע פתאומי שאורכו קצר ביותר. לעומת זאת בתאונות המתרחשות שלא כתוצאה מגורמים הנראים לעין מתעוררת שאלה זו ביתר שאת..." (עמ' 121, בסעיף 1).

15. סוף דבר – על יסוד כל האמור, התביעה נדחית.

המדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי ועל כן החלטנו שלא לעשות צו להוצאות.

16. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' תשרי תשע"ט, (12 ספטמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

פסק הדין נחתם בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בית הדין, לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופטת לבדה.

1. בטופס התביעה מופיעה חותמת 'נתקבל' שעל גביה מצוין תאריך 10.8.2015. אלא שבשים לב לעובדה כי הודעת התובע לחוקר המוסד נגבתה בחודש 7/2015 דעתנו היא כי מדובר בטעות. ↑