1. זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (השופטת זהבה אסיף) מיום 30.6.15, לפיו התקבלה תביעת המשיבה כנגד המערערת, בגין מטען של רימונים ששוק להולנד, אשר נמצא, לטענת המשיבה, לא מתאים.

2. נימוק הערעור העיקרי הוא שהקביעות של בית המשפט קמא בדבר אי התאמת מטען הרימונים לתקן הגלובל גאפ הסתמכה על קביעת מעבדות זרות, שלא הוכחה הסמכתן. עוד נטען, כי בית המשפט קמא השלים חוסר ראייתי בקביעות מהימנות, וכי המשיבה לא הוכיחה את נזקיה, ועוד טענות ככל שתעלה הכף.

3. ביום 6.2.11 רכשה המשיבה מהמערערת 3,600 קרטוני רימונים סוג א' לצורך יצוא לחו"ל, כאשר הוסכם שהאיכות תהיה "סוג א (class 1) תקני איכות: GlobalGAP, 1". כמו כן הוסכם: "אחריות המגדל: עד להגעה לקונה בהולנד, כ- 10 ימים". הרימונים יוצאו ללקוח בהולנד. הלקוח ערך שתי בדיקות במעבדות מקומיות ומצא בהן שאריות חומרי הדברה, ברמה האסורה לשיווק בהולנד (0.15 mg/kg במקום 0.02 mg/kg). על כן, סירב לשלם את המחצית השנייה של התמורה, ומאחר שטען שמכר 1,236 ארגזים, דרש מהמשיבה לפצותו על היתרה , 2,364 ארגזים. יש מחלוקת גם על נושא הקטנת הנזק.

4. המערערת טוענת, כי אחריותה מסתיימת כעבור 10 ימים. איני מקבל טענה זו. אחריותה של המערערת, במובן של חבות בשל אי התאמה, נקבעת לפי חוק המכר. אין לפרש את המילים הספורות שבהן השתמשו הצדדים כהגבלה של האחריות, דהיינו כתניית פטור, אלא כהוספה על האחריות הכללית. אילו היתה זו תניית פטור, היה עלינו לפרשה בצמצום (רע"א 7642/97 שטרית נ' נוסבאום פ"ד נג (3) 516), אבל אין זו תניית פטור. כשספק נותן תעודת אחריות לשלוש שנים על המוצרים שהוא מספק, אין הכוונה שזו תעודת אי אחריות מעבר לשלוש שנים, וכי זו תעודה המגבילה את זכויות הלקוח לפי חוק המכר. זו תעודה המקנה ללקוח זכות כלפי הספק מעבר לזכותו לפי חוק המכר. בעוד שזכות לפי חוק המכר מותנית בהוכחה שהספק אחראי לאי ההתאמה, הזכות הניתנת לפי תעודת האחריות היא ללא הוכחה בדבר האחריות. כך גם בתניה זו שבין הצדדים. התניה לא הוציאה את האחריות הכללית לפי חוק המכר.

5. יתר על כן, לפי לשון האחריות היא נוקבת בשני מועדים: "עד להגעה לקונה בהולנד" ו "כ- 10 ימים". מאליו מובן, שהמועד השני אינו מועד כלל, אלא הערכה, שהמועד הראשון יהיה בערך תוך 10 ימים. המועד המוסכם הוא "עד להגעה לקונה בהולנד". כפי שהעיד נציג המשיבה, ולא נחקר על עדותו, אחריות זו נקבעה על מנת להבטיח את איכות התוצרת בעיני הלקוח בהולנד והסכמתו לקבל אותה, מתוך ידיעה שהלקוח יערוך בדיקות מעבדה מטעמו לתוצרת לבדוק עמידתה בתנאי השיווק המותרים. אין חולק, שהסחורה הגיעה לקונה בהולנד ביום 2.3.11, ובאותו יום נשלחה לבדיקה במעבדה הראשונה. ביום 8.3.11 הגיעו התוצאות והן הראו סטיה מהתקן. אין לפרש את מועד סיום האחריות כמועד שבו נגעו הארגזים ברצפת מחסן הקונה בהולנד, אלא כמועד שבו הושלמה בדיקת המוצרים אצל הקונה, שהתחילה ביום הגעתם הסחורה. על כן יש לקבוע, שהטענות עלו כלפי הסחורה בתוך תקופת האחריות שניתנה על ידי המערערת.

6. המערערת השקיעה מאמץ רב בטיעון, שהמעבדה שעל התוצאות שלה הסתמך הקונה בהולנד אינה מוסמכת לפי דיני מדינת ישראל, בחוק ובפסיקה. זו טענה שאינה רלוונטית. בחינה מושכלת של ציפיות הצדדים מעלה, שאיש מהם לא חשב שעם קבלת הסחורה בהולנד, יש לשלוח אותה לבדיקה על ידי מעבדה מוסמכת בישראל, לפי הכללים הנהוגים בישראל ולפי הכללים שנקבעו בפסיקה לגבי בדיקות מעבדה בישראל. ברור היה שמדובר בייצוא להולנד, שבה חלה שיטת משפט ומסחר אחרת, וכל בדיקה של הסחורה תיעשה לפי כלליה. שיעור שאריות חומרי ההדברה במוצר אינו נקבע בתקן גלובאל גאפ, שהוא התקן שהצדדים הסכימו שהסחורה צריכה לעמוד בו, אלא התקן מפנה לתקן במדינת היעד (כעולה מתצהיר מנהל הנתבעת).

7. כפי שקבע בית המשפט קמא, ובצדק, הסכימו הצדדים שנקודות הבקרה לפי תקן גלובאל גאפ הן עמידה בהוראות הריסוס של יצרן חומרי ההדברה; עקיבות, דהיינו האפשרות לעקוב לאחור מחלקות הגידול אל הלקוח, תוך הפרדה מתועדת מתוצרת שאינה מאושרת לפי התקן; רמת שאריות חומרי הדברה לפי התקן במדינת היעד. להסיר ספק, אני דוחה את טענת המערערת, שלא הוכח מה דרישות התקן גלובל גאפ, הן משום שבמקביל נטען על ידי המערערת לאי התאמה לדרישות שלטענת המערערת אינן ידועות, והן משום שאכן הוסכם בפני בית המשפט קמא, על פי ראיות שני הצדדים, מנה דרישות התקן גלובל גאפ, כפי שפורט לעיל.

8. על פי הראיות שהוצגו בפני בית המשפט קמא, ולאחר בחינתן, קבע כקביעה עובדתית, הנסמכת גם על עדויות המערערת עצמה, שהיא לא הוכיחה שעמדה בהוראות הריסוס הנדרשות בתקן. ודוק: עובדה זו אינה בידיעת המשיבה- התובעת, אלא בידיעת המערערת, והיא שהיתה צריכה להביא את הראיות לכך שעמדה בהוראות הריסוס, לאחר שנטען שהסחורה אינה עומדת באיכות הדרושה. המערערת לא הציגה יומן ריסוס מלא; המומחה מטעמה לא ראה את יומן הריסוס המקורי בתקופה הרלבנטית, אלא רק העתקים בפקס; יומן הריסוס אינו מפורט, ולא נרשמו בו שיעורי הריסוס בפועל, אלא רק טווחי הריסוס המותרים לפי הוראות יצרן, דהיינו מה צריך לרסס ולא מה ריססו. מנהל המערערת הודה, שהיה עדיף לרשום בדיוק בכמה השתמשו, אבל הניסוח הזה ממעיט. לא היה עדיף, אלא היה על המערערת לרשום בדיוק בכמה השתמשו. בדין דחה בית המשפט קמא את הסבריו של מנהל המערערת, כאילו הטווחים הנרחבים שנרשמו מתייחסים רק לריסוס עשביה, וכאילו מכיוון שהרישום אינו מתעד את הכמות שרוססה בפועל, לא ניתן ללמוד ממנו שהנתבעת לא פעלה לפי הוראות היצרן. גם המומחה מטעם המערערת הודה שיש חשיבות לרישום, לצורך תיחקור במקרה בעיה. כאמור, כל הראיות בענין זה היו בידי המערערת, והן הראו חוסר עמידה בתנאי זה של התקן. די בכך, על מנת שתקבע הקביעה, שהמערערת לא עמדה בדרישות התקן.

9. אשר לעקיבות, הציגה המערערת בדיקת מעבדת באקטוכם, אך בבדיקה זו לא פורט מאיזו חלקה נלקח הפרי. המומחה מטעם המערערת אישר, שנדרשת עקיבות מלאה ומתועדת לצורך עמידה בתקן גלובל גאפ (עמ' 9 לפרוטוקול), וכי ניתן לעקוב באמצעות מספר הארגז, אך בבדיקה שעשתה באקטוכם לא תיעדו זאת (עמ' 10). המומחה אישר, שבהעדר יכולת לעקוב אחר מקור הפרי, הוא לא יכול לאשר שהתוצרת נשוא בדיקת באקטוכם, שלושה חודשים קודם לכן, היא התוצרת שנשלחה להולנד (עמ' 11). נמצא, שהמערערת לא עמדה גם בדרישה זו. די בכך, על מנת לקבוע שהסחורה לא עמדה בדרישות תקן גלובל גאפ.

10. על פי הקביעות לעיל, הסחורה לא עמדה בדרישות תקן גלובל גאפ, גם ללא בחינת תוצאות הבדיקה של המעבדות. אף על פי כן, משום שזו היתה הטענה העיקרית של המערערת, אעסוק בה, למרות שגם קבלתה לא משנה את התוצאה. בדין קבע בית המשפט קמא, שבדיקת המעבדה של באקטוכם אינה מעידה שהסחורה נשוא תיק זה עומדת בדרישות שאריות חומרי ההדברה לפי התקן בהולנד. זאת, הן משום שהבדיקה שנעשתה יותר משלושה חודשים לפני הייצוא אינה מקושרת לסחורה נשוא תיק זה, והן משום שכפי שאישרה מנהלת אבטחת האיכות בדרך המעבדה בע"מ, המעבדה אינה מפקחת על פירות המערערת לייצוא אלא רק לשוק המקומי. המומחה הסביר הסבר שאינו קביל למסמך זה שלא ידע עליו, ואישר שהבדיקות לשיווק מקומי נעשות בניהול שונה מאשר בדיקות לייצוא, משום שהדרישה בחו"ל היא לבדיקה בשני מכשירים, בעוד בדיקה לשוק המקומי נעשית במכשיר אחד. המומחה חזר בו לאחר מכן, וטען שאין דרישה לשני מכשירים ולאחר מכן, שאינו זוכר אם יש דרישה, ולאחר מכן, שכך מקובל. בדין קבע בית המשפט קמא, שאינו מקבל את חוות דעת המומחה מטעם המערערת, ככל שהיא מתיימרת לתמוך בטענות המערערת. מכל מקום, מטעם המערערת לא הוצגה בדיקה שלפיה הסחורה עומדת בדרישות לגבי שאריות חומרי הדברה.

11. בהקשר זה יש לציין את התרשמות בית המשפט קמא מעדותו הבלתי אמינה של מנהל המערערת. הוא העיד שלא ידע כלל שהרימונים שרכשה המשיבה מיועדים לייצוא להולנד, והוא מודד את איכות הפרי שהוא מגדל לפי בדיקות בישראל והתקן הישראלי, ולא מעניין אותו הבדיקות בחו"ל ויעד מכירת הפרי. זאת, בניגוד למוסכם במפורש אודות מכירה להולנד, ואודות עמידה בתקן גלובל גאפ. בהמשך קבע במפורש שאינו מאמין לו.

10. בדין קבע בית המשפט קמא, על פי הראיות שבפניו, כי הוכח הקשר בין הסחורה נשוא הדיון לבין הרימונים שנבדקן ו על ידי המעבדה ההולנדית הראשונה, על פי זהות המספרים בארגז הנושא כותובות של המערערת עצמה, וכך גם לגבי בדיקות המעבדה ההולנדית השניה. גם מנהל המערערת בעדותו אישר, בעמ' 70-71 לפרוטוקול, כי הארגזים שייכים למערערת, ועליהם תאריך המיון ומספר רשיון יצוא.

11. בדין דחה בית המשפט קמא את טענת המערערת, שתוצאות בדיקות המעבדה אינן אמינות, נוכח הפער בתוצאות ביניהן – מעבדה ראשונה שארית למבדה 0.15 מ"ג ושארית קליפסו בערך גבולי, ומעבדה שניה שיעור דומה של למבדה ושארית קליפסו פי 3 מהמותר. זאת, משום שהבדיקות בוצעו מארגזים שונים, היכולים לבטא קטיף או חלקה אחרת, והמומחה מטעם המערערת העיד שיתכנו הבדלים בין בדיקות שונות של אותו מגדל, בהתאם לחלקה ממנה נלקח הפרי (עמ' 11 לפרוטוקול), ולנוכח ההבדלים הקטנים לגבי ריסוס בלמבדה.

12. בית המשפט קמא לא התייחס לשאלה אם המעבדות שבהן נבדקה התוצרת הן מעבדות מוסמכות, לפי הדין והנוהל בהולנד. בכך שגה בית המשפט קמא, אבל שגיאה זו אינה מכריעה את הכף לזכות המערערת. מלבד העובדה שהמערערת לא עמה בדרישות התקן מסיבות אחרות, הרי כפי שקבע בית המשפט, על פי הראיות והעדות של מנהל המערערת, המערערת ידעה בזמן אמת על תוצאות המעבדות בהולנד, וקיבלה אותן כבסיס לפעולותיה ופעולות המשיבה בקשר לסחורה נשוא הדיון. גם המומחה מטעם המערערת לא חלק על התוצאות, אלא טען שלאחר התוצאות היה על המשיבה להתנהל באופן אחר. הטענות בסעיפים 18, 27-29 להודעת הערעור כלפי המעבדות והתוצאות הן טענות שלא נטענו בפני בית המשפט קמא, ובית המשפט לערעור לא ידון בה (ע"א 682/82 בן אריה נ' סהר פ"ד לז (3) 589).

13. על פי חוק המכר, אי התאמה היא גם אם אין בנכס האיכות או התכונות הדרושות לשימושו המסחרי או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם. המטרה המיוחדת המשתמעת מן ההסכם בין המערערת למשיבה היא שהרימונים יהיו ראויים לשיווק בעיני הקונה ההולנדי, שהיה צפוי והוערך שהוא דורש התאמה לתקן הגלובל גאפ. כאשר הקונה ההולנדי מסרב לשלם ודורש החזרה או השמדה של הסחורה מכיוון שאינה מתאימה לשיווק על ידו, עקב תוצאות בדיקה שקיבל, המשמעות היא שהנכס אינו מתאים למטרה המיוחדת המוסכמת, שהיא שיווק לקונה ההולנדי. השאלה אם הקונה ההולנדי רואה את הסחורה כלקויה לפי תוצאות מעבדה מוסמכת או לפי מעבדה מוסכמת או לפי קביעה סבירה (כגון בדיקה על ידי קניין מנוסה מטעמו המגלה פגמים חזותיים בסחורה) היא שאלה משנית. העיקר הוא שהנכס כבר אינו מתאים לקונה ההולנדי הצפוי, ואין מדובר בשרירות דעת של הקונה ההולנדי.

14. צריך לזכור, שאנו עוסקים בעיסקה מסחרית בין שני גופים בישראל לצורך שיווק להולנד, שהיתה מטרת העיסקה מלכתחילה. סוחרי פירות אינם עוסקים דרך כלל בהכנת תביעות, ואינם צפויים להקפיד על שרשרת הראיות ועל בדיקה אצל מעבדה מוסמכת. אין לדעת אם המעבדות שבדקו את הרימונים מוסמכות בהולנד לבדיקות גלובל גאפ, אם לאו. אפשר שאחת מהן לא פועלת לפי איזו 17025. זה לא משנה. הקונה ההולנדי הודיע למשיבה שהסחורה לא מקובלת עליו, והסתמך על בדיקה שנערכה, כפי שנקבע, בסחורה הזו. המערערת לא טענה בזמן אמת שהמעבדה לא מוסמכת וכי יש להעביר את הסחורה לבדיקה במעבדה מוסמכת לבדיקות גלובל גאפ. מתוך אותו הגיון מסחרי שהניע אותה להציע למשיבה פיצוי לאחר מכן, פעלה גם בשלב זה בהגיון מסחרי וביקשה רק בדיקה במעבדה נוספת, מבלי לעמוד על כך שתהא זו דווקא מעבדה מוסמכת לבדיקות בתקן גלובל גאפ. ההגיון המסחרי הוא שאם הקונה ההולנדי משוכנע שהסחורה לא טובה, זו סחורה שאינה עומדת באיכות הדרושה למטרה המיוחדת שהוסכמה, וזה הגיון מסחרי נכון. רק אחר כך באים עורכי דין וטוענים שהמעבדה לא ראויה.

15. מכל מקום, בין שהמעבדות שהניבו את התוצאות מוסמכות ובין אם לאו, אין פגם בקביעה שהסחורה לא עמדה בתקן גלובל גאפ לפי שני המבחנים האחרים של התקן, כאמור לעיל. על כן, בדין קבע בית המשפט קמא, שהמשיבה הוכיחה את אי ההתאמה ואת זכאותה לפיצוי מהמערערת.

16. המערערת טענה שלא הובאה כל ראיה על איסור על שיווק הסחורה מטעם הרשויות, ועל השמדת הסחורה בהולנד. אני דוחה טענה זו. על פי הראיות שהיו בפני בית המשפט קמא, משהגיעו תוצאות הבדיקות לידיעת המשיבה, ונודע שהן אסורות בשיווק בהולנד, עמדה בקשר רציף עם המערערת, ופעלה בתיאום איתה. המערערת דרשה בדיקה במעבדה נוספת וזו אכן נעשתה. נעשה גם נסיון להקטנת הנזק על ידי שיווק ללקוח אחר, אך לשווא. בית המשפט העדיף את עדות נציג המשיבה על פני עדות מנהל המערערת בדבר התיאום ביניהם והפעולה לפי דברי המערערת. אין מקום שערכאת הערעורים תתערב בקביעה זו של הערכאה הדיונית. על כן, בדין קבע בית המשפט קמא, כי הנסיון להקטנת הנזק כשל, והסחורה הושמדה בהולנד, בידיעת המערערת, לאחר שהקונה ההולנדי סירב למכור אותה לאור תוצאות הבדיקה.

17. המערערת טענה שלא הוכח, שהמשיבה חייבת בתשלום לקונה בהולנד. לטענתה, לא הוצגה ראיה שהלקוח ההולנדי דרש מהמשיבה סכום כלשהוא, וגם נציג המשיבה העיד שלא נדרש לשלם פיצוי. האמת היא, שהמשיבה נדרשה לשלם ללקוח ההולנדי כאמור בנספח י"ב לתצהיר מר שייבה שהוצג. נציג המשיבה העיד שעדיין לא שילם, וכי הלקוח ההולנדי ממתין לסיום ההליך המשפטי (עמ' 48 לפרוטוקול). מכאן, שהמשיבה נדרשה לשלם, והעובדה שהלקוח ההולנדי סבלני למשך הזמן שבו לוקחים הליכים משפטיים בישראל אינה אומרת שהוא ויתר על דרישתו, וכי זה אינו נזק צפוי למשיבה. סברתי שניתן יהיה להתפשר על סכום זה בין הצדדים לתיק זה, ולכן הצעתי הצעה בסוף הדיון, אבל היא לא התקבלה, ולכן יש להכריע לפי הדין.

18. בדין קבע בית המשפט קמא שהוכח שיעור הניכוי שהיתה המשיבה זכאית לבצע מהתמורה ששולמה למערערת, לפי סעיף 28 לחוק המכר התשכ"ח – 1968, בסך 104,307 ₪, על פי המוסכם בין המערערת למשיבה. בדין קבע בית המשפט קמא הפסד הרווח עבור הארגזים שלא נמכרו, לפי ההסכם בין המשיבה לקונה ההולנדי שצורף לכתב התביעה, בסך 13,686 ₪. בדין קבע בית המשפט שהוכח החלק היחסי מהתשלום עבור הובלת הארגזים שלא נמכרו סך 8,377 ₪. בדין קבע בית המשפט קמא את הנזק בגין עלות השמדת התוצרת בסך 2,582.60 אירו, שהם 12,656 ₪, שנתבעה על ידי הקונה ההולנדי מהמשיבה לפי דוא"ל מיום 12.4.11 שצורף. סך כל הנזק שהוכח ועל המערערת לשלמו, כפי שקבע בית המשפט קמא בדין, 139,026 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה בפברואר 2013.

19. על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור. המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 14,040 ₪. המזכירות תעביר למשיבה סכום זה מתוך העירבון שהופקד, ותחזיר את היתרה למערערת.

ניתנה היום, י"ז טבת תשע"ו, 29 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.