12 ינואר 2020

בפנינו תביעותיהם ההדדיות של הצדדים: תביעת התובע לתשלום זכויות הנובעות מיחסי עבודה עם הנתבעת, ותביעת הנתבעת להחזר הפרשי שכר, החזר מענק מימון לימודים ותשלום פיצוי בגין נזקים.

נקדים אחרי לראשית ונציין, כי לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים ולראיות שהוצגו בפנינו, באנו לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל בחלקה ודין התביעה שכנגד, להידחות. להלן נפרט את הנימוקים שעמדו בבסיס הכרעתנו.

הרקע העובדתי ועיקרי ההליך

1. הנתבעת, 'טן חברה לדלק בע"מ' (להלן - הנתבעת) היא חברה המפעילה רשת כלל ארצית של תחנות דלק, מתחמי תדלוק וחנויות נוחות.
2. התובע הועסק בסניף תחנת הדלק שהנתבעת מפעילה בעיר חולון בתפקיד מנהל ואחראי מכירות. הוא החל את עבודתו בחודש יולי 2003 ועבד עד לסוף חודש דצמבר 2010.
3. במסגרת ההליך התקיימו 4 דיוני הוכחות. הדיון הראשון התקיים ביום 22.3.2017 במסגרתו העיד מטעם התובע, מר חנוך שצ'ופק והתובע עצמו. לאחר שהתברר כי התובע מבקש להגיש מסמכים נוספים, הוגש תצהיר משלים מטעמו, עליו הוא נחקר בשנית ביום 11.7.2018. בדיון שהתקיים ביום 29.10.2018 נחקרו עדי הנתבעת, מר וקנין, גב' בן לולו, גב' אלבז ומר רגב.
4. להשלמת התמונה יצוין כי לאחר שני דיוני ההוכחות הראשונים הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה והוגש כתב הגנה מתוקן בהתאם.
5. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

טענות התובע

1. התובע הועסק בשירות הנתבעת החל מחודש יולי 2003 ועד לחודש דצמבר 2010 אז התפטר לצורך טיפול ברעייתו ז"ל, אשר התמודדה באותה עת עם מחלה קשה. לטענתו, הוא השתכר שכר בסיס של 7,500 ₪ לחודש בתוספת פרמיות קבועות בסך של 3,000 ₪ לחודש, ותשלום משתנה בהתאם לעמידה ביעדי המכירות. עוד טען, כי עבד שעות נוספות בהיקף ניכר מבלי שקיבל עבורן כל תשלום. כך, בכתב התביעה ציין, כי הוא עבד בממוצע כ-12 שעות ביום, וכי לעיתים נדרש אף לעבוד 16 שעות ביום, לרבות ביום המנוחה השבועי. כל זאת מבלי שקיבל גמול בשל עבודתו בשעות נוספות. לצורך ביסוס טענתו הפנה התובע אל דוחות הנוכחות, וטען, כי בהתבסס על רישומים אלה, הוא זכאי לתשלום בסך של 38,486 ₪.
2. התובע הוסיף, כי דפי הנוכחות אינם משקפים את מלוא השעות הנוספות שביצע, שכן מנהליו הורו לו "להחתים כרטיס" בתום 12 שעות עבודה, זאת ללא קשר אם נדרש להמשיך לעבוד או אם לאו, ובכך מנעו באופן מלאכותי מדפי הנוכחות לשקף את מלוא השעות הנוספות שביצע. עוד טען, כי הנחיה דומה ניתנה לו לגבי עבודה בימי שישי ושבת.
3. התובע הציג דוחות איכון סלולרי מהם עולה, כי שהה בעבודה שעות ארוכות מהמדווח, לרבות בימים בהם כלל לא דווח על התייצבות. בהתאם לדוחות אלה, טען, על הנתבעת לפצותו בסך של 59,790 ₪.
4. עוד הוסיף, כי יש לדחות את טענת הנתבעת, לפיה דוחות האיכון מצביעים על כך שהוא לא נכח במקום העבודה במהלך כל השעות המופיעות בדוח הנוכחות והטעים, כי לכל היותר ניתן לקבוע כי דוחות האיכון אינם מדויקים בנוגע לקביעת מיקומו הפיסי בכל מועד.
5. לטענתו, הוא הוכיח כי לצורך ביצוע עבודתו הוא נדרש לצאת מתחנת הדלק, וממילא כל יציאה מהתחנה הייתה באישור ובידיעת מנהליו. על כן, כל מועד בו דוחות האיכון מציינים כי הוא יצא מתחנת הדלק במהלך יום העבודה, מדובר ביציאה לצרכי ביצוע העבודה.
6. התובע הוסיף, כי יש לדחות את טענת הנתבעת, לפיה הרכיב שנקרא "פרמיית יעדים", מהווה תשלום גלובאלי עבור עבודה בשעות נוספות וטען, כי מדובר בתגמול בגין מכירות, אשר הועמד על סכום קבוע מפאת היקף המכירות הניכר של התחנה אותה ניהל.
7. עוד הוסיף, כי הנתבעת הפרה את הוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר) בכך שלא הקפידה לציין בתלוש השכר את שעות העבודה ואת ימי העבודה בהם עבד. יתרה מזאת, גם כאשר צוינו ימי עבודה ושעות עבודה, הם לא שיקפו שעות עבודה בפועל, בהתאם לאמור בדוחות הנוכחות.
8. לטענתו, הנתבעת אף ניסתה להסתיר ממנו את דוחות הנוכחות, ולא בכדי, שכן עולה מהם, כי אין הלימה בינם לבין תלושי השכר. עובדה זו בשילוב עם העובדה שלתובע לא שולם כל תשלום בגין עבודה בשעות נוספות, מזכה אותו, לטענתו, בפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין ההפרה כאמור.
9. לבסוף, התייחס התובע לטענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת בכתב הגנתה, לפיה יש לקזז מכל סכום שייפסק לטובתו, ככל שייפסק, את סכום פיצויי הפיטורים ששולמו לו. התובע טען, כי אין ממש בטענה זו, שכן הוא פוטר, ובהתאם, קיבל מכתב פיטורין ופיצויי הפיטורים כדין.
10. לאור כל המקובץ לעיל, טען, כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצוי בגין הרכיבים הבאים:
    1. הפרשי שעות נוספות – 59,790 ₪;
    2. הפרת הוראות חוק הגנת השכר (תלושי שכר לא תקינים) -10,000 ₪.
11. ביחס לתביעה שכנגד טען התובע דינה להידחות, שכן היא הוגשה אך ורק כתגובה לתביעה הלגיטימית שהגיש. עוד הוסיף, כי עבודתו התבצעה לשביעות רצונה של הנתבעת, ולא נשמעה כלפיו כל טרוניה, אלא בחלוף 5 שנים מסיום העסקתו, וכאמור לעיל, כתגובה להגשת התביעה כנגדה.
12. התובע הכחיש כל מעורבות בפרשה שהנתבעת קשרה לשמו, וטען, כי כל או כך, התביעה התיישנה, שכן היא נוגעת לאירועים שאירעו לכאורה בשנת 2008.
13. באשר לטענת הנתבעת, לפיה על התובע להשיב לה את כספי מענק הלימודים שקיבל, טען, כי העסקתו הסתיימה בנסיבות בהן היה עליו להקדיש את כל זמנו לסעוד את רעייתו ששכבה על ערש דווי, ובזמנים הרלוונטיים, הנתבעת לא העלתה כל דרישה להשבת המענק. לא זו אף זו, תקופת ההתחייבות לצורך קבלת המענק, עמדה על 5 שנים, והתובע עבד התובע במשך 39 חודשים, קרי 2/3 מתקופה זו. על כן לכל היותר, זכאית הנתבעת להחזר יחסי בסך של 10,631 ₪.
14. לבסוף, טען, כי יש לדחות את טענת הנתבעת לפיה עליו להשיב לה חלק מהשכר שקיבל, בסך של 13,450 ₪, מהטעמים הבאים:
    1. העילה עלתה לראשונה במסגרת כתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 28.1.2018, שם צוין כי הנתבעת זכאית להחזר השכר ששילמה לו בגין השעות ששהה בביתו ללא ידיעתה, ובמהלך יום העבודה; תקופת עבודתו הייתה מחודש יולי 2003 ועד דצמבר 2010, קרי העילה, שעלתה לראשונה בכתב התביעה המתוקן, התיישנה;
    2. בעניין זה אין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות העוסק בהתיישנות שלא מדעת, שכן חזקה על המעסיק שהוא עוקב אחרי שעות העבודה של עובדיו, ואין המדובר באי ידיעה "מסיבות שלא היו תלויות בנתבעת, ושאף בזהירות סבירה לא יכלה למנוע אותן".
    3. לגופו של עניין טען, כי בחלוף השנים, הוא אינו יכול לזכור מדוע נעדר מעת לעת במהלך יום העבודה, אולם לא נהג לצאת במהלכו ולשהות בביתו. כל אימת שיצא מתחנת הדלק, היה הדבר לצורכי ביצוע עבודתו.
    4. עוד טען, כי הנתבעת ביססה את טענתה כאמור על דוחות האיכון ועל כך שהאנטנות "קלטו" אותו במהלך שעות העבודה בראשון לציון. דא עקא, ישנה אפשרות לפיה כאשר שהה בחולון, המכשיר הסלולרי שלו אוכן באנטנות הסלולריות הממוקמות בראשון לציון, שכן הן חולשות גם על אזורים בעיר חולון. התובע צירף מכתב של חברת סלקום ממנו עולה כי הגם שהסבירות להנחה זו נמוכה, הדבר אפשרי.

טענות הנתבעת

1. לטענת הנתבעת, דין כל טענות התובע להידחות, שכן לא זו בלבד שקיבל את מלוא הזכויות המגיעות לו, אלא שהיא באה לקראתו, מעל ומעבר לנדרש. לטענתה, התובע אינו זכאי לתשלום בגין שעות נוספות, שכן לא עבד בפועל 60 שעות נוספות כטענתו. בנוסף, הוא קיבל גמול גלובאלי עבור שעות נוספות בצורת פרמיה חודשית בסך 3,000 ₪. לטענתה, מדובר בתשלום עבור מאמץ מיוחד הכולל, בין השאר, גם תשלום גלובאלי עבור עבודה בשעות נוספות. הדבר היה ידוע ומוסכם על התובע במשך כל תקופת העסקתו.
2. התובע מעולם לא הלין על אופן ההתנהלות דנן, זאת עד להגשת התביעה, בשיהוי של 5 שנים. על כן, מקום בו הצדדים הסכימו על תשלום גלובאלי, יש לתת תוקף להסכמה דנן.
3. באשר לטענה לפיה התובע זכאי לפיצוי בגין מסירת תלושים לא תקינים, יש לדחות טענה זו מן הטעמים הבאים:
   1. אין בסיס עובדתי לטענה;
   2. לצורך פסיקת פיצוי בגין מסירת תלושי שכר לא תקינים יש להוכיח יסוד נפשי מיוחד לפיו הפרת החוק נעשתה בכדי לאפשר פגיעה בזכויות העובד על ידי יצירת אי וודאות ביחס לזכויותיו, והדבר לא הוכח;
   3. אין כל משקל לטענה לפיה הנתבעת סירבה להעביר לידיו את דוחות הנוכחות ערב הגשת התביעה;
4. הנתבעת הוסיפה גם טענת שיהוי וטענה, כי התובע התפטר בסוף חודש דצמבר 2010, בעוד שהתביעה הוגשה על ידו בחודש אוקטובר 2015, קרי בחלוף כ-5 שנים, ובחוסר תום לב, לאור נסיבות סיום העסקתו.
5. דין התביעה להידחות, הוסיפה וטענה, גם בשל חוסר תום לב קיצוני מצדו של התובע, הגובר על זכויותיו הקוגנטיות, וזאת משום שלא גילה לבית הדין את נסיבות פיטוריו, לא גילה שהנתבעת נהגה בו לפנים משורת הדין בסיום העסקתו ומימנה עבורו את לימודיו.
6. הנתבעת הוסיפה, כי מכל סכום שייפסק לתובע, יש לקזז את פיצויי הפיטורים ששולמו לו לפנים משורת הדין, מתוך התחשבות במצבה הבריאותי הקשה של רעייתו ז"ל במועד סיום יחסי העבודה, שכן לדידה, לנוכח נסיבות סיום ההעסקה, היא הייתה זכאית למעשה לפטר אותו תוך שלילת פיצויי פיטורים ושלילת הודעה מוקדמת.
7. כתב התביעה שכנגד שהגישה, הועמד על סך של 54,952 ₪, וזאת בגין החזר מענק מימון לימודים שניתן לתובע, בגין פיצוי בגין תקרית של מרמה בה לטענתה היה מעורב ובגין החזר תשלום שכר בגין שעות שהתובע לא עבד בפועל.
8. הנתבעת פירטה, כי מימנה לתובע בשנת 2007 לימודים בסך 30,375 ₪, וכי היא זכאית להחזר הסכום הנ"ל, שכן:
   1. במסגרת מימון הלימודים, נחתם בין הצדדים מסמך שהוכתר כ"סיכום דברים, השתתפות בלימודים", במסגרתו נקבע, כי התובע התחייב לעבוד בחברה למשך תקופה של שנתיים וחצי לאחר סיום התואר, וכי ככל שלא יעשה כן, יהיה עליו להשיב לה את סכום המענק. מועד ההתחייבות חל ביום 18.9.2007 ואילו יחסי העבודה נותקו בסוך חודש דצמבר 2010, על כן לא השלים התובע את תקופת העבודה המוסכמת לצורך קבלת המענק;
   2. הנתבעת טענה, כי התובע לא נדרש להשיב סכום זה עד למועד הגשת התביעה שכנגד רק עקב רצונה להתחשב במצבו האישי, נוכח מצבה הבריאותי של רעייתו ז"ל, אלא משהחליט לגמול לה רעה תחת טובה, היא עומדת על זכותה לדרוש השבה של הסכום. דברים אלה מקבלים לטענתה משנה תוקף, מקום בו נסיבות התפטרותו של התובע היו על רקע מעשי תרמית.
9. הנתבעת תבעה סכום נוסף בסך של 11,127 ₪ בגין נזקים שהתובע גרם לה עקב התרמית שביצע, וכדלקמן:
   1. התובע הונה את חברת ההובלה שהייתה לקוחה של הנתבעת, כך שתדלק על חשבונה רכבים שאינם שייכים לה; התובע עשה יד אחת עם הנהגים, קבלני המשנה, של אותה חברת הובלות, באופן שחייב את חברת ההובלות בגין דלק שלא השתמשה בו, ושלשל את הכספים לכיסו ולכיס הנהגים ששיתפו עמו פעולה (להלן – פרשת חברת ההובלות);
   2. מחקירה שנעשתה בנדון עלה כי במסגרת התרמית גזלו התובע והנהגים מהנתבעת ומחברת ההובלות סך של 60,000 ₪. בהמשך לחקירה ולהודאת התובע והנהגים בחלקם בקנוניה, פיצה התובע את חברת ההובלות בסך של 5,000 ₪ והנתבעת זיכתה את החברה בסך של 11,127 ₪ נוספים. כמו כן, חברת ההובלות סיימה את התקשרותה עם הנהגים שלקחו חלק בתרמית;
   3. אין חולק כי התובע היה חלק מהקנוניה, הן לאור הודאת הנהגים כי עשו יד אחת עמו ונקבו בשמו, והן לאור תכתובת הדוא"ל ששלחה חברת ההובלות לנתבעת בנושא כפילויות בתשלום על תדלוקים;
   4. בעקבות פרשת חברת ההובלות זומן התובע לשימוע בסוף חודש נובמבר 2010, בו נכחו מר יוגב רגב ומנהל הרשת מר רונן יצחק, ולאחר שהתובע הודה במיוחס לו, הסכימו הצדדים שיחסיהם יסתיימו מבלי שהנתבעת תפנה לרשויות אכיפת החוק.
   5. עוד ביקש התובע שיצוין כי מדובר בהתפטרות יזומה שלו עקב מצבה הבריאותי של אשתו. הנתבעת נעתרה לבקשתו ואף שילמה לו פיצויי פיטורים, לנוכח הנסיבות המשפחתיות באותו מועד.
   6. על כן, על התובע להשיב לה סך של 11,127 ₪ ששולמו על ידה לחברת ההובלות בעקבות מעשיו. הנתבעת הטעימה, כי סכום זה לא נדרש על ידה בזמן אמת רק מתוך התחשבות בנסיבותיו המשפחתיות הקשות של התובע.
10. בנוסף, התובעת תבעה סך של 13,450 ₪ בגין שעות עבודה שלטענתה התובע לא עבד בפועל, והטעימה, כי מדוחות האיכון הסלולרי שהתובע עצמו הגיש, עולה כי הוא "נרשם" ליד אנטנות המצויות ליד ביתו בראשון לציון, בעוד שבאותה שעה הדפיס כרטיס נוכחות כאילו היה במקום העבודה.
11. לבסוף, עתרה הנתבעת לפיצול סעדים, שכן לטענתה חלק מהנזקים שגרם לה התובע טרם התגבשו.

דיון והכרעה

עבודה בשעות נוספות

1. סעיף 26ב לחוק הגנת השכר קובע, כי על המעסיק מוטלת חובת ההוכחה כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, וזאת ככל שלא הציג רישומי הנוכחות, כהגדרתם בסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, קרי רישומים שנערכו באמצעים מכניים, דיגיטליים או אלקטרוניים, או שנחתמו מדי יום בחתימת העובד ואושרו בחתימת אחראי שמינה המעסיק לכך.
2. בענייננו אין חולק כי הוגשו דוחות נוכחות, עליהם הנתבעת אינה חולקת, ומהם עולה מפורשות כי התובע עבד בשעות נוספות. כך, בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, בכפוף להתיישנות, התובע עבד בשעות נוספות כל חודש להוציא במהלך שלושת החודשים האחרים להעסקתו.

גם מעיון בתלושי השכר עולה כי התובע אכן עבד שעות נוספות, ורק על מנת לסבר את האוזן, בהתאם לתלושים אלה, התובע עבד בשנת 2010 בחודש ינואר 234 שעות, בפברואר 211.8 שעות, במרץ 230 שעות, באפריל 199 שעות, במאי 221.2 שעות, ביוני 225 שעות, ביולי 217 שעות ובאוגוסט 243 שעות.

1. מי שטוען נגד תוקפם של דוחות הנוכחות הוא התובע עצמו. לטענתו, דוחות הנוכחות אינם משקפים את מלוא שעות העבודה, שכן הוא התבקש להחתים כרטיס נוכחות לאחר 12 שעות עבודה, במנותק מהשאלה האם המשיך לעבוד או אם לאו. כך גם התבקש, לטענתו, ביחס לימי שישי ושבת. הנתבעת הכחישה טענות אלה.
2. הלכה למעשה, התובע מעלה טענה בעל פה נגד מסמך בכתב, ובמקרה דנן, הוא לא הוכיח כי התבקש על ידי מי מנציגי הנתבעת להחתים כרטיס באופן שאינו משקף את שעות עבודתו בפועל או כי עבד בימי שבת. הגרסה שמסר התובע בעניין זה היא גרסה דלה, כך שלא ברור כמה פעמים, אם בכלל, פעל התובע כפי שהתבקש (ועל ידי מי מטעם הנתבעת), והחתים כרטיס לאחר 12 שעות עבודה חרף העובדה שהמשיך לעבוד וכך גם לגבי עבודה בסופי שבוע.
3. בנוסף, דוחות הנוכחות משקפים כי התובע אכן עבד בימי שישי ולכן לא ברורה הטענה כי עבד ימי שישי מבלי להחתים כרטיס עבודה; יתרה מזאת, התמיכה היחידה לטענת התובע כי התבקש להחתים דוחות נוכחות באופן שאינו משקף את עבודתו בפועל, היא בעדותו של מר חנוך שצ'ופק, אשר משקלה אינו רב בענינינו, וזאת משום שמדובר בבן דודו של התובע אשר עבד אף הוא אצל הנתבעת, ואשר יחסי העבודה שלו איתה לא הסתיימו בטוב. מכאן, שמדובר בעד שאינו אובייקטיבי ומשקלה של עדותו נמוך. וראו לעניין זה עדותו של מר שצ'ופק –

"ש: אתה העדת שעבדת עם התובע בנתבעת, שניכם הייתם מנהלים של תחנת הדלק. הכרת אותו.

ת: כן. הוא בן דוד שלי.

...

ש: זה נכון שיחסי העבודה בינך לבין הנתבעת הסתיימו בסכסוך חריף שבהם דיברת עם אלבז ואיימת על עובדים בכירים בטן שאתה תפגע בהם ובמשפחות שלהם ותאנוס את המשפחות שלהם והדגשת שצריך להיזהר ממך כי יש לך עבר אפל?

ת: לא נכון. הייתה סיטואציה שיעל אלבז הראתה לי סרטון מסוים, הכחשתי את הסרטון, אמרתי שאפשר ללכת עם הסרטון למשטרה ולא אליי, אין לי שום צד בזה. אני נקי מזה. היא אמרה שכדאי שלא יפגעו לך במשפחה כדאי לך להגיע איתם להסדר. במילים האלה.

ש: ואז מה אמרת?

ת: אמרתי שמי שיפגע לי במשפחה אני אפגע לו במשפחה..."

(עמוד 7 שורות 7-8 לפרוטוקול ועמודים 8-9 שורות 30-32, 1-2 )

1. התובע מסתמך על דוחות האיכון של חברת סלקום על מנת להראות כי נכח במקום העבודה מעבר לשעות המנויות בדוחות הנוכחות. יחד עם זאת, מדובר בראיה שאינה חד משמעית. כך, הדוחות מייצגים רק את המועדים בהם התובע חייג או קיבל שיחה, כאשר בין לבין לא ניתן לאכן את מיקומו. יתרה מזאת, במסגרת בירור התובענה עלה כי כל מקום עלול להיקלט על ידי מספר אנטנות של חברת הסלולר, כך שהדבר מקשה על קביעת מיקומו המדויק של התובע בכל עת.
2. לאור כל האמור לעיל, יש לחשב את זכאותו של התובע לתשלום שעות נוספות בהתאם לדוחות הנוכחות. זאת ועוד, אין חולק, כי להוציא מספר חודשים בודדים בתחילת העסקתו, לא נכלל בתלוש השכר תשלום עבור שעות נוספות.
3. על כן, נפנה כעת לבחינת טענת הנתבעת, לפיה הרכיב שמופיע בתלושי השכר שהוכתר בשם "פרמיה", מהווה תשלום גלובלי בגין שעות נוספות, ומכאן המסקנה, כי הוא קיבל את מלוא השכר המגיע לו. נציין כבר עתה כי דין הטענה להידחות וזאת מן הטעמים הבאים:
   1. לטענת הנתבעת, היא שילמה לתובע את השעות הנוספות באופן גלובאלי בסך של 350 ₪ לחודש ובשלב מסוים עברה לתשלום באמצעות פרמיה, הניתנת עבור "מאמץ מיוחד" והכוללת בחובה גם תשלום עבור שעות נוספות.
   2. תשלום גמול עבודה בשעות נוספות באופן גלובאלי הוכר בפסיקה כלגיטימי כל אימת שלא מסוכלת תכלית חוק עבודה ומנוחה ובתנאי שזכויות העובד אינן מקופחות. ראו לעניין זה ע"ע 23402-09-15 ברד נ' קנסטו בע"מ,(פורסם בנבו, 28.02.2017), שם פסק בית הדין הארצי:

"...ראשית, צורת תשלום זו – ובעיקר ההנחות לגבי ממוצע השעות הנוספות שהיא מהווה תמורה להן – צריכה לבוא לידי ביטוי בהסכמה ברורה ומדעת, כך שהסכמת העובד לצורת תשלום זו על הנחותיה תהא מושכלת ומדעת.

שנית, שיעור הגמול צריך להיות הוגן וסביר במובן זה שנדרש כי "בממוצע, וכמכלול – מקבל העובד לכל הפחות תמורה שוות ערך לזו המגיעה לו מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה" (מתוך דברי השופטת דוידוב בע"ע (ארצי) 184-09 פיודור קרבצ'נקו נ' חברת השמירה בע"מ (18.12.11) (להלן: ענין פיודור). למותר לציין כי אם יסתבר בנסיבות ענין קונקרטי כי הגמול אינו הוגן, שכן סדר הגודל של השעות הנוספות הנדרשות בפועל עולה על ההנחות של הגמול הגלובלי, כי אז לא יינתן לו תוקף משפטי, ותחשיב הגמול יבוצע על פי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה וחוק הגנת השכר כפי שתוקן בתיקון 24.

שלישית, המעסיק נדרש לעקוב אחר היקף השעות הנוספות שעבד העובד בפועל, וזאת על מנת שמטרתו הסוציאלית של החוק תוגשם ועל מנת שניתן יהא לבחון באופן שוטף את הוגנותו של גמול השעות הנוספות הגלובלי כמכלול בנסיבות הענין. חובת המעקב נדרשה טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר, ומשנחקק תיקון 24 הרי שמנגנון המעקב צריך לעמוד באמות המידה שהותוו בו לרבות עריכת חובת רישום היקף השעות הנוספות בפנקס ובתלוש השכר, כפי שהותווה בתיקון 24.

רביעית, ההסכמה צריכה למצוא ביטוי גם בתלוש השכר, שתהא בו הפרדה ברורה בין שכר היסוד לבין גמול השעות הנוספות הגלובלי. בדרך זו מוגשמים ערכים של שקיפות ובהירות בנוגע לשיעורו. מפאת הפרדה זו גמול שעות נוספות גלובלי אינו נתפס באיסור הקבוע בסעיף 5 לחוק הגנת השכר (ראו פיסקה 3 בענין אלון).

חמישית, כל אחד מהסכומים הנפרדים – קרי השכר וגמול שעות נוספות גלובלי – צריך לעמוד באופן עצמאי בדרישותיה של חקיקת המגן. במילים אחרות, אין בתשלום גמול שעות נוספות גלובלי כדי לפטור את רכיב השכר, שהוא מובחן ונפרד מכוח התנאי הרביעי לעיל מגמול השעות הנוספות הגלובלי, לעמוד בדרישותיה של חקיקת המגן לרבות חוק שכר מינימום. כמו כן, אין בתשלום שעות נוספות גלובלי כדי לפטור את המעסיק מתשלום תוספות שכר אחרות שהוא חב בהן בהתאם לכל דין".

ומן הכלל אל הפרט

• 1. לא הוכח כי אופן תשלום השעות הנוספות באופן גלובאלי סוכם עם התובע מראש וכי הדבר נעשה בידיעתו ובהסכמתו. הנתבעת לא הציגה סיכום בכתב ואף לא הציגה הודעה לעובד כנדרש על פי דין, ממנה ניתן היה ללמוד כי התובע הסכים לקבלת תשלום באופן גלובאלי.
  2. חשוב מכך, מגרסת הנתבעת לא ניתן ללמוד מה הוא החלק מהפרמיה שמשויך לתשלום עבור שעות נוספות. על כן, לא ברור האם שיעור הגמול ששולם לתובע באופן גלובאלי הוא הוגן וסביר. כך, הנתבעת עצמה ציינה בכתבי הטענות כי מדובר בתגמול עבור "מאמץ" שרק חלק ממנו מהווה תגמול עבור שעות נוספות. דברים אלה מקבלים משנה תוקף לאור ההפרשים המשמעותיים שבין השעות הנוספות הגלובאליות ששולמו לתובע בתחילת העסקתו לבין גובה הפרמיה, כאשר מדובר בפער של מאות אחוזים.
  3. לאור כל המקובץ לעיל לא ניתן לראות בתוספת הפרמיה תשלום גלובאלי עבור שעות נוספות.

1. מכאן, שהתובע זכאי לתשלום שעות נוספות בהתאם לדוחות הנוכחות. מקום בו הנתבעת לא הגישה תחשיב נגדי ולאחר שבחנו באופן מדגמי את החישוב שערך התובע, החישוב שערך מקובל עלינו ואנו מחייבים את הנתבעת לפצותו בסך של 38,486 ₪.

הפרת הוראות חוק הגנת השכר

1. לטענת התובע על הנתבעת לפצותו בסך של 10,000 ₪ היות ובתלושי השכר לא פורטו מלוא שעות העבודה ומלוא ימי העבודה שעבד.
2. סעיף 26 לחוק הגנת השכר קובע בזו הלשון:

"א(א) לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות חוק זה, והוא רשאי לפסוק פיצויים בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, נוסף על כל פיצוי או סעד אחר.

(ב) (1) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור;

(2) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעסיק ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת;

(3) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר..."

1. פיצויים לדוגמא לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר אינם תלויים בהוכחת נזק ומטרתם הכוונת התנהגותם של מעסיקים. בהתאם, יסוד ה-"ביודעין" הקבוע בסעיף החוק, יוצר דרישה ליסוד נפשי מסוג כוונה ליצירת עמימות המקדמת אפשרות לפגיעה בזכויות העובד.
2. ומן הכלל אל הפרט; לא שוכנענו כי התלושים נערכו באופן מגמתי במטרה להטעות את התובע. יתרה מזאת, מעיון בתלושי השכר של שנת העבודה האחרונה, עולה כי הגם שיש ממש בטענת התובע לפיה מספר שעות העבודה בתלוש אינו תואם את מספר שעות העבודה בדוחות הנוכחות, הרי שבחלק מהחודשים, מספר השעות בתלוש השכר עולה על מספר השעות המצוין בדוח הנוכחות. צו ולמד, כי הגם שמדובר באי סדרים, לא הוכח כי מטרתם הייתה להטעות את התובע או לקפח אותו. דברים אלה מקבלים משנה תוקף מקום בו מצאנו לפסוק לטובתו תשלום בגין שעות נוספות.
3. לאור כל האמור לעיל, רכיב זה נדחה.

טענת קיזוז וטענות הגנה

1. לטענת הנתבעת, יש לקזז מכל סכום שיפסק לתובע, ככל שייפסק, את סך פיצויי הפיטורים ששולמו לו. דין טענה זו להידחות זאת אף מבלי להיזקק לשאלה האם התובע פוטר או התפטר, ובמה דברים אמורים?
2. אין חולק, כי בסיום היחסים בין הצדדים שולמו לתובע פיצויי פיטורים. גם אם נלך בדרכה של הנתבעת, ונצא מנקודת הנחה כי הפיצויים שולמו לפנים משורת הדין, מקום בו התובע לא היה זכאי להם, לא יכולה הנתבעת לדרוש את החזר התשלום רק משום שהוגשה כנגדה תביעה או בלשונה, משום שהתובע גמל לה רעה תחת טובה. ראו לעניין זה - ע"ע 33791-11-10 נובכוב נ' ר-צ פלסט בע"מ (פורסם בנבו, 24.5.2012) - "ככל שמעביד משלם לעובד הטבה מעבר למגיע לו על פי החוק או צו ההרחבה, הטבה זו הופכת לחלק מתנאי עבודתו המוסכמים של העובד, והמעביד אינו רשאי לבטלה לאחר שהעובד מסיים את עבודתו, בתגובה להגשת תביעה על ידי העובד לתשלום זכויות אחרות המגיעות לו [דב"ע (ארצי) נד/48-3 מזרה – ענת ימין, מיום 2.5.94; ע"ע (ארצי) 1260/00 מרקוביץ – אקורד הנדסה בע"מ, מיום 5.8.02]."
3. הנתבעת ציינה כי שילמה את הכספים לפנים משורת הדין לאור מצבה הרפואי של רעיית התובע ז"ל. עובדה כאובה ומצערת זו נכונה גם היום ולכן, אין לאפשר לנתבעת לחזור בה היום מהתשלום, כשהדבר היחיד שהשתנה עובדתית הוא עצם הגשת התביעה.
4. באשר לטענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה בשל הגשתה בשיהוי ניכר, דינה להידחות. מדובר בזכויות קוגנטיות עליהן עובד לא יכול לוותר. דברים אלה מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שהפיצוי היחיד שהתובע קיבל הוא בגין עבודה בשעות נוספות. העובדה שהתובע השתהה בהגשת תביעתו, עמדה לו עצמו לרועץ ולא לנתבעת, שכן חלק מזכאותו התיישן ולכן תבע רק בגין שנתיים ימים.
5. באשר לטענת הנתבעת כי חוסר תום הלב של התובע גובר על זכויות קוגנטיות להן הוא זכאי, לא מצאנו כי מדובר בנסיבות בהן מן הראוי שחוסר תום לב ישלול תשלום בגין שכר עבודה המגיע לעובד על פי דין.

התביעה שכנגד

פיצויי בגין נזק שנגרם בפרשת חברת ההובלה

1. כפי שפורט לעיל הנתבעת תובעת סך של 11,123 ₪ שלטענתה שילמה לחברת ההובלות כפיצוי על הכספים שנטל ממנה התובע שלא כדין. החלטנו לדחות טענה זו, ונבהיר.
2. תחילה חייבים אנו להתייחס בקצרה לנושא הסמכות העניינית לדון ברכיב זה, זאת הגם שנושא זה לא נטען על ידי התובע. לבית הדין סמכות אינהרנטית לדון בנושא הסמכות העניינית גם מיוזמתו ובכל שלב (ראו: בג"ץ 2117/99 מנסור נ' בית הדין השרעי לאיזור התיכון נ' טייבה, פ"ד נד(1) 211, 214 (2000)); שכן שלטון החוק מחייב כי לא תינתן הכרעה בהיעדר סמכות. ולגופו של עניין –
   1. סמכות עניינית בבית הדין לעבודה נקבעת באופן ייחודי, שלא על ידי הסעד המבוקש, כפי שהדבר נעשה בבתי המשפט האזרחיים. לעניין זה יפים הדברים הדברים של בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 67197-01-17 רותם גיספאן נ' בסט שרותי קירור בע"מ (פורסם בנבו, 03.04.2017) (להלן- עניין גיספן) –

"הכלל המנחה לעניין סמכותו של בית הדין לעבודה הוא כי "מחד גיסא, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, ומאידך גיסא, לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה" (רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 27 (14.10.2015) (להלן: עניין רוחם). בעניין רוחם נקבע כי תיחום הסמכויות בין בתי הדין לעבודה לערכאות האזרחיות מבוסס על מבחן תלת שלבי: מבחן זהות הצדדים - היינו אם מדובר בתביעה שבין עובד למעסיק; מבחן העילה – האם העילה נסובה על יחסי עבודה; העילות שעליהן נסוב כתב התביעה – ובמיוחד האם מבוססת התביעה על עילות נזיקיות שאינן בסמכות בית הדין לעבודה...". (ההדגשות במקור, א.ש)

• 1. היות ואין חולק כי שני המבחנים הראשונים מתקיימים, נתמקד במבחן השלישי, שכן רכיב זה נתבע עקב מעשה תרמית לכאורה שיוחס לתובע, יכול להיות משוייך הן לתחום הנזיקי והן לתחום החוזי, באופן שיקים או ישלול סמכות עניינית לבית דין זה. וראו את דברי בית הדין הארצי בעניין גיספן –

נקודת המוצא היא, כי עילות הנזיקיות – למעט אלה המנויות בסעיף 24(1ב) לחוק שצוטט לעיל – מוחרגות מסמכות בית הדין לעבודה. יחד עם זאת, בעיין רוחם היה בית המשפט ער לכך כי סוגית אפיונה של העילה עשויה לעורר קשיים יישומיים לא מבוטלים, וזאת נוכח הקרבה שבין דיני הנזיקין לדיני החוזים. וכך נאמר (פיסקה 46):

"לא אחת, אותה מסכת עובדתית מצמיחה עילות משני מקורות משפטיים – דיני החוזים ודיני הנזיקין..." וכי "באופן ספציפי, בין עוולת התרמית לבין עילות חוזיות רב לעתים הדומה על השונה ... למעשה, אף בית משפט זה נתן ביטוי מסוים לתהליך של טשטוש התחומים בין דיני החוזים לדיני הנזיקין האמור בהתייחסו להיקף סמכותו של בית הדין לעבודה (ראו: בג"ץ 1206/06 חזן אריה ובנו בע"מ ע"י מנהלה עמי חזן נ' בית הדין לעבודה, [פורסם בנבו] פסקה ה(2" (23.4.2006)) (ענין רוחם, פיסקה 46).

דווקא בשל קושי עיוני זה חזר בית המשפט בעניין רוחם על ההלכה הפסוקה לפיה המקור המרכזי לבירור מהות עילת התביעה הוא כתב התביעה עצמו, שכן הפררוגטיבה בבחירת העילה נתונה לתובע. וכך נאמר...

"ככלל, כפי שנראה, יש לומר שעילתו של הסכסוך היא בפקודת הנזיקין כאשר התביעה מושתתת על אחת העוולות המנויות בפקודה זו. אכן, יש מצבים שבהם לכאורה קיימת קרבה בין דיני הנזיקין לדיני החוזים ואפשר שקיימת גם עילה חוזית, בצידה של העילה הנזיקית. אולם, הפררוגטיבה להגדיר את עילות התביעה היא של התובע".

אשר לענייננו

• 1. יש לבחון את כתב התביעה שכנגד, על מנת לחלץ ממנו מסקנה בדבר סוג העילה עליה הוא מושתת. בענייננו, בחינת כתב התביעה מעלה שקשה לחלץ מסקנה חד משמעית בנוגע לאיפיונה של עילת התביעה, שכן הוא כולל בעיקרו תיאור עובדתי של השתלשלות העניינים, מבלי לשייכה למסגרת עילה חוזית או נזיקית.
  2. בהתאם לפסיקה, כאשר מתקיימים שני המבחנים הראשונים, ומבחן השלישי כולל עילה שעלולה להיות חוזית או נזיקית, אז על מנת לשלול סמכות בית הדין לעבודה לדון בתובענה, נדרש כי העילה הנזיקית בכתב התביעה תהא ברורה. הלכה זו מטרתה להעדיף ריכוז התובענות בבית הדין לעבודה, ובדרך זו להימנע מהסרבול הכרוך בפיצולן והעמדתן. היות ובענייננו תיאור המעילה העולה מכתב התביעה עלול להיות הן נזיקי והן חוזי, במובן שהוא נשען על חובות הצומחות מיחסי אמון ובשים לב לתפקיד הבכיר של התובע, קנה בית הדין סמכות לדון בעילה זו.

1. ולגופו של עניין; הגם שלדידינו הוכח כי התובע פוטר על רקע עבירות משמעת, הרי שלא המקרה הספציפי שהוכתר כפרשת חברת ההובלה הוא זה שהוביל לפיטוריו, וממילא לא הוכח הסכום שבו לכאורה מעל.
2. דברים אלה מקבלים משנה תוקף לאור ההלכה, לפיה רף ההוכחה לעניין טענת מרמה הוא גבוה יותר ואינו מסתכם במאזן ההסתברויות הרגיל של המשפט האזרחי; וראו לעניין זה פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון (פורסם בנבו, 11.04.2013) –

"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות".

1. בעניין זה די לציין כי הנתבעת לא רק שלא עמדה ברף המוגבה ובכמות הראיות הנדרשת על מנת להוכיח את טענת המרמה, אלא שהיא לא הרימה את הרף המינימאלי. כך, מעבר לגרסה שמסרה, הראיות החיצוניות היחידות שסיפקה לגרסתה הן פנייה של חברת ההובלות אליה המתריעה בדבר אי סדרים המתייחסים לשוברי התשלום הידניים.
2. כמו כן, ישנה חשבונית זיכוי שהנפיקה הנתבעת על הסך הנתבע וכן מייל שנערך ע"י מר רגב כשנתיים לאחר האירוע בו מואשם התובע בדיעבד בדבר המעילה. ראיות אלה אינן עומדות ברף הנדרש להוכחת מעשה מרמה.
3. דברים אלה מקבלים משנה תוקף מקום בו הנתבעת לא זימנה את עדי המפתח לעניין הוכחת טענתה, קרי נציג של אותה חברת הובלות או מי מאותם נהגים, שלטענתה עשו יד אחד עם התובע ופוטרו על רקע הפרשה. לעמימות הטענות נגד התובע מצטרפת העובדה שהתובע המשיך לעבוד אצל הנתבעת כשנתיים לאחר אותו אירוע נטען, דבר שהוא לכל הפחות תמוה לאור חומרת הטענות נגדו. הנתבעת לא נתנה כל הסבר לכך.
4. יתרה מזאת, היות והנתבעת מבקשת החזר על הסכום שלכאורה השיבה לחברת ההובלות בעקבות מעשי התרמית של התובע, הרי שעליה להוכיח גם את הסכום הנתבע. בעניין זה לא ניתן לקבל את חשבונית הזיכוי שצורפה כנספח ב' לתצהירי הנתבעת כהוכחה לגובה הסכום. ובמה דברים אמורים? הגם שהוכח כי הנתבעת אכן העבירה את הסכום דנן ללקוח כלשהו, וכי הסכום מהווה החזר על תדלוקים, לא הונחה תשתית ראייתית מדוע התבצע החזר התשלום הנ"ל, וממילא לא הובאו ראיות לכך שהתבצעה פניה לחברת ההובלות בזמן אמת תוך ציון סיבת ההחזר.
5. לאור כל המקובץ לעיל, עילה זו נדחית.

החזר מענק לימודים

1. התנאים למתן המענק לתובע סוכמו במסגרת חוזה שנחתם בין הצדדים ושהוכתר בשם "סיכום דברים, מענק השתתפות בלימודים", עליו חתום התובע. הצדדים מסכימים כי החוזה אכן נחתם ואינם מעלים כל טענה נגד תוקפו.

ש. מפנה לנספח 4 לתצהיר של יוגב רגב. אתה חתמת עליו?

ת. כן. מאשר את האמור בו.

ש. בפועל, הנתבעת מימנה עבורך את שכר הלימוד?

ת. כן.

ש. אתה התחייבת בחתימתך כי לא תוכל לסיים את עבודתך בנתבעת בתקופה מקבילה לתקופת לימודייך, כלומר אם אורך תקופת הלימודים הוא שנתיים וחצי אתה חייב לעבוד בנתבעת עוד שנתיים וחצי?

ת. אני לא זוכר. אם זה כתוב אז זה כתוב. לשאלתך, אני חתמתי.

(עמוד 10 שורות 9-16 לפרוטוקול).

1. סעיף ההסכם הרלוונטי לעניינו קובע בזו הלשון:

"4. לא יוכל סלומון לסיים את עבודתו בחברה בתקופה המקבילה לתקופת לימודיו (אם אורך הלמודים שנתיים וחצי, יחוייב בהמשך עבודתו לאחר סיום התואר של שנתיים וחצי).

5. במידה ובמהלך תקופת הלימודים ותקופת ההתחייבות שלאחר מכן תפטר החברה את יורם מעבודתו בעקבות הפרה של אחד מסעיפי חוזה העסקה שלו או באם יורם יעזוב את מקום העבודה, אזי יחזיר סולמון את סכום המענק האמור. יורם נותן לטן הוראה בלתי חוזרת לקזז מכל סכום שיגיע לו את גובה המענק בתנאי שטן תהא זכאית לקבלתו חזרה" (הסכם צורף נספח 4 לתצהירי הנתבעת)".

1. ההסכם אינו נושא תאריך אולם צוין בגוף ההסכם, כי הצעת המחיר הינה מיום 16.9.2007. בכל אופן אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע אכן עזב את העבודה לפני תום תקופת ההתחייבות. כמו כן, מעיון בהוראות ההסכם עולה כי על התובע להשיב את כספי המענק גם במקרה של התפטרות וגם במקרה של פיטורין.

ש. המסמך נחתם בספטמבר 2007 נכון?

ת. כן.

ש. שנתיים וחצי אחרי ספטמבר 2007 יוצא מרץ 2010 נכון ? ושנתיים וחצי אחרי מרץ 2010 יוצא ספטמבר 2012 שזה 5 שנים אחרי שחתמת על המסמך נכון?

ת. נכון.

ש. בפועל, לא עבדת בנתבעת עד ספטמבר 2012 אלא התפטרת כבר באוקטובר 2010.

ת. התפטרתי, הגענו להסכם אני והחברה שאני מסיים את עבודתי בנתבעת, עקב זה שאשתי חלתה, שני הצדדים הסכימו להיפרד. (עמוד 10 שורות 17-21 לפרוטוקול)

1. לאור האמור לעיל, קמה לנתבעת לכאורה זכות להשבת כספי המענק. יחד עם זאת, הגענו לכלל מסקנה כי הנתבעת ויתרה על קבלת כספי המענק בזמן אמת והחליטה לדרוש אותם חזרה רק לאחר הגשת התביעה, זאת בחלוף כ-5 שנים ממועד התגבשות זכאותה, תוך פגיעה בעיקרון ההסתמכות של התובע. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו על ידי בית הדין הארצי ב-ע"ע 33791-11-10 נובכוב נ' ר-צ פלסט בע"מ (פורסם בנבו, 24.5.2012):

"ככל שמעביד משלם לעובד הטבה מעבר למגיע לו על פי החוק או צו ההרחבה, הטבה זו הופכת לחלק מתנאי עבודתו המוסכמים של העובד, והמעביד אינו רשאי לבטלה לאחר שהעובד מסיים את עבודתו, בתגובה להגשת תביעה על ידי העובד לתשלום זכויות אחרות המגיעות לו [דב"ע (ארצי) נד/48-3 מזרה – ענת ימין, מיום 2.5.94; ע"ע (ארצי) 1260/00 מרקוביץ – אקורד הנדסה בע"מ, מיום 5.8.02]."

1. על הוויתור של הנתבעת בזמן אמת ניתן ללמוד מהעובדה שלא קיזזה את כספי המענק בעת ניתוק יחסי העבודה, הגם שההסכם מאפשר לה לפעול כך, והגם שהשכר האחרון של התובע עמד על 20,648 ₪, כך שהנתבעת הייתה יכולה להשיב לעצמה באותו מועד כ- 2/3 ממנו.
2. בשים לב לוויתור האמור, לא ניתן כעת לדרוש את החזרת הכספים בחלוף שנים ממועד התגבשות הזכות ורק כתגובה להגשת התביעה.
3. לאור כל האמור רכיב זה נדחה.

הפרשי שכר

1. לאור פסיקתנו, לפיה לא ניתן להסתמך על דוחות איכון הטלפון של התובע על מנת לבסס את מיקומו בכל עת ועת, דינו של רכיב זה להידחות, היות והעילה מבוססת רובה ככולה על דוחות האיכון.
2. מקום בו הרכיב נדחה לגופו התייתר הצורך להתייחס אל טענת ההתיישנות.

פיצול סעדים

1. הנתבעת עתרה בתביעתה שכנגד לפיצול סעדים שכן לטענתה היא ממשיכה לגלות נזקים שגרם התובע.
2. התקנה הרלוונטית לעניינינו היא תקנה 26 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 הקובעת, כי על תובענה המוגשת לבית הדין להכיל את מלוא הסעד הנתבע בגין עילה אחת. סעיף (ג) לתקנה קובע כי: "תובע שלא כלל בתובענה את כל הסעדים להם הוא זכאי בשל אותה עילה, לא ייחשב כמי שוויתר עליהם והוא יהיה זכאי לתובעם ובלבד שקיבל על כך רשות מבית הדין לא יאוחר ממועד הגשת התובענה הנוספת"
3. הנתבעת לא הבהירה מדוע בשלב הגשת התביעה שכנגד,קרי 5 שנים לאחר ניתוק יחסי העבודה ישנם עוד נזקים שטרם התגבשו.
4. על כן, הבקשה לפיצול סעדים – נדחית.

אחרית דבר

1. תביעת התובע מתקבלת בחלקה והנתבעת תשלם לתובע סך של 38,486 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.10.2009, קרי בגין מחצית התקופה.
2. התביעה שכנגד נדחית על ראשה ועל חלקיה.
3. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך של 8,500 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום. לאחר מועד זה, יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

ניתן היום, ט"ו טבת תש"פ, (12 ינואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.