כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה גרם תאונת דרכים וחבלות של ממש, בגין אי ציות לתמרור 302 ונהיגה בקלות ראש, עבירה על תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, בקשר עם סעיפים 62(2) ו- 38(3) לפקודת התעבורה.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 5.6.15, נהגה הנאשמת ברכב בתל אביב, ברחוב השופטים, מכיוון מערב לכיוון מזרח ובהגיעה לצומת עם רחוב דובנוב, לא צייתה לתמרור 302, שהוצב בכיוון נסיעתה, פנתה ימינה לתוך הצומת, חסמה דרכו של נהג אופנוע, אלטשולר יוסף, שנסע אותה עת ברחוב דובנוב, מכיוון צפון לכיוון דרום ומשמאל לימין לכיוון נסיעת הנאשמת ושני כלי הרכב התנגשו.

כתוצאה מהתאונה, נחבל בגופו רוכב האופנוע חבלות של ממש – שברי דחיסה בחוליות L1- L2.

הנאשמת כפרה באישומים המיוחסים לה.

פרשת התביעה

מטעם המאשימה, העידו העדים הבאים:

עד תביעה מספר 1 – יוסף אלטשולר, רוכב האופנוע המעורב

עד תביעה מספר 2 – רס"ר יריב ליכטנשטיין, בוחן תאונות דרכים, מטעמו הוגשו המסמכים הבאים: ת/2 דו"ח בוחן, ת/3 – מזכר, ת/4 – דו"ח פעולה, ת/5 – תרשים, ת/6 – לוח תצלומים, ת/7 – סקיצה.

עד תביעה מספר 3 – רס"ל שירה ברייב, מטעמה הוגש דו"ח פעולה, שסומן ת/8.

כמו כן הוגשו בהסכמה המסמכים הבאים: ת/1 – תעודות רפואיות, ת/9 – הודעת נאשמת.

טרם המועד שנקבע למתן הכרעת הדין בתיק ולאחר שהנאשמת שכרה שירותיו של עו"ד בן נתן, ביקשה ההגנה לחקור את גובה הודעת הנאשמת, רס"מ בני פרידמן, אף שההגנה הסכימה להגשת הודעת הנאשמת, ללא צורך בחקירת גובה ההודעה, לפני כן ולאחר ששמעתי טענות הצדדים, נעתרתי לבקשה.

לפיכך, ביום 25.5.16, נשמעה עדותו של עד תביעה 4, רס"מ בני פרידמן ובמהלך עדותו, הוגשו טופס יידוע חשוד, שסומן ת/10 ומזכר, שסומן ת/11.

בהמשך, ביקש הסנגור להגיש את אמרתו של עד תביעה 1, אף שזה העיד בבית המשפט ונחקר בחקירה נגדית על ידי סנגורה הקודם של הנאשמת ולאחר ששמעתי טיעוני הצדדים ובהעדר תשתית ראייתית מתאימה, דחיתי את הבקשה.

להלן גרסת המאשימה, כעולה מכתב האישום, עדותם של עדי התביעה והראיות שהוגשו:

הנאשמת נהגה ברכב כמפורט לעיל.

עד תביעה מס' 1 העיד כי נסע באופנוע, הבחין ברכב הנאשמת ממרחק, אך היה בטוח שתעצור רכבה ולכן המשיך בנסיעה וכאשר הבין שאינה עוצרת, ניסה לסטות שמאלה, אך קיבל מכה והועף לעבר כלי רכב חונים.

העד מסר כי נסע במהירות של 30-40 קמ"ש ולא זכר מה היה מצב התנועה לפני הצומת עם שדרות שאול המלך, אך אישר כי, ככלל, בימי שישי, הרחוב עמוס יותר.

העד נחקר והשיב כי פגע בדופן רכבה של הנאשמת ונהדף שמאלה.

העד לא ידע לומר מאיזה מרחק הבחין לראשונה ברכב הנאשמת והעיד כי כאשר הבין כי אינה עוצרת את רכבה, ניסה לבלום, אך לא הספיק.

העד נשאל והשיב כי המגע בין כלי הרכב היה באמצע הצומת וכי הנאשמת פנתה ימינה, מבלי להיצמד לימין, אלא פניה בקשת רחבה, לצד השמאלי של הכביש ולכן, לא הצליח להתחמק ממנה, אף שסטה שמאלה.

העד עומת עם הטענה כי רכב הנאשמת היה בעמידה, בגלל עומס ברחוב והוא שפגע בה והשיב כי אין זה נכון.

עד תביעה מס' 2, קבע כי שדה הראיה לשמאל, כאשר רכב הנאשמת בקו העצירה הנו 15 מטרים ובהמשך, כאשר רכב הנאשמת בקו הצומת הנו 20 מטרים ואילו כאשר הרכב עומד כך שעין הנהג הנה בקו הצומת וחזית הרכב בולטת 1.5 מטרים לתוך הכביש, שדה הראיה לשמאל הוא 40 מטרים.

העד קבע כי האופנוע החליק על דופן שמאל, מרחק של 6 מטרים, עד שפגע בחלקו השמאלי של רכב הנאשמת, מתחת לדלת אחורית שמאלית ושם נעצר.

העד נחקר והשיב כי אף שלא ציין זאת במסמכים, ביצע את ניסוי שדה הראיה, או עם רכב הנאשמת, או עם ניידת משטרה המוגדרת כרכב פרטי ולא ברכב מסחרי כלשהו.

העד נחקר והשיב כי לא קבע את מקום האימפקט, בהעדר ממצאים מתאימים בשטח וכי לא ניתן לקבוע זאת על סמך סימן ההחלקה של האופנוע בלבד.

העד נחקר והשיב כי נכון שניתן לקבוע את מהירות נסיעת האופנוע המעורב, על פי מרחק ההחלקה והסימן שנוצר בכביש, אך הוא לא עשה כן. העד הוסיף כי הוא יכול לבצע השלמה, כאמור, במשרדו, אך לא נדרש לעשות כן על ידי הסנגור.

העד הוסיף כי מהירות הנסיעה עליה העיד הרוכב המעורב בחקירתו במשטרה, תואמת את הנזקים ברכבו.

עדת תביעה מס' 3, העידה, בהסתמך על ת/8, כי הגיעה למקום התאונה, פגשה בנאשמת ורשמה מפיה את הדברים הבאים: "אני גרה פה אני תמיד עוצרת נסעתי ופתאום שמעתי רעש אני לא יודעת מאיפה הוא בא".

העדה נחקרה והשיבה כי הדו"ח נרשם במערכת הממוחשבת, אך אינה יודעת באיזו שעה והיכן.

כעולה מ-ת/9, הנאשמת נחקרה בזירת התאונה, בשעה 15:15 ומסרה כי נהגה ברכב ברחוב השופטים, לכיוון רחוב דובנוב ובהגיעה לצומת, עצרה בתמרור עצור, לפני מעבר החצייה ולאחר מכן, גלשה לכיוון הצומת, ראתה כי רחוב דובנוב ריק וכאשר היא בנסיעה איטית, שכן בכוונתה היה לפנות ימינה ומיד שמאלה, לעבר חניון ביתה, שמעה לפתע "בום" ומיד עצרה וקטנוע שוכב מאחוריה מצד שמאל.

עד תביעה מס' 4, העיד כי הוא זה שגבה את הודעת הנאשמת. בחקירתו הנגדית, השיב העד כי הוא כותב את דברי הנחקר, אך הסכים כי לא כל דבר נרשם "מילה במילה".

העד נחקר ועמד על כך שהנאשמת הוזהרה טרם גביית הודעתה, כפי שמופיע ברישא ל-ת/9 וכן ב-ת/10.

העד נחקר והשיב כי הקראי בפני הנאשמת את הודעתה וגם, למיטב זכרונו, ניהל עמה שיחה ארוכה, עקב מקרה מצער שחוותה הנאשמת לפני מספר שנים.

העד נשאל מדוע חתמה הנאשמת בסיפא ל-ת/9, אך סירבה לחתום על כך שהוזהרה טרם גביית הודעתה והשיב כי יש להפנות את השאלה אל הנאשמת וכי זה קורה לעיתים.

העד נשאל לגבי תוכן הודעת הנאשמת והשיב כי הוא רושם את דבריה ולא צריך להבינם או לפרשם.

העד נשאל אם ייתכן כי החתים את הנאשמת על ת/9, בתואנת שווא כי מדובר באישור על כך שדיברה אתו והשיב כי מדובר באמצעי חקירה פסול והוא אינו נוהג לעשות כן.

בנוגע ל-ת/11, השיב העד כי רשם את המזכר על מנת להסביר מדוע לא ניטל רישיון הנהיגה של הנאשמת.

בחקירה חוזרת, נשאל העד והשיב כי השפה בה נרשמה ההודעה והשימוש במונח "הלא", אינם שלו אלא של הנאשמת.

ב-ת/9, נשאלה הנאשמת והשיבה כי לא הרגישה מכה, רק שמעה "בום".

הנאשמת נשאלה והשיבה כי אינה זוכרת אם חנו כלי רכב בפינה השמאלית של הצומת.

הנאשמת נשאלה והשיבה כי הבחינה לראשונה באופנוע, רק לאחר התאונה, אבל הייתה מרוכזת בנהיגה ולא עסקה שכל דבר אחר במקביל.

משנשאלה הנאשמת כיצד היא מסבירה את התאונה, השיבה :" לדעתי האופנוע הגיע מהשופטים וניסה לעקוף אותי, אך זו השערה".

הנאשמת נשאלה והשיבה כי רחוב דובנוב היה ריק ולא ראתה בו כלי רכב וכי האופנוע נכנס בינה לבין כלי הרכב שחנו משמאל.

פרשת ההגנה

מטעם ההגנה, הוגשו תמונות שצילמה הנאשמת וסומנו נ/1 – נ/9 והעידה הנאשמת בלבד.

באשר לתמונות נ/6 ו-נ/7, הרי שעל פי החלטתי, הבהיר הסנגור כי הן צולמו מיד לאחר התאונה, כמו יתר התמונות שהוגשו מטעם הנאשמת, למעט נ/1, אך על פי כלי הרכב החונים המופיעים בתמונות אלה, לעומת נ/2 – נ/5, נראה כי צולמו במועד אחר.

על פי עדותה, נסעה כמתואר לעיל ובצומת השופטים- דובנוב, אין מנוס מלעצור את הרכב לפני מעבר החצייה, בשל מגבלת שדה ראיה – צמחיה וכלי רכב חונים. לאחר מכן, החלה לגלוש קדימה, הגיעה עד אמצע הצומת, הבחינה כי רחוב דובנוב ריק והמשיכה להתקדם, עד שנעצרה בשל כלי רכב שעמדו בהמתנה לאור ירוק ברמזור שבצומת הרחובות דובנוב – שאול המלך.

במהלך ההמתנה, שארכה כ-40 שניות, שמעה "בום", לא הבינה מה קרה ואז ראתה את המעורב והאופנוע. אנשים ניגשו לטפל בו והיא התקשרה למד"א ולמשטרה. הנאשמת לא הזיזה רכבה עד להגעת המשטרה. לדבריה, לאחר שהמעורב הועבר לגינת הבניין הסמוך, החלה לצלם את זירת התאונה.

הנאשמת העידה כי היא מצטערת על האירוע, אך לא נהגה ברשלנות.

הנאשמת נחקרה והשיבה כי אין היא מקבלת את הנתונים שקבע עד תביעה 2, לגבי שדה הראיה במקום.

הנאשמת נשאלה מדוע לא סיפרה במהלך חקירתה במשטרה, כי כלי רכב חונים חסמו את שדה הראיה שלה שמאלה והשיבה כי ייתכן ולא סיפרה זאת, מה גם שסברה כי המעורב הגיע בכלל מרחוב השופטים.

הנאשמת התבקשה להסביר את הסתירה בין הודעתה במשטרה, שם מסרה כי שמעה את ה"בום", במהלך נסיעה איטית קדימה, לבין עדותה בבית המשפט, לפיה, הייתה בעצירה כ-40 שניות ואז שמעה את ה"בום" והשיבה:".. מפני שהמהירות שלי הייתה מהירות אפס, לתוך הצומת נכנסתי נורא לאט. אני לא יודעת להסביר, לא ראיתי מה הוא כתב, אני לא יודעת לענות על זה, המהירות שלי הייתה איטית, מהירות אפס, כל הגלישה שלי לתוך הצומת הייתה בידיעה שאני לא מסכנת אף אחד. דובנוב היה ריק" – עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 2-6.

בהמשך, העידה הנאשמת:" אני זחלתי ועמדתי וחיכיתי ושמעתי בום ולא הבנתי מאיפה היה הבום. עמדתי. הרכב עמד איפה שאני צילמתי אותו שם הוא היה" – שורות 11-12.

הנאשמת נחקרה והשיבה כי בהגיעה לאמצע הצומת, רחוב דובנוב היה ריק ולא עלה על דעתה שיש שם מישהו – ראה שורות 17-18.

בשורות 20-24, תיארה הנאשמת את כניסתה לצומת:" דבר ראשון צריך לעצור לפני מעבר חצייה. אני עוצרת תמיד, 23 שנים, לפני מעבר החצייה. כי אני קודם כל חושבת על... במקרה הספציפי הזה אני עומדת לפני מעבר החצייה, עומדת עם כל הגלגלים, אני רואה רכבים, אין לי שדה ראיה, אני מתחילה לגלוש לאט לאט לאט לאט ואז שדה הראיה הולך וגדל, אבל עדיין המכוניות מסתירות, אני מגיעה למרכז הצומת ורואה שדובנוב ריק, תוך גלישה של מהירות אפס".

הנאשמת העידה כי הבחינה שרחוב דובנוב ריק בטווח שעד גינת דובנוב.

לשאלת בית המשפט, בנוגע לתמונה 9 בלוח התצלומים, שצולמה על ידי הבוחן, מתוך רכב, כאשר עין נהג נמצאת בקו הצומת ולגביה קבע הבוחן כי שדה הראיה לשמאל הנו 40 מטרים, השיבה הנאשמת כי אינה זוכרת אם, במועד התאונה, חנה רכב נוסף לפני הרכב החונה משמאל, אך לדבריה, גם רכב חונה מצד ימין רלוונטי שכן עליה לעקוף אותו טרם כניסתה לצומת.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי ראיות הצדדים, שמעתי העדויות והסיכומים, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה, מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשמת אחראית לגרם תאונת הדרכים שבנדון .

הנאשמת הגיעה לצומת, אותו היא מכירה היטב, לדבריה, כאשר בכיוון נסיעתה, תמרור 302, המחייב אותה גם לעצור את הרכב וגם ליתן זכות קדימה לכלי הרכב בדרך החוצה.

הנאשמת העלתה לראשונה בבית המשפט, טענה בדבר מגבלת שדה ראיה, אך טענה זו, אינה יכולה להוות פטור מאחריות, שכן הנהג נדרש לנקוט במשנה זהירות, טרם כניסתו לצומת.

יתרה מזו, לגרסת הנאשמת, היה לה שדה ראיה פתוח שמאלה, לפני כניסתה לצומת והיא לא הבחינה באופנוע המעורב עד לאחר התאונה ואפילו טענה כי הוא הגיע בנסיעה על רחוב השופטים, מאחוריה וניסה לעקוף אותה בצומת.

לא ניתן כל הסבר מטעם ההגנה, כיצד זה לא הבחינה הנאשמת באופנוע המעורב, טרם כניסתה לצומת.

לא שוכנעתי כי הנאשמת נקטה בכל אמצעי הזהירות הנדרשים טרם כניסתה לצומת, שכן, עדותו של ע"ת 2, לפיה, אם הייתה הנאשמת עוצרת רכבה כאשר עינה בקו כלי הרכב החונים, היה לה שדה ראיה לשמאל, ל-40 מטרים, לא נסתרה על ידי ההגנה וכעולה מעדות הנאשמת עצמה, הוא לא עצרה רכבה בנקודה זו, אלא עצרה לפני מעבר החצייה והתמרור ומשם, גלשה באיטיות לתוך הצומת.

לו הייתה הנאשמת עוצרת רכבה, כאמור לעיל ומביטה לשמאל, מנקודה בה שדה הראיה שלה פתוח, כפי שקבע ע"ת 2, יש להניח כי הייתה מבחינה במעורב ונמנעת מלהתקדם בנסיעה לתוך הצומת.

טענת הסנגור לפיה מקום האימפקט אינו בצומת, אין בה ממש. מממצאי הבוחן בזירת התאונה, עולה כי התאונה אירעה בתחום הצומת שבנדון וכך ניתן לראות גם בתמונות שהוגשו מטעם ההגנה והעובדה כי הבוחן לא יכול היה לקבוע במדויק את נקודת האימפקט, אינה מעלה ואינה מורידה בעניין זה.

הנאשמת לא הייתה עקבית בגרסתה, שכן, במהלך גביית עדותה על ידי הבוחן, מסרה כי לאחר שעצרה את הרכב לפני התמרור, המשיכה בנסיעה איטית לתוך הצומת ונעצרה רק לאחר ששמעה "בום" ואז הבחינה באופנוע על הכביש, זאת מבלי שהבחינה כלל ברוכב המעורב, טרם כניסתה לצומת ובמהלך הפניה ימינה.

לעומת זאת, במהלך עדותה בבית המשפט, עלתה, לראשונה, גרסה לפיה הייתה בעצירה והנאשמת אף הגדילה לעשות וקבעה את פרק הזמן של 40 שניות לערך, במהלכו, הייתה, לכאורה, בעצירה, עד ששמעה "בום" והבחינה באופנוע על הכביש. בחקירתה הנגדית, שבה הנאשמת לגרסה המקורית, לפיה הייתה בנסיעה איטית, במהירות "אפס" לתוך הצומת, אך טענה כי אינה יודעת מה רשם הבוחן מפיה, שכן לא הסכים להקריא לה את שכתב.

בנוגע לטענות ההגנה כנגד האמור ב-ת/9, אני דוחה את הגרסה לפיה הנאשמת לא הבינה כי היא נחקרת תחת אזהרה, טרם שמסרה גרסתה ומעדיפה, ללא היסוס, את גרסתו לש עד תביעה 4, על נסיבות גביית ההודעה.

התרשמתי מהנאשמת כי מדובר באישה רצינית וקפדנית ואין זה סביר בעיני, כלל ועיקר, כי חתמה על ת/10 ובסיפא של ת/9 ומנגד, סירבה לחתום על הרישא של ת/9, באופן מקרי ומבלי להיות מודעת למעשיה.

לטעמי, הנאשמת בחרה באופן מודע באם לחתום במקומות הנדרשים אם לאו ומכאן, אני קובעת כי ההודעה ניתנה על דעתה והוקראה בפניה, טרם שחתמה עליה ודוחה טענת הנאשמת כי לא ידעה מה כתב הבוחן מפיה, קל וחומר, נוכח בחירת המונחים בתיאור המקרה, שאר, כפי שהעיד העד בבית המשפט, אינם מתאימים לשפתו, אלא לשפה בה עושה שימוש הנאשמת עצמה.

נוכח כל האמור לעיל, אני מעדיפה, ללא היסוס, את גרסתה הראשונה של הנאשמת באשר לנסיבות קרות התאונה, כפי נרשמה מפיה, ביום התאונה, לפיה, הייתה בנסיעה בעת ששמעה את החבטה ודוחה גרסתה בבית המשפט, לפיה הייתה בעצירה באותו רגע.

הסנגור טען בסיכומיו כי המעורב נבהל, החליק וכפי שפגע ברכב הנאשמת, יכול היה לפגוע בכל רכב חונה אחר.

לא אוכל לקבל טענה זו, שכן אין מחלוקת בין הצדדים כי ברגע התאונה, היה רכב הנאשמת בתוך הצומת, תוך שהוא חוסם דרכו של האופנוע המעורב, בעוד שכלי רכב חונים לא חנו באמצע הצומת ואם המעורב נבהל והחליק, בין אם בלם אם לאו, הרי שהדבר אירע בעטיה של רשלנות הנאשמת.

באשר למהירות נסיעת המעורב, הרי שעל פי עדותו, נהג במהירות של כ-40 קמ"ש, דהיינו, מתחת למהירות המותרת במקום, שהנה 50 קמ"ש.

בנוגע ל-נ/1, הרי שהתמונה צולמה בצומת הרחובות דוד המלך- דובנוב והתמרור המוצב במקום, הנו תמרור 426, הקובע מהירות מיוחדת ותקף עד הצומת הקרוב או עד לתמרור הקובע מהירות אחרת. ההגנה לא הציגה כל ראיה לתמרור הקובע מהירות אחרת לאחר הצומת הראשון ומכאן, שהתמרור אינו תקף בצומת נשוא הדיון.

המעורב העיד כי הנאשמת ביצעה פניה ימינה בקשת רחבה והדבר עולה בקנה אחד עם עדות הנאשמת, לפיה, מיד לאחר הפניה ימינה בצומת, עליה לפנות שמאלה לחניון ביתה, הנמצא בצומת ולכן, אף שהמעורב ניסה לסטות שמאלה ולמנוע את התאונה, הדבר לא צלח בידו.

לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי המאשימה עמדה בנטל הנדרש ממנה במשפט פלילי, הוכיחה אשמת הנאשמת מעבר לכל לספק סביר, ולכן אני מרשיעה את הנאשמת בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום.

ניתנה היום, כ"ז סיוון תשע"ו, 03 יולי 2016, במעמד הצדדים