1. לפניי תביעת שיבוב שעניינה נזקי רכב שבוטח אצל התובעת (להלן: "רכב התובעת") בתאונה מיום 26.11.2012 בה היו מעורבים רכב הנתבע 1 ורכב שבוטח אצל הנתבעת 2.

על פי הנטען בכתב התביעה עת שרכב התובעת היה בעצירה ברמזור, פגעו בו כלי הרכב של הנתבעים מאחור.

הנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה וניתן נגדו ביום 3.4.2016 פסק דין בגין מלוא סכום התביעה.

הנתבעת 2 טוענת בכתב ההגנה שהגישה כי רכב מבוטחה (להלן: "רכב הנתבעת") נסע ישר בצומת הרחובות משה דיין ושמשון בפתח תקווה, כשלפתע רכב הנתבע 1 התפרץ לצומת מהנתיב הנגדי, פנה שמאלה, פגע ברכב הנתבעת והדפו לעבר משאית התובעת.

3. בין הנתבעים, בינם לבינם, התנהל בבית המשפט השלום בפתח תקווה במסגרת תיק תא"מ 8502-11-13 הליך בקשר לתאונה, במסגרתו תבעה הנתבעת 2 מהנתבע 1 את נזקי רכב הנתבעת (להלן: "ההליך בין הנתבעים"). בהליך זה לאחר שמיעת עדויות נהגת רכב הנתבעת והנתבע 1 ניתן פסק דין מנומק בו התקבלה גרסת נהגת רכב הנתבעת לתאונה, האחריות לתאונה הוטלה על הנתבע 1 ונקבע אשם תורם לנהגת רכב הנתבעת בשיעור 15% ובית המשפט קבע "אותה ההדפות ניתנת להסבר בנסיעה מהירה של התובעת ובאי האטה לפני הצומת".

4. אין מחלוקת כי רכב התובעת היה בעצירה ונפגע מרכב הנתבעת לאחר תאונה שארעה בין רכב הנתבעת לבין רכב הנתבע 1. כך נקבע בפסק הדין שניתן בהליך בין הנהגים, לאחר שבית המשפט קיבל את גרסת נהגת הנתבעת. כך גם עולה מטופס ההודעה של נהג רכב התובעת שצורף לכתב התביעה.

5. התובעת נסמכת בתביעתה במסד העובדתי על קביעות בית המשפט בפסק הדין שניתן בהליך בין הנתבעים בנוגע לנהגת רכב הנתבעת (דברי בא כוח התובעת בפרוטוקול הדיון עמ' 1 שו' 14) והיא מבקשת להטיל על נהגת רכב הנתבעת אחריות כדי מלוא נזקיה, יחד ולחוד עם הנתבע 1, כמעוולים משותפים, ולחלופין אחריות בשיעור של 15% מנזקיה, הוא שיעור האשם התורם שנקבע לנהגת רכב הנתבעת בפסק הדין בהליך בין הנתבעים.

הצדדים חלוקים בעניין זה, והם פרסו משנתם בסכומים בכתב שהגישו.

6. לטענת התובעת בסיכומיה במבחן חלוקת האשמה בין המזיק לניזוק, לאור קביעת פסק הדין בהליך בין הנתבעים כי נהגת רכב הנתבעת נסעה מהר ולא האטה לפני כניסתה לצומת, בשילוב עדותה של נהגת הנתבעת בהליך המקביל כי נסעה במהירות 50-60 קמ"ש, במזג אוויר גשום מעט ולא ראתה משהו שהפריע לשדה הראייה שלה (פרוטוקול הדיון בהליך בין הנתבעים עמ' 2 שו' 3 ו-12) כשברור שרכב הנתבע היה שם, יש עוולה עצמאית אשר תרמה להדיפת רכב הנתבעת לעבר רכב התובעת ולגרימת הנזק לרכב התובעת.

התובעת טוענת כי הנתבע 1 ונהגת הנתבעת הם מעוולים במשותף שגרמו נזק אחד שלא ניתן לחלוקה כלפי התובעת ובהקשר לתובעת, שהיא צד שלישי, אין נפקות לאופן חלוקת האחריות בין הנתבעים והאשם התורם שיוחס לנהגת רכב הנתבעת. זאת להבדיל אילו הנתבע היה תובע את נזקיו מהנתבעת, אז ניתן היה לטעון כי האשם התורם מפחית את הפיצוי אולם לא מקים לנתבע עילת תביעה כלפי הנתבעת.

7. מנגד טוענת הנתבעת כי קביעת האשם התורם מהווה קביעת אשם של הניזוק כלפי עצמו, בבחינת אשם עצמי שנועד להפחית את הפיצוי של הניזוק שאינו יוצרת אחריות כלפי התובעת. טוענת הנתבעת כי בפסק הדין בהליך בין הנתבעים, נקבע כי הנתבע 1 אחראי להתרחשות התאונה והוא המעוול היחיד. נהגת הנתבעת התרשלה כלפי עצמה ואינה מעוול.

מוסיפה הנתבעת וטוענת כי התובעת וויתרה על העדת נהג התובעת וכי וויתור זה פועל לחובת התובעת, ומשכך התובעת לא הוכיחה את תביעתה כלפי הנתבעת. בהקשר זה טוענת הנתבעת כי יש חשיבות למיקום רכב התובעת בעת קרות התאונה, שכן במידה והיה מוכח באמצעות חקירת נהג התובעת, שנמנעה על ידי התובעת, כי רכב התובעת עמד במקום אסור, דינה של התביעה היה להידחות. כן נטען כי התובעת, עליה נטל ההוכחה, לא הוכיחה, בין באמצעות נהג התובעת ובין באמצעות מומחה, כי במהירות נסיעתה של נהגת הנתבעת, בבחינת "נסיעה מהירה ואי האטה" כפי שנקבע בפסק הדין בהליך בין הנתבעים תרמה נהגת הנתבעת לנזק של התובעת.

עוד טוענת הנתבעת כי התובעת סותרת עצמה בסכומיה עת שהיא טוענת כי מדובר בנזק שאינו ניתן לחלוקה מחד גיסא (סעיף 9 לסכומים) ומאידך גיסא עותרת לחלופין לחלוקת אחריות (סעיף 10 לסכומים).

דיון והכרעה

8. האם לאור הקביעה בפסק הדין בהליך בין הנתבעים כי נהגת רכב הנתבעת נסעה במהירות ולא האטה את מהירות נסיעתה לפני הכניסה לצומת, יש לראות בנהגת רכב הנתבעת כמעוולת במשותף עם הנתבע 1 כלפי התובעת וכמי שגרמה יחד עם הנתבע 1 נזק אחד לרכב התובעת ובשל כך אחראית למלוא נזקי רכב התובעת, ולמצער כמעוולת בנפרד כלפי נהג התובעת שאחריותה היא בשיעור של 15%, כטענת התובעת? זו השאלה הטעונה הכרעה בתיק זה. אקדים ואומר, לאחר בחינת טענות הצדדים והאסמכתאות אליהם הפנו בסכומים, כי לא ראיתי לקבל את הטענה.

9. בפסק הדין בהליך בין הנתבעים קיבל בית המשפט, לאחר שמיעת העדויות ובחינת הראיות, את גרסת נהגת רכב הנתבעת לאופן התרחשות לפיה רכב הנתבעת נסע ברח' משה דיין בפ"ת מדרום לצפון וכאשר הגיע לצומת הרחובות משה דיין ושמשון כשבכוונתו להמשיך בנסיעה ישר, הגיח רכב הנתבע 1 ברח' משה דיין מצפון לדרום וביצע פנייה פתאומית שמאלה לרח' שמשון, תוך שהוא פוגע ברכב הנתבעת והודף אותו לעבר משאית שעמדה ברח' שמשון וביקשה לפנות לרח' משה דיין. בית המשפט הטיל את האחריות לתאונה על הנתבע, אולם קבע לנהגת הנתבעת אשם תורם בשיעור 15% להתרחשות התאונה, תוך שהוא קובע: "אותה ההדפות ניתנת להסבר בנסיעה מהירה של התובעת ובאי האטה לפני הצומת" (עמ' 4 שו' 28-29).

ממצאים אלה של בית המשפט בפסק הדין בהליך בין הנתבעים לעניין אחריות הנתבע 1 לתאונה, אשמה התורם של נהגת רכב הנתבעת והקביעה כי נהגת הנתבעת נסעה נסיעה מהירה ולא האטה לפני הצומת, מקימים השתק פלוגתא כלפי הנתבעת שהייתה צד להליך בין הנתבעים. התובעת, אף שלא הייתה צד להליך בין הנהגים, נסמכת על קביעות פסק הדין בהליך שבין הנתבעים וטוענת כי נסיעתה המהירה של נהגת הנתבעת ואי ההאטה לפני הצומת, כפי שנקבע בפסק הדין בהליך בין הנתבעים, יש בהם עוולה כלפיה ולפיכך יש לראות בנהגת רכב הנתבעת ובנתבע 1 מעוולים משותפים שגרמו לנזק אחד לרכב התובעת שאינו ניתן לחלוקה.

10. שני הצדדים תמימי דעים כי קביעת אשמה התורם של נהגת רכב הנתבעת, בפסק הדין שניתן בהליך שבין הנתבעים, אינה מקימה, כשלעצמה, עילת תביעה לנתבע כלפי נהגת הנתבעת (ראה סעיף 10 לסכומי התובעת וסעיפים 13-14 לסכומי הנתבעת). כך גם נקבע לאחרונה בע"א 44358-03-16 דומיקאר נ' אליהו חברה לביטוח (27.11.2016)).

11. מכאן שנקודת המוצא העובדתית לבחינת התביעה בתיק זה, לאור קביעת בית המשפט בפסק הדין שניתן בהליך בין הנתבעים עליו סומכת התובעת במסד העובדות את תביעתה כנגד הנתבעת, היא שרכב הנתבעת 1 פגע ברכב התובעת שהיה בעצירה בעת התאונה, לאחר שנהדף על ידי רכב הנתבע 1 בעקבות תאונה בין רכב הנתבע 1 לרכב הנתבעת. כך גם עולה מטופס ההודעה של נהג רכב התובעת.

12. סוגיית "מעוולים במשותף" מעוגנת בסעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע כדלקמן: "היה כל אחד משני בני אדם או יותר חבים לפי הוראה זו, על מעשה פלוני, והמעשה היא עוולה, יהיו חייבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד".

בהתאם להלכה שנפסקה בד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89 "כאשר כל נתבע גרם לחלק כלשהו מנזקו של הניזוק, אך לא ברור מהי מידת חלקו בנזק הכולל, מועבר נטל ההוכחה לנתבע להוכיח מהו חלקו בנזק הכולל ואם אינו עומד בנטל זה מחויב הוא במלוא הנזק". שכן כאשר לא ניתן להפריד את הנזק באופן סביר "אין לדרוש מהניזוק את הבלתי אפשרי, ואין להרשות למזיק להתחמק מפיצוי קורבנו, רק משום שבנסיבות מסוימות לא יוכל התובע לעולם להוכיח, איזה חלק מהנזק נגרם על-ידי המעשה של כל מזיק" (ע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי, פ"ד מג(3) 284, 293).

בע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר (7.9.2010) קובע כב' השופט עמית: "צירוף כל ההוראות דלעיל מלמד כי כל אחד מהמעוולים אחראי כלפי הניזוק למלוא הנזק; הניזוק רשאי לתבוע כל אחד מהמעוולים בלי לצרף את האחרים; הניזוק אינו יכול להיפרע יותר מכפי נזקו; ואילו ביחסים הפנימיים בין המעוולים הם זכאים להשתתפות ולשיפוי מלא בינם לבין עצמם".

ואולם, טרם בחינת השאלה האם נהגת רכב הנתבעת באה בגדר "מעוולת במשותף" עם הנתבע 1, יש לבחון האם נהגת רכב הנתבעת ביצעה עוולה כלפי התובעת (כחליפתו של נהג רכב התובעת), היינו האם נהגת רכב הנתבעת חבה על מעשה פלוני כלפי התובעת והמעשה הוא עוולה, כלשון סעיף 11 לפקודת הנזיקין. ומן הכלל אל הפרט; על התובעת להראות כי הנסיעה המהירה של נהגת רכב הנתבעת ואי ההאטה לפני כניסה לצומת, אותה התנהגות בגינה נקבע לנהגת רכב הנתבעת אשם תורם בהליך שבין הנתבעים, מהווה עוולה כלפי התובעת בגינה חבה נהגת הנתבעת כלפיה וזאת כדי רמת ההסתברות הקבועה במשפט האזרחי. בנטל זה, אין התובעת עומדת בנסיבות המקרה.

13. על המבקש להטיל אחריות נזיקית על מזיק לבסס מסכת עובדתית מתאימה המקימה עילת תביעה כלפיו ולהוכיח אשם יוצר אחריות על פי יסודות האחריות בנזיקין, לרבות ביחס לקיומה של חובה מושגית וקונקרטית של המזיק כלפיו, הפרת החובה והקשר סיבתי לנזק, וזאת ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי. התובעת מבססת טענותיה להיות נהגת הנתבעת מעוולת כלפיה על יסוד ממצאי פסק הדין בהליך שבין הנתבעים אשר קיבל את גרסת נהגת רכב הנתבעת לכך שרכבה נפגע על ידי רכב הנתבע 1 ונהדף לעבר רכב התובעת, וקבע כי רכב הנתבעת נסע נסיעה מהירה ולא האט לפני הצומת. זה המסד העובדתי עליו סומכת התובעת את תביעתה. פרט לכך לא הוצגה תשתית ראייתית נוספת על ידי התובעת. נהג התובעת לא העיד ולא הובאו ראיות לתמיכת המסקנה כי נהגת רכב הנתבעת התרשלה כלפי נהג התובעת בשל מהירות נסיעתה וכן לקיומו של קשר סיבתי בין הנסיעה המהירה של נהגת הנתבעת בצומת ואי ההאטה לפני הכניסה לצומת לבין נזקי רכב התובעת. אלא שפסק הדין בהליך שבין הנתבעים קיבל את גרסת נהגת הנתבעת לכך שרכב הנתבעת נהדף לעבר רכב התובעת לאחר שנפגע מרכב הנתבע 1 שהגיח לצומת, הטיל את האחריות לתאונה על הנתבע 1 ולא קבע כי נהגת הנתבעת אחראית לתאונה בשל אותה נסיעה מהירה ואי האטה בצומת.

באופן זה שונה מקרה זה מפסק הדין אליהם מפנה התובעת בסעיף 11 לסכומיה. בע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר, נקבעה אחריות הנתבעים והשאלה שנדרשה הכרעה היא מידת אחריותם לנזקי המערער שלא היו ניתנים לחלוקה; בעניין תא"מ (ת"א) 13348-01-16 מגדל חברה לביטוח נ' כרסטני (20.12.2016) נדונו נזקי הרכב הראשון בתאונת שרשרת, לאחר שבפסק הדין שניתן בהליך שבין הרכב השני והשלישי נקבע שהתאונה ארעה עקב רשלנותם של הנהגים האחרים המעורבים כך ששני הצדדים תרמו בחלקים שווים להתרחשות התאונה, כשביחסים ביניהם יוחס לתובעת באותו הליך 50% אשם תורם. זה אינו המקרה בתיק זה. פסק הדין בהליך שבין הנתבעים לא קבע כי נהגת הנתבעת אחראית לתאונה, הטיל את האחריות לתאונה על הנתבע 1 ואשמה התורם של נהגת הנתבעת נקבע ביחסים שבין נהגת התובעת לבין הנתבע 1 בתביעה שהגישה הנתבעת שלפניי נגדו.

14. התובעת הודיעה בפתח הדיון כי היא נסמכת על ממצאי פסק הדין בהליך שבין הנהגים. היא לא העידה את נהג רכב התובעת לבירור מיקומו בעת התאונה ולא הציגה חוות דעת מומחה של בוחן תנועה לתמיכת הטענתה כי מהירות נסיעת רכב הנתבעת ואי האטתו בכניסה לצומת גרמה לתאונה, שנסיבותיה, על פי פסק הדין בהליך שבין הנתבעים, הן שרכב הנתבעת נפגע על ידי רכב הנתבע ונהדף כתוצאה מכך לעבר רכב התובעת. מחדל זה של התובעת באי הבאת ראיות לעניין פועל נגד התובעת (ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה (1) 736, 760, וע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה בע"מ פ"ד מ"ד(4) 595, 602).

התובעת מפנה בסכומיה לעדות נהגת הנתבעת בהליך שבין הנתבעים, לפיה רכב הנתבעת הוסע במהירות של 50-60 קמ"ש, במזג אוויר גשום וללא מגבלת שדה ראייה (עמ' 2 שו' 3, 12 לפרוטוקול ההליך בין הנתבעים). בהיעדר תשתית ראייתית על יסודה ניתן לקבוע כממצא כי מהירות נסיעה זו מהווה התרשלות כלפי נהג רכב התובעת (והתובעת בנעליו) ובשים לב לממצאי פסק הדין בהליך שבין הנתבעים כי רכב הנתבעת נהדף לעבר רכב התובעת לאחר שנפגע מרכב הנתבע 1 והטלת האחריות לתאונה על הנתבע 1, סביר יותר בעיניי לראות ברכב הנתבעת לא יותר מאשר כלי בידי הנתבע 1 שפגע בו והדפו לעבר רכב התובעת, ובלשון אחר הקליע שנורה לעבר רכב התובעת, אך לא הקנה שירה אותו.

בנסיבות אלה יש להטיל את מלוא האחריות לנזקי רכב התובעת על הנתבע 1, כמי שמי שאשמו המכריע הוא שגרם להתרחשות התאונה ומנתק קשר סיבתי בין פגיעת רכב הנתבע אותו הדף לבין נזקי רכב התובעת, במובן סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, ולפטור את נהגת הנתבעת מאחריות כלפי התובעת.

15. סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין קובע כי אין רואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". הפסיקה קובעת שהתערבות גורם זר בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק, אין בה כשלעצמה כדי לנתק את הקשר הסיבתי אם ניתן היה לצפותו (ע"א 8199/01 עזבון המנוח מירו נ' מירו, פ"ד נז(2) 785, 791 (2003); ע"א 7021/99 עיזבון המנוח שלומי ויצמן ז"ל נ' סלע, פ''ד נו(1) 822, 830 (2001); ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1, 7 (1984)).

סיכוני דרך ופגיעה מרכב אחר הם דבר צפוי, אולם משהתשתית הראייתית שבפניי לבחינת אחריותה של נהגת הנתבעת לנזקי רכב התובעת היא מהירות נסיעה של 50-60 קמ"ש בצומת ואי האטה לפני כניסה לצומת, קיים קושי לקבוע אך על יסוד תשתית זו, כי במהירות זו היה על נהגת הנתבעת לצפות לא רק פגיעה ברכבה, אלא שרכבה ייהדף לעבר רכב אחר לאחר שייפגע בתאונה קודמת.

16. משזו התשתית העובדתית בתיק זה, לא ניתן על יסודה להטיל אחריות על הנתבעת.

17. לא ראיתי באשם התורם שנקבע בפסק הדין בהליך בין הנתבעים שיש לנהגת רכב הנתבעת כשלעצמו להצדיק הטלת אחריות על נהגת רכב הנתבעת כלפי התובעת, בשיעור האשם התורם שנקבע, כשהתובעת בסכומיה טוענת כי אופן חלוקת האחריות הפנימית בין הנתבעים והאשם התורם שנקבע לנהגת הנתבעת בהליך שבין הנתבעים, חל ביחסים בין הנתבעת לבין הנתבע 1 ואינו רלבנטי כלפי התובעת (סעיף 10 לסכומים). לעניין זה ראה גם גישת בית המשפט המחוזי בע"א 44358-03-16 דומיקאר נ' אליהו חברה לביטוח (27.11.2016)).

18. מכל המקובץ, התביעה כנגד הנתבעת נדחית.

התובעת תישא בשכר עורכי הדין של הנתבעת בסך של 1,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק וזאת תוך 30 יום.

ניתן היום, ל' שבט תשע"ז, 26 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.