1. הנתבע הינו הבעלים של חנות למכירת רהיטים, שבמועד הרלבנטי לכתב התביעה הייתה ממוקמת בעכו העתיקה.

במהלך החודשים מרץ-אפריל 2014 רכשה התובעת מהנתבע פירטי ריהוט שונים, כמפורט בהזמנות 6232, 6261 ו- 6314, שהעתקיהן צורפו לכתב התביעה (להלן: "הריהוט") ושילמה לתובע בתמורה סכום כולל של 18,800 ₪.

2. לטענת התובעת, כעולה מכתב התביעה, "אותו יום של ההספקה הביא לי ספה שבורה" ולמרות הבטחות הנתבע כי יבואו לתקן לה את הספה, רק אחרי כשנה, בפסח שנת 2015, הנתבע שלח "...זוג פועלים ושמו לי דיקט על המיטה והלכו".

עוד נטען על ידי הנתבעת, בכתב התביעה, כי "בתקופה הזאת גם הסלון קיבל שקע ומי שיושב אצלי בסלון הוא שוקע לבפנים...". היא הלינה על כך באוזני הנתבע והוא "...בא וראה את זה אמר שזה לא שקע".

מאחר שדרישתה כי הנתבע יחליף לה את הסלון לא נענתה, היא הגישה את תביעתה שבפניי, בה היא עותרת לחייב את הנתבע לשלם לה את הסך של 25,000 ₪. סכום זה כולל את החזר הכסף ששילמה לנתבע (18,800 ₪) + פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה, לטענתה.

3. לטענת הנתבע, כעולה מכתב ההגנה, כל הריהוט שרכשה התובעת סופק לה לשביעות רצונה וכי רק בחלוף למעלה משנה וחצי לאחר שהריהוט סופק לה ובחלוף תקופת האחריות, הגישה התובעת את התביעה "...בטענות שקריות ובחוסר תום לב".

עוד נטען ע"י הנתבע, בכתב ההגנה, כי התובעת "...ניגשה בעצמה לנתבע בחנות והתחילה לצעוק בפני אנשים והתחילה לאיים ולטעון טענות שאין להם שחר במציאות".

בכתב ההגנה גם מלין הנתבע על כך שהתובעת תובעת סכום כה גבוה, של 25,000 ₪, כאשר שילמה תמורת כל הריהוט 18,800 ש"ח בלבד וכאשר הטענה היחידה שיש לה הינה כי הספה, ששוויה 3,500 ₪, שבורה.

לכן מבקש הנתבע לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות.

4. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את עדויותיהם של התובעת ושל מר אלי סרור (להלן: "אלי"), בנו של הנתבע, אשר טיפל במכירת הריהוט לתובעת והוא זה שאליו פנתה התובעת והתלוננה על הפגמים בריהוט, שוכנעתי כי אכן היו פגמים בריהוט. חלק מהפגמים תוקנו. חלק לא תוקנו עד עצם היום הזה.

על סמך עדותה של התובעת, האמינה עליי, נכון להיום קיימים פגמים רק בסלון, בו יש שקע, שאינו מאפשר ישיבה נוחה ובריהוט של חדר הילדים, בו היא כלל לא משתמשת בשל הפגמים שבו (ראה עדותה בעמ' 5 לפרוטוקול, שורות 9 – 11). לא מדובר בפגמים שאינם ניתנים לתיקון. כפי שניתן להבין מדברי אלי , ניתן לתקן את הפגמים והסיבה היחידה שהוא לא תיקן הינה כי חלפה תקופתה אחריות – טענה אותה אני דוחה – ולכן הוא דרש תשלום עבור התיקון.

משזה המצב, היינו שישנם פגמים הניתנים לתיקון בסלון ובריהוט של חדר השינה, אין מקום לחייב את הנתבע להשיב לתובעת את כל הסכום אותו שילמה עבור הריהוט, אלא רק לחייבו בתשלום עלות התיקון ובפיצוי עבור עוגמת הנפש שנגרמה לה כתוצאה מהתנהלותם של הנתבע ובנו אלי.

בנסיבות המקרה, כאשר לא הובאה בפניי כל ראיה באשר לעלות האפשרית של התיקון – אגב, גם לא הובאה כל ראיה באשר לעלות הסלון והריהוט של חדר השינה מתוך הסכום הכולל של 18,800 ש"ח – לא נותר לי אלא להעריך עלות אפשרית זו.

לאחר ששקלתי בעניין, אני מעריך את הפיצוי בו יש לחייב את הנתבע בסכום של 6,500 ₪, נכון להיום, כאשר סכום זה כולל הן את עלות התיקון והן את הפיצוי בגין עוגמת הנפש.

5. סיכומו של דבר, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 6,500 ₪.

בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 750 ₪. סכום זה הינו בנוסף לחיוב בהוצאות עפ"י ההחלטה מיום 5/2/16.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לצדדים זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 15 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, ג' אייר תשע"ו, 11 מאי 2016, בהעדר הצדדים.

למזכירות : נא לשלוח את פסק הדין לצדדים.