לפניי תביעה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן גם: "חוק פלת"ד").

1. רקע ויריעת המחלוקת בין הצדדים

1. התובעת, ילידת 9.1.82, נפגעה בתאונת דרכים ביום 4.3.14 (להלן: "התאונה"). המדובר בפגיעה אורתופדית שעיקרה מגבלה בתנועות הצוואר וכאבים נלווים. הנתבעת אינה כופרת בחבותה לפצות את התובעת בגין נזקיה. עניינה של המחלוקת בשאלת גובה הפיצוי לו זכאית התובעת, בלבד.
2. לשם בחינת מצבה הרפואי של התובעת, מונה מומחה בתחום האורתופדיה, ד"ר מ' אייכנבלט (להלן: "המומחה"). המומחה בדק את התובעת, עיין בתיעוד הרפואי וקבע בחוות דעתו מיום 16.11.16, כי נכותה האורתופדית של התובעת היא בשיעור 3% לפי ס"ל 35(1)(ב) חלקי ומותאם של תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956. עם זאת, בהסתמך על תיעוד רפואי קודם, לרבות זה הנוגע בשתי תאונות דרכים קודמות, ייחס המומחה 2% מן הנכות שקבע לעברה הרפואי של התובעת ו- 1% לתאונה. כמו כן המליץ להכיר בתקופת אי כושר מיום התאונה ולמשך חודש ימים.
3. התובעת העידה קצרות בישיבת קד"מ מיום 3.5.18. שמיעת הראיות כללה את עדות התובעת בלבד. ב"כ התובעת הסכימה להגשת מסמכים ע"י הנתבעת ללא העדת עורכיהם תוך שמירת טענותיה לעניין משקל אותן ראיות.

להלן אבחן את מצבה הרפואי של התובעת, פגיעתה התפקודית ושיעור הפיצוי לו היא זכאית.

2. הפגיעה והנכות הרפואית

1. תיעוד רפואי בעקבות התאונה- התובעת הייתה נתונה במעקב רפואי שהחל בקהילה יום לאחר התאונה ואשר כלל בין היתר בדיקת אורתופד 19 יום לאחריה והפניה לפיזיותרפיה. תועדו תלונות בגין כאבים, רגישות ומגבלות. לטענת התובעת היא נואשה מטיפולים אך החל מנובמבר 2015 (סמוך לאחר הגשת התביעה), היא שבה ונבדקה. כאביה נמשכים לטענתה כל העת.
2. חוות דעת המומחה - במסגרת חוות דעתו הנ"ל, קבע המומחה בין היתר, כי התובעת התלוננה על כאבי צוואר, שכמה שמאלית ותחושת כובד בזרוע שמאל. בצילומי הרנטגן לא אובחן ממצא חבלתי אותו ניתן לייחס לתאונה. על פי תיעוד רפואי קודם, התובעת סובלת מכאבים כרוניים בצוואר משך שנים רבות, החל מגיל 18 וכלה בתלונות מן השנים 2003, 2008, 2009 ו- 2010. תועדו גם תלונות צוואריות בגין תאונות דרכים בשנים 2003 ו- 2008 עם ממצאים, צורך בטיפולים תרופתיים, פיזיותרפיה ואישור מחלה. על יסוד האמור ביסס המומחה את קביעותיו באשר לשיעור הנכות, כאמור לעיל.
3. ב"כ התובעת פנתה למומחה בשאלות הבהרה, שלא היה בהן כדי לשנות ממסקנותיו. המומחה נשאל האם הוא מסכים כי יש ליתן משקל לקביעות רופאים שבדקו את התובעת בעבר, באשר להגבלה בתנועות הצוואר. כן נשאל האם יש בתלונת התובעת באשר להקרנת כאב ליד ימין כדי ללמד על לחץ עצבי ממקור צווארי. בתשובותיו ציין המומחה כי הרופאים שבדקו את התובעת בעבר לא ציינו האם מגבלת התנועה היא בטווח הפעיל-רצוני, או שמא בטווח הסביל. הטווח הסביל שמצא המומחה בגדר התקין והנכות שקבע מביאה בחשבון את הכאבים הנטענים בצוואר. עוד ציין כי הבדיקה הנוירולוגית שערך הייתה תקינה וכי אין מקום לקבוע נכות נוירולוגית, גם אם מקור הכאב הוא צווארי. תלונות על ירידה בתחושה ביד ימין או אצבעות יד ימין תועדו בשנים 2003, 2008 ו- 2010, קרי- טרם התאונה.
4. התובעת טענה בסיכומיה כי התובעת "קופחה בידי המומחה, באופן משמעותי וניכר", באשר התאונה היא שהובילה להחמרה משמעותית במצבה. עוד ציינה כי מעולם לא נקבעה לה נכות בהליך כלשהו. ב"כ התובעת הפנתה לעדות התובעת (פ' 3.5.18 שו' 18-22) בהקשר זה. כן ציינה כי אין לקבל את ניסיון הנתבעת לייחס את פגיעות התובעת לעבר ובהתאם אין לייחס משקל לכתב התביעה (נ/6), המתייחס לתאונה משנת 2008, שהוגש שלא באמצעות עורכו וללא העדתו. בהקשר זה, כך נטען, יש להיצמד לקביעות המומחה, שלא זומן ע"י הנתבעת לחקירה.
5. הנתבעת ציינה בסיכומיה כי לא נגרמה לתובעת כל נכות רפואית, באשר חוות דעת המומחה מסתמכת אך ורק על תלונות סובייקטיביות של התובעת, אשר לא נמצאו להן תימוכין. עוד נטען- ולסוגיה זו אתייחס גם בהמשך הדברים- כי התובעת אינה מהימנה, באשר היא הסתירה מבית המשפט, מן הנתבעת והמומחה גם יחד את עברה הרפואי, כשם שהסתירה ממעבידה כי עשתה לכאורה שימוש בימי מחלה לשם נסיעה לחו"ל.
6. קביעת שיעור הנכות הרפואית: התובעת טענה בסע' 25 ו- 29 לסיכומיה בד בבד טענות סותרות - הן כי יש לסטות ממסקנות המומחה לקולא, לטובתה, והן כי אין לסטות מהן כלל ועיקר (בהתייחס לטענת הנתבעת), שכן המומחה לא נחקר.

אין בידי לקבל את טענות הצדדים, שממילא לא בוססו בראיות, נגד קביעות המומחה. אף צד לא ביקש לחקור את המומחה באשר לחוות דעתו. בתשובות המומחה לשאלות ההבהרה מטעם התובעת לא היה כדי לשנות ממסקנותיו.

משכך, לא מצאתי כל טעם שלא לאמץ את האמור בחוות דעת המומחה, בכל הנוגע לנכותה הרפואית של התובעת, והיא נקבעת בזה בשיעור 1%.

1. עוד ראוי לציין, כי הן בסוגיית הנכות הרפואית והן ביתר הסוגיות שלהלן, שבה ב"כ התובעת וציינה בסיכומיה לא אחת, כי יש לקבל את עדות התובעת בהקשר הרלבנטי כמהימנה, הואיל והיא לא נסתרה. אין לקבל טיעון זה בבחינת כזה ראה וקדש. קל וחמר נכון הדבר, בשים לב לאמור בהמשך הדברים. קבלת גרסה כמהימנה לעולם מוסקת על יסוד מכלול הנתונים, לרבות השכל הישר והגיונם של דברים; בשים לב לראיות שמנגד; להימנעות- ככל שהייתה- מהבאת ראיות לתמיכה באותה גרסה; בשים לב לקיומו, אם בכלל, של טעם ממשי המאפשר הסתפקות בעדות יחידה של בעל דין ועוד.
2. תקופת אי כושר- אין חולק כי לאחר התאונה אושרו לתובעת 34 ימי חופשות מחלה בתאריכים שונים, בחודשים מרץ ועד מאי 2014 וכן נובמבר 2014 ונובמבר 2015. בשונה מכך, המליץ כאמור המומחה להכיר בתקופת אי כושר מיום התאונה ולמשך חודש ימים.

3. הנכות התפקודית

1. התובעת טענה כי יש להעמיד את נכותה התפקודית "לכל הפחות" בשיעור 5%. בעקבות התאונה ולאחריה, היא מתקשה בחיי היום יום בתפקודה בביתה, כאם לשלשה ובעבודתה כעורכת דין גם יחד. עבודתה כרוכה בישיבה ממושכת למול מסך מחשב, שעות רבות מדי יום. כאביה תכופים ומתגברים בעת הישיבה וביצוע מטלותיה אגב שימוש בטלפון, מקלדת מחשב וה"עכבר", עד כי היא אינה מסוגלת לשבת באופן רציף ואין היא מסוגלת למלא את הדרישה המינימאלית בדבר מכסת 8 שעות עבודה יומיות. קידומה נעצר בשל כך ואף נגרמו לה הפסדי שכר ממשיים.
2. הנתבעת טענה מנגד, כי נכות התובעת חסרת כל משמעות תפקודית וכי טיעוניה בהקשר זה מגמתיים ובלתי מהימנים. בסע' 21 לתצהיר עדותה ובסיכומיה, טענה התובעת כי עובר לתאונה היא עבדה שעות רבות ללא הגבלה, כך למצער עד שנת 2010. עם זאת, בתיעוד אחר, לרבות גרסה קודמת של התובעת, עלה אחרת:

התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי היא הייתה מעורבת בשתי תאונות דרכים, בשנים 2003 ו- 2008 (פ' עמ' 7 שו' 9 ואילך). עם זאת, בתצהיר הבריאות (נ/2) נמנעה מלאזכר את התאונה משנת 2003. התובעת אישרה כי בגין התאונה משנת 2008 היא יוצגה ע"י עו"ד, אשר הגיש תביעה בשמה. עוד אישרה כי עוה"ד פעל על יסוד מידע שקיבל ממנה. התביעה סולקה בפשרה בה שולם לתובעת סך 55,000 ₪ (פ', שם, עמ' 7-8, נ/4 ועד נ/6 וכן התיעוד הרפואי נ/7). בכתב התביעה אותו הגיש עוה"ד צוין, בין היתר, כי מאז התאונה (- שמשנת 2008) סובלת התובעת מכאבים ומגבלות המגבילים את יכולתה לעבוד וכי היא נזקקת להפוגות ממושכות.

טיעונה דאז של התובעת באשר לקיומן של מגבלות אינו מתיישב עם טיעונה בהליך זה בדבר העדר מגבלות עד לתאונה מושא דיוננו.

1. הסיבה לאי- איזכור התאונה משנת 2003 בתצהיר הבריאות של התובעת לא זכתה להסבר או התייחסות מצידה, הן בעדותה והן בסיכומיה. המעט שאציין הוא, כי התעלמות זו מטרידה, בבחינת "דרשני" ואין בה כדי להעצים את מהימנותה של התובעת. האמור מקבל משנה תוקף, עת עסקינן בתובעת שהיא עורכת דין במקצועה, העוסקת בתחום נזקי הגוף וברי כי היא מודעת היטב למשמעות אין מתן הסבר לנתון זה, אליו הפנתה הנתבעת.
2. על רקע האמור, אך שלא רק בעטיו, קשה להלום את טענת התובעת לפיה לא היה מקום להסתמך על כתב התביעה נ/6 שהוגש בשעתו ע"י בא כוחה, מאחר והלה לא העיד. ראשית יוזכר, כי התובעת לא התנגדה לעצם הגשת כתב התביעה כראיה. באשר למשקל אותה ראיה, הרי עסקינן בכתב טענות, ובעוד התובעת עצמה אישרה כי הוא נכתב על יסוד המצג שהיא הציגה בפני בא כוחה בשעתו. בנסיבות אלה לא ברור מדוע אי-חקירת עורך הדין פוגמת במשקל הראיה, המלמדת למצער כי התובעת טענה בעבר טענה סותרת לטיעונה לפניי, כיום, בלא שטרחה להסביר מדוע. התובעת פוצתה כאמור לאחר הגעה לפשרה עם הנתבעת שם.
3. קביעת שיעור הנכות התפקודית: לצורך הערכת הנכות התפקודית שקלתי בין היתר את עברה הרפואי של התובעת; אופי הפגיעה האורתופדית והשלכותיה עליה; המשך עבודתה לאחר התאונה (כמפורט להלן) והימנעות מהצגת אסמכתאות או עדויות שיש בהן ללמד על כי תפקודה בפועל חורג מגובה הנכות הרפואית שנקבעה, בין בעבודתה ובין מחוצה לה.

להימנעות זו נודעת משמעות ראייתית לחובת התובעת [ראו למשל: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו ואח', פ"ד מה(4), 651, 660]. על פי סע' 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971, נדרש פירוט מיוחד מקום בו בית המשפט נסמך על עדות יחידה של בעל דין, נעדרת סיוע. הוראת חוק זו פורשה כדורשת "טעם אמיתי" שיש להעלותו על הכתב [ע"א 79/72 האופטרופוס לנכסי נפקדים נ' יצחק פולק ואח', פד"י כז(1), 768, 771]. לא מצאתי כי נמצא בנסיבות אותו טעם אמיתי המאפשר לסמוך בהקשר הנדון על עדות התובעת לבדה, קל וחמר בשים לב לאמור לעיל.

1. אף בלא לזקוף לחובת התובעת את העדר ההתייחסות לתאונה הקודמת-האחת והשפעתה הנטענת של התאונה הקודמת-האחרת, משקלם המצטבר של הראיות מלמד על כי שיעור השפעת הנכות על כושר תפקודה של התובעת הוא מינימאלי, ובגבולות נכותה הרפואית- קרי, 1%.

4. אמדן נזקה של התובעת

1. להלן הנתונים הרלבנטיים:

התובעת ילידת 9.1.82

מועד התאונה 4.3.14

גיל התובעת בעת התאונה- 32.2

גיל התובעת כיום- 39.4

שיעורי הנכות הרפואית והתפקודית גם יחד- 1%.

4.1 הפסדי שכר לעבר

1. לטענת התובעת, נגרמו לה הפסדי שכר משמעותיים בעקבות התאונה. התובעת עבדה כעורכת דין החל משנת 2010 וקודם לכן כמתמחה וטרום מתמחה, החל מ- 2008. ב- 9/2013 החלה לעבוד בחברת "כלל". בסוף שנת 2014 סיימה את עבודתה שם- לדבריה בשל מגבלותיה. החל מיום 2.7.15 החלה לעבוד ב"הכשרה חברה לביטוח", שם היא זוכה, לטענתה, ליחס מיוחד ומתחשב במצבה הרפואי.
2. עוד טענה התובעת, כי לאחר התאונה היא הייתה מוגבלת בעבודתה באופן שבו לא עלה בידה לעבוד למעלה משש שעות ביום בשנת 2014 ושכרה הופחת בהתאם, באופן המגיע כדי למעלה מ- 11,000 ₪. עובר לתאונה השתכרה כ- 7,200 ₪ נטו בחודש, כשכר "התחלתי בלבד" ואילו בשנים 2015 ועד 2017 עלה בהתאמה מ- 8,200 ₪ בממוצע, ללמעלה מ- 8,300 ₪. התובעת עתרה לפיצויה לפי שיעור נכות תפקודית בגובה 5%.
3. הנתבעת, מנגד, טענה כי לא נגרמו לתובעת הפסדי שכר וממילא לא בגובה הסכומים הנתבעים. הנתבעת ציינה בין היתר כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי היא פוטרה מעבודתה בזיקה לתאונה. טענתה בדבר היעדרויות מן העבודה בשנת 2014 לא מצאה את ביטויה בדו"ח מעבידתה באותה עת (נ/10).
4. מדו"ח כניסות ויציאות הרלבנטי למחצית השנה עובר לתאונה (נ/8), עולה כי התובעת נעדרה מעבודתה באופן תדיר, על בסיס יומי. יתרה מכך, בתקופה בה הייתה התובעת מצויה לכאורה ב"ימי מחלה", בין המועדים 5.11 ועד 10.11.14, שהתה היא בחו"ל, כנלמד מן התע"צ נ/3, בין המועדים 6.11 ועד 10.11.14.
5. בחודש בו אירעה התאונה עמדו לזכות התובעת 32 ימי מחלה. באותו חודש, בו הייתה ב"אי כושר", לא נוכה ולו יום מחלה אחד. התובעת הייתה בחוסר ימי חופשה עוד מנובמבר 2013 ובכל חודש שלאחריו נוכו משכרה חוסרים אלה. התובעת לא המציאה אישור מפורט מ"כלל" בדבר תקופות היעדרות והפסדים שנגרמו לה בעטיין. שכר התובעת במרץ 2014 אף גבוה משכרה מושא החודש שקדם לתאונה.
6. מסקנה באשר לטענה בדבר הפסדי עבר: אין חולק כי הפסדי עבר באים בגדר "נזק מיוחד", שיש להוכיחו בראיות [ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי ואח', פ"ד לט(1), 477, 489]. אמנם ניתן לפסוק סך גלובלי על דרך האמדן, בהעדר נתונים מדויקים, אך לא כך הדבר כאשר אי הבהירות נובעת מהסתרת הנתונים ע"י הניזוק [ע"א (מח' ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף, מיום 11.6.14].

כלל טענות התובעת בהקשר זה לא רק באות בגדר עדות יחידה של בעל דין, אלא שאף אין הן נתמכות בראיות. יתרה מכך, למצער חלק מן הטענות נסתרות בראיות הנתבעת.

1. המומחה המליץ כאמור להכיר בתקופת אי כושר בת חודש ימים. עם זאת, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי ההפסדים הנטענים בשנת 2014 בעלי זיקה לתאונה. לא ניתן מפי התובעת מענה של ממש לטיעוני הנגד של הנתבעת, אשר פורטו לעיל, לרבות, למשל, באשר לימי המחלה ושהותה בחו"ל בעת מחלתה הנטענת. כאוחזת במקל משני קצותיו, הסכימה התובעת, מחד, להגשת ראיות ללא עורכיהן, בד בבד עם טענה לפיה לא ניתן לסמוך על הנתונים שבדו"ח נ/8, מאחר ועורך המסמך לא העיד. כאן המקום להזכיר כי נטל ההוכחה (הנטל הראשי) רובץ כידוע לפתחה של התובעת. בנטל זה לא עמדה בכל הנוגע לסוגיה דנן. הדו"ח נ/8, שאינו אלא אחד מטיעוני הנתבעת בהקשר זה, בא כשלעצמו בגדר ראיה שיש בה כדי להעביר את נטל הראיה (הנטל המשני) לידי התובעת, על מנת לסתרו. הדו"ח סותר לכאורה טענה שממילא לא הוכחה בראיות זולת עדות התובעת.
2. לאור האמור, לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומם של הפסדי שכר לעבר.

4.2 הפסדי שכר לעתיד

1. לטענת התובעת, יש לחשב את ראש נזק זה תוך העמדת שכרה לצורך החישוב על 12,000 ₪ לחודש, עד לגיל 70. משכך, לפי 5% נכות ומקדם היוון בשיעור 3% יש לפצותה בסך העולה על 153,000 ₪ ואילו לפי מקדם היוון 2%- בסך העולה על 177,000 ₪. עוד יש לפצותה בגין הפסדי פנסיה בשיעור כ- 24,000 ₪ או 27,000 ₪ בהתאם למקדם היוון בשיעור 3% או 2%).
2. לשיטת הנתבעת, בהינתן העדר נכות תפקודית, נכות רפואית בשיעור 1% והשבחת שכרה של התובעת בפועל, אין כל מקום לפצותה בגין הפסד לעתיד.
3. מסקנה באשר לסוגיית הפסדי שכר לעתיד: בניגוד לטיעוני הצדדים, נכותה התפקודית של התובעת היא בשיעור 1%. בסיס השכר העדכני שהוצג (דצמבר 2017) הוא בסך 10,781 ₪ לחודש, בניכוי מס. גיל הפרישה של התובעת- 67 שנים. מנתונים אלה עולה כי חישוב הפסד שכרה החודשי של התובעת הוא בגובה 108 ₪ (במעוגל). מכפלת הפסד שכרה החודשי ב- 30 שנות עבודה שנותרו ובמכפלת מקדם היוון 237, משמעה סך אקטוארי מלא בשיעור 25,596 ₪. חישוב מחצית הסך הנ"ל (- סך 12,798 ₪) בתוספת הפסד פנסיה בשיעור 12.5% (סך 1,600 ₪) מלמדת על כי הסך לפיצוי הוא 14,398 ₪.

4.3 כאב וסבל

1. התובעת עותרת לפיצוי מקסימאלי לפי 10%, מכוח תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו- 1976 [- ע"א 146/87 כץ נ' רוזנברג, פד"י מג(3) 421]. הנתבעת עותרת לפיצוי לפי 1%. לאחר ששקלתי את כלל הנתונים מצאתי לפצות את הנתבעת פיצוי גלובלי בסך 5,000 ₪.

4.4 עזרת הזולת- עבר ועתיד

1. לטענת התובעת, עדותה באשר למידת הפגיעה ביכולת תפקודה לא נסתרה. עזרת בני משפחתה "חרגה מעבר לסביר ולמקובל במסגרת יחסי משפחה רגילים" ונכותה תגבר במהלך השנים. משכך עותרת היא לפיצוי לעבר בסך העולה על 26,000 ₪ ופיצוי לעתיד, עד לגיל 85, בגובה העולה על 132,000 ₪ או 161,000 ₪ (בהתאם למקדם ההיוון).

לשיטת הנתבעת, אין לפצות את התובעת ברכיב זה.

1. הלכה היא, כי עזרת צד ג' שניתנה ע"י קרוב משפחה של הניזוק אינה מהווה עילה לשלילת פיצוי בגין רכיב זה [ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח(1), 277, 279]. יש לבחון אם כן לא האם התקבלה עזרת צד ג', אלא האם היה הניזוק זכאי לקבלה. התובעת לא עיגנה בראיות את טיעוניה גם ברכיב זה, לעבר ולעתיד גם יחד וממילא נמנעה מלהעיד עדים בהקשר הנדון.

על אף האמור, לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ובשים לב למכלול נתוני התיק, לא אנהג עם התובעת מנהג בית שמאי, מתוך הנחה לפיה סביר כי התובעת אכן נזקקה לעזרה מסוימת ולו בסמוך לאחר התאונה. משכך אני מוצא לפסוק פיצוי גלובלי בסך 3,000 ₪.

4.5 הוצאות

1. התובעת עתרה לפיצויה בסך 15,800 ₪, בגין הוצאות עבר ועתיד גם יחד. זאת עשתה ללא כל ביסוס שהוא. על פי דבריה היא "לא שמרה קבלות". הנתבעת טענה כי המדובר בנזק מיוחד הדרוש הוכחה.

בהעדר כל תימוכין, לא מצאתי לפצות את התובעת ברכיב זה.

4.6 סיכום שווי הנזק המוכח

1. לתובעת עבר רפואי רלבנטי, החל מגיל 18. נכותה הרפואית והתפקודית כתוצאה מן התאונה- מזערית. לא עלה בידי התובעת להוכיח את מרבית טיעוניה, שבחלקם הלא מבוטל נטו כשלעצמם לעבר ההפרזה, שאינה מתיישבת עם טיבה של הנכות ושיעורה. ראיותיה לקו בחסר מכוון ו/או לא מוסבר, בד בבד עם צילה של העדר מהימנות ולמעלה מכך.
2. סך הפיצוי כולו מגיע כדי 22,398 ₪.

סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובעת את נזקה בסך 22,398 ₪, החזר אגרה כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בשיעור 15.21%. הסך ישולם תוך 30 יום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זכות ערעור כחוק.

פסק הדין יישלח לצדדים.

ניתן היום, כ"ד ניסן תשע"ט, 29 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.