1. המשיב מונה על ידי ראש ההוצאה לפועל ככונס נכסים על זכויותיו של מר יחזקאל שמעון (להלן – החייב) – ובהם זכויותיו במשק מספר 139 במושב ברכיה ("הנכס").

המדובר במחצית הזכויות הרשומות בנכס ברשות מקרקעי ישראל – שאינן "זכויות רשומות במקרקעין".

מחציתן השניה של הזכויות בנכס רשומות ברמ"י על שם המבקשת.

ביום 21/11/2013 הורתה ראש ההוצאה לפועל לכונס הנכסים (המשיב) להגיש תביעה לפירוק השיתוף בנכס ולממש זכויותיו של יחזקאל לטובת קופת הכינוס.

בהתאם להוראה זו, הגיש המשיב לבית משפט השלום באשקלון תביעה נגד המשיבה לפירוק השיתוף בנכס, על דרך מכירתו לצד שלישי כשהוא פנוי מכל אדם, וחלוקת תמורת המכירה בין המבקשת לבין כונס הנכסים.

2. בכתב ההגנה טענה המשיבה כי הייתה נשואה בעבר ליחזקאל, כי ביולי 2008 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין ביניהם וכי הם חיים בנפרד.

בין שאר טענותיה בכתב ההגנה נטען על ידה כי אם אמנם יורה בית המשפט על פירוק השיתוף בנכס – כי אז מכירתו לצד ג' אמורה להיות כשהוא תפוס ולא כנכס פנוי, ומחלקו של המשיב בתמורה יש לנכות, לטענתה, את חובות המזונות שחב לה יחזקאל.

בהינתן אלה, טענה המבקשת, אין הצדקה כלכלית ועניינית לפירוק השיתוף בנכס בדרך של מכירתו לצד ג'.

בהליכים המקדמיים, הורה בית המשפט קמא (כב' השופט ע. כפכפי) לב"כ הצדדים להקדים ולסכם בראשונה טענותיהם המשפטיות בשאלה האם מכירת הנכס אמורה להיות כשהוא פנוי או כשהוא תפוס – שכן ההכרעה בשאלה זו "תשליך על עצם שיקול הדעת באישור פירוק השיתוף, שכן אם הנכס לא יימכר כתפוס אזי כמעט ואין טענות הגנה למבקשת" (החלטה בדיון המקדמי מיום 11/6/15).

הצדדים הגישו סיכומיהם בשאלה האמורה וביום 15/9/15 החליט בית משפט השלום כי אם אכן יפורק השיתוף – תיעשה המכירה של הנכס כשהוא פנוי.

זאת הואיל ועל פי פסק הדין בעניין ע"א 3295/94 פרמינגר נ' ח. מור, סויגה ההגנה המוענקת על פי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר לנכסים שזכויות המחזיק בהן הינן זכויות רשומות במקרקעין – והגנה זו לא תחול על נכסים שאינם כאלה.

הואיל ואין חולק כי זכויות המבקשת (והחייב) בנכס דנן אינן זכויות קנייניות רשומות במקרקעין – לא חוסה אפוא המבקשת תחת הגנת "הדיירות המוגנת" הקבועה בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר.

לאור מסקנתו זו קבע בית משפט השלום כי "...פירוק השיתוף (בנכס דנן – י.א.), במידה ואורה על פירוק השיתוף, יבוצע במכירה של הנכס כשהוא פנוי, תוך דיון בשאלת הדיור החלוף".

לאור זאת נקבעו סדרי הדין והמועדים לבירור הליכי התביעה לפירוק השיתוף – לגופם.

3. בפני בקשת המבקשת לרשות לערער על ההחלטה האמורה.

בנימוקי הבקשה מסכימים באי כוח המבקשת כי אכן על פי פסק הדין בעניין פרמינגר – לא תהיה המבקשת זכאית להגנת הדיירות המוגנת על פי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. הם גם אינם חולקים על כך כי הפסיקה הנ"ל של בית המשפט העליון לא שונתה מאז מתן אותו פסק הדין.

אולם – כך טענתם – מאז ניתן פסק הדין בעניין פרמינגר (פברואר 1997) חלפו 18 שנים והגיעה העת לשנות את הנפסק שם.

לטענת ב"כ המבקשת דעת הרוב בפסק דין פרמינגר לוקה ב"...התעלמות מלשון החוק, וכפי שנראה להלן גם במחיר של התעלמות מן הפגיעה באזרחים רבים בשל "עבירה טכנית" של אי רישום בטאבו" (סעיף 12 לבקשה).

ב"כ המבקשת מוסיף וטוען, כי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר "...התכוון ברחל בתך הקטנה להגן גם על בעלי זכויות שלא רשמו את זכויותיהם בלשכת רישום המקרקעין. לעניות דעתנו ובכל הכבוד הראוי, נראה כי לעניין זה לא היה בית המשפט העליון (בפס"ד פרמינגר הנ"ל – י.א.) ער בקובעו את אותה הבחנה בין נכסים רשומים לבין נכסים שאינם רשומים" (סעיף 20-19 לבקשה).

לאור זאת מוסיף ומסכם ב"כ המבקשת כי:

"אנו מזמינים את בית המשפט הנכבד לסטות מהלכת הרוב של בית המשפט העליון בהלכת פרמינגר, זאת אגב התייחסות לתחושת אי הנוחות שאנו מרגישים כיום..."

4. בדין דחה בית משפט השלום את הטענה.

על פי הוראות סעיף 20 לחוק יסוד השפיטה – פסיקת בית המשפט העליון מחייבת כל ערכאה שיפוטית – לבד מבית המשפט העליון עצמו.

די ביסוד מוסד זה שבחוק – להביא לדחיית "הזמנת" ב"כ המבקשת את בית משפט השלום – ואת בית משפט זה – לשנות את הפסיקה שנפסקה בבית משפט השלום בע"א 3295/94 בעניין פרמינגר.

סמכות שכזו הקנה המחוקק לבית המשפט העליון – ולו בלבד.

5. בנימוקי הבקשה נטען כי ניתן להבחין בצמצום מסוים של הנפסק בעניין פרמינגר – בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 8233/08 כובשי נ' שוורץ.

הסוגיה שנדונה ברע"א 8233/08 עניינה ב"התנגשות" שבין הוראת סעיף 40א לחוק המקרקעין להוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר.

דא עקא, סעיף 40א(א) הנ"ל לחוק המקרקעין עניינו ב:

"...פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים..."

בענייננו לעומת זאת, אין המדובר בדירה של בני זוג המשמשת להם למגורים (המבקשת והחייב נפרדו בהסכם גירושין עוד ב- 2008).

על כן – אין הנדון דומה לראייה, ומצע הדיון והניתוח שביסוד פסה"ד בע"א 8233/08 איננו עניין כל עיקר לפירוק השיתוף בנכס דנן.

בעניין דנן, שאלת חלותה של הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר מתמקדת כל כולה בהוראות אותו הסעיף – ובו בלבד, ופסיקת בית המשפט העליון לעניין זה (בפרשת פרמינגר) ברורה, תקפה ומחייבת.

6. אשר על כן – ומהנימוקים שפורטו לעיל – צדק בית המשפט קמא בהחלטתו.

לאור זאת – אני דוחה את הבקשה.

המבקשת תשלם למשיב הוצאות הבקשה בסכום של 5,000 ₪ אשר יועברו לידיו מהערובה שהופקדה.

המזכירות תשלח עותקי החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג טבת תשע"ו, 04 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.