1. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה ("הוועדה המקומית") עותרת נגד החלטת המשיבה 1, ועדת הערר לתכנון ובנייה מחוז חיפה ("ועדת הערר") מיום 2.7.15 ("ההחלטה"), שבה קיבלה ועדת הערר את הערר על החלטת הוועדה המקומית לאשר למשיב 2, לאוניד ליפקין ("ליפקין"), שימוש חורג בנכס המצוי בקומת הקרקע בבניין ברחוב הנאמנים 21 חיפה וידוע כגוש 10834 חלקה 123 (בהתאמה, "הנכס" ו"הבניין").

רקע וטענות

1. ליפקין מנהל בנכס, המצוי בקומת הקרקע של הבניין, עסק של פאב בשם "ליבירה" ("הפאב" או "העסק"). על הבניין חלה תכנית בניין עיר של חיפה, חפ/422, התקפה משנת 1937 ("תכנית 422") וקובעת כי ייעוד האזור שבו נמצא הבניין הוא "מסחר ועסקים". לפי היתר הבנייה לבניין, שניתן בשנת 1935 קודם לתכנית 422, מותרים בו שימושים מעורבים – חנויות בקומת הקרקע ודירות מגורים מעליהן.
2. בשנת 2013 או בסמוך לכך בנה ליפקין, ללא היתר, ארובות מתכת המשמשות את העסק. בעקבות כך הוגש נגדו כתב אישום לבית משפט לעניינים מקומיים (תיק 624/13) והוא הורשע על פי הודאתו. ביום 4.5.15 ניתן צו שיפוטי להריסת הארובות עד ליום 15.7.15, אלא אם יתקבל היתר בנייה עבורן. ביצוע הצו השיפוטי עוכב עד לסוף אוקטובר 2015. לאחר הגשת כתב האישום הגיש ליפקין לוועדה המקומית בקשה לקבלת היתר בנייה שבה ביקש לגליזציה לארובות. כשנבחנה בקשתו הוא נדרש לכלול בה גם בקשה לשימוש חורג, כיוון שלפי תכנית 422 השימוש המותר בנכס הוא לחנות בלבד.
3. ליפקין הגיש בקשה מתוקנת כנדרש, ועתר בה לשינוי היתר השימוש המיועד מעסק (חנות וגלריה) לפאב ("הבקשה"). לבקשה הוגשו התנגדויות שכנים וחברי ועד העיר התחתית חיפה, המשיבים 3–6. המשיבים 3–6 טענו כי הפאב גורם למטרדים קשים של רעש עד השעות הקטנות של הלילה, וכי הם סובלים מהטרדות מצד באי הפאב המצויים בגילופין. ביום 12.1.15 התקיים דיון בבקשה, ובסיומו הוחלט לדחות את ההתנגדויות ולהתיר את השימוש החורג כמבוקש, תוך הסתייגות שמתן פטור מהתקנת מקומות חניה כפוף לאישור ועדת המשנה של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה חיפה. בנימוקיה ציינה הוועדה המקומית כי היא "סבורה כי השימוש המוצע נחוץ לסביבה כחלק מהתחדשות עירונית ועידוד הפעילות הרחבה במתחם קמפוס הנמל".
4. המשיבים 3–6 הגישו ערר על החלטת הוועדה המקומית (ערר מס' 61/15). ביום 2.7.15 החליטה ועדת הערר לקבל את הערר, וקבעה כי הנכס אינו מתאים לשימוש המבוקש. בהחלטתה ציינה ועדת הערר כי

"כאמור, החנות בה מבוקש השימוש החורג, מהווה חלק מבית מגורים משותף, הכולל קומת מסחר. אכן, המבנה (בו אנו כוללים הן את מבנה החנות, הן את דירות המגורים, המהווים יחד את מבנה הבית המשותף) אינו ממוקם בסביבת מגורים "נקיה", אלא בסביבה מעורבת מגורים – מסחר. עם זאת, כפי שהעידו העוררים וגם הוועדה המקומית, עיקר המסחר בסמיכות לבית המגורים הוא בתי עסק הפועלים בשעות היום (חנויות, גלריות וכיו"ב).

לכך יש להוסיף כי המבנה עצמו הנו מבנה ותיק מאוד. הבידוד האקוסטי בין מבנה הפאב ובין יתר חלקי המבנה כמעט ולא קיים, וכתוצאה מכך נגרמים מטרדי רעש קשים ליתר דיירי הבית, החל משעות הערב ועד השעות הקטנות של הלילה - אשר מונעים מהם מגורים סבירים בדירותיהם.

בנוסף, הוועדה המקומית העידה כי היא אינה יכולה לאכוף שעות פעילות על הפאב, כך שגם קביעת מסגרת שעתית לביצוע השימוש החורג לא תוכל לסייע במקרה זה. גם כיום הפאב פועל עד השעות הקטנות של הלילה, וזאת בניגוד לחוקי העזר. וכאמור, פעילות זו מונעת מאת העוררים שימוש סביר בדירותיהם.

לאור זאת, אנו סבורים שהמבנה בו מצוי הפאב, שאת קיומו מבקשים להסדיר, אינו מתאים לשימוש לפאב, ככזה וזאת לאור ההתנגשות בין השימוש למגורים ובין השימוש לפאב, אשר מתנהלים באותו מבנה, ללא חציצה מספקת ותוך גרימת מטרדים קשים ליתר בעלי הזכויות במבנה.

נוסיף עוד, כי על אף שלכאורה מדובר בשימוש תואם תכנית, הרי שבתכנית חפ/ 229 נקבע הן ביחס לשימוש לחנויות ומסעדות והן ביחס לשימוש למקומות שעשוע ציבוריים, כי שימושים אלה מותנים באישור הוועדה המקומית.

לכל אלה נוסיף כי הפאב קיים במקום מזה 5 שנים, ופועל ללא היתר לשימוש חורג".

1. הוועדה המקומית טוענת כי נפלו פגמים בהחלטה העולים כדי חוסר סבירות קיצוני והיא ניתנה תוך התעלמות מאופייה של הסביבה, וכי השימוש המתבקש נדרש וחיוני כחלק מתהליך ההתחדשות העירונית המתבצע בשנים האחרונות באזור קמפוס הנמל. לטענתה, במסגרת פרויקט שדרוג העיר התחתית משקמת העירייה את האזור והופכת אותו למתחם סטודנטיאלי ומסחרי, המשלב מעונות סטודנטים ושלוחות של אוניברסיטאות ומכללות עם בנייה למגורים, בתי קפה, מסעדות ועוד. עוד טוענת הוועדה המקומית כי ועדת הערר התעלמה מכך שהשימוש בנכס הוא למסחר, המותר לפי תכנית 422 החלה עליו, ונדרשים טעמים כבדי משקל המצדיקים החלטה שלא לאשר בקשה תואמת תכנית, ואלה לא הוצגו. זאת ועוד, בבקשה להיתר לשימוש חורג המבחן הקובע הוא "מבחן ההתאמה התכנונית", קרי, אם המקום אכן מתאים לשימוש המבוקש ולא רק לשימוש שהותר בעבר על פי היתר הבנייה, וועדת הערר שגתה באופן יישומו של מבחן זה. ועדת הערר גם לא שקלה את כל השיקולים הצריכים לעניין, ולא בחנה אפשרות להתאמת העסק לסביבתו, כך שיימנעו או יפחתו המטרדים הנטענים. כך למשל, ועדת הערר לא בחנה את אפשרות התקנתו של בידוד אקוסטי שיפחית את מטרדי הרעש, ולא שקלה אפשרות להגביל את שעות הפעילות בעסק. כמו כן, לדעת הוועדה המקומית השימוש המסחרי בנכס בעל חזית מסחרית מאושרת אינו דורש היתר תכנוני נפרד, ולכן העסק לא דורש הסדרה תכנונית. כמו כן, בנכס נדרשה התקנת ארובה בלבד, והליכי הלגליזציה שנדרשו הם בקשר עם הארובה ואינם נוגעים בשינוי הייעוד בנכס.
2. ועדת הערר טוענת כי דין העתירה להידחות. עיקר טענתה הוא שהחלטה היא החלטה תכנונית מובהקת, מבוססת היטב על נתונים עובדתיים שאין מחלוקת לגביהם, שהיא התקבלה בהליך מנהלי שלא נפל בו פגם והיא ראויה וסבירה. אין מחלוקת שהפעילות בנכס גורמת מטרד לשגרת חייהם של השכנים המתגוררים בבניין ובבניינים סמוכים בעקבות מטרדי רעש קשים, המונעים שימוש סביר בדירותיהם, ובגלל שעות פעילות עד לשעות הקטנות של הלילה, ושקיימת התנגשות בין השימושים בבניין למגורים ולפאב, ולכן הנכס אינו מתאים לשמש כפאב. לטענת ועדת הערר, אף שהשימוש המבוקש תואם לתכנית המתאר החלה על הנכס – הוא שימוש החורג מהיתר, וככזה אין למבקש אותו זכות מוקנית לקבל היתר, ואישורו הוא עניין לשיקול דעת. נטען גם כי ועדת הערר כמוסד תכנון מוסמכת לקיים דיון מחודש (de novo) בכל עניין המובא בפניה, כפי שעשתה בעניין הנוכחי. ועדת הערר הוסיפה וציינה כי הבקשה להיתר אמנם תואמת את הוראות התכנית החלה על הנכס, אולם התכנית – והתפישה התכנונית הגלומה בה – ישנה, ומשקפת צרכים שונים מאלו של היום. זאת ועוד, היעד של שדרוג והתחדשות העיר התחתית אמנם חיוני, אולם התרת שימושים לפי חוק התכנון והבנייה תשכ"ה–1965 ("חוק התכנון") תיעשה על פי תכניות תקפות ולא על פי רעיונות חוץ תכנוניים שאינם עולים בקנה אחד עם הוראות הדין.
3. בדיון שהתקיים בפניי טענה הוועדה המקומית כי אף שהשימוש שהתבקש בהיתר הוא לפאב, השימוש ה"נכון", ואף ההיתר שניתן לו, הוא שימוש רחב של "בית אוכל", הכורך בתוכו שימושים דומים כגון בית קפה, פאב, מזנון או מסעדה. הוועדה המקומית הוסיפה כי החלטת ועדת הערר השוללת שימוש אפשרי בנכס כבית אוכל, שוללת אותו לא בנכס לבדו, אלא ברחוב ובאזור כולו. עוד טענה הוועדה המקומית כי ועדת הערר דנה בהחלטתה רק בעסק ספציפי מסוג פאב, ונמנעה מלבחון התאמות תכנוניות שהיו מאפשרות שימושים דומים בנכס העונים להגדרה של בית אוכל.
4. ליפקין, שהשתתף בדיון (אף שלא הגיש כתב טענות), טען כי בבדיקות רעש שנעשו במקום לא נמדד כל רעש. הוא טען כי הוא קיבל רישיון עסק ולא נאמר לו שהוא נדרש לקבל היתר לשימוש חורג. הוא טען גם שוועדת הערר התעלמה מטענתו שהעסק אינו פאב אלא מבשלת בירה.
5. ועדת הערר חזרה על האמור בתגובתה לעתירה, והדגישה שהחלטתה מוגבלת לנסיבות העניין, שאין לייחס לה משמעות עקרונית ולהשליך ממנה על מקרים אחרים, ושאין בה כדי לשנות את סדר היום בנושאי תכנון של הוועדה המקומית. במענה לטענותיו של ליפקין טענה ועדת הערר שהוא נמנע מלהגיש עתירה משל עצמו או להגיש כתב טענות מטעמו, ולכן אין לשמוע ממנו טענות בנושאים עובדתיים שלא עלו בשלב מוקדם יותר של ההליך.

דיון

1. הוועדה המקומית וועדת הערר הן מוסדות תכנון, כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק התכנון, ודומה כי ליבת המחלוקת ביניהן היא בשאלה אם, כטענת הוועדה המקומית, בהעדר טעם מיוחד שלא לעשות כן, יש לאשר את השימוש החורג המבוקש בהיותו תואם את תכנית 422 או שמא, כפי שטוענת ועדת הערר, השימוש החורג המבוקש אמנם תואם את תכנית 422 אולם הוא מתנגש עם השימוש למגורים באותו בניין, ולכן לא היה מקום להתירו. אלא שלדעתי לא זו המחלוקת שעליי להכריע בה, ונראית לי טענת ועדת הערר שהשאלה היא אם החלטתה לוקה בפגם המקים עילת התערבות מתחום המשפט המנהלי. לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה כמו גם בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה שיש לענות על שאלה זו בשלילה, ובהתאם לכך החלטתי לדחות את העתירה.
2. לפי סעיף 152 לחוק התכנון, על החלטה של ועדה מקומית להתיר שימוש חורג או לדחות התנגדות לשימוש חורג ניתן לערור לוועדת ערר. לפי סעיף 12ב(ד)(1) לחוק התכנון, החלטת ועדת הערר בערר על החלטת ועדה מקומית שעניינה היתר לשימוש חורג היא החלטה סופית של רשויות התכנון, והיא באה "במקום החלטת הוועדה המקומית" (סעיף 152(ד) לחוק התכנון). יחד עם זאת, החלטת ועדת ערר בסוגיית השימוש החורג, מתכנית או מהיתר, נתונה לביקורת שיפוטית, ו"ביקורת זו תיעשה על פי עילות ההתערבות בשיקול דעתה של הרשות המנהלית, וביניהן עילת הסבירות" (עע"מ 402/03 עמותת העצמאים באילת לשכת המסחר נ' ועדת ערר מחוז דרום (12.2.04) ("עניין עמותת העצמאים"), וראו גם עע"מ 4875/12 טמי ויוסי גרומר ואח' נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מחוז תל אביב (3.11.13)).
3. ככלל, בית המשפט אינו ממיר שיקול דעתן של רשויות התכנון בשיקול דעתו ואינו מתערב בהחלטותיהן, אלא רק בהתקיים אחת מהעילות המוכרות של המשפט המנהלי, וכדברי בית המשפט בע"א 1805/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' משרד התשתיות פ"ד נו(2) 63 (2002) ("עניין מחצבות כנרת"):

"בעיקרו של דבר, אין בית המשפט ממיר את שיקול דעת הרשות התכנונית שהחלטתה עומדת למבחן בשיקול דעתו. היקף הביקורת שעל בית המשפט להפעיל מתמצה בבדיקה האם החלטת מוסד התכנון נתקבלה ללא משוא פנים, בלא הפליה, תוך שקילת השיקולים הרלוונטיים בתום לב וללא שיקולים זרים והאם מצויה היא בתחום הסבירות".

דעתי היא שהוועדה המקומית לא הראתה כי בהחלטת ועדת הערר, שעליה מוסבת העתירה, נפל איזה מן הפגמים שמנה בית המשפט בעניין מחצבות כנרת, או בכלל, ולכן יש לדחות את העתירה בהעדר עילה להתערב בהחלטה.

1. סעיף 145(א) לחוק התכנון קובע מה הן הפעולות הדורשות היתר בנייה או היתר לשימוש חורג, ולענייננו רלוונטית הוראת סעיף 145(א)(3), הקובע כי נדרש היתר ל"כל עבודה אחרת בקרקע ובבניין וכל שימוש בהם שנקבעו בתקנות כעבודה או כשימוש הטעונים היתר כדי להבטיח ביצוע כל תכנית". סעיף 145(ב) לחוק התכנון קובע כי היתר יינתן על ידי מוסד התכנון הרלוונטי, אשר חייב לוודא כי העבודה או השימוש שבעדם מבוקש ההיתר מתאימים לתכנית ולהוראות הדין החלות על הקרקע או הבניין:

"בקשה להיתר כאמור בסעיף קטן (א) תוגש לרשות הרישוי המקומית וזו לא תיתן את ההיתר, אלא אם כן העבודה או השימוש שבעדם מבוקש ההיתר מתאימים לתכנית ולתקנות אחרות לפי חוק זה החלות על הקרקע או הבנין הנדונים; רשות הרישוי המקומית רשאית להעביר את הבקשה להחלטת הועדה המקומית".

1. סעיף 145(א)(3) לחוק התכנון, שעניינו היתר לשימוש, מפנה לתקנות התכנון והבנייה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז–1967 ("התקנות"), שבהן נקבעו השימושים או העבודות הטעונים היתר. סעיף 1 לתקנות קובע:

"אלה העבודות בקרקע ובבנין והשימושים בהם הטעונים היתר לפי פרק ה' לחוק כדי להבטיח ביצוע כל תכנית:

• 1. שימוש חורג;
  2. כל חציבה, חפירה, כרייה או מילוי המשנים את פני הקרקע, יציבותה או בטיחותה, למעט –

..."

השימוש החורג הוגדר בסעיף 1 לחוק כך:

""שימוש חורג" בקרקע או בבנין – השימוש בהם למטרה שלא הותר להשתמש בהם, הן במיוחד והן מהיותם באזור או בשטח מיוחד, לפי כל תכנית או תקנה אחרת שלפי חוק זה החלות על הקרקע או הבנין או לפי היתר על-פי כל חוק הדן בתכנון ובניה;"

1. אם כן, שימוש חורג הוא אחד משני אלה: שימוש החורג מתכנית כאשר השימוש הוא למטרה שלא הותרה בתכנית, או שימוש החורג מהיתר כאשר השימוש הוא למטרה שלא הותרה בהיתר. אף שהשימוש החורג מנוגד לתכנית או להיתר, לוועדה מקומית שיקול דעת שבגדרו היא רשאית להתירו (סעיף 146 לחוק התכנון), ובמסגרת הפעלת שיקול הדעת עליה לבחון "כיצד השימוש החורג מתיישב עם אינטרסים תכנוניים שונים וכיצד הוא ישפיע על הסביבה שבה נעשה שימוש זה" (עניין עמותת העצמאים, פסקה 6 של פסק הדין). בתוך כך, על הוועדה המקומית לתת דעתה כי ”הסטייה ממגמות התכנון הכרוכה בהיתר לשימוש חורג עלולה לפגוע בתכלית ההגנה על איכות החיים והסביבה; השימוש בו פוגע בגורם הוודאות והיציבות הנדרשים במישור התכנוני" (עע"מ 10089/07 אירוס הגלבוע בע"מ נ' לאה ברוך (5.4.11)).
2. מקובלת עליי קביעת ועדת הערר כי בקשה לשימוש חורג מהיתר תיבחן על פי "מבחן ההתאמה", דהיינו אם הנכס מתאים לשימוש המבוקש. מבחן ההתאמה הוכר בפסיקה והוא מבחן רלוונטי לענייננו, וברוח זו נפסק בבג"ץ 389/87 אברהם סלומון נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, אזור המרכז, פ"ד מב (4) 030, 36 (1988) כי

"אין כל פסול כי השיקולים לעניין התרת שימוש חורג יושפעו במידה מסוימת מהשלכה שיהיה לדבר על דיירי הבית ומחזיקיו או על הסביבה בכללותה. להיפך, זהו אחד השיקולים הרלבנטיים".

1. ראו גם דברי כב' השופטת ע' ארבל בעע"מ 1490/05 ד"ר וותד נשאת נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה, פסקה 9 (21.2.06):

"פסיקת בית משפט זה קבעה, כי במתן היתר לשימוש חורג יכולה הועדה המקומית להביא בחשבון במסגרת שיקול דעתה אינטרסים תכנוניים שונים וכן היא יכולה להתחשב בהשפעת מתן ההיתר על הסביבה. כך למשל, ניתן וראוי במקרה דנן להתחשב בהשפעת הפעלת מרפאת השיניים על דיירי הבניין בו שוכנת המרפאה..."

(ראו גם עת"מ (ת"א) 21835-07-10 חיים-צבי שפרן נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב, פסקה 54 (29.12.11); עת"מ (ת"א) 2224-09 דן תבור נ' ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז תל-אביב, פסקה 5 (4.11.13)).

1. הנימוק העיקרי שהביא את הוועדה המקומית להתיר לליפקין, בדיעבד, את השימוש החורג, היה ש"השימוש המוצע נחוץ לסביבה כחלק מהתחדשות עירונית ועידוד הפעילות הרחבה במתחם קמפוס הנמל, זאת בכפוף לקבלת אישור הגורמים הרלוונטיים לשימוש זה". לעומתה, ועדת הערר סברה כי הנכס שהפאב מופעל בו אינו עומד במבחן ההתאמה, קרי, אינו מתאים לשימוש המבוקש "לאור ההתנגשות" עם השימוש למגורים בבניין ובסביבתו. ועדת הערר התייחסה בהחלטתה למטרדים הקיימים בהפעלתו של הפאב, וציינה כי הבניין ממוקם אמנם בסביבה מעורבת של מגורים ומסחר, אולם עיקר המסחר הקיים הוא חנויות, גלריות ועסקים הפועלים בשעות היום, ואילו הפעלת הפאב גורמת לכך שדיירי הבניין סובלים ממטרדי רעש קשים בשעות הערב והלילה המונעים מהם שימוש סביר בדירותיהם. ועדת הערר גם בחנה את השפעת ההיתר המבוקש על הסביבה הקרובה, והביאה בחשבון את עמדת הוועדה המקומית כי היא אינה יכולה לאכוף את שעות הפעילות על הפאב, ומסקנתה הייתה כי הנכס אינו מתאים לשימוש המבוקש. במסקנה זו אין דופי והוועדה המקומית גם לא הראתה כזה.
2. בקשר לכך אני דוחה גם את טענת הוועדה המקומית, שכאשר השימוש תואם תכנית אולם חורג מהיתר – יש צורך בנימוקים כבדי משקל (או טעמים מיוחדים) שלא להתירו. לדעתי הוועדה המקומית נתפסה לטעות בעניין זה, ודומה שלא בכדי תמכה הוועדה המקומית את הטענה באסמכתאות שהן החלטות שונות של ועדות ערר ולא בהחלטות של ערכאות מנהליות או של בית המשפט העליון. קבלת היתר לשימוש חורג, באשר הוא, אינה זכות קנויה והדבר מסור לשיקולו של מוסד התכנון, שחובתו היא להפעיל את שיקול דעתו בהתאם לנסיבותיו של העניין ולאמות המידה הנדרשות על פי עקרונות המשפט המנהלי (א' רנצלר, שימוש חורג במקרקעין (2009) בעמ' 386 ). עוד ראוי לציין בעניין זה כי נראה שהוועדה המקומית בחרה לתת משקל יתר לשיקולי מדיניות פיתוח העיר התחתית. שיקולים אלה, חשובים ככל שיהיו, אינם יכולים להצדיק התעלמות מעניינם של דיירי הבניין והבניינים הסמוכים, אשר מתן ההיתר שהתבקש היה מונע מהם שימוש סביר (ומותר) בדירותיהם.
3. אוסיף עוד שמקובלת עליי טענת ועדת הערר, כי בסמכותה אמנם להתנות את מתן ההיתר המבוקש בתנאים שונים (כגון הגבלת שעות הפעילות), אולם משמצאה כי "ההתנגשות" במקרה זה אינה מאפשרת לשני השימושים לדור בכפיפה אחת, היא הייתה רשאית לסיים את בדיקתה ולקבל את הערר, כפי שהחליטה.
4. טרם סיום אציין כי בדיון שבפניי נטען כי ההיתר המבוקש הוא לבית אוכל, ולא לפאב. טיעון זה לא נטען בפני ועדת הערר והטענה נשמעה לראשונה במסגרת ההליך הנוכחי, ודי בכך כדי לדחותה. בבחינת למעלה מהדרוש אציין כי גם שימוש בנכס כבית אוכל מצריך היתר לשימוש חורג מחנות לבית אוכל. אולם מאחר שהעסק פועל בנכס מזה כחמש שנים – בין כפאב ובין כבית אוכל – הרי שהמטרדים הקיימים רלוונטיים גם לשימוש הנכס כבית אוכל. משכך, ככל שהנכס פועל במתכונתו הקיימת, הנימוקים שהביאו לדחיית הבקשה להיתר חורג לפאב רלוונטיים גם בקשר לשימוש בנכס כבית אוכל.
5. בטענותיו של ליפקין לא מצאתי יסוד וממילא אין בהן כדי לתמוך בטענות הוועדה המקומית, שגם אותן דחיתי.

סיכומו של דבר, העתירה נדחית והוועדה המקומית תשלם לוועדת הערר שכר טרחת עורכי דין בסכום של 10,000 ₪.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ו, 25 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.