רקע כללי:

1. על פי עובדות כתב האישום, הנאשמת 1 הינה מועצה, והנאשם 2 כיהן כראש המועצה, בכל המועדים הרלוונטיים לכתב האישום, והיה מעורב בהליכים לשיקום אתר הפסולת מושא כתב האישום. כמו כן, היה אחראי לכך שתפקידים וחובות המוטלים על המועצה המקומית בצו ו/או על פי כל דין יבוצעו כראוי.
2. הנאשם 3 שימש בכל המועדים הרלוונטיים לכתב אישום זה כמהנדס המועצה, לרבות כמהנדס בפועל. בתוקף תפקידו היה ממונה על הנאשם 4 ואחראי לפיקוח על תפעולה השוטף של תחנת שאיבת השפכים המשמשת את הרשות.
3. הנאשם 4 שימש בכל המועדים הרלוונטיים לכתב אישום זה כראש אגף תפעול ותחזוקה לרבות כממלא מקום תברואן במועצה, וכיהן בתפקידו זה בכח ובפועל. בתוקף תפקידו זה, היה אחראי, בין היתר, לניקוי אתר הפסולת ולשיקומו, כמו גם לתפעולה השוטף של תחנת שאיבת השפכים.

האישום הראשון:

אי קיום צווי ניקוי (נאשמים 1-2) והפרת חובת פיקוח (נאשם 4 בלבד) –

1. בתוך שטח שיפוטה של הנאשמת 1, בבעלותה, בחזקתה, בשליטתה, ובפיקוחה, היה מצוי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, אתר פיראטי לסילוק פסולת הממוקם בנ.צ 202586/732984 הידוע כאתר דלית אל כרמל (להלן: "אתר הפסולת").
2. ביום 3.5.11 הוציא מנהל מחוז חיפה של המשרד להגנת הסביבה, מר שלמה כץ (להלן: "מנהל המחוז"), בהתאם לסמכותו מכוח סעיף 13ב לחוק שמירת הניקיון - צו ניקיון, המופנה כלפי המועצה, ראש המועצה, ובעלי התפקיד הבכירים במועצה המקומית (להלן: "הצו הראשון").
3. לפי הצו הראשון, נדרשו כל הנאשמים לפנות את כל הפסולת הנמצאת באתר הפסולת, בסביבתו ובדרך הגישה אליו - לאתרים מורשים לקליטת פסולת, וזאת עד ליום 15.5.11, כך שלא תיוותר באתר הפסולת ובסביבתו, וזאת באופן שיניח את דעת מנהל המחוז.
4. הצו הראשון לא בוצע כדבעי, והנאשמים לא צייתו לאמור בו כנדרש. באתר הפסולת ובסביבתו המשיכו להיערם כמויות פסולת רבות, כל העת. התחדשו המפגעים הסביבתיים – לרבות סכנות לפריצת שריפות ולהתפשטותן. הנאשמת 1 לא טיפלה באתר הפסולת ולא השגיחה על הנעשה בו. לא זו אף זו, הנאשמת 1 אף פעלה ל"דחיפת" פסולת וקבורתה בקרקע אתר הפסולת.
5. ביום 15.9.11 הוציא מנהל המחוז צו ניקיון נוסף, המופנה כלפי הנאשמת 1, הנאשם 2 ובעלי התפקיד הבכירים במועצה המקומית (להלן: "הצו השני").
6. לפי הצו השני, נדרשו כל הנאשמים להביא לפינוי וסילוק כל הפסולת הטריה המצויה באתר הפסולת, בסביבתו ובדרך הגישה אליו - לאתרים מורשים לקליטת פסולת, וזאת עד ליום 25.9.11, כך שלא תיוותר באתר הפסולת ובסביבתו, באופן שיניח את דעת מנהל המחוז.
7. כמו כן, כלל הצו השני הוראות נוספות, לרבות: המצאה למנהל המחוז של מסמכים המוכיחים את כמות הפסולת שנוקתה מהאתר ואת יעדי סילוקה וזאת בתוך 30 יום ממועד סיום ביצוע הניקוי; סגירה מיידית של אתר הפסולת לרבות הורדת שילוט רלוונטי הנוגע אליו; חסימת דרכי הגישה אליו במטרה למנוע ממשליכי פסולת פוטנציאליים אפשרות להגיע לאתר ולהשליך בוו בסמוך לו פסולת; איסור הפעלת אתר הפסולת כל עוד לא אושר סטטוטורית ולא מונה גורם מקצועי לתפעולו; הפעלה מיידית של פיקוח והשגחה רצופים באתר הפסולת למניעת השלכות פסולת במקום.
8. הנאשמים לא מילאו אחר הצו השני. כך, למשל, האתר לא נסגר לכניסת משליכי פסולת, ונערמו בו ערימות של פסולת, לרבות פסולת טרייה, השילוט הרלוונטי לא הוסר ולא הופעלו באתר הפסולת פיקוח והשגחה רצופים.
9. על יסוד עובדות אלה, טוענת המאשימה, כי הנאשמים 1 ו- 2 במעשיהם ובמחדליהם, לא ביצעו שני צווי ניקוי שהוצאו כדין ועל כן ביצעו שתי עבירות של אי ביצוע צו לשמירת הניקיון, לפי סעיף 13(ב)(5) ו-13ב לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק שמירת הניקיון").
10. כן נטען, כי הנאשם 4 הפר את חובתו לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירה של אי ביצועם של שני צווי הניקוי ועל כן ביצע עבירה של הפרת חובת פיקוח, לפי סעיף 15 לחוק שמירת הניקיון.

האישום השני :

זיהום מים (הנאשמים 1 עד 4) –

1. בתחום שיפוטה של המועצה המקומית, בבעלותה ובאחריותה, מצויה תחנת השאיבה הראשית לביוב, הידועה גם בשם "תחנת שאיבה – ואדי אל פש" (להלן: "תחנת השאיבה").
2. במועדים שונים בחודשים אוגוסט 2011 ונובמבר 2011, נמצא כי הביוב ושפכים שונים, זרמו מתחנת השאיבה, לאפיקו של נחל אורן, העובר בסמוך לתחנת השאיבה, והמהווה "מקור מים" כהגדרתו בחוק המים, התשי"ט-1959 (להלן: "חוק המים").
3. המשרד להגנת הסביבה התרה במועצה המקומית וביתר הנאשמים מספר פעמים, אך הללו לא פעלו כנדרש ולא הביאו לסילוק המפגע ולהפסקת הזרמת השפכים לרשות הרבים ולנחל אורן.
4. על יסוד עובדות אלה, טוענת המאשימה, כי במעשיהם ובמחדליהם של הנאשמים בנוגע לתפעולה של תחנת השאיבה, גרמו לזיהום מקור מים, בכך שלא נמנעו מכל פעולה מזהמת או שעלולה לגרום לזיהום מים, במישרין ובעקיפין; ואף הזרימו לתוך מקור המים, חומרים נוזליים, מוצקים או גזיים מזהמים. ועל כן, ביצעו עבירה של זיהום מים, לפי סעיפים 20ב(א) + 20ב(ב), יחד עם סעיפים 20כא(א) ו- 20כב לחוק המים (ריבוי עבירות).

תשובת הנאשמים לכתב האישום וטענותיהם:

1. הנאשמים כפרו באחריותם לביצוע העבירות מושא כתב האישום.
2. בתחילת ההליך העלו הנאשמים שורה של טענות מקדמיות בכתב. המאשימה השיבה להם בכתב תגובה שהגישה ביום 25.7.16. בית המשפט קבע, כי לא ניתן להכריע בהן אלא לאחר שמיעת הראיות. טענות אלה חזרו ונשנו במסגרת הסיכומים.
3. הנאשמים טענו מס' טענות מרכזיות. הנאשמים 1,2 ו- 4 טענו כי לא קיבלו את צווי הניקיון; עוד טענו כי אתר הפסולת מושא כתב האישום אינו בתחום המוניציפאלי של המועצה המקומית דאלית אל כרמל; נטען ע"י כל הנאשמים לאכיפה בררנית שעה שהמאשימה הגישה נגדם כתב אישום ונמנעה מהאשמת מר עלמי נאטור, סגן ראש המועצה, שהיה לטענתם המופקד על התחום; עוד נטען כי בשל אי סדרים תוך אירגוניים במועצה, לא היו מינויים פורמליים מסודרים, ולכן המועצה לא תפקדה באופן מסודר. נטען, כי האחריות לכך, היא על גורמי הממשל המדינתיים ולא על הנאשמים; אשר לזיהום הנחל וגלישת שפכים ממנה לנחל, נטען, כי הסיבה לגלישת מי השפכים בכח עליון - שבר ענן, ועל כן אין להטיל אחריות בפלילים על הנאשמים למעשה טבע כזה; כן נטען, כי השפכים מגיעים לתחנה גם מעוספיא, ולכן אין הזיהום, ככל שיוכח, באחריותם. כן הוסיפו הנאשמים וטענו טענות משפטיות שונות, שיוצגו וידונו בהמשך.
4. טענות הנאשמים שזורות אלו באלו, ולכן בניתוח הראיות שייעשה במסגרת הכרעת הדין, יתייחס בית המשפט לטענות אלה, שלא כסדרן כאן, אלא בהקשר לכל אחד מהנאשמים, ובקונטקסט הדיוני הרלבנטי.

דיון והכרעה:

1. לנאשמים מיוחסים שני אישומים בעבירות סביבתיות.
2. באישום הראשון, השאלות אותן יש לבחון הן: צווי הניקיון והיקף החובה המנהלית שצווים אלה הטילו על הנאשמים 1 ו-2; האם הצווים בוצעו; האם הנאשם 4 תיחזק, תפעל ופיקח כדין על האתר; ובהמשך לכך יש לבחון את אחריותם הפלילית של כל אחד מהנאשמים, ובהינתן שמדובר בעבירות מסוג אחריות קפידה, את השאלה באם עשו כל אשר ניתן כדי למנוע את ביצוע העבירות, וכן את ההגנה לה הם גורסים.
3. באישום השני, השאלות אותן יש לבחון הן: האם נעשו מעשים או מחדלים אשר גרמו או עלולים היו לגרום לזיהום מים, ובהמשך לכך, בחינת אחריותם של כל הנאשמים לאותם מעשים או מחדלים ובאם עשו כל אשר ניתן כדי למנוע את ביצוע העבירות, ואת ההגנה לה הם גורסים.
4. תחילה אבחן את השתלשלות האירועים והנסיבות העובדתיות של כל אחד מהאישומים, בהתאם לראיות והעדויות שהוצגו בפני, על מנת לזקק מהחומר הראייתי, ממצאים עובדתיים; בהמשך אדון באחריות כל אחד מהנאשמים בנוגע לאישומים המיוחסים לו כסדרם בראי הממצאים העובדתיים העולים מהראיות.

המסגרת הנורמטיבית:

האישום הראשון – עבירת אי ביצוע צווים לשמירת הניקיון (הנאשמים 1-2):

1. סעיף 13 (ב) (5) לחוק שמירת הניקיון התשמ"ד 1984 קובע כדלקמן:

"13. (ב)  העושה אחד מאלה, דינו – מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, ואם נעברה העבירה על ידי תאגיד, דינו – כפל הקנס האמור...(5) אינו מבצע צו לשמירת הניקיון לפי הוראות סעיף 13ב."

עבירת הפרת חובת פיקוח (הנאשם 4):

"15.   (א)  נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 13 על ידי התאגיד או על ידי עובד מעובדיו...

...לענין סעיף זה, "נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או פקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה.

(ב)  נעברה עבירה לפי סעיף 13 על ידי תאגיד או על ידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר חובתו לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו."

1. הנה כי כן, החוק קובע, כי עצם אי ביצוע צו שנועד לשמירת הניקיון מהווה עבירה על החוק. מדובר בעבירה מסוג אחריות קפידה, שלא נדרש לשם השתכללותה הוכחת יסוד נפשי (סעיף 13 (ו) לחוק שמירת ניקיון יחד עם סעיף 22 (א) לחוק העונשין). לכן, די בהוכחת היסוד הפיזי השלילי – קרי, מחדל אי ביצוע הצו, על מנת שתוכח קיומה של עבירה. על הטוען שלא ביצע עבירה, מטיל עליו החוק את הנטל להראות כי "עשה כל שניתן למנוע את העבירה" (סעיף 15 (ב) לחוק הניקיון יחד עם סעיף 22 (ב) לחוק העונשין).
2. אשר להיקף התפרשותה של האחריות לביצוע צווי ניקיון, החוק מוסיף וקובע חובת "עשה" רחבה, על מנהל התאגיד והפקיד האחראי על התחום, ומציב רף ווידוא גבוה, לפיו, עליהם "לפקח ולעשות כל שניתן", על מנת שלא יבוצעו עבירות של אי ביצוע צו ניקיון.

האישום השני –

עבירת איסור זיהום מים (הנאשמים 1- 4):

1. סעיף 20ב (א) לחוק המים התשי"ט 1959 קובע כדלקמן:

"20ב (א) חייב אדם להימנע מכל פעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן; ואין נפקא מינה אם היה מקור המים מזוהם לפני אותה פעולה ואם לאו.

(ב) עבירה לפי סעיף זה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה."

1. סעיף 20כב לחוק מוסיף וקובע את היקף האחריות הפלילית שעה שמדובר בעבירה שנעבירה בידי תאגיד:

"20כב. נעברה עבירה לפי סעיף 20כא בידי תאגיד, ייאשם גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל, שותף, למעט שותף מוגבל, או עובד בכיר באותו תאגיד, האחראי לענין הנדון, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע או להפסיק את העבירה."

1. נמצא כי החוק קובע בסעיף 20ב (א) חובת "אל תעשה" גורפת בנוקטו בלשון "כל פעולה המזהמת מים", "במישרין או בעקיפין", המופנית כלפי כל "אדם" כהגדרת מושג זה בדין (ראה בהמשך). חובת ההימנעות, אינה מתמצית אך באיסור ביצוע מעשה פוזיטיבי מזהם, אלא באיסור קיומו של מחדל, שטמון בו סכנה פוטנציאלית לזיהום, כנלמד מהשימוש בתיבה "עלולה לגרום לזיהום מים".

כללי - אחריות פלילית של נושאי משרה בתאגיד:

1. הוראות החוק הנדונות מטילות אחריות הן על התאגיד הסטטוטורי - מועצה או עירייה - והן על נושאי המשרה בו. פסיקת בית המשפט העליון הבהירה, כי אחריותם של נושאי המשרה, עומדת על רגליה שלה, ועצם העובדה שאותו פקיד/נושא משרה, פעל כאורגן של התאגיד, אינו יכול לפטור אותו מאחריות. בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (4), 364; להלן- "ענין חב' מודעים" - בעמ' 384 אומר בית המשפט העליון כדלקמן:

"בצד האחריות האישית של התאגיד בפלילים, קיימת האחריות של בני אדם, הפועלים בתאגיד. אחריות אישית זו של בני אדם, הפועלים בתאגיד – בין שהם אורגנים ובין שאינם אורגנים – עומדת על רגליה שלה. האחריות האישית של התאגיד לחוד, ואחריות הפועלים בשמו לחוד...הפועלים בשם התאגיד עשויים להיות אחראים אישית בפלילים, מבלי שהתאגיד יהיה אחראי אישית בפלילים. עצם העובדה, שפלוני פועל כאורגן של תאגיד, אינה משחררת אותו מאחריות פלילית לה היה נתון, לולא פעל כאורגן".

הספרות אף היא מצדדת בהטלת אחריות על נושאי משרה בכירים בתאגיד. פרופ' אלי לדרמן, מחבר המאמר "אחריות פלילית של אורגנים ושל נושאי משרה בכירים אחרים בתאגיד" (פלילים ה', חוברת מס' 1, התשנ"ו – 1996, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, עמ' 101), כותב כך:

"החוקים הרבים הנמנים עם מחלקת קבוצות זו גורסים, כי מי שעבר תאגיד על הוראות החוק הנדון יורשע בביצוע אותה עבירה, גם כל מי שמילא תפקיד מוגדר בהנהלתו, כמפורט בסעיף. בדרך כלל יהיו אלה אורגנים או נושא משרה בכירים אחרים".

1. על הרציונל שביסוד הטלת האחריות על נושאי המשרה אומר בית המשפט העליון בענין חב' מודעים, כדלקמן:

"...בהטלת אחריות פלילית כעין שילוחית בגין עבירת נושא משרה, קודמו המטרות החברתיות, שהחוק בו מצויה עבירת נושא המשרה, בא להגשים. הטלת אחריות פלילית כעין שילוחית על נושאי משרה, נועדה להמריץ אותם לנקוט אמצעים נאותים, ולהבטיח כי יקוימו אמצעי זהירות, על מנת למנוע ביצוע עבירות במסגרת התאגיד" (שם, בעמ' 387).

1. הטעם נטוע בשכל הישר, ראשי התאגיד ונושאי המשרה הבכירים, מופקדים על התנהלות התאגיד, הם המנווטים את פעילותו וקובעים את יעדיו ומטרותיו. מעבר לאחריותם הנובעת מתפקידם זה, הם 'השומרים הטובים ביותר' למניעת התפרצות סכנה ומפגע ציבורי מפעילותו המסכנת האפשרית של התאגיד, ובנדוננו – מאתר פסולת או מאגר ביוב וסניקה, המצויים בחזקתה ובשליטתה של הנאשמת 1 ומהווים פוטנציאל לסכנה בריאותית.

ניתוח עובדתי - האירועים בהתאם לראיות והעדויות:

האישום הראשון (הנאשמים 1-2):

1. ביום 3.5.11 לאחר שהתברר קודם לכן לגורמי המשרד להגנת הסביבה, כי אתר הפסולת מזוהם, הוציא מנהל המחוז את צו הניקיון הראשון, אשר היה ממוען לנאשמים 1-2 ולבעלי תפקידים בכירים במועצה (ת/55). על פי לשון הצו חויבו הנאשמים: "לפנות את כל הפסולת הנמצאת בתחנת המעבר הזמנית, בסביבת התחנה, ובדרך הגישה אליה וממנה, לכיוון אתר הפסולת הישן, אל אתרים מורשים לקליטת פסולת, כך שלא יאוחר מתאריך 15.5.2011 לא תיוותר כל פסולת במקומות אלו".
2. הצו נמסר לנאשמים 1 ו-2 ביום 4.5.11 ע"י מר יונה יעקב באמצעות סגן ראש המועצה מר נאטור החתום על אישור המסירה (ת/55 ראו שם למטה; וראו עדותו של מר יונה יעקב בעמ' 83 ש' 3-18; ראו עדות של הנאשם 2 בעמ' 173 ש' 25-26).
3. דא עקא, כי צו הניקיון הראשון לא בוצע, כפי שעולה מהראיות.
4. ביום 8.5.11 בוצע סיור נוסף על ידי מר דן בירון באתר הפסולת שמטרתו הייתה "לעמוד על המצב הקיים ב...תחנת המעבר הזמנית בדליה ולבדוק אם חלו שינויים במיוחד לאחר פניות חוזרות ונשנות למועצות המקומיות לטפל במפגעים, ולאחר אירוע שריפה חוזר שהתרחש באתר בדליה בתאריך 4.5.11." (ת/3). לפי דו"ח זה, נמצא, כי ישנן ערימות פסולת פזורות בכניסה לאתר ובצידי הדרך. לפי הדיווח, הפסולת הולכת וגדלה ככל שמתקרבים אל האתר, וכוללת פסולת מסוגים שונים: גזם, פלסטיק, קרטונים, בניין, אלקטרונית, פגרי בע"ח, שברי אסבסט ועוד, המושלכים בערמות מסביב לתחנת המעבר. עוד צוין, כי ישנם סימני בעירה במקום כעדות לשריפה שהתחוללה שבוע קודם לכן; האתר נמצא מוזנח ולא נראים סימנים של ניסיון לטפל במפגעים. הפקחים הבחינו בטרקטור עם עגלה מלאה בפסולת עושה דרכו למקום, ונראה כי האתר משמש את תושבי המקום לסילוק פסולת באין מפריע, ללא כל פיקוח כנדרש. מר בירון חזר ותיאר את הממצאים הללו בעדותו בבית המשפט. הוא הוסיף וציין, כי זיהה במקום מפגעי פסולת רבים והכניסה הייתה חופשית וללא גידור (ראו: עמ' 28 לפרוט' בש' 1-5).
5. בהמשך, בוצע מעקב על קיום הצו על ידי מר רמי פלג, שהיה מפקח חוקר וכן החוקר המרכזי בתיק זה (עמ' 39 לפרוט' בש' 15-24).
6. ביום 11.5.11, מדווח פלג שהבחין באתר בדחפור "שופל" כשהוא דוחף את הפסולת שבתחנה, לכיוון המדרון, לנקודת ריכוז על קצה המדרון התחתון, ותוך כדי כך, נקברה חלק מהפסולת בקרקע, שלא כדין ובניגוד מפורש להוראות הצו. עוד ציין פלג בדוח, כי הנאשם 4 נכח במקום, וטען כי המועצה היא זו ששכרה את השופל לצורך ביצוע מלאכה זו לקיום הצו (ראו דוח פעולה ומעקב – ת/10).
7. ביום 12.5.11 בוצעה תצפית נוספת ודווח, כי חלק מהפסולת שהייתה ממוקמת על קצה המדרון התחתון נדחפה למדרון, ובמקום היו סימנים לכלי כבד המעידים, כי בוצעה דחיפה למדרון, אך רוב פסולת המדרון נותרה במקומה (ראו דוח תצפית ותמונות בת/53);
8. ביום 15.5.11 הפסולת שנערמה בחלק התחתון נותרה במקום.
9. ביום 17.8.11 נמצא כי בתוך אחד מתאי אחסנת הפסולת באתר הפסולת, התחוללה שריפה.
10. פקחי המשרד להגנה על הסביבה דיווחו בדוח שערכו (ת/33) כך:

"ראינו ערמת פסולת בוערת בתוך מבנה התחנה בשעה 10:25 לערך הגיעה לאתר משאית עם מנוף וארגז לבן על משאית...שהייתה עמוסה בפסולת גזם ופסולת גושית (קרשים, קרטונים, גרוטאות)...".

1. ממצאים דומים תוארו בדו"ח הפעולה שערך תום גרוסמן (ת/34); וכן ראו תמונות שצילמו הפקחים במהלך הסיור, בהן ניתן להבחין במשאית שמשליכה פסולת באתר וכן בבעירת הפסולת שהושלכה במקום (ת/34 ו-ת/36). עוד ציין הפקח מר תום גרוסמן, כי במקום נכחו נהג המשאית מר ברוך ישראל והמלווה שלו האדי, שהזדהה כעובד במועצה המקומית. הוא ביקש מהשניים להתלוות אליו לתחנת המשטרה. מספר דקות לאחר השלכת הפסולת מהמשאית הבחין גרוסמן כי הפסולת עולה באש.
2. עוד עולה מהדוח שערכו הפקחים, כי אל המקום הגיע אדם בשם האדי שהציג עצמו כעובד בלשכת ראש המועצה המקומית דלית אל כרמל, ולאחר שיצאו הפקחים עם אותו האדי והמשאית, הגיע למקום הנאשם 4. האדי אמר לפקח גרוסמן, כי הנאשם 4 "הוא המנהל שלו"; ונהג המשאית ברוך מסר לגרוסמן ש"מועצת דלית אל כרמל שורפת פסולת כדי לחסוך בעלויות של פינוי, ברוך אמר שבאתר הפסולת מסתובבים אנשים שאוספים ושורפים נחושת והמועצה אמרה להם לשרוף את הפסולת" (ראו ת/37).
3. בעקבות האירועים הנזכרים לעיל באתר, נלקחו נהג המשאית ועוזרו לחקירה.
4. בהודעה מיום 17.8.11 (ת/39) נשאל נהג המשאית מי אמר לו לשפוך את הפסולת בדלית אל כרמל, וכך השיב: "עיריית דלית אל כרמל, באופן אישי אמר לי שריף אבו חאמד (הנאשם 4 – ש.ב.) מנהל תפעול בעירייה, כמו כן הוא דואג לפנות את הפסולת שאני שופך בפנים". עוד מסר, כי הייתה שריפה באותו היום, וכי כל הזמן ישנן שריפות במקום (שם, בש' 34-35); כאשר נשאל איך הגיע לנאשם 4, השיב שהוא עובד עם הנאשמת 1 שנים רבות ומכיר אותו (שם, בש' 31-32).
5. באותו היום, 17.8.11, נחקר גם עוזר נהג המשאית, מר האדי ווהבי. כאשר נשאל מי נותן לו הוראות מה לעשות השיב כי הנאשם 4 נותן לו הוראות מה לעשות ואיפה להשליך את הפסולת ולפעמים מוקד המועצה עצמו (ת/42, בש' 11-12 ובש' 15-16). עוד מסר כי יש המון משאיות ששופכות באתר פסולת וגם מחוץ לאתר (ת/42, בש' 22-23).
6. ביום 14.9.11 בוצע סיור נוסף באתר הפסולת. מהראיות עולה, כי המפגעים במקום הוחמרו. בדוח המשקף סיור זה צוין, כי ניצפו ערימות של פסולת באתר ובתחנת המעבר וכן בדרך המובילה אליהם; ריח צחנה אופייני לריח נבלות; השלכות מרובות שנמשכות כל העת ללא פיקוח, כאשר הכמויות הולכות ומתעצמות. הדוח כולל תמונות המאשרות את המצב המתואר (ת/4).
7. ביום 15.9.11 בעקבות ממצאים חריפים אלו, הוציא תחת ידו מנהל המחוז, צו ניקיון שני, נוסף (ת/23).
8. הצו השני הופנה אף הוא לנאשמים 1-2 ולבעלי תפקידים בכירים במועצה. הצו נמסר לנאשמים 1 ו- 2 ראו להלן. צו הניקיון השני נמסר לראש המועצה, הנאשם 2, על ידי מר סלאם חלומי במשרד הפנים בחיפה, ביום 15.9.11 כעולה מאישור המסירה המהווה חלק מהצו (ת/23 ראו שם למטה; ראו עדות הנאשם 2 עמ' 174 ש' 12-14).
9. לפי הצו השני הצטוו הנאשמים 1-2 ויתר הנמענים, לסלק את כל הפסולת הטרייה הנמצאת בתחנת המעבר הזמנית לפסולת (שממוקמת סמוך לאתר הפסולת הישן), בסביבת מבנה התחנה הקרובה ולכל אורך דרך הגישה המובילה אל התחנה ובהמשך ממנה אל אתר הפסולת הישן, ולסלקה אל אתרים מורשים לקליטת פסולת, כך שלא תיוותר במקום כל פסולת וזאת עד לא יאוחר מיום 25.9.11.
10. עוד צוו על העברת מסמכים המוכיחים את כמות הפסולת המנוקה ואת יעד סילוק הפסולת תוך חודש ימים לאחר סיום ביצוע הניקוי; סגירה מיידית של תחנת המעבר, הורדת השילוט וחסימת הגישה אל התחנה ואל האתר בכללותו באופן שימנע ממשליכי פסולת פוטנציאלים אפשרות הגעה והשלכת פסולת; הימנעות מהפעלת תחנת המעבר כל עוד לא עברה הסדרה סטטוטורית ותכנונית ולא מונה גורם מקצועי לתפעולה; הפעלה מיידית של פיקוח והשגחה רצופים במקום למניעת השלכת פסולת חוזרת.
11. באותו יום בו נמסר צו הניקיון השני לנאשמים 1 ו-2, התקיימה ישיבה אצל כב' הממונה על המחוז במשרד הפנים, האלוף מר יוסף משלב. הישיבה הוזמנה על ידי הנאשם 2, ראש המועצה - הנאשמת 1. עמדת המשרד להגנת הסביבה הוצגה בישיבה, תוך שצוין המצב הקיים, של אתר פסולת פיראטי, תחת כסות פורמלית של "תחנת מעבר לפסולת". הודגש, כי המשרד להגנת הסביבה דורש ניקוי האתר וחסימתו בפני משליכים פוטנציאליים. במעמד הישיבה נמסר שוב צו הניקיון המפרט את הדרישות (ראו מזכר ת/18).
12. כב' הממונה על המחוז, האלוף משלב, הנחה את הנאשם 2 להפעיל מיד את הקבלן שנבחר ולנקות את האתר כפי שצווה בצו הניקיון. עוד יצוין, כי הממונה הנחה להחיש את הטיפול בבקשה להיתר לשימוש חורג, וציין כי ההיתר יינתן לשנה, במהלכה תנוהל תחנת מעבר זמנית, שתיסגר לאחר מכן, כאשר אותה התחנה תופעל תחת שמירה קפדנית.
13. בעקבות צו הניקיון השני, שלח הנאשם 2 אל מנהל המחוז מר שלמה כץ מכתב בו הוא מציין כך: "ברצוני ליידע שהחלנו במיידית בעבודות הניקוי הכלליות לכל השטח וזה דרך קבלן אשר התחייב להביא תעודות המוכיחות את הוצאת החומר והעברתו למקום מסודר...אנו התחייבנו מעכשיו שהמקום והלאה שהמקום יהיה כל הזמן נקי ומסודר" (ת/24).
14. מנהל המחוז השיב לנאשם 2, במכתב חוזר ביום 20.9.11 (ת/25), בו הוא מתאר את עמדת המשרד להגנת הסביבה. הוא ציין בפני הנאשם 2 כי "בעקבות החלטת בית המשפט בתיק ת"פ (חיפה) 9655-07-08 (החלטה אשר דנה בעבירות אחרות שעניינן ניהול אתר פסולת – ש.ב.) היה על המועצה לחדול מלהשליך או לאפשר לאחרים להשליך פסולת במקום, כ"כ היה על המועצה לסגור את השטח ולחסום את כל דרכי הגישה אליו". עוד צוין, כי על המשרד יתנגד למתן היתר לשימוש חורג לתחנת מעבר זמנית במקום, ובכל מקרה על המועצה להעמיד פתרון זמני לסילוק פסולת יבשה באופן שיועמדו מכולות אשפה בשטח; השטח יגודר ויושם שילוט רלוונטי וכן יהיה במקום פיקוח על ידי הצבת שומר בפתחו; פריקת הפסולת לתוך המכולות וכן כי בסוף כל יום תסולק הפסולת לאתר מאושר.
15. ביום 26.9.11 בוצע סיור במקום על מנת לבדוק האם קויים צו הניקיון השני (ת/19).
16. מציאות הדברים איכזבה. מהסיור שנערך עלה, כי שטח תחנת המעבר ואתרי ההשלכה שמסביב לה לא נחסמו לכניסת משליכים; השילוט לא הורד והגישה למקום עדיין חופשית; כמויות גדולות של פסולת עדיין מושלכות על פני הקרקע מסביב למבנה תחנת המעבר הזמנית ולאורך דרך הגישה אל אתר הפסולת הישן; מסביב למבנה התחנה נעשתה עבודת גילוח ודחיפה של הפסולת באמצעות כלי מכני, נראו מערומים של פסולת במקום; התבצעה עבודת ניקוי חלקית במבנה התחנה ובאזור הכניסה. כמו כן, ציין עורך הדוח, עו"ד סלאם חלומי, כי במהלך הביקור הגיעו שני רכבים, ופרקו פסולת, וכי נכון להיום המועצה לא דיווחה על כמות הפסולת שסולקה ועל היעד אליו פונתה.
17. ביום 6.10.11, בוצע סיור מעקב נוסף (ת/6), אשר מטרתו לבדוק את "המצב הקיים" בתחנת המעבר, ולראות אם חל שינוי או התקדמות כלשהי בטיפול בתחנה, לאור צו הניקיון השני מיום 15.9.11.
18. מסיור המעקב עלה, כי הדרך המובילה אל תחנת המעבר נקייה מערימות הפסולת הגדולות שהיו מונחות לאורך דרך הגישה; בכניסה לכביש הגישה לתחנה הוצבו שלטים בעברית ובערבית המורים על איסור השלכת פסולת במקום, והעברת הפסולת אך ורק אל תחנת המעבר עצמה; השטח שמסביב לתחנה עבר חישוף והגבהה על ידי כלי מכאני, כך שהפסולת הגושית שהייתה במקום בעבר לא נראתה במקום.
19. עם זאת, השטח שעבר חישוף והגבהה עדיין מלוכלך ומעורבב בפסולת; ככל שמתקרבים אל התחנה מבחינים בערימות פסולת (מחוץ לשטח התחנה) הכוללות פסולת בנין, רהיטים, פלסטיק, גזם טרי, קרטונים, בקבוקים וניילון; תחנת המעבר עצמה מלאה בפסולת מכל הסוגים: בנין, גזם, קרטון, פלסטיק, עץ, רהיטים וניילון. לדו"ח מצורפות תמונות מהשטח המאשרות את האמור בו. הדו"ח הופנה למנהל המחוז מר שלמה כץ עם העתק, בין היתר, לנאשם 2.
20. עורך הדו"ח מר דן בירון אישר בעדותו בבית המשפט את הממצאים שכתב בדו"ח והבהיר כי היה שיפור כלשהו רק בדרך המובילה לתחנת המעבר ועניין השילוט (עמ' 28, בש' 14-16).
21. לאור הממצאים הללו המעידים על כך שצווי הניקיון הראשון והשני לא בוצעו כראוי, נערך ביום 24.10.11 שימוע לנאשם 2, בגין חשד לאי קיום צווי הניקיון (ת/29).
22. המשרד הציג את הממצאים מדוחות הסיור, וכן ציין כי חרף העובדה כי לנאשמת 1 קיים תקציב מאושר מחודש יולי 2011 לביצוע הניקוי והשיקום (בסכום של כ-6 מיליון ₪), הנאשמת 1 הזניחה את הטיפול באתר ולא פיקחה על המתרחש במקום (אשר לתקציב שהוקצה, ראו נ/28 ישיבת וועדת הכנסת מיום 23.2.11 בעניין הפיצויים לנפגעי שריפת יערות הכרמל, דבריו של ח"כ מגלי ווהבה; דבריו של מר עלמי נאטור המאשר קבלת הכסף "לאיכות הסביבה"; ובעדותו בבית המשפט אישר שהכספים נועדו לניקוי אתר הפסולת, ראו עמ' 263 ש' 25-26; עדות הנאשם 2 בעמ' 174 ש' 32 שם הוא מאשר קבלת ההקצבה ה-6 מיליון ₪).
23. באותו השימוע הנאשמת 1 מסרה, כי התקבלה החלטה על ניקוי ושיקום האתר וסגירתו באופן סופי; וכן נמסר כי הנאשמת 1 כבר הספיקה לנקות את הפסולת, וכעת שוקדת על הכנת מכרז לשיקום האתר הישן; הוצגו תמונות המראות שטח נקי לכאורה ותעודות קליטת פסולת באתר שפיה ובתחנת מעבר (אזה"ת אבן יהודה) בכמות כוללת של כ-1100 קוב.
24. נמסר מצד הנאשמת, כי לוח הזמנים המוערך לשיקום האתר ולסגירתו, הוא שבוע ימים מהיום בו יוסרו כל השלטים והמועצה תפרסם הודעות על סגירת האתר; לטענתה, תוך שבועיים עד שלושה יהיה מכרז, ותוך 5 חודשים האתר ישוקם סופית. הפתרון שהציעה המועצה לסילוק פסולת, הוא איסוף מהשכונות והובלה ישירה לאתר סילוק פסולת. עוד נמסר, כי המועצה כבר התקשרה עם קבלן לאספקת שירותי איסוף פסולת במנוף, וסילוק פסולת יבשה. כמו כן, מסר הנאשם 2, כי לטובת הפיקוח ומניעת השלכות פיראטיות, הנאשמת 1 מבקשת להעסיק 4 מפקחים שיעבדו "מסביב לשעון", וביקש סיוע של המשרד עד להכשרתם.
25. בסופו של השימוע הוחלט, כי המשרד יסייע לנאשמת 2 לאכוף את מניעת ההשלכה באתר לאחר ניקויו; כמו כן, הוחלט, כי ייערך סיור חוזר לצורך בחינת קיום הפעולות נשוא צו הניקיון השני, וככל שיתברר כי הפעולות לא בוצעו, תישקל פתיחת חקירה.
26. ביום 29.11.11 נערך סיור בעקבות השימוע (ת/5). מהדוח שנערך בעקבות זאת, עלו ממצאים חמורים: על אף שחלף למעלה מחודש, האתר לא נסגר או נחסם; פסולת עדיין מושלכת בדרך אל תחנת המעבר, בכניסה, בתוכה ובכל סביבתה; אין עדות לניקוי שבוצע במקום; השילוט שהיה במקום הוסר; אין עדות או סימן להפעלת פיקוח באתר וכן בזמן הסיור נצפו אנשים הנוברים בפסולת. אל הדו"ח צורפו תמונות המאמתות את האמור בו.
27. לסיכום, לקביעתי, הוכחו עובדות האישום הראשון על כל רכיביהם.

האישום השני: זיהום מים (הנאשמים 1-4) –

1. כדי לסבר את האוזן, אזכיר, כי באישום השני מיוחסת לנאשמים עבירה של זיהום המים, בכך שמתחנת שאיבה בתחום שיפוטה ואחריותה של הנאשמת 1, גלשו שפכים אל אפיקו של נחל אורן וזיהמו אותו.
2. בפני בית המשפט הונחו דוחות סיור שונים במקום בו ממוקמת תחנת השאיבה הראשית בואדי אל פש.
3. המפקח ומרכז מים ושפכים מר ערן יגיל, ביצע סיורים בתחנת השאיבה וסיכם את סיוריו במכתב ששלח לנאשמים 1, 3-4 וכן לסגנו של הנאשם 2 (ת/50). לגבי סיור שערך ביום 22.8.11 ציין כי: "מסתבר שמשאבה אחת מקולקלת כבר מספר חודשים. במשאבה השנייה התגלתה תקלה הבוקר: היא מופעלת אוטומטית, אבל מפסיקה את פעולתה לאחר ירידת מפלס קטנה. ג'ואד חדיד, מנהל ביוב וניקוז, נמצא במקום ומפעיל ידנית את המשאבה. יש לציין שמערכת ההתראה הקיימת בתחנת השאיבה, מנותקת ואינה מופעלת. ערוץ הנחל מלא בביוב וקיימת זרימה. ככל הנראה הביוב גלש בלילה מהתחנה, לפני שהתחילו בהפעלה ידנית של המשאבה...". עוד נכתב כי שוחח עם סגנו של הנאשם 2 לגבי הצורך המיידי לתקן את התקלה (ההדגשות שלי – ש.ב).
4. למחרת, ביום 23.8.11, חזר לבדוק האם התקלה תוקנה, אך מצא כי התקלה לא תוקנה ונמשכת זרימת הביוב לנחל. עוד צוין, כי לדברי סגנו של הנאשם 2, התיקון לא הצליח ויש צורך בטכנאי.
5. בעניין זה התריעה סגנית מנהל המחוז במשרד לאיכות הסביבה, הגב' נורית שטורף, במכתב הממוען לנאשם 2 (ת/47), אליו צירפה את דוחות הסיור בתחנת השאיבה, במכתב התבקש הנאשם 2 לדאוג להחזרת תחנת השאיבה למצב תקין באופן מיידי.
6. ביום 14.11.11 בוצע סיור נוסף ת/52 – דוח סיור של שביצע יובל סבר ביום 14.11.11. בדוח צוין, כי נצפתה זרימה ממוצא הביוב והניקוז העירוני שבדופן המערבי של תחנת הסניקה. הסייר צילם דרך פתח מכסה הביקורת שבראשו את הזרימה מפתח היציאה אל הבור הרטוב בתחנה. הצינור היה מוטבע בחלקו התחתון וזרם דרך המכסה אל גוף המים שהיה בפתח צינור הניקוז. בתמונות ניתן לראות את ההקצפה.
7. ביום 21.11.11 בוצע סיור נוסף (ת/48), לדוח הסיור צורפה תמונה בה ניתן לראות 3 מוצאים של צינורות אל ערוץ הוואדי. מהצינור הימני, שהוא קו גלישה של תחנת השאיבה, רואים בשטח שיש זרימה. עוד צוין בדוח, כי הגלישה נובעת מהזנחה. תקלות בציוד לא מתוקנות באופן מיידי, וכך כשזוג משאבות מתקלקל, הסתבר שאין להן גיבוי, מאחר וזוג המשאבות החליפי אינו תקין. בנוסף מערכת ההתראה על תקלות לא מופעלת.
8. מדובר במצב חמור של זרימת מי ביוב לנחל אורן הנמשכת ימים רבים, ומסכנת את מי התהום המשמשים לקידוחי מי שתייה במורד הנחל, וכן מטיילים העלולים לבוא במגע עם מי הנחל המזוהמים.
9. ביום 23.11.11 בוצע סיור נוסף (ת/49), ביום זה בוצע דיגום על ידי "מעבדת בקטוכם". צוין כי במוצא של תחנת השאיבה, הייתה זרימה של שפכים, בצבע כהה, ונדף מהם ריח של דלקים. צוין, כי נמשך המפגע של זרימת מי ביוב מתחנת השאיבה אל נחל אורן, וכי נוכחותם של דלקים מעידה על בעיה נוספת של הזרמת מזהמים, האסורים להזרמה לביוב, מאחד העסקים ביישוב, אשר יש צורך באיתורו, ולאכוף עליו מניעה של כניסת מזהמים לביוב והתקנת מתקן הפרדת שמן בהתאם לצורך.
10. עוד באותו היום, נשלח מכתב התראה מאת מנהל המחוז שלמה כץ (ת/31), אשר מוען לנאשמים 1 ו-2 בו התרה מנהל המחוז באחרונים להימנע באופן מיידי מזיהום נחל אורן.
11. במכתב צוינו הסיורים שבוצעו והעובדה שהביוב מתחנת השאיבה גולש אל הנחל כתוצאה מהשבתה של תחנות השאיבה הראשיות בוואדי אל פש מזה כשבועיים. במכתב הזכיר מנהל המחוז לנאשמים על איסור זיהום המים בחוק ודרש כי יפעלו לתיקון המצב, לאלתר.
12. יצוין, כי מר סלים חלומי ערך דוח ת/20 המתייחס למצב בתחנת השאיבה ביום 28/11/11. אולם, לבקשת הסניגורים, בית המשפט גרע דוח זה מתיק הראיות, במהלך שמיעתן מהטעמים שפירט (ראו החלטה מיום 7/2/17 בעמ' 57 לפרוט'), ולא מסתמך עליו בהכרעת הדין, ועל כן, אין ראיה ישירה המוכיחה את המצב בתחנה במועד ספציפי זה.
13. המאשימה הגישה חוות דעת מומחה מאת מר ערן יגיל (ת/51), שהתבססה על דוחות הסיור ת/48-ת/49 ודוח פעולה של יובל סבר לגבי סיור שנערך ביום 14.11.11 ; וכן על תעודת בדיקה של חברת "בקטוכם", עבור שפכים שנדגמו ביום 23.11.11 (טעות קולמוס בחוות הדעת שהובהרה במהלך עדותו של עורך חוות הדעת – ש.ב.).
14. בחוות הדעת צוין, כי הייתה זרימה של ביוב אל נחל אורן, זרימת הביוב גורמת לזיהום חמור של מי הנחל ויוצרת פוטנציאל לזיהום מי התהום באזור, מי תהום הנשאבים במורד הנחל ומשמשים למי שתייה. כמו כן, צוין כי הביוב זורם לנחל הנמצא בשמורת טבע, ויש סיכון למטיילים שעלולים לבוא במגע עם המים המזוהמים. בנוסף, זרימת ביוב בנחל עלולה ליצור מפגע ריח לבתים הסמוכים.
15. בהקשר זה אעיר, כי בין הצדדים נטושה מחלוקת, הנוגעת למועד ביצוע הבדיקה, ולמקום ביצועה. המאשימה טענה, כי מדובר בטעות קולמוס כפי שהבהיר העד במהלך עדותו (ראה עמ' 117, בש' 24-27) ואילו ההגנה טענה, כי טעות זו מביאה לכדי קריסת כל חוות הדעת שהוגשה, על כל חלקיה, וזאת משום שטעות הקולמוס העיקרית נוגעת למועד נטילת הדגימה.
16. העד המומחה שגה בפתיח חוות דעתו, תוך שהתייחס לבית בד בבאקה אל גרביה וכלל לא ציין בפתיח את היישוב דאלית אל כרמל. אולם, בגוף חוות הדעת, התייחס המומחה לנשוא הדיון, ומציין כי מדובר בדאלית אל כרמל. עוד התייחס המומחה בגוף חוות הדעת, נכונה, לסיורים שבוצעו, ולעיצומו של העניין שהובא לפתחו. לכן, בכל הנוגע לטעות שבפתיח חוות דעתו, נחה דעתי כי אכן מדובר בטעות קולמוס, כפי שהבהיר המומחה.
17. ברם, שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לעיצומה של חוות הדעת. חוששני שלא ניתן לבסס על פיה ממצא ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים, בכל הנוגע להוכחת הזיהום הפוזיטיבי לנחל, כנטען בחוות הדעת. חוות הדעת מגובה בדוחות הסיורים השונים שנערכו במקום, ומתייחסת במהותה למיקום בנחל אורן שבדלית אל כרמל. בגוף חוות הדעת, מסתמך המומחה על דגימה שנלקחה ממי הנחל ביום 23.11.11 בנוכחותו, על ידי דוגם ממעבדת "בקטוכם".
18. דא עקא, כי לא הובאה בפני בית המשפט "שרשרת" הראיות הנוגעת לדגימה זו ואף נפלה בחוות הדעת שגיאה מטילת ספק: הדוגם לא הובא לעדות; לא הובאה כל תעודה מאת המעבדה; תאריך הדגימה שננקב שגוי (2010 במקום 2011) ובעניין קריטי זה אתקשה לקבל את "טעות הקולמוס" של המומחה; ממילא לא אוכל לסמוך על אותה דגימה - שתאריכה המדויק מוטל בספק וטעון ווידוא אפילו לשיטתו – (ראו עדות המומחה בעמ' 118 ש' 12-31; וראו בעמ' ש' 1-2 שם אומר המומחה בעצמו: "כן, הייתי רוצה לוודא, לראות את התעודה המקורית של המעבדה. מן הסתם זה אצלי במשרד"; וכן בעמ' 127 ש' 16-31). למרות דבריו אלה, לא בוצעה השלמת הראיות ע"י המאשימה ולא הובאה בפני התעודה האמורה.
19. לכן, בהינתן הפגם שנפל בשרשרת הראיות ובחוות הדעת, אין ביכולתו של בית המשפט לשרטט קו ראייתי ישר בין מי הנחל שנדגמו לבין ממצאיו המדעיים של המומחה הנכבד מדגימת המים עליה ביסס את ממצאיו.
20. לפיכך, ובהעדר ראיות מדעיות חד משמעיות על הוכחת הזיהום לא עמדה המאשימה בנטל להוכיח כי מי הנחל זוהמו ע"י המאשימה, בהתאם להוראות סעיף 20ב לחוק המים. עם זאת, אי הוכחת עשיית מעשה פוזיטיבי שהביא לזיהום הנחל, אינה סותמת את הגולל על ביצוע עבירה לפי סעיף 20ב לחוק המים. הטעם לכך הוא, לשון הוראת סעיף 20ב (א) הקובעת: "חייב אדם להימנע מכל פעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים...במישרין או בעקיפין, מיד או לאורך זמן". הוראת סעיף 20ב (ב) משלימה את גדר האיסור וקובעת כי "לא ישליך אדם ולא יזרים לתוך מקור מים...חומרים נוזלים...". האיסור הפלילי הקבוע בהוראת החוק, כולל את כל קשת ההתנהגויות האפשרית לזיהום מים – מעשה או מחדל; מעשה – ע"י עשיית מעשה זיהום פוזיטיבי (השלכת/הזרמת חומר מזהם); מחדל - הימנעות ממעשה (השלכת/הזרמת חומר מזהם), שיש בה כדי לגרום לסיכון זיהום (וראו גם סעיף 18 (ג) לחוק העונשין המגדיר "מחדל" כהימנעות מעשייה שהיא חובה לפי דין או חוזה).
21. חומר הראיות הרב שהוגש מלמד על הזרמת שפכים לנחל. הממצאים שהובאו בדוחות ובתמונות שהוגשו במסגרת הסיורים בתחנת השאיבה, מבססים תמונה ראייתית ברורה אודות תקלה שלא טופלה במשאבת המים, אשר גרמה להזרמת מי ביוב לאפיק נחל אורן. המומחה מר יגיל תיאר לבית המשפט את כל מערך תחנת השאיבה ומטרתה. הוא פירט את האמצעים בהם דורש המשרד להגנת הסביבה לנקוט על מנת למנוע זרימת ביוב לנחל; העד מסר כי ישנה דרישה למשאבת גיבוי, במקרים בהם המשאבה העיקרית תקולה; גנרטור למקרה שיש הפסקת חשמל; והתרעה במצב שבו המשאבה לא עובדת (עמ' 112-113 לפרוט', בש' 30-32 ו 1-2, בהתאמה). הגם שעדותו המתבססת על הדגימות נשוא חוות דעתו, אינה יכולה להתקבל מהטעם שצוין, יתר חלקי עדותו נמצאו אמינים ומהימנים ועל כן מתקבלים על ידי בית המשפט.
22. זאת ועוד, בדוח הפעולה ת/52 נכתב בבירור ע"י מר יובל סבר - פקח לניטור נחלים במשרד להגנת הסביבה, כי נצפתה זרימה ממוצא הביוב והניקוז העירוני שבדופן המערבי של חצר תחנת הסניקה. ממצא זה מתיישב היטב עם עדותו של עו"ד סלאם חלומי, מרכז האכיפה במשרד להגנת הסביבה, שמסר בנוגע לצינור ממנו זרמו השפכים כי "ההתחלה שלו היא התוך הבור הרטוב של תחנת ואדי אל פש של דלית אל כרמל, ואת זה אני אומר על סמך היכרות עם התחנה וכניסה לתוך התחנה לא פעם ולא פעמיים" (עמ' 99 לפרוט' בש' 10-11).
23. הנה כי כן, כל הראיות שהוצגו בפני, ובכלל זה תמונות, עדותו של המומחה, סיורי פיקוח בהזדמנויות שונות, מובילים למסקנה, כי הנאשמת יצרה במעשיה ובמחדליה, סיכון ברור בעל וודאות של היתכנות ממשית לזיהומו של הנחל, העלול לגרום "לזיהום מים...במישרין או בעקיפין, מיד או לאורך זמן" כאמור בהוראת סעיף 20ב (א) לחוק המים. בנוסף, הוכח שלא בוצעו פעולות מספיקות לטיפול בנושא, וכתוצאה מכך החשש הוודאי לזיהום נחל אורן, גדל.
24. ההגנה הוסיפה וטענה מעבר לאי הוכחת הזיהום, כי השפכים לנחל הגיעו ממקור אחר. טענה זו על הגעת השפכים ממקור אחר שאינו באחריותם של הנאשמים הופרכה בחלל האוויר, מבלי שנתמכה בבדל ראיה. אציין, בהקשר זה, כי הנטל על הנאשמים להראות, כי עשו כל האפשר להימנע מביצוע העבירה. יתרה מזאת, מצבור הראיות מלמד, כי אין ממש בטענות אלה. העדים שנגעו ישירות למקור הזיהום וזיהו את מקורו, העידו כי הוא מגיע מתחנת השאיבה שבאחריות הנאשמת ולא ממקור אחר (עמ' 114 ש' 5-9; ובעמ' 121 ש' 19-25).
25. לסיכום, לקביעתי, הוכחו עובדות האישום השני על כל רכיביהם.

ניתוח משפטי - אחריות הנאשמים:

אחריות הנאשמת 1 - הטלת אחריות על נאשמת שהינה מועצה מקומית –

1. הנאשמת הינה מועצה מקומית, אשר בשטח שיפוטה, בבעלותה, בחזקתה, בשליטתה ובפיקוחה היה מצוי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום אתר הפסולת ותחנת השאיבה.
2. סעיף 10 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] קובע כדלקמן:

"מועצה מקומית היא תאגיד. מועצה מקומית תהא אישיות משפטית, ובכפוף להוראות צו הכינון, תהא רשאית לעשות חוזים, לרכוש ולהחזיק מקרקעין או כל זכות בהם, לתבוע ולהיתבע בשמה היא".

החוק משקיף על הרשות המקומית - הנאשמת 1 - כתאגיד בכל הנוגע לאחריותה ביחס להוראות החוק בהן היא מואשמת.

1. הטלת אחריות פלילית על המועצה כתאגיד נעשית מכוח הוראות סעיף 23 לחוק העונשין הקובע בזו הלשון:

"היקף אחריותו הפלילית של תאגיד (תיקון מס' 39) תשנ"ד-1994

23. (א) תאגיד יישא באחריות פלילית –

1. לפי סעיף 22, כשהעבירה נעברה על-ידי אדם במהלך מילוי תפקידו בתאגיד;

2. לעבירה המצריכה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות, אם, בנסיבות העניין ולאור תפקידו של האדם, סמכותו ואחריותו בניהול עניני התאגיד, יש לראות במעשה שבו עבר את העבירה, ובמחשבתו הפלילית או ברשלנותו, את מעשהו, ומחשבתו או רשלנותו, של התאגיד.

(ב) בעבירה שנעברה במחדל, כאשר חובת העשייה מוטלת במישרין על התאגיד, אין נפקה מינה אם ניתן לייחס את העבירה גם לבעל תפקיד פלוני בתאגיד, אם לאו."

1. העבירות המיוחסות לנאשמת 1 בשני האישומים השונים, הינן עבירות של אחריות קפידה (לגבי האישום הראשון - ראה סעיף 13(ו) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984, ולגבי האישום השני - ראה סעיף 20ב(ב) לחוק המים, תשי"ט-1959).
2. לפיכך, הטלת אחריות פלילית על המועצה, כתאגיד, בעבירות אלו, יכול שתעשה בשני אפיקים שונים:

(א) באפיק הראשון, באמצעות הטלת אחריות שילוחית עליה עקב מעשיי/מחדליי נושאי המשרה אצלה, במסגרת הוראת סעיף 23 (א) (1) לחוק העונשין;

(ב) באפיק השני, הטלת אחריות ישירה על הנאשמת כתאגיד, מכח הוראות הדין הספציפי המיוחסות לנאשמת1 המטילות עליה חובת עשה, במסגרת הוראת סעיף 23 (ב) לחוק העונשין.

1. אפנה לבחון איפוא את אחריותה של הנאשמת 1.

האישום ראשון (אי קיום צווי הניקיון והעדר פיקוח) –

1. בכל הנוגע לאישום הראשון, החובה לקיום צווי ניקיון מצויה בחוק שמירת הניקיון המטיל אחריות ישירה על הנאשמת לקיים צווי ניקיון, כמפורט בסעיף 13(ב)(5) לחוק השמירה על ניקיון, הקובע כי "אדם" ובכלל זה, לפי הדין, גם תאגיד במשמע, אשר אינו מבצע צו ניקיון עובר עבירה לפי סעיף זה.
2. מצבור הראיות שהונח בפני בית המשפט, כפי שהובא בפרק השתלשלות העניינים לעיל, מעיד על כך שעל הנאשמת 1 ובעלי תפקידי בכירים בה, הוטלו שני צווי ניקיון אשר הורו על הנאשמת 1 לסלק את הפסולת הנמצאת בתחנת המעבר הזמנית, בסביבת התחנה ובדרך הגישה אליה וממנה לכיוון אתר הפסולת הישן אל אתרים מורגשים לקליטת פסולת; כן הורו הצווים להעביר מסמכים המעידים על כמות הפסולת המנוקה ויעדה; סגירה מיידית של תחנת המעבר, ובכלל זה, הורדת השילוט, וחסימת הגישה לאתר, באופן שימנע השלכת פסולת נוספת על ידי משליכים פוטנציאליים; הימנעות מהפעלת תחנת המעבר ללא הסדרה והפעלת פיקוח והשגחה רצופים במקום למניעת השלכת פסולת חוזרת.
3. צווים אלה הומצאו לנאשמים 1ו-2 כפי שנקבע לעיל, בהתבסס על הראיות החד משמעיות המוכיחות זאת, בניגוד מוחלט לטענות הנאשמים שטענו שלא קיבלו את הצווים. ברם, חומר הראיות מלמד, כי על אף קבלת צווים אלה והוראותיהם המפורשות, לא בוצעו שום פעולות משמעותיות אשר הובילו לניקוי הפסולת מאתר הפסולת והסדרת השימוש באתר זה. כמו כן, לקה הפיקוח על ביצוע הצווים.
4. המסקנה המתבקשת מהראיות כי הנאשמת 1 - באמצעות העומד בראשה הנאשם 2 ושלוחיה - לא קיימו את הצווים ואף הופרה חובת הפיקוח על ביצועם.
5. הנאשמים 1 ו- 2 העלו מס' טענות הן בשלב המקדמי והן במסגרת סיכומיהם וכאן המקום להתייחס אליהן.
6. הנאשמים טוענים כי לא הוכח שהאתר ממוקם מוניציפאלית בתחום הנאשמת 1 ומשכך אין תחולה לצווים וממילא לא קמה שאלת הפרתם או קיומם. חוששני שלא מצאתי כי יש ממש בטענה זו.
7. ראשית, מחומר הראיות עולה בבירור, כי הנאשמת החזיקה באתר, עשתה בו שימוש, פעלה בו, הפנתה אליו בשילוט, ולטענתה, הפנתה אליו כח אדם ותקציבים. שנית, בשום שלב, ובאף מסגרת (ראו גם השימוע בפני מנהל המחוז), לא טען ראש המועצה הנאשם 2, כי האתר או חלקו לא מצוי בתחום אחריותו וסמכותו. כאמור, הראיות מלמדות על השימוש התדיר שעשתה בו הנאשמת; ועל פעולות שכל הנוגעים בדבר טוענים שעשו למיגור העבירות באתר; קבלנים שלטענתם העסיקו לצורך כך; שלטים וסימונים באתר ועוד. שלישית, לא הוגשה ע"י ההגנה כל ראיה המוכיחה טענה זו, ולא הוכח בשום דרך בדוקה, כי האתר "יושב" מחוץ לתחום סמכותה של הנאשמת. מה פשוט היה מלהזמין גורם מוסמך ממשרד הפנים עם המסמכים הרלבנטיים ונקודות הציון, על מנת לבסס זאת. הלכה פסוקה היא, כי הימנעות מהבאת ראיה שהיא ברשות בעל הדין פועלת לחובתו.
8. זאת ועוד, בכל הכבוד, לא מצאתי טעם טוב של היגיון בטענה זו. שכן, משמעות הדברים, לפי הראיות, שהנאשמים השליכו פסולת ברשות הרבים או ברשות רשות אחרת – דבר שלא רק שאינו מסיר מעליהם אחריות, אלא עלול להוות עבירה אחרת על חוק הניקיון (סעיף 2 לחוק השמירה על הניקיון). בנוסף, המשמעות היא, שהמועצה והעומד בראשה באותה עת, הנאשם 2, השתמשו בכספי ציבור רבים ובכח אדם הממומן אף הוא ע"י הציבור, בחוסר אחריות, והפנו את המשאבים הכספיים לטיפול באתר שאינו בתחום אחריות הנאשמת 1. דברים היכולים חלילה לעלות לכדי עבירה של הפרת אמונים. לא נראה כי לכך מכוונים באי כח הנאשמים. יוצא איפוא שטענת הנאשמים לא נשענת על ראיות ממשיות והיא נדחית בזאת.
9. עוד טוענים הנאשמים 1 ו- 2 כי צווי הניקיון ניתנו שלא בסמכות. אף טענה זו דינה להידחות. סעיף 13ב (א) (1) לחוק הניקיון מעניק לשר הממונה או לעובד שהסמיך ליתן צווי ניקיון. חומר הראיות מלמד, כי מר שלמה כץ היה מנהל המחוז, וככזה מי שמוסמך לחתום על צווים אלו (עמ' 12 לפרוט'). הנאשמים לא חלקו בשום שלב על סמכותו. גם כאשר זומן הנאשם 2 לשימוע במשרד הפנים, לא חלק על סמכותו של כץ ליתן צווים אלו. ההיפך מכך, נטען שם שהנאשמים יפעלו למלא אחר הצווים.
10. לא הובא בפני בית המשפט בדל ראיה על כך שהנאשמים כפרו בסמכות מנהל המחוז, קודם למשפט. ההיפך מכך, ראו לדוגמא מכתבו של הנאשם 2 (ת/24) בו הוא מודיע כי יפעל בהתאם. בנוסף, בעדותו של מנהל המחוז בבית המשפט (מעמ' 12 עד 38), כאשר העיד ארוכות וחזר ואישר את המסמכים שערך והצווים שנתן, איש מהסניגורים לא חלק בפניו, בחקירתו הנגדית, על סמכותו זו, למרות שהצווים נפתחים בציון העובדה שהוא פועל מכח הסמכות שהעניק לו השר. כך שלמעשה, שאלת סמכותו כלל לא הייתה במחלוקת, ומכל מקום לא הובאה כל ראיה או אסמכתא השוללת את קיומה, ולמען הסר ספק, אבהיר, כי לעמדתי, מנהל המחוז פעל על פי סמכותו כחוק. לפיכך, אני דוחה את הטענה.
11. עוד נטען, ל"סיכון כפול" מטעם הנאשם 2 בנוגע לעבירות של אי קיום צווי הניקיון. על פי הטענה, הואיל והנאשמת כבר עמדה לדין בגין אותו אתר פסולת (ת"פ 9655-07-08) ובעת המצאת הצווים טרם הסתיים ההליך בגין אותו אתר, יש בכך חוסר תום לב מצד המאשימה ו"סיכון כפול" כמשמעות דיבור זה בדין. אף טענה זו לא יכולה לעמדתי להתקבל. תנאי יסודי לתחולתו של העיקרון המשפטי, הינו חשיפת הנאשם לסיכון בהרשעה נוספת, בשל אותה מסכת עובדתית, שבשל טעם כלשהו, לא הסתיימה בפסק דין (ע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל (2009); דנ"פ 532/93 רשל מנינג נ' היועמ"ש לממשלה (1993)). ברם, תנאי זה לא מתקיים. לא מדובר במערך עובדתי זהה, ואף לא בעבירות זהות. העבירות שנדונו בהליך אחר שהתקיים בבית משפט זה בפני מותב אחר, נגעו לניהול אתר לסילוק פסולת באופן לא מוסדר. העניין שם מוצה עד גמירא, והסתיים בפסק דין מרשיע. כאמור, העובדות שביססו את אותו הליך שונות בתכלית מהעובדות שבכתב האישום שבפני בית המשפט בהליך הנוכחי, ומן העבירות המיוחסות בכתב האישום הנוכחי. לפיכך, אני דוחה את הטענה.
12. עוד נטען לקיומה של אכיפה בררנית מצד המאשימה בשני ראשים. האחד, אפליה פרסונאלית כלפי הנאשם 2. על פי הטענה מי שהיה מופקד על נושא איכות הסביבה היה סגנו מר עלמי נאטור. למרות זאת, בחרה המאשימה לתבוע את הנאשם 2 ולא את מר עלמי נאטור. הראש השני של טענת האכיפה הבררנית, כוון לאפליה בהיבט המוניציפאלי, בין דאלית אל כרמל (הנאשמת 1) לבין היישוב עוספיא. נטען, כי הוכח כי לשתיים בעיית פסולת זהה, ובשל איחוד שני היישובים ופירוק האיחוד ע"י משרד הפנים, באופן רשלני, נוצרה אנדרלמוסיה ארגונית, ללא חלוקת תפקידים מסודרת. נטען, כי המאשימה מפלה בין שני היישובים. בעוד היא ממצה את הדין עם הנאשמת 1 היא לא עשתה כן כלפי היישוב עוספיא.
13. אכיפה בררנית היא אחת מענפיה של ההגנה מן הצדק אשר פותחה בפסיקה (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ (2005), להלן: "הלכת בורוביץ"), הגנה זו אף מצאה ביטוי ואחיזה בהוראת חוק מפורשת (סעיף 149 (10) לחסד"פ). אכיפה בררנית הוגדרה בפסיקה כמעשה או מחדל הפוגע בשוויון "...במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה, בין בני אדם דומים, או בין מצבים דומים, לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר, או מתוך שרירות גרידא" (בג"צ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית ב"ש (1999)).
14. עוד נפסק, כי לאכיפה בררנית שני מופעים. המופע האחד, הוא החלטה להעמיד לדין רק חלק מהמעורבים בפרשה נתונה; המופע השני הוא, החלטה להעמיד לדין, במקרה מסוים, בשעה שבמקרים דומים אחרים לא הוגשו כתבי אישום (ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ (2013)). עם זאת, נפסק כי אכיפה חלקית, היא אפשרית ומותרת, ולא תיחשב אכיפה בררנית פסולה, ולרוב, ההכרעה אם מדובר באכיפה חלקית מותרת, או שמא באכיפה בררנית, יהיה תלוי בבירור השאלה, אם הרשות הבחינה בין המעורבים, על יסוד שיקולים עניינים (הלכת בורבוביץ, שם בעמ' 814).
15. אשר לאופן בחינתה והחלתה של ההלכה הנוגעת לאכיפה בררנית, נקבעו בע"פ 8551/11 סלכגי כהן נ' מדינת ישראל (2013) שלושה תבחינים עיקריים שיש לבדוק: הראשון, קבוצת השיוויון עליה נמנה הטוען; השני, ההבחנה בתוך קבוצת השיוויון או ממנה, שאלת ההבחנה הפסולה האסורה לבין ההבחנה מותרת; השלישי, הנטל הראייתי הוא על הטוען, שאלת דיות הראיות. עוד נקבע, כי גם במקרה החריג בו מתקבלת טענה הנשענת על אכיפה בררנית והגנה מן הצדק, אין פירושו של דבר ביטול האישום. על בית המשפט לבחון מהו "הסעד הראוי לתיקון המצב..." (עניין סלכגי, כב' השופטת דפנה ברק-ארז, שם בפסקאות 14- 15).
16. מהכללים לנדוננו.
17. אשר לראש המועצה אותה עת הנאשם 2, ולאי העמדת סגנו מר עלמי נאטור לדין – לא מצאתי ממש בטענה זו. התנאי הראשוני הבסיסי להחלתה של אכיפה בררנית, הוא שיוכו של הטוען לכך, לאותה קבוצת שיווין בה נכלל האחר, שהופלה לכאורה, לטובה. תנאי זה אינו מתקיים. ראשית, יצויין, כי ראש המועצה אחראי, לפי הדין, על המתרחש ברשות עליה הוא מופקד. כך למשל, אחראי ראש הרשות לכך שהחלטות המועצה יבוצעו כהלכה (ראו תקנה 3 לתקנות המועצות האזוריות; וראו סעיף 112 לצו המועצות המקומיות המטיל אחריות ישירה על ראש המועצה לוודא ביצוע תפקידים; באופן דומה סעיף 140 לפקודת העיריות). 'אחריות מיניסטריאלית' זו נגזרת מתוקף תפקידו ומעמדו כראש הרשות וכנאמן הציבור (על חובת נאמנות רשות ציבורית ראו - בג"צ 142/70 שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (1971); עע"מ 662/11 יהודית סלע נ' ראש המועצה המקומית כפר ורדים (2014)). בהינתן קיומן של חובות חקוקות מפורשות המופנות ישירות אל ראש המועצה, שונה ראש המועצה, מכל נושא משרה אחר בארגון, במובן דרגת האחריות האישית-חוקית הנדרשת ממנו כמי שעומד בראש הארגון. שנית, צווי הניקיון הופנו אל הנאשם 2 כראש המועצה ולא אל סגנו מר עלמי נאטור. העבירה המיוחסת לנאשם 2 היא הפרה ואי קיום הצווים. פשיטא, שמר עלמי נאטור לא חוייב בקיום הצווים וממילא לא יכול היה להיות מואשם בהפרתם. לפיכך, מטעמים אלו, עלמי לא בא בגדר קבוצת השוויון שבמסגרתה יש להשוות בין השניים, ולכן לא מתקיים התנאי הראשוני לתחולתה של ההגנה האמורה.
18. זאת ועוד, בהנחה שמתקיימים שני התבחינים הראשונים להחלת ההלכה בנוגע לאכיפה בררנית, על פי הדין הטוען לאכיפה בררנית הראיה להוכיח את עמדתו. הנאשם 2 לא עמד בנטל זה. לא הובאו ע"י ההגנה ראיות המלמדות כי הנאשם 2 הפנה את האחריות לביצוע הצווים על סגנו, ההיפך מכך. הנאשם קיבל אחריות והבטיח לקיים אחר הצווים (ראו: השימוע במשרד הפנים; ההתכתבות שהובאה לעיל בקשר עם כך; וראו גם הוראות סעיף 13ב (א1) (1) והוראת סעיף 13ב (1) (2) הקובעות, כי גם מקום בו ראש הרשות מפעיל את סמכותו ומפנה את הצו לאחר, אין בכך כדי לגרוע מחובת הרשות למלא אחר הצו; או את ראש הרשות הנאשם 2 כפי שהוא בעצמו הודה במשפט בעמ' 178 ש' 4-5).
19. אם סבר הנאשם 2 כי אין עליו חובה למלא אחר הצו, או שבאכיפת הדין ישנה אפליה כזאת או אחרת כלפיו, מתווה החוק מסגרת חוקית המאפשרת לו פניה לבית המשפט בבקשה לביטולו (ראו סעיף 13ב1 לחוק השמירה על הניקיון) וכל עוד לא בוטל ע"י ערכאה מוסמכת, הצו מחייב אותו אישית. הראיות מלמדות, כי הנאשם 2 לא פנה לאף אחד מהאפיקים המשפטיים הללו.
20. אשר לטענה כי מר עלמי נאטור אמר דברים מהם ניתן ללמוד כי הוא היה האחראי על הנושא, אינה יכולה להועיל לנאשם 2 נוכח הטעמים המפורטים לעיל, והעדר תשתית ראייתית 'מסבכת' שבכוחה ללמד על קיומן של ראיות בדבר מחדליו של האחרון. חמור הראיות מלמד כי המינוי הפורמלי של נאטור לתפקיד הממונה איכות הסביבה, היה ריק מתוכן ומסמכויות כפי שהוא עצמו העיד (פרוט' עמ' 253 ש' 29-32). מאידך, חומר הראיות הצביע על זיקה הדוקה ומעורבות ברורה של הנאשמים 2 ו – 4 לנושא.
21. אשר לעדותו של נאטור באופן כללי, אציין, כי עדותו שברובה לא הייתה אמינה עלי, התאפיינה במגמתיות מגוננת כלפי כלל הנאשמים, ובמיוחד כלפי הנאשם 2, שהיה אותה עת פטרונו, מתוך ידיעה, שאין הוא מסתכן באמירת דברים מגוננים נוכח חלוף הזמן, ולאור העובדה שהמדינה בחרה בסופו של יום להעמיד את יתר הנאשמים לדין.
22. בנסיבות אלה, לא מדובר באכיפה בררנית. המאשימה הייתה רשאית לעשות את ההבחנה בין מר עלמי נאטור לבין הנאשם 2 בהעדר תשתית ראייתית המבססת את מעורבותו בפועל בנושא.
23. יודגש, כי אף אם הייתי מקבל את הטענה לאכיפה בררנית והייתי סובר כי היה מקום להעמיד לדין גם את מר עלמי נאטור, לא היה בכך כדי לפטור את הנאשם 2 מאחריות פלילית למעשים/מחדלים נשוא הכרעת הדין, מהטעמים שצוינו והטעמים המשפטיים דלעיל. אזכיר, כי לפי ההלכה הפסוקה, נדרש בית המשפט להפעיל מבחן תלת שלבי. בשלב האחרון, מצווה בית המשפט לפעול במידתיות במתן הסעד הראוי, מקום בו הוא סובר, כי נפל פגם העולה כדי הגנה מן הצדק. קיומו של פגם באכיפה אינו מוביל מניה וביה לביטול האישום גם מקום בו מצא פגם בהתנהלות הרשות (ראו הלכת בורוביץ'). לפיכך, דין הטענה להידחות.
24. אשר לטענה בדבר האפליה בין דאלית אל כרמל לעוספיא – חוששני כי אף בטענה זו אין ממש. לא מצאתי כי מתקיימים בה התנאים לתחולתה של האכיפה הבררנית כפי שהתוו בפסיקה דלעיל (ראו ענין סלכגי). לא מדובר באכיפה שונה של הדין. הנאשמים לא הוכיחו כי מדובר במערך עובדתי זהה, ועליהם הנטל לעשות כן. ההיפך מכך, מעדות מנהל המחוז מר שלמה כץ עולה, כי ראש מועצת עוספיא פעל כדין ומעת שקיבל תקציב עשה את המוטל עליו בהיבט הסביבתי (פרוט' עמ' 30 ש' 23-28). יתרה מזאת, ההליך המשפטי שננקט בשנת 2008 ע"י המשרד להגנת איכות הסביבה - ת"פ (חיפה) 9655-07-08 ננקט גם נגד עוספיא. ההליך הוא כאמור משנת 2008 כנלמד ממנו, ולפי הראיות מי שחדלה והמשיכה בחדלונה, הייתה למרבה הצער, הנאשמת 1 אשר ב- 2011 עדיין נרשמו לחובתה מעשים ומחדלים סביבתיים. מכאן שהיה בסיס ענייני להבחנה שעשתה המאשימה. לכן, אני דוחה את הטענה.

האישום השני (הנאשמים 1-4 זיהום מים) –

1. בכל הנוגע לאישום השני, הוראת סעיף 20ב(א) לחוק המים, מחייבת כל "אדם" להימנע מפעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים. המונח "אדם" הקבוע בחוק, מוגדר בחוק הפרשנות, תשמ"א – 1981, כ"...אף חבר-בני-אדם במשמע, בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד". הנה כי כן, גם בנדוננו מטיל החוק, במישרין, אחריות פלילית על תאגיד ובכלל זה, מועצה מקומית, להימנע מזיהום מים.
2. גם בכל הנוגע לאישום זה, הוכחה עבירה לפי סעיף 20ב (א) לחוק המים, שעניינו הימנעות מביצוע פעולה העלולה לגרום לזיהום; אך לא הוכחה עבירה לפי סעיף 20ב (ב) לחוק המים, שעניינו מעשה פוזיטיבי של זיהום מים, ועל כן יש לזכות את הנאשמים מעבירה ספציפית זו.
3. חומר הראיות מגבש היטב את אחריותה של הנאשמת 1. לעומת זאת, אין בחומר הראיות ואף לא בראיות ההגנה, עליה רובץ הנטל להוכיח כי הנאשמת עשתה כל אשר ביכולתה כדי להימנע מביצוע העבירה, כי עשתה כן. כאמור, נציגי המשרד לאיכות הסביבה התריעו פעמים רבות בפני הנאשמת 1 ועובדיה על התקלה בתחנת השאיבה ועל הצורך לנקוט באמצעי מניעה על מנת למנוע הישנות מקרים נוספים של זיהום מי הנחל בעתיד. למרות זאת, הנאשמת 1 לא הפעילה אמצעי מניעה כנדרש ולא טיפלה בתקלה באופן המיידי, הוזרמו שפכים לנחל לפרק זמן ניכר, ובכך נגרם סיכון משמעותי לזיהום מי הנחל.

אחריות הנאשם 2 –

1. הנאשם 2 שימש במועדים הרלבנטיים בכתב האישום כראש המועצה המקומית בנאשמת 1 ומכוח תפקידו ככזה נושא באחריות הראשית על ביצוע צווים המוטלים על הנאשמת 1. כאמור לעיל, על הנאשמת 1 ובעלי תפקידים בכירים בה, הוטלו שני צווי ניקיון, ולמרות ביקורים חוזרים ונשנים של נציגים מטעם איכות הסביבה והתרעות רבות שנשלחו בין היתר לנאשם 2, בסופו של יום צווי הניקיון על הוראותיהם המפורטות לא בוצעו כנדרש, ולא בוצעה כל פעולה משמעותיות אשר הובילה לניקוי הפסולת מאתר הפסולת והסדרת השימוש באתר זה.
2. הנאשם 2 עמד בראש המועצה המקומית ומכוח הדין הוא חייב לפקח על ביצוע פעולות וצווים המחייבים את המועצה. אחריותו של ראש המועצה המקומית מעוגנת בצו המועצות המקומיות בסעיף 112(א) ו-(ב) הקובע כדלקמן:

"112. (א) המועצה תפעל באמצעות ראש המועצה...

(ב) ראש המועצה יהיה אחראי לכך שהתפקידים שהוטלו על המועצה בצו זה או בכל דין אחר יבוצעו כראוי".

1. לפי לשון החוק, אין די בהאצלת סמכויות לאחר, כדי לפטור את ראש המועצה (הנאשם 2) מאחריותו. החוק מטיל חובה מפורשת על ראש המועצה האחריות לוודא, כי כל החיובים שהוטלו בצו: (א) "יבוצעו" ; ו – (ב) יבוצעו "כראוי". מכאן, שראש המועצה אינו משמש רק כמי שמאציל סמכויות וממנה בעלי תפקידים למימוש יעדים והתחייבויות, ובעשותו כן, הוא פטור מאחריות, אלא הדין מוסיף עליו אחריות ומחייב אותו, בשל רום מעמדו ותפקידו ברשות, לשאת באחריות הביצועית מלאה לקיום צו שהופנה כלפי הרשות.
2. הנאשם 2 טוען כי הואיל ולא יוחסה לו עבירה לפי סעיף 15 לחוק לשמירת הניקיון, הנוגעת לחובת פיקוח על קיום צווי ניקיון, אין לייחס לו אחריות כזאת מכוח צו המועצות המקומיות. איני מקבל טענה זו.
3. צו המועצות המקומיות, ובכלל זה כל הדינים הנוגעים לרשויות המקומיות וכן לסדרי שלטון ומשפט מיועדים להסדיר את תפקידיהם ותחומי אחריותם של בעלי התפקידים ברשויות המקומיות והדבר מהווה חלק ממארג החוקים הבאים להסדיר התנהלות שלטונית ומקומית סדירה ותקנית.
4. אחריותו של הנאשם 2 אינה נבחנת בחלל הריק אלא באספקלריית תפקידו כראש הרשות המופקד על פי דין, בין היתר על תחזוקתה וניקיונה של הרשות שתחת פיקודו. הוא אינו אדם פרטי אלא נבחר ציבור ועליו חובה ציבורית לפעול במסגרת החובות שמטיל עליו הדין. צו כדין המופנה אליו מצוי באחריותו ועליו למלא אחריו ולמרבה הצער הראיות שנסקרו בהרחבה לעיל מלמדות כי הוא לא מילא אחר צווי הניקיון שנמסרו והופנו אליו.
5. עוד טען הנאשם 2 כי לאור העובדה שלא היה קיים מבנה ארגוני בנאשמת 1 לאור פירוקה של עיר כרמל וכינון מועצות מקומיות נפרדות לנאשמת 1 ולעוספיה וכי לא הייתה לו אפשרות למנות בעלי תפקידים ואף להטיל משימות על עובדיה הקיימים של המועצה – בכל הכבוד התקשתי לקבל טענה זו.
6. על הנאשם מכוח תפקידו כראש המועצה האחריות המלאה לדאוג כי המועצה תבצע את מכלול תפקידיה ותתפקד כראוי. כך קובע הדין וזו אחריותו המשפטית והציבורית. הנאשם 2 נבחר על ידי הציבור, מקבל משכורת מהציבור ומשרת הציבור, לכך מתלוות חובותיו הקבועות בדין לבצע את המוטל עליו לטובת הציבור. טענות לפיהן לא יכל למנות בעלי תפקידים אינם מורידות מאחריות זו, וטענה זו לפיה לא יכל להטיל משימות על עובדי המועצה המקומית ולבצען, לא רק שהינן מקוממות, שכן לשם כך גובה המועצה מהציבור כספים, אלא גם שאינה מתיישבת עם עדותו שלו, ועם הראיות שהוצגו בפני בית המשפט בדבר התנהלות הנאשמים בתיק. כך למשל, מציין הנאשם בעדותו כי "...מיניתי אנשים עם סמכויות בתור סגני ראש מועצה, חברי מועצה עם סמכויות מלאות..." (עמ' 176 לפרוט', בש' 23), במקום אחר בעדותו מסר כי המועצה הייתה מקיימת ישיבות שבועיות בהן כל אדם שאחראי על תיק (למשל איכות הסביבה), מגיע עם הנתונים שלו ומראה מה קורה בשטח..." (עמ' 177 לפרוט' בש' 3-6). אשר לכל תחום איכות הסביבה, מסר כי "אני הקציתי את התפקיד הזה למר עלמי נאטור בשיא העוצמה" (עמ' 178 לפרוט', בש' 2-3). אף במסמך נ/3 שהינו פרוטוקול ישיבת מליאת המועצה המקומית מיום 9.9.11 ניתן לראות כיצד הוטלו תפקידים והואצלו סמכויות על ידי הנאשם 2. נראה אפוא כי לנאשם 2 לא הייתה כל בעיה להאציל סמכויות ולהטיל תפקידים על עובדי המועצה השונים. הוא לא הודיע לגורם המדינתי במשרד הפנים כי אינו יכול לעמוד במשימות המועצה לרבות הצווים שהוטלו עליו. לפיכך, אני דוחה את טענה זו.
7. איני מקבל אף את טענת הנאשם 2 כי הסיבה למחדלים הרבים נעוצה בהיעדר תקציב. ראשית, לא מצאתי בה ממש נוכח העובדה שהוכח כי הועמד לרשות תקציב של 6 מיליון ₪ לפי ראיה שההגנה עצמה הגישה (ראו נ/28 ישיבת וועדת הכנסת מיום 23.2.11 בעניין הפיצויים לנפגעי שריפת יערות הכרמל, דבריו של ח"כ מגלי ווהבה; דבריו של מר עלמי נאטור המאשר קבלת הכסף "לאיכות הסביבה"; ובעדותו בבית המשפט אישר שהכספים נועדו לניקוי אתר הפסולת, ראו עמ' 263 ש' 25-26; עדות הנאשם 2 בעמ' 174 ש' 32 שם הוא מאשר קבלת ההקצבה ה-6 מיליון ₪). שנית, סבורני כי הנאשם 2 אינו יכול לתרץ את היעדר נקיטת הפעולות באמתלה של היעדר תקציב. חומר הראיות מלמד, שאין המדובר במחדלים בודדים, אלא בחוסר פעולה שיטתי, לאורך חודשים רבים, שהתבטא באוזלת יד אל מול צווי הניקיון שהוטלו על המועצה, היעדר הסדרה של אתר הפסולת באופן כמעט מוחלט, ואדישות המגעת עד כדי הזנחה סביבתית. לא נעלמו מעיניי הפעולות בהן נקט הנאשם 2 כראש המועצה, אך מדובר בפעולות מעטות ואף מאוחרות מדי.
8. חומר הראיות מלמד על הזנחה שיטתית רחבת היקף והפעולות הספוראדיות שבהן נקט הנאשם 2, לא היה כדי להביא לתיקון המצב, ומכל מקום, אין בהן, לפי הוראות החוק, כדי לפרוק את האחריות הרובצת על כתפי הנאשם 2. אני מפנה בהקשר זה להוראות סעיף 13 (ו) לחוק שמירת ניקיון יחד עם סעיף 22 (א) לחוק העונשין, המחייבת את הנאשם לעשות "כל שניתן למנוע את העבירה" (לשון סעיף 22 (א) לחוק העונשין). כאמור, מצבור ראיות התביעה בדבר חדלונו של הנאשם, מחד, 2 ודלות ראיות ההגנה, מאידך, לא מותירים ספק בדבר אי הרמת הנטל האמור, ובשל כך מובילים להטיית הכף לחובתו.
9. אי ביצוע הצווים מטעם נאשם 2 היה גורף; הנאשם 2 לא קיים את הצווים שהופנו אליו ואל הנאשמת 1 ונושאי המשרה הנוגעים בדבר. הוא לא הביא כל הוכחה לכך שפעולה כזו או אחרת שניסה לבצע, נבלמה מפאת היעדר תקציב. להיפך, בפעולות המעטות והנקודתיות, שהובאו כראיה מצד ההגנה, הוצגו מסמכים המעידים על ביצוע תשלומים לקבלן לצורך ניקוי האתר, אך הדבר בוצע ללא שום פיקוח ראוי, מבלי לוודא כי העבודה מתבצעת ועולה בקנה אחד עם דרישות הצווים. עוד התברר מהראיות, כי הפעולות שנעשו היו מעטות מדי ולא הביאו לטיפול מקיף וסדיר לכל האתר.
10. גם טענת הנאשם 2 לפיה "מציאות החיים מלמדת כי הבירוקרטיה במדינת ישראל, מהווה מכשול אמיתי בקיום דרישות תקציביות..." הינה טענה בעלמא כאשר בצידה אין ביסוס אמיתי לכך. בעניין זה ראה רע"פ 7861/03

מדינת ישראל נגד המועצה האזורית גליל תחתון, שם פסק בית המשפט העליון (כב' השופט חשין) את הדברים הבאים (הדגשות שלי – ש.ב):

"הנה כי כן, סמכויות היו לה למועצה לבער או להסדיר את אתרי הפסולת הפיראטיים, אלא שבהתנהלותה חדלה ולא מילאה את חובותיה על פי דין, לא את החובות הקבועות בצו המועצות האיזוריות ולא את החובות הקבועות בחוק למניעת מפגעים...בשולי הדברים נוסיף ונאמר עוד זאת: המועצה תלתה את מחדלי טיפולה באתרי הפסולת, בין היתר, בקשיי תקציב הרובצים לפיתחה, אלא שקשיי תקציב אינם יכולים להיות הצדק למחדליה, ואין בכוחם לחפות על חוסר מעש כמעט מוחלט כפי שהוכח בעניינינו....".

1. עוד הוסיף כב' השופט חשין בדבריו באותו מקרה על אחריותה של רשות מקומית בכל הנוגע לפסולת:

"שירות זה של סילוק פסולת, פירושו הוא: איסוף הפסולת מתחומיה של הרשות, קביעת אתרים לצבירתה של הפסולת והבאתה של הפסולת אל אותם אתרים, וטיפול ראוי ומבוקר באתרי הפסולת. כל אלו חובות הן המוטלות על הרשות המקומית, והרי לכך נוצרה....רשות מקומית היא הגוף האחד והיחיד האחראי לטיפול ישיר בפסולת הנוצרת בתחומיה, ואחריות זו אין הרשות מוסמכת להסיר מעל שיכמה, שאם לא הרשות תטפל בסילוקה הנאות של הפסולת – מי יעשה כן? לא בכדי נתן החוק בידי הרשות סמכות בנושא התברואה, וסמכות זו חייבת היא הרשות המקומית להפעילה משנוצרות נסיבות המחייבות את הפעלתה...תושבי הרשות המקומית משלמים מיסים לרשות – ארנונה הוא כינויים של אותם מיסים, והרשות חייבת לעשות שימוש באותם מיסים כדי לדאוג לטיפול נאות וראוי בפסולת הנצברת בתחומיה של הרשות מדי יום ביומו...נוסיף בהקשר זה, כי תשלומי הארנונה שהרשות המקומית גובה מן התושבים, מטילים עליה לא אך חובה משפטית לדאוג לטיפול בפסולת. החובה המוטלת על הרשות אף חובה מוסרית היא, שהרי לשם כך – לטיפול נאות בפסולת – משלמים התושבים לרשות ארנונה".

1. אשר לאישום השני המיוחס לנאשם 2 בנוגע לאיסור זיהום מים, טוען הנאשם 2 כי הגשת כתב האישום בעניין זה נגדו, נוגדת את החוק וזאת משום השימוע שנערך לנאשם 2 לא התייחס לאישום זה. איני מקבל את טענה זו. מדובר בעבירה שאינה מסוג פשע ועל כן אינה מחייבת קיום שימוע (סעיף 60א לחסד"פ).
2. בכל הנוגע לטענת הנאשם 2 אודות הוכחת זיהום המים, ראה הדיון לעיל הנוגע לחוות הדעת וקביעותיי בנוגע לזיהום המים.
3. בכל הנוגע לאחריות "נושא משרה" לפי הוראת סעיף 20כב לחוק המים. הוראת החוק האמורה, מגדירה "נושא משרה" כמי שהיה "מנהל, שותף או עובד בכיר...האחראי לעניין הנדון" – הנאשם 2 הינו נושא משרה המשמש כראש המועצה, ולמעשה מהווה העובד הבכיר ביותר בנאשמת 1. אחריותו של הנאשם 2 לנושא המים נובעת, בין היתר, מכוח החובות המוטלות עליו לפי הדין כראש מועצה בהתאם לסעיף 112 לצו המועצות המקומיות (וראה הדיון הנוגע לאישום 1 שהינו רלוונטי אף לאישום זה).
4. אשר לידיעתו של הנאשם 2 אודות התקלות בתחנת השאיבה. כפי שהובא לעיל בפרק השתלשלות העניינים בכל הנוגע לסעיף 2, לנאשם 2 נשלחו דו"חות סיור שונים שבוצעו בתחנת השאיבה במועדים הרלוונטיים לכתב האישום (ראה ת/48, ת/49), כמו כן נשלחו מכתבים רשמיים המיידעים את הנאשם 2 באירוע גלישת הביוב בחודש אוגוסט 2011 מאת הגב' נורית שטורך, סגנית מנהל המחוז (ת/47) וכן מכתב התראה מאת מנהל המחוז בגין האירועים נשוא אישום 2 נשלחו בחודש נובמבר 2011, הן בדואר רשום והן בפקס לידי הנאשמת 1 והנאשם 2.
5. במהלך עדותו בבית המשפט מסר הנאשם 2 כי "במשך השנים, כל פעם שהייתה נפילה במערכות האלה (מערכות הביוב ותחנת השאיבה – ש.ב.) הביוב זרם לנחל אורן..." (עמ' 175 לפרוט', בש' 19-20), בהמשך כאשר נשאל על העבירות של גלישת הביוב מחודשים אוגוסט ונובמבר בשנת 2011, מסר כי "היה מכתב של כץ ששלח לי, הגיע חוקר, ראה על מיני כתמים והסיק מזה שזה ביוב, ואז ידעתי מזה" (עמ' 192 לפרוט', בש' 3-6). לפיכך, ברור לחלוטין שגלישת הביוב מתחנת השאיבה הייתה בידיעתו של הנאשם 2.
6. אשר לשאלה האם הנאשם 2 נקט בכל האמצעים הסבירים על מנת למנוע ולהפסיק את העבירה.
7. כזכור העבירות המיוחסות לנאשמים הן עבירות מסוג אחריות קפידה ודי בהוכחת הרכיב הפיזי שבעבירה כדי להוכיח את התקיימותה. ההגנה שקבועה הנאשם 2 מסר בעדותו כי נקט באמצעים על מנת להביא לתיקון תחנת השאיבה. הנאשם 2 מסר כי גייס תקציב של 120,000 ₪ לתיקון המשאבה (עמ' 175 לפרוט' בש' 29- 31), כמו כן מסר כי האציל לאחרים לטיפול בתשתיות הביוב (עמ' 191 בש' 15-22) וכי היו מגיעים אליו אם היו צריכים לקבל פתרון ברמה הכלכלית תקציבית (עמ' 191 בש' 25-28, עמ' 196 לפרוט' בש' 4-7). עוד מסר הנאשם 2 כי על פי עדותו של מר עלמי נאטור, הוא אישר עבודות לילה לעובד על מנת להפעיל את המשאבה באופן ידני (עמ' 260 לפרוט' בש' 8).
8. הנאשם 2 מסר כי הנאשמת 1 רכשה משאבה חדשה, אך לא היה בידו קבלה על ההחלפה או דו"ח מסכם בנושא (עמ' 192 לפרוט' בש' 7-16). כאשר נשאל הנאשם 2 מדוע לא דאג ל-4 משאבות חדשות, מערכות התראה וגנרטורים של חירום, השיב "זה לא חוסר דאגה, זה פערים תקציביים גדולים מאוד שלא קיימים כדי להביא למצב הזה....החשב המלווה...הוא רק ידע להגיד לא" (עמ' 212 לפרוט' בש' 212). הנאשם 2 הגיש פלט מכרטסת הנהלת חשבונות באמצעות תעודת עובד ציבור, ממנו עולה כי שולמו כספים בחודש נובמבר לחברת אחזקות, אך יחד עם זאת לא ניתן פירוט של עבור מה הועבר התשלום ומה בוצע בפועל.
9. לאחר שבחנתי את הפעולות שבוצעו על ידי הנאשם 2 בכל הנוגע לתחנת השאיבה, מצאתי כי הן אינן בבחינת "נקיטת כל האמצעים הסבירים כדי למנוע או להפסיק את העבירה", כלשון סייפת הוראת סעיף 20כב לחוק המים.
10. כאמור לעיל, אחריותו של הנאשם אינה מסתכמת בהאצלת סמכויות לאחרים, עליו לבצע פיקוח ומעקב אחר עבודת הכפופים לו, ולדאוג להפסקת ומניעת העבירות הסביבתיות המתבצעות בשטחי שיפוטה של הנאשמת 1 אשר תחת אחריותו. גם התנערותו של הנאשם מקבלת כל ההתראות של המשרד להגנת הסביבה תמוהות בעיני (ראה ת/12 עמ' 18 ש' 18, עמ' 19 ש' 5, עמ' 20 ש' 2, וכן בעדותו בבית המשפט בעמ' 191 לפרוט', בש' 11). הן במהלך חקירתו במשטרה הירוקה והן במהלך עדותו בבית המשפט מסר כי אינו זוכר את המסמכים אשר נשלחו ומוענו אליו מהמשרד להגנת הסביבה בכל הנוגע לתחנת השאיבה ואשר העידו על המצב החמור של תחנת השאיבה ואדי אל פש ועל הצורך לפעול בבהילות לתיקון המצב.
11. הנאשם לא הביא בפני ראיות המעידות על פעילות עקבית ושיטתית של טיפול בתחנת השאיבה. מלבד הדברים שמסר בעדותו על הפעולות שנקט והאצלת הסמכויות שביצע, וכן כרטסת חשבונות שהגיש הנוגעת לתשלומים לחברת "חי ש. אחזקות לתעשייה בע"מ". לא הובאו ראיות קונקרטיות המוכיחות נקיטת אמצעים סבירים, קל וחומר "כל האמצעים הסבירים" לטיפול בנושא. כך למשל, לא הוצגו בפני ראיות המעידות על כך שהמשאבה תוקנה וכי תוקן המצב וכעת פועלות 2 משאבות תקינות ומערכת התראה פעילה כנדרש. בנוסף, לא הוצגו בפני הוכחות לכך שבוצעה שאיבה של שלוליות הביוב מערוץ הנחל חזקה למערכת הביוב, פינוי הגבבה וריסוס הנחל כנגד התפתחות יתושים, כפי שהתבקשו בדוחות ובמכתבים שהועברו לנאשמים. כאשר נשאל הנאשם 2 האם הוא יכול להציג דוח המסכם את סיום הטיפול בתקלה, השיב "לא, לעניות דעתי הדוח המסכם זה שהמערכת חזרה לפעול כרגיל. אין יותר דוח מסכם מזה" (עמ' 192 לפרוט' בש' 16). לאור האמור, אני קובע כי הנאשם 2 לא עמד בנטל להוכיח כי נקט בכל האמצעים הסבירים למניעת והפסקת העבירה.
12. עוד נטען על ידי נאשם 2, כי בתקופה הרלוונטית לגלישת הביוב ולתקלה בתחנת השאיבה, היה שבר ענן וירדו גשמים רבים אשר הובילו לקריסת כל הניקוז והדבר הוא שהוביל לזרימה מתחנת השאיבה (בעניין זה הפנה לעדותו של הנאשם 3, בעמ' 215 לפרוט', ש' 1-8). לטענתו, הואיל ומדובר בכוח עליון, אין מקום להטלת אחריות פלילית עליו.
13. ראשית, מדובר בטענה בעלמא שלא הובאה כל ראיה ממשית להוכחתה. שנית, הטענה כבושה ואין לה זכר קודם בטענות הנאשם 2 בחקירותיו או בכל ראיה אחרת. הטענה עלתה לראשונה בבית המשפט ללא כל הסבר לכבישתה, ובעיקר ללא כל אסמכתא לכך. לכן אני לא מוצא לקבלה. לקביעתי, המפגעים נגרמו עקב תקלות חוזרות בתחנת השאיבה, בהיעדר תחזוקה נאותה ובהיעדר אמצעי מניעה למצבי חירום.
14. עוד טוען הנאשם 2 למחדלי חקירה שונים בהם אי חקירת אנשים שונים בהם החשב והגזבר, סמיר אבו פארס האחראי על היחידה הסביבתית, ג'וואד חדיד, סגנו מר עלמי נאטור, והימנעות בדיקת בעלויות מצד גורמי החקירה.
15. לא מצאתי ממש בטענה זו. בחנתי את תוצרי החקירה המשתקפים בחומר הראיות ולא מצאתי כי קיימים מחדלי חקירה. מתפקידן של גורמי החקירה להגיע לחקר האמת ולצורך כך לחקור את החשד העומד בפניהם. חומר החקירה שבפני מלמד כי כך פעלו. נאספו ראיות המגבשות את אשמת המעורבים במחדלים והמעשים מושא כתב האישום. מכל מקום, הגנתו של אף אחד מהנאשמים ובכלל זה הנאשם 2 לא קופחה. טענותיו נשמעו בהרחבה במשפט. אישים שהזכיר, כמו מר עלמי נאטור, סמיר אבו פארס, זומנו והעידו במשפט, כדי לבסס את טענות ההגנה להן גרס. ניתנה לו הבמה המשפטית להעלות כל טענה שחפץ ולהתייחס לכל ראיה, ולא נמצא שיש בראיות אלה כדי להסיר מעליו אחריות. כך שאין כל חשש שקופחה הגנתו או נפגעה יכולתו להוכיח את גרסתו. הדין הוא כי אין במחדל חקירה להוביל מניה וביה לביטול האשמה שעל הנאשם אלא אם המחדל הוא כה אקוטי שהוא פוגע קשות בזכות הנאשם להתגונן ואין זה המקרה. הטענה נדחית.
16. עוד נטען להגנה מן הצדק בשל הגשת האישומים בניגוד להנחיות היועמ"ש לממשלה מס' 4.1108 מחודש פברואר 2007. ההנחיה קובעת כי ניתן להעמיד לדין פלילי נושא משרה ברשות המקומית לרבות ראש הרשות וסגניו, בגין המחדלים המנהליים, בתחום איכות הסביבה כאשר ניתן להצביע על אחריות נושא המשרה למחדל, וכן כאשר נושא מצוי בתחום טיפולו, כאשר הנושא נתון לפיקוחו, כאשר המעשה או המחדל נעשו על פי הוראותיו. חומר הראיות מלמד כי התמלאו כל תנאי ההנחיה להעמדת הנאשם 2 לדין ועל כן אני דוחה את הטענה.

הנאשם 3 –

1. הנאשם 3 כיהן בפועל כמהנדס המועצה על פי הודעתו שלו: "אני מהנדס המועצה המקומית דלית אל כרמל נכון להיום ובעבר הייתי באותו תפקיד אך כממלא מקום עקב פירוק עיר הכרמל..." (ראה חקירתו של הנאשם 3 במשטרה הירוקה מיום 13.3.12, ת/14, עמ' 1, ש' 3-6). נראה אפוא כי הנאשם בעצמו מעיד על כך שהוא משמש במועדים הרלוונטיים ממלא מקום מהנדס המועצה. כמו כן, בהחלטת בית הדין האזורי לעבודה בחיפה הנוגעת למכרז מהנדס המועצה (נ/16) קובע בית הדין בפסק דינו ובהסכמת הצדדים כי "התובע (הנאשם 3- ש.ב.) ימשיך לכהן כמהנדס המועצה המקומית דלית אל כרמל לפחות עד ליום 1.1.14, וזאת, כמובן, כל זמן שמהנדס המועצה מכהן בצורה טובה ולשביעות רצון המערכת". (נ/16, עמ' 71 בש' 4-6).
2. עוד ניתן לראות כי גם במסמכים שונים, נראה כי בתקופות הרלוונטיות לפני "מינויו הרשמי", המשיך הנאשם 3 לפעול בפועל בתפקיד מהנדס המועצה ולהוציא תחת ידיו מסמכים החתומים על ידו בתוארו כמהנדס המועצה וכן להשתתף בוועדות המועצה כמהנדס המועצה (ראה נ/19 מכתב בו חתום כמהנדס המועצה מיום 3.5.2010 וכן נ/27 מכתב בו פונה הנאשם 3 כמהנדס המועצה ביום 26.9.11 להכנת מכרז לשיפוץ המשאבות בואדי אל פש).
3. במכרז שביצעה המועצה המקומית ובו נבחנה מועמדותו של הנאשם 3 לתפקיד מהנדס המועצה – מיום 21.8.11 (נ/18), מסר הנאשם בעצמו כי "לאחר פירוק העיר והקמת המועצות, המשכתי בתפקידי מהנדס הרשות דלית אל כרמל וכן מהנדס הוועדה" (עמ' 2).
4. עם זאת, בעדותו בבית המשפט, ועל אף הראיות הללו, טען הנאשם 3 כי בזמנים הרלוונטיים לא פעל כמהנדס המועצה, וזאת הואיל ולא היה מינוי רשמי ועל כן לא יכול היה לפעול ככזה ולא היו לו סמכויות לבצע פעולות כמהנדס המועצה עד להחלטת בית הדין האזורי לעבודה במכרז. לכל אורך חקירותיו בבית המשפט, הנאשם 3 הרחיק עצמו מהתואר "מהנדס המועצה", וזאת כאמור בניגוד לעולה מהראיות בכתב שהובאו בפני בית המשפט.
5. כך למשל כאשר נשאל האם היה משהו שמנע ממנו לפעול כפי שפעל עקב פירוק עיר כרמל, השיב "בוודאי, אני לא נושא בשום תפקיד, אין לי סמכות לעשות כלום" (עמ' 221 לפרוט', בש' 18-19). במקום אחר כאשר עומת עם התפקידים המוטלים על מהנדס המועצה על פי חוק השיב "זה רק כאשר המהנדס הוסמך ומונה, אין מהנדס, מי זה המהנדס?" (עמ' 221 לפרוט', בש' 29), כאשר נשאל האם בתקופה הרלוונטית חתם על מסמכים כמהנדס המועצה השיב "אם מסמך כזה יימצא, זה מתאר את המצב העובדתי שבו שרוי האדם שמנהל אתה התפקיד?" (עמ' 226 לפרוט', בש' 3) ובהמשך "אני לא זוכר", כאשר נשאל איך היה חותם על מסמכים בתור מהנדס המועצה למרות שלפי דבריו לא היו לו סמכויות ככזה השיב "לא יודע, עם עט" עמ' 226 לפרוט', בש' 11) וגם "מי שהדפיס כאן מהנדס מועצה הדפיס, חתמתי כאן בחותמת שהייתה ברשותי, זה בתקופה של הכאוס...זו חותמת שעמדה לרשותי, זה מה שהיה..." (עמ' 231 לפרוט', בש' 22-25).
6. לאור ראיות אלה שהוצגו בפני בית המשפט, נקבע כי הנאשם תפקד בתקופה הרלוונטית כמהנדס המועצה המקומית בפועל.
7. סמכויותיו ותפקידיו של מהנדס המועצה המקומית מעוגנים בחוק הרשויות המקומיות (מהנדס רשות מקומית), תשנ"ב-1991, סעיף 5:
8. "תפקידי המהנדס וסמכויותיו

5. (א)מהנדס הרשות המקומית הוא הסמכות המקצועית בתחום תפקידיו.

(ב)וזהו תחום תפקידיו וסמכויותיו של מהנדס, בכפוף להוראות כל דין:

תכנון העיר;

הפיקוח והרישוי;

הבניה הציבורית;

העבודות הציבוריות המבוצעות על ידי רשות מקומית או מטעמה.

(ג) ..."

1. סעיף זה מונה את כל תחומי האחריות של מהנדס המועצה וכולל כל עבודה ציבורית בתחום הרשות, לרבות תשתיות הביוב ותחזוקתן. לדברים אלה אף הסכים הנאשם במהלך עדותו בבית המשפט, אך לטענתו, על אף שהחוק קובע זאת, אין זאת אומר שהחוק מיושם: "ש: אז שנינו מסכימים שלפי החוק זה בתחום אחריותך, רק אתה בא ואומר שבאופן מעשי לא קיימו את החוק. ת: זה תמונת המצב." (עמ' 222 לפרוט', בש' 13-15).
2. בכל הנוגע לאחריות הספציפית על תחנת השאיבה בואדי אל פש, מודה הנאשם עצמו שנושא תחנת השאיבה בואדי אל פש מצוי תחת סמכותו, ואלה הדברים שמסר בחקירתו במשטרה הירוקה (ת/14 מיום 13.3.12 בש' 6-8): ש: "האם במסגרת תפקידך אתה אחראי על תפעול שוטף של תחנת הסניקה בואדי פש? ת: כן."
3. גם בחקירתו של הנאשם 4, שהיה מנהל התפעול והתחזוקה בנאשמת 1, מיום 20.1.125 מסר כי היה כפוף לנאשם בכל הנוגע לתחום תשתיות הביוב: "האחריות הראשונה היא של המהנדס של המועצה, אינג' סולימאן נאסראדין, והייתי כפוף אליו כאחראי על התחזוקה של קווי הביוב..." (ת/54, עמ' 2 בש' 5-6).
4. העד רמי פלג, החוקר המרכזי בתיק ומי שחקר את נאשם 3, מאשר בעדותו כי "הוא (נאשם 3- ש.ב.) קודם כל אומר שהוא כן אחראי על טיפול שוטף של תחנת הסניקה והוא אכן מוסיף כי אלה פעולות שהוא עשה...הוא בעצמו אומר שיש לו אחריות. לפי טענתו, בצד העובדתי יש לו מעורבות" (עמ' 8 לפרוט' בש' 16-19).
5. הנאשם 3 היה בקיא בכל המתרחש בתחנת השאיבה ואדי אל פש, כך בחקירתו מיום 13.3.12 תיאר את הליקויים ואת הפעולות שאמורות להיות מבוצעות על מנת להביא לתיקון המצב. עם זאת, לטענתו, היה מופקד על תפעולה השוטף של תחנת השאיבה רק ממועד מינויו הפורמאלי כמהנדס המועצה.
6. דברים אלו אינם מתיישבים עם הראיות. אפנה בהקשר זה, לנ/27, מיום 26.9.11 מועד מוקדם לפסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה שקבע את מינויו הפורמאלי של הנאשם 3 למהנדס המועצה, ממנו עולה, כי הנאשם 3 פנה בתוארו כ"מהנדס המועצה" למשרד "בלשה-ילון" לצורך הכנת תיק מכרז לשיפוץ שתי משאבות בתחנת השאיבה בשכונת ואדי אל פש והכנת מכרז לרכישת שתי משאבות חדשות; וכן לעדותו המפורשת של הנאשם 3. חומר הראיות מלמד, כי שימש כמהנדס הרשות בפועל, גם טרם המינוי הפורמאלי.
7. לפיכך, אני קובע כי נושא הביוב היה בתחום אחריותו של נאשם 3 במסגרת תפקידו. ומשנקבע לעיל, כי אירעו מחדלים ותקלות בתחנת השאיבה, אשר הובילו לגלישת מי שופכין לנחל אורן ולזיהומו, כמפורט לעיל, נושא הנאשם 3 באחריות כמי שמופקד ישירות על תפקודה התקין של תחנת השאיבה מכח תפקידו כמהנדס הרשות האחראי לתשתיות הרשות.
8. כעת, אפנה לדיון בסיפת הוראת 20כב לחוק המים, על מנת לבחון האם העבירה נעברה שלא בידיעתו של הנאשם 3 והאם נקט את בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע או להפסיק את העבירה.
9. כאמור לעיל, הנאשם 3 היה בקיא בכל המתרחש בתחנת השאיבה ולכן היה מודע בכל הנוגע לזיהום המים באפיקו של נחל אורן. נאשם 3 לא הוכיח כי נקט ב"בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע ולהפסיק את העבירה", כאמור בהוראת 20כב לחוק. להגנתו, הגיש מסמך אחד בלבד הנוגע לבקשה להכנת מכרז לשיפוץ המשאבות בתחנת השאיבה ואדי אל פש, מיום 26.9.11, אשר לו צורפה הצעת מחיר של חברת "חי ש. אחזקות לתעשייה בע"מ" (ראה נ/27 ו-נ/27א); וזאת אל מול מצבור הראיות של התביעה המלמדות על מחדלים מצדו של הנאשם 3. חוששני שאין בכוחה של ראיה בודדה זו ללמד על עשיית "כל אשר ניתן כדי למנוע את העבירה", כמצוות החוק, ואף ההיפך מכך. התקלות הנוגעות לזיהום, עוצמתן תדירותן ומשכן, מלמדות כי היה עליו לעשות הרבה יותר והרבה יותר מוקדם, אך הוא חדל בכך. מעבר להצעת מחיר מסוף חודש ספטמבר 2011 (כשהראיות מלמדות על זיהום שאותר כבר בחודש אוגוסט), לא נקט בפעולות נוספות, יזומות, שיהיה בהן כדי להוכיח כי הוא פעל בכל דרך אפשרית שתביא למיגורו של הזיהום המתמשך. בתוקף תפקידו כמהנדס הרשות יכול היה לעשות יותר אך כאמור אין בפני בית המשפט כי עשה.

הנאשם 4 -

1. נאשם 4 היה אחראי התפעול במקום, מכוח תפקידו כמי שמשמש במועצה כמנהל אגף תפעול תחזוקה ותברואה (ת/13, בש' 2-3 וכן ראה חקירתו של הנאשם 2 בה מסביר כי הנושא היה מצוי תחת אחריותו של הנאשם 4 – ת/15, בעמ' 1, ש' 15-17 ועמ' 2, ש' 6-8). לאחריותו של הנאשם 4 לכל נושא התברואה במועצה המקומית, ובין היתר כל נושא אתר הפסולת, תימוכין נוספים בהודעתו של מר אלי כרפיס, שהיה מנהל עבודה בחברת כרפיס בעבר, ובהמשך בחברת י.ר.א.ב. שהינה חברה לאיסוף ופינוי פסולת גזם והיתה בקשר תדיר עם הנאשם 4. מר כרפיס נשאל מי איש הקשר שלו במועצה והשיב "בחור בשם שריף ונדמה לי שהוא ראש מחלקת תברואה בעירייה" (ת/46 בש' 18-19), עוד ציין, כי הנאשם 4 הוא שהנחה אותם לשים את הפסולת והגזם בתוך מכולה באתר (ת/46 בש' 27-30). הנאשם 4 עצמו הודה בחקירתו מיום 20.1.15 כי היה אחראי על כל נושא הביוב בנאשמת 1: "האחריות הראשונה היא של המהנדס של המועצה...והייתי כפוף אליו כאחראי על התחזוקה של קווי הביוב..." (ת/54, בעמ' 2 ש' 5-6).
2. לקביעתי, הנאשם 4 כשל בתפקידו עת לא פיקח ועשה ככל שניתן על מנת למנוע עבירות לפי סעיף 13 לחוק הניקיון.
3. על אף ההוראות החוזרות והנשנות של מנהל המחוז, ההתראות, הפגישות והתכתובות שנערכו בנושא לא ווידא הנאשם 4 כי ביצוע הצווים. יצוין כי, לא רק שהנאשם 4 לא פיקח על מנת למנוע עבירות לפי סעיף 13 לחוק, כפי שנדרש ממנו - "לשכת ראש המועצה...שביקשו ממני לדאוג לניקיון התחנה וסביבתה בהתאם לצו ששלמה כץ שלח" (ת/12, בש' 25-26), אלא הוא אף הנחה את משליכי הפסולת להשליך את הפסולת באתר בניגוד מוחלט לצווי הניקיון, כעולה מהראיות. כך למשל נשאל והשיב נהג משאית שהשליך שם פסולת: "ש: מי אמר לך לשפוך בדלית אל כרמל ? ת: עיריית דליית אל כרמל באופן אישי אמר לי שריף אבו חאמד (הנאשם 4- ש.ב.) מנהל תפעול בעירייה..." (ראה הודעת נהג המשאית ת/39). גם מלווה נהג המשאית מסר דברים דומים: "ש: מה שריף מורה לך לעשות בעניין האנשים? (אנשים ששופכים פסולת, לגביהם הודיע העד לנאשם 4- ש.ב.); ת: בדרך כלל הוא אומר לי תגיד להם לשפוך בתוך האתר...אנחנו באים יש לאורך מאתיים מטר ברחוב שמוביל לאתר נשפך כל סוגי הפסולת משמאל וימין וזה כואב לי מאוד. ש: האם דיווח על כך לאחראי עליך שריף? (הנאשם 4- ש.ב.) ת: כן אני דיווחתי לו על כך בעצמי לא רק מהיום אלא כבר כשנתיים שאני אומר לו שצריך לעשות סדר ושריף היה מגיע לראות וחוזר המום מהמצב... הוא היה מגיע כשהיה מגיע הקבלן של האחים ברוד עם טרקטור שרשרת עובד שלוש או ארבע ימים שם לנקות...לאחר כמה ימים האנשים ספציפי שופכים לנו במקום הלא נכון...אני אמרתי למועצה שישימו שומר אחרת יהיה בלאגן." (ת/41 בש' 51-51, ובש' 69-77 וראה גם האמור בת/42).
4. חיזוק נוסף לכך שהנאשם 4 לא עשה את כל הנדרש ממנו מתוקף תפקידו ניתן למצוא בעדותו של העד רמי פלג, אשר היה החוקר המרכזי של התיק:

"ש. כלומר, אפשר לומר שהנאשם 4, שריף, בתפקידו הוא, עשה את המיטב שנדרש מתפקידו, אם אתה יודע מה היה תפקידו באותה עת?

ת. אני לא מסכים לכך, מאחר ושומר לא מצאנו, מאחר והקבלן שהוא הביא את הקבלות שלו, שהוא כביכול פיקח עליו, טמן את הפסולת במקום לפנות אותה, באופן כללי, לא נעשו דברים לשביעות רצוננו, כאשר הוא בעצם טוען שהוא היה אמור לפקח על העבודות, לפי מה שנדרש בצו. לא מצאנו את האתר סגור, לא מצאנו שומר.

ש. אתה ידעת מה התפקיד שלו היה?

ת. אני לא חושב שהוא ידע מה בדיוק היה התפקיד שלו. לפי טענתו, זו אמרתו במהלך החקירה, טענתו הייתה שתפקידו היה לפקח על העבודות של קיום הצו, מטעם המועצה.

[...] תפקידו היה לכל הפחות להתריע ולעצור את העבודות כשהן לא מתקיימות.

ש. יש לך הוכחה שהוא לא התריע?

ת. הוא נשאל אם דיווח על הדברים, כאשר הוא עומת עם תמונות של הקבלן שטומן את הפסולת, הוא שינה את עמדתו, בתור מי שהיה שם פעמיים ביום, הוא אומר, לא יכולתי להיות שם כל הזמן, ומה שנעשה זה לא בהוראתי וזה לא תקין וזה לא בסדר, פתאום הקטין את תפקידו במערך הכללי.

[...]

ש. אתה לא יכול לשלול את העובדה שהוא לא פיקח?

ת. אני לא יכול לשלול, יש לי הסתייגות לגבי טיב הפיקוח. אם אני בתור מזדמן, שמגיע מרחוק, ולא גר ביישוב הצלחתי להגיע ולתעד, במשך זמן מה, את אותו קבלן עובד, והוא לא היה שם, או לא שלח אחר מטעמו, או לא דאג למישהו שיגיע, ויסתכל על הקבלן בזמן שהוא מבצע את העבודות, שהמועצה משלמת לו כסף טוב, שאצלי עושים עבודה בבית אני נמצא שם."

1. הנאשם 4 הציג להגנתו חשבוניות על כספים ששולמו לאחרים עבור פינוי, סידור והטמנת פסולת וניקוי תחנת המעבר, אך רובן המוחלט של החשבוניות הללו הן משנת 2010, ואינן מעידות על עבודות שיטתיות ועקביות שבוצעו בתחנת הפסולת. אשר לתאריכים הרלוונטיים ישנה קבלה אחת הממוענת ל"אחים ברוד" עבור פינוי פסולת מיום 31.5.11 וכן חשבונית נוספת מיום 5.5.11 עבור עבודות שונות. ברם, חומר הראיות הרב, מלמד על זוהמה ופסולת באתר, תוך הפרה בוטה של החוק, כשאין בצד ביצוע העבודות המעטות, פיקוח שאותן עבודות אכן מבוצעות כראוי, וכי כל דרישות הצו קוימו.
2. החובה שמטיל הדין על הנאשם 4 היא לפקח ולוודא קיומו של הצווים. הוראות הצווים ברורה ולמרות זאת הם לא קוימו. הראיות שנשמעו מלמדות על הפרת הצווים, חוסר פיקוח נאות, הזנחה חריפה של האתר, ועל כך שהנחיותיו של הנאשם 4 בעצמו, היו להשליך שם פסולת. אכן בוצעו פעולות נקודתיות, מעין "כיבוי שריפה", שנראה כי נעשו כדי להניח את דעתו של מנהל המחוז, אך היו אלה פעולות שטחיות, ללא מענה ממשי לתופעה הסביבתית והזיהום הקשה שהלך וצבר תאוצה באתר. בנסיבות אלה, לא הורם הנטל להראות, כי הנאשם 4 עשה כל אשר ניתן למנוע את ביצוע העבירה.
3. הנאשם 4 טען אף הוא לאכיפה בררנית, חוששני שלא מצאתי לכך כל עיגון. לא מצאתי כי הופלה בדרך כלשהי ע"י המאשימה. חומר הראיות הרב שהובא בפני בית המשפט לימד על אחריותו הברורה לנושא. החומר הראייתי מצביע בבירור על מעורבותו וזיקתו ההדוקה והישירה של הנאשם 4 להחזקה והפיקוח על האתר. מחדליו ומעשיו כפי שפורטו, מדברים בעד עצמם ולכן הוא נושא באחריות לפיקוח הכושל.

סוף דבר:

1. סוף דבר ולאחר שהכל נשמע, אני מזכה הנאשמים מהעבירה הקבועה בסעיף 20ב (ב) לחוק המים, התשי"ט 1959; ומרשיעם בעבירה לפי סעיף 20ב (א) יחד עם סעיף 20כא (א) + 20כב (ריבוי עבירות); כן הנני מרשיע את הנאשמים 1 ו- 2 בעבירות של אי ביצוע צו לשמירה על הניקיון לפי סעיף 13 (ב) (5) + 13 לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד 1984; כן הנני מרשיע את הנאשם 4 בעבירה של הפרת חובת פיקוח לפי סעיף 15 לחוק שמירת הניקיון.

ניתנה היום, כ"ו סיוון תש"פ, 18 יוני 2020, במעמד הצדדים