1. לפניי תביעה כספית, בסדר דין מהיר, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 19.04.2015, בין כלי רכב, מ"ר 80-346-11 שבעת התאונה היה בבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 80-233-05 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה ולגבי היקף הנזק.

3. נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה נשמעו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

4. בתום הדיון בתביעה, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שנהגי הרכבים יישאו באחריות שווה לקרות התאונה.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי.

אני סבור כי שני הנהגים נסעו שלא כדין בנתיב תחבורה ציבורית בניסיון לעקוף את הפקק בשני הנתיבים שנועדו לנסיעת רכב פרטי.

השתכנעתי כי בשלב כלשהו ניסה נהג רכב הנתבעים לשוב חזרה לנתיב הנסיעה הנכון, ונצמד לימין, אלא שהפקק שנוצר בכביש לא אפשר לו לשוב חזרה, ולכן נהג רכב הנתבעים צריך היה להמשיך לנסות את מזלו בהמשך הנסיעה. בהמשך נסיעתו, סטה רכב הנתבעים מעט שמאלה מבלי ליתן את דעתו לרכב התובעת הנוסע מאחוריו.

בד בבד רכב התובעת נסע באותו נתיב תחבורה ציבורית, שמשמאלו ישנו נתיב תחבורה ציבורית שכיוון נסיעתו הוא נגדי. משמצא את נהג רכב הנתבעים חוסם חלק מהנתיב, נהג רכב התובעת ניסה לעקוף את רכב הנתבעים אשר החל לצאת חזרה לנתיב, תוך נסיעה במהירות מופרזת ובחיפזון מבלי שהוא נותן לבו לרכב הנתבעים המתעתד לשוב לנתיב התחבורה הציבורית.

צירוף נסיבות זה הוביל להתנגשות בין שני הרכבים.

בנסיבות לעיל, שני הנהגים אחראיים לקרות התאונה באופן שווה.

באשר למחלוקת בעניין היקף הנזק הנטען, הרי שמאחר שהנזק נתמך בחוות דעת שמאי ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק, ואף לא הגיש בקשה לזמן את שמאי התובעת לשם חקירתו, הרי שסכום התביעה בדין יסודו.

לפיכך, התביעה מתקבלת חלקית, כאמור בפתח סעיף 5 לעיל.

6. הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סך של 5,177 ₪, שהינו מחצית מסכום התביעה, בתוספת אגרת בית המשפט, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪.

6.3. שכר העד כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. הנתבעת 2 תישא בשכר העד מטעמה, כפי שנפסק בדיון.

8. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ז, 27 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.