לפני בקשה לארכת פסילת רישיונה של המשיבה עד תום ההליכים בעניינה.

1. נגד המשיבה הוגש כתב אישום המייחס לה עבירות של נהיגת רכב בשכרות ונהיגת רכב בקלות ראש וגרם חבלה. על פי העובדות, נהגה המשיבה לכאורה בת"א ברחוב קויפמן מצפון לדרום והתקרבה לצומת עם רחוב גולדמן. המשיבה לא שמרה על מרחק מספיק מן הרכב שלפניה אשר עצר עקב אור אדום ברמזור. רכבה של המשיבה התנגש ברכב שלפניה וכתוצאה מכך נגרמו חבלות לנהגת הרכב המעורבת ולילדיה. מבדיקת שכרות שנערכה למשיבה עולה כי נהגה לכאורה בשכרות לאחר שריח אלכוהול נדף מפיה והיא כשלה במבחן המאפיינים שנערך לה. בדיקת נשיפה גילתה ריכוז של 350 מ"ג אלכוהול לליטר אוויר נשוף. מכאן הבקשה שנומקה במסוכנות הנשקפת מהמשך נהיגתה של המשיבה בשים לב לחומרת העבירות בנסיבות המקרה וכן מעברה התעבורתי המחזיק 4 הרשעות קודמות בעבירות בטיחות משנת 2003.

2. בקשת המבקשת הוגשה מכוח שילוב סעיפים 47 ו – 50 לפקודת התעבורה. כותרת הבקשה מעידה עליה כי מבוקש במסגרתה לפסול את המשיבה עד תום ההליכים. בטיעונו, עומד ב"כ המשיבה על כך שהבקשה הוגשה מכוחו של סעיף שגוי בפקודת התעבורה ( סעיף 47 לפקודת התעבורה במקום סעיף 46 לפקודת התעבורה), כי עברה התעבורתי של המשיבה אינו מכביד, עברה הפלילי אינו רלוונטי וכי בתיק קיימות בעיות ראיתיות בנוגע להוכחה לכאורה של עבירה של נהיגת רכב בשכרות. טענה נוספת שהועלתה על ידי ב"כ המשיבה היא טענת השיהוי. על פי טענה זו, המשיבה סיימה לרצות פסילה מנהלית בת 60 יום, רישיונה הושב לה וכעת – לאחר תום הפסילה המנהלית – מבקשת המבקשת לשנות את "הסטטוס קוו" וליטול של רישיונה של המשיבה, עד תום ההליכים. ב"כ המשיבה טוען כי ממועד השבת רישיונה של המשיבה אליה ועד היום לא עברה המשיבה כל עבירה ויש בכך כדי לכרסם בטענת המשיבה לפיה הותרת רישיונה של המשיבה בידיה צפויה לסכן את ציבור המשתמשים בדרך.

דיון

3. וזה יהיה סדר הדיון: תחילה אדון בטענת ב"כ המשיבה בדבר היעדר סמכות לכאורה לבימ"ש זה לדון בבקשה. לאחר מכן אדון בשאלה אם הוכח כי המשיבה, בנסיבות מקרה זה, מסוכנת במידה המצדיקה הרחקתה מן הכביש עד תום ההליכים בעניינה. לבסוף, מעבר לנדרש, אבחן את טענת השיהוי ואת טענת היעדר התשתית הראייתית שמעלה ב"כ המשיבה.

4. אין ממש בטענה כי בימ"ש אינו מוסמך לדון בבקשה לפסילת המשיבה עד תום ההליכים רק משום שב"כ המשיבה שגתה בציון סעיף החוק המתאים בבקשה. אכן, נכון היה להכתיר את הבקשה לפי סעיפים 46 ו- 50 לפקודת התעבורה. ואולם, משעה שברור מן הבקשה שכוונתה לבקש פסילתה של המשיבה עד תום ההליכים אך לא צוין אחד מסעיפי החוק במדויק, אין לראות בשגגה זו מחסום בפני בית המשפט להידרש לבקשה כפי שהייתה צריכה להיות ערוכה ומוגשת, בפרט שאין כל טענה מצד המשיבה או לפיה הסתמכה על כותרת הבקשה על מנת לכלכל צעדיה בהליך זה.

5. אין ספק כי האירוע נשוא כתב האישום חמור ומלמד על מסוכנות הנשקפת מן המשיבה. יחד עם זאת, יש לזכור כי המשיבה נוהגת משנת 2003 ואין לחובתה עבירה דומה או זהה. יתרה מזו, הגם ש-4 הרשעותיה הקודמות של המשיבה הן בעלות גוון בטיחותי וככאלה אין להקל בהן ראש, הרי מדובר בהרשעות מסוג ברירות משפט אשר העונש שלצדן הוא קנס כספי ותו לא ויש בכך, לטעמי, כדי להצביע כי עבירות אלה אינן מצויות ברף חומרה כה גבוה המצדיק לראות במשיבה נהגת מסוכנת, וודאי שלא על רקע וותק נהיגה של כ- 13 שנים. אין כל אינדיקציה כי היה והמשיבה תקבל חזרה את רישיונה – תשוב ותעבור עבירה דומה או עבירה חמורה אחרת שתסכן את שלומו וביטחונו של ציבור המשתמשים בדרך. יתרה מזו, במקרה זה הושב למשיבה רישיונה מזה כחודש ימים ואין כל טענה כי מאז שבה המשיבה ועברה עבירת תעבורה כלשהי שיש בה כדי לסכן את שלום הציבור ובטחונו. ניתן אפוא לסכם ולקבוע כי נוכח חד פעמיותו לכאורה של אירוע זה אצל המשיבה ונוכח עבר שאינו מכביד יתר על המידה ביחס לוותק הנהיגה, ספק אם ניתן להגיע למסקנה כי מדובר במשיבה שהמשך נהיגתה מסוכן במידה המצדיקה המשך פסילתה עד תום ההליכים.

6. למעשה, די בכל האמור על מנת לחתום את הדיון. עם זאת, ומעבר לנדרש אתייחס בקצרה לטענות ב"כ המשיבה בדבר שיהוי בדיון בבקשה ובדבר היעדר תשתית ראייתית לכאורה להוכחת האישום. לטעמי, אין ממש בטענות. כידוע, שיהוי כשלעצמו – ובפרט כאשר מדובר בשיהוי קצר יחסית - אין בו כדי להכריע את הכף בשאלת הפסילה ( בש"פ 2653/99 זיאד נ' מדינת ישראל ( 29.4.99)). במקרה זה, חשוב להדגיש, אין מדובר בשיהוי שנגרם בעקבות הגשתו באיחור של כתב אישום על ידי התביעה– נתון העשוי להצביע על אומד דעתה של התביעה ביחס למסוכנותו הצפויה של החשוד בביצוע העבירה– אלא בקיומו של דיון מאוחר בבקשה שהוגשה במסגרת תקופת הפסילה המנהלית וכאשר לא הוכח כי לתביעה הייתה יד ורגל בקביעת מועד הדיון באיחור, להבדיל, אולי מאי הגשת בקשה להקדמת הדיון משעה שזה נקבע. אשר לקיומן של ראיות לכאורה: מחומר הראיות עולה כי המשיבה הודתה בצריכת אלכוהול וכשלה במבחני המאפיינים שנערכו לה. די בכך על מנת להוות תשתית ראייתית לכאורה לביסוס עבירה של נהיגת רכב בשכרות; היא העבירה היחידה אליה כוונו חיציו של ב"כ המשיבה.

7. סוף דבר: לאחר ששקלתי את הטענות לא מצאתי מקום להסיק כי יש בהמשך נהיגתה של המשיבה כדי להצביע על מסוכנות הנשקפת ממנה לציבור המשתמשים בדרך. הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ט"ו טבת תשע"ו, 27 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.