הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, בניגוד לסעיף 10א לפקודת התעבורה, נהיגה ללא ביטוח תקף, בניגוד לסעיף 2א לפקודת ביטוח רכב מנועי וכן בעבירה של מסירת פרטים כוזבים לשוטר בניגוד לסעיף 62(4) לפקודת התעבורה.

התובע עותר לעונש של מאסר בפועל, פסילה בפועל של רישיון הנהיגה לתקופה שלא תפחת מ-4 שנים, פסילה על תנאי וקנס, ותולה עמדתו בחומרת העבירות ובעברו התעבורתי והפלילי של הנאשם.

הוגש גיליון הרשעות קודמות לנאשם בתעבורה, ממנו אני למד כי הנאשם נוהג משנת 2005 ולחובתו 14 הרשעות קודמות, בהן בעבירה של נהיגה בשכרות (מיום 01.11.13) בגינה נפסל רישיונו ל-24 חודשים (פסילה העומדת בבסיס האישום הנוכחי). בנוסף בעברו נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף לסוג הרכב (מ-2011) ונהיגה ללא רישיון נהיגה (מ- 2006).

לנאשם רישום פלילי בעבירת שוד (מ- 01.01.07) בגינה רצה 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, וכן הרשעה נוספת בעבירות שבל"ר, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ונהיגה ללא רישיון נהיגה (מיום 24.02.05) אליהן צורפו כתבי אישום בעבירות נהיגה באור אדום, ללא ביטוח והרכבת קטין, בכולן הורשע בצרוף כנער, בביהמ"ש לנוער.

מנגד עותרת ההגנה להתחשבות בנסיבותיו של הנאשם ובהן נסיבות ביצוע העבירה, נסיבותיו האישיות, והעובדה כי הנאשם עבר דרך שיקום ארוכה, ונמנע תקופה ארוכה משך שנים לא מבוטלות מכל הסתבכות בפלילים. הנאשם אינו מתכחש לעברו הפלילי ואף לעברו התעבורתי, אולם טוען כי פתח מזה שנים רבות בדרך חדשה וזנח את העולם העברייני.

לעניין מסירת הפרטים הכוזבים לשוטר הובא בפני על ידי ההגנה כי הנאשם חזר בו מהפרטים הכוזבים שמסר תחילה לשוטר שעצר אותו, וזאת בפני השוטר עוד בשלב התשאול בשטח.

אין ספק כי נהיגה בפסילה הינה עבירה חמורה, מהחמורות שבפקודת התעבורה, אשר בגינה אף קבע המחוקק עונש מאסר בפועל. פעמים רבות בעבר הביע בית המשפט העליון את עמדתו כי העונש הראוי על עבירה זו הינו עונש מאסר בפועל. בוודאי שהדברים ראויים כאשר מדובר בעבירה חוזרת.

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, שעניינו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה" העיקרון המנחה את בית המשפט בבואו לחרוץ את דינו של נאשם הוא עקרון ההלימה, לאמור, בחינת קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה לבין מידת אשמו של הנאשם וסוג העונש שיוטל עליו. במכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול עליו לבחון גם את הערך החברתי שנפגע כתוצאה מביצוע העבירה, וכן את מדיניות הענישה המקובלת לגבי ענישה במקרים אלה.

כמצוות המחוקק אני קובע כי במסגרת "מתחם הענישה" העונש המקובל בבתי המשפט לתעבורה במקרים דומים נע כמניפה בין 12 ל-36 חודשי פסילה בפועל, בין מאסר מותנה למאסר בפועל או בעבודות שירות ובנוסף קנס כספי ועונשים מותנים נוספים.

לאחר שעיינתי בדבר, ולאחר שבחנתי את נסיבות העבירה יחד עם נסיבותיו האישיות של הנאשם אני סבור כי במקרה שלפני מתקיימות נסיבות מיוחדות, אשר בעטיין מצאתי כי אין מקום להטלת עונש מאסר בפועל ממש, וכי יש לאפשר ריצוי עונש מאסר, בדרך של ביצוע עבודות שירות.

הנאשם שלפני מנהל מזה כעשור אורח חיים תקין ונורמטיבי. כאמור הרשעותיו בפלילים הינן ישנות יחסית, האחרונה משנת 2007. אף עברו התעבורתי, למרות היותו מכביד אינו כולל הרשעה קודמת בעבירה של נהיגה בפסילה ומכאן טוענת הסנגורית המלומדת כי הנאשם כיבד עד כה תמיד החלטות בימ"ש שפסלו אותו מנהיגה בגזרי הדין שהוטלו עליו, ומכאן שיש בהטלת רכיב עונשי של פסילה בפועל על הנאשם ערך הרתעתי ומניעתי.

הנאשם כיום נשוי ובעל משפחה, אב לתינוק בן 10 מחודשים, ועובד כמחסנאי בחברת "טיב טעם". הסנגורית הטיבה לתאר בפני את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של הנאשם, כולל עברו ותולדות חייו. שמעתי גם את הנאשם בעצמו והתרשמתי כי אכן יש מקום לשקול במסגרת גזירת עונשו של הנאשם, בתוך מתחם הענישה, שיקולי שיקום ולא רק שיקולי גמול, מניעה והרתעה.

הנאשם הופנה לראיון אצל הממונה על עבודות שירות בשב"ס ונמצא מתאים לריצוי עבודות שירות.

בפסיקה ענפה של ביהמ"ש העליון, הדגיש ביהמ"ש את חשיבותו של ההיבט השיקומי. גם במקרים קשים ביותר ובעבירות חמורות, העדיף ביהמ"ש העליון לפסוק בעד שיקומו של הנאשם, חרף מעלליו הקשים.

בע"פ 8092/04 ישראל חביב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2004), ביטל בית המשפט העליון עונש מאסר שמשכו 40 חודשים, עקב שיקומו של הנאשם מסמים. בית המשפט עמד על חשיבות השיקום כשיקול חשוב בענישה.

ברע"פ 5066/09 ירון אוחיון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2010), הורשע הנאשם בבימ"ש קמא בעבירות מרמה, ונשלח למאסר ממושך של 54 חודשים. ביהמ"ש המחוזי, בדעת רוב, הקל במידת מה בעונשו. בקשת הנאשם למתן רשות ערעור התקבלה ע"י בית המשפט העליון. בית המשפט העליון עמד בהרחבה על האינטרס הציבורי בשיקום העבריין ועל חשיבות שיקול זה בגזירת הדין ובסופו של יום הפחית באופן ניכר את עונש המאסר שנגזר על הנאשם.

בעפ"ת (ב"ש) 38367-02-12 אבו חמאד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2012), מצא ביהמ"ש המחוזי כב' הש' טלי חיימוביץ, כי שיקולי שיקום קיימים גם במישור של עבירות התעבורה, ובלשונה:

" בית משפט קמא לא חרג ממתחם העונש ההולם בגזרו את הדין, הגם שלטעמי היה מקום לעשות כן, נוכח הליך השיקום היסודי אותו עבר המערער בשנים האחרונות. הליך השיקום מתבטא הלכה למעשה, לא רק בגמילה מסמים, אלא, וחשוב לענייננו, בהפסקת ביצוע עבירות תעבורה (כאמור, האחרונה בוצעה בשנת 1998). ברי כי המערער גם הפסיק לבצע עבירות פליליות (האחרונה בה הורשע בוצעה בשנת 2003). בשלב הערעור המשיך המערער לקדם את חייו בכיוון חיובי..., אשר על כן, בנסיבות מיוחדות אלה של שיקום מוצלח, מצאתי מקום לחרוג ממתחם העונש ההולם ולא להשית על המערער מאסר בפועל, על מנת שלא לפגום בשיקומו."

הרציונל העומד ביסוד פסיקה זו הוא פשוט. השכל הישר וטובת הציבור בבסיסו. נאשם אשר חוזר ומבצע עבירות קשות, אך מבקש לשנות מדרכיו, לעלות על דרך הישר, ומבטא רצון כן ואמיתי אשר מתבטא לא רק בהבל פיו, אלא נתמך גם בממצאים אובייקטיבים העולים מרישומו הפלילי ומרישום הרשעותיו הקודמות בתעבורה, וכאשר אלו מעידים עליו כי חזר למוטב, נאשם כזה מן הראוי לסטות מהעונש שראוי למדוד לו, ולבכר תחת זאת, ענישה שיהיה בה דגש על היבטים שיקומיים.

אין ספק, אם יצליח המשך שיקומו של הנאשם במקרה כזה, יטיב הדבר עם החברה כולה. לכן, במקרה המתאים, יעדיף ביהמ"ש להקל בעונשו של העבריין כדי לאפשר לו להתמיד בדרך הישר.

כאמור אף המחוקק נדרש בתיקון 113 לחוק העונשין, לחשיבות של ההיבט השיקומי, וציווה בסעיף 40ד לחוק העונשין, כי כאשר ביהמ"ש מוצא, כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם, רשאי ביהמ"ש לחרוג ממתחם העונש ההולם ולקבוע את עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו. עקרון השיקום, כשיקול בר חשיבות בעת גזירת הדין, זכה עם התיקון לחוק, למעמד חוקי, כעקרון בר משקל, המאפשר לבית המשפט, במצוות המחוקק, אף לסטות לקולא מהעונש ההולם במקרים המתאימים.

סיכומו של דבר, עונשו של הנאשם ייגזר כמצוות המחוקק, תוך הקפדה על ההלימה בין העבירה לעונש, ובהתאם לחומרת העבירה ולמידת אשמו של הנאשם.

ועוד בבואי לגזור את עונשו של הנאשם לקחתי בחשבון כי הענישה הנוהגת בשיטתנו הינה לעולם ענישה אינדיווידואלית ולא מכאנית, שיטת המשקללת את נסיבותיו האישיות של כל אדם ואדם.

יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת (בדימוס) דליה דורנר בע"פ 5106/99 אבו- ניג'מה נ' מ"י:

"ענישת עבריינים אינה עניין מכאני. לא ראוי להטיל גזרי-דין לפי תעריפים. בגדר שיקול-הדעת הרחב שמוענק לשופטים בשיטתנו, שבה החוק קובע לרוב עונש מרבי, על השופטים מוטל לקבוע את העונש ההולם לנאשמים האינדיווידואליים העומדים בפניהם".

לעניין חומרת העבירה, כפי שהובא לעיל, הן המחוקק והן ביהמ"ש העליון רואים בחומרה רבה עבירה של נהיגה בזמן פסילה וללא רישיון נהיגה, המבטאים זלזול בחוק ובהחלטות בתי המשפט.

לעניין מידת "אשמו" של הנאשם, נקודת המוצא היא כי הנאשם לא כיבד החלטת ביהמ"ש המטילה עליו עונש של פסילה וכי הנאשם עבר עבירה של נהיגה בפסילה כאשר גזר הדין ניתן לו בנוכחותו. יצוין כי לא נעלם ממני כי בכל הנוגע לעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח בתוקף מדובר בעבירה חוזרת, וזאת גם בשנים האחרונות, וכי אף עונשים כבדים שרצה הנאשם בעבר בגין עבירות אלו, לא היה בהם די כדי להרתיעו.

נוכח המתואר, ולאחר שהאזנתי גם לדבריו של הנאשם אשר הביע בפני חרטה, התרשמתי כי הנאשם הפנים כעת באופן מלא את חומרת העבירות והוא מתחרט עליהן. חרטתו נובעת להערכתי בעיקר משום שהוא מבין כי במעשיו העמיד בסכנה את משפחתו הצעירה. התרשמתי ככל שיש בידי להתרשם, כי אכן חרטתו כנה ונובעת לאו דווקא משום פחדו מהעונשים הכבדים הצפויים לו.

שמעתי את הצדדים וטיעוניהם, שקלתי את האינטרס הציבורי במניעת נהיגתם של נהגים פסולים, וכן את החומרה שיש במסירת פרטים כוזבים לשוטר. נתתי דעתי מאידך לכך שמדובר בעבירה ראשונה מסוגה של נהיגה בפסילה, לעובדה כי הנאשם חזר בו מהפרטים הכוזבים שמסר לשוטר עוד בשלב תשאולו בשטח, וכן לכך שהעבירות הפליליות כפי שהובא לעיל, הינן ישנות יחסית (2005 ו- 2007). התחשבתי לקולא בשיקולי שיקום של הנאשם כפי שמצאתי כעולה מנסיבותיו האישיות.

אני דן לפיכך את הנאשם לעונשים הבאים:

1. 6 חודשי מאסר.

המאסר ירוצה במסגרת עבודות שירות אותן ירצה הנאשם במרכז הרפואי "רעות" ביד אליהו. הנאשם יועסק 5 ימים בשבוע 8.5 שעות עבודה יומיות.

הנאשם יתייצב לתחילת ריצוי עבודות השירות ביום 12.04.16 בשעה 08:00 בפני המפקח האחראי במשרדי הממונה על עבודות שירות בשב"ס, מפקדת מחוז מרכז רמלה.

הנאשם מוזהר כי אי עמידה בתנאי העסקתו תביא להפקעת עבודות השירות ולריצוי יתרת התקופה בדרך של מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.

2. פסילה בפועל של רישיון הנהיגה למשך 18 חודשים.

הפסילה המותנית בת 6 חודשים בתיק תת"ע מס' 2337-01-14 מופעלת בחופף. הפסילה תחל היום ובהתאם לסעיף 42 לפקודת התעבורה מניינה יהיה במצטבר לכל פסילה אחרת. רישיונו של הנאשם הופקד במזכירות ביהמ"ש בתיק הפסילה, (תת"ע 2837-01-14) ולפיכך אני מורה כי אין צורך בביצוע הפקדה נוספת בתיק הנוכחי.

3. 6 חודשי מאסר וזאת על תנאי ל-3 שנים, והתנאי שלא ינהג בזמן פסילה של רישיון הנהיגה.

4. 6 חודשי מאסר וזאת על תנאי ל-3 שנים, והתנאי שלא יעבור עבירה של סירוב למסור שם או מען או מסירת שם או מען כוזבים לשוטר, עבירה בניגוד לסעיף 62(4) לפקודת התעבורה.

5. 6 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים.

6. התחייבות כספית בסך 10,000 ₪ למשך 3 שנים שלא יעבור על אחת מהעבירות בהן הורשע. ההתחייבות תחתם היום. לא יחתום יאסר ל- 10 ימים.

7. קנס בשיעור של 1,000 ₪. הקנס ישולם לא יאוחר 06.06.16.

הודעה לנוכחים הזכות לערער על גזר הדין תוך 45 יום.

ניתן היום, ו' אדר ב' תשע"ו, 16 מרץ 2016, במעמד הנוכחים