המחלוקת שבפני נוגעת לסיווג תאונה בה נפגע התובע באצבעו כנטען בכתב התביעה המתוקן, והאם עולה היא בגדר תאונת דרכים אם לאו.

מבוא

1. בהתאם לכתב תביעה מתוקן מיום 22/5/16, התובע נפגע באצבע ידו השמאלית, ביום 21/3/14. לאחר שהתובע נכנס עם רכבו לתחנת הדלק בטובא זנגריה לצורך תדלוק, כיבה את הרכב והחל לתדלקו. במהלך התדלוק, יצא התובע מן הרכב והחל לנקות את שמשת הרכב. מתדלק בשם הייב נסרי טרק בשגגה את דלת הרכב על אצבעות כף ידו השמאלית של התובע.

1. נטען כי בעל תחנת הדלק חבש את ידו של התובע, והתובע פנה לבית חולים זיו שם התברר כי הינו סובל מקטיעה חלקית של קצה אצבע 4 של כף ידו השמאלית וזו נחבשה (להלן: "התאונה").
2. המתדלק, הייב נסרי, מסר לתובע אישור בכתב יד נושא חתימה, על גביו צוין מספר הטלפון שלו, לפיו: " אני הייב נסרי ת"ז 57041402 בתאריך 21/3/14 מר הייב עיתה קבל מקה (כך במקור) מהדלת של הרכב אני סגרתי בתעות (כך במקור) את הדלת על האצבע שלו יד שמאל" – הוגש וסומן "ת/1" ("להלן: "המתדלק" ו- "אישור המתדלק" בהתאמה).
3. בכתב התביעה המתוקן נתבעו: הנתבעת 1, תחנת הדלק, וכן חברת הביטוח מבטחת הרכב, היא נתבעת 2. נטען כי הנתבעת 1, התרשלה בין במישרין ובין באמצעות הפועלים מטעמה ועל כן חבה בהתאם לפקודת הנזיקין, ולחלופין כי מדובר בתאונה העולה כדי "תאונת דרכים", ועל כן על נתבעת 2 החובה לפצות התובע בהתאם.

ההליך

1. בהתאם להחלטה מיום 25/1/2017 לפיה : "נוכח המחלוקת בדבר סווג הארוע, אם עולה בגדר תאונת דרכים אם לא..." נקבע דיון הוכחות בשאלת החבות.
2. במסגרת דיון ההוכחות, אשר התקיים בפני, העיד התובע ובסופו סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה.
3. בגדרי החלטתי זו תוכרע המחלוקת הנוגעת לשאלת סיווגה של התאונה כ"תאונת דרכים".

טענות הצדדים

1. לטענת התובע בסיכומיו – גרסתו היתה אמינה ותאמה את תצהיר הנסיבות אשר הגיש לתיק. צוין כי תצהיר הנסיבות הועבר אף לנתבעת 2 עובר להגשת התביעה במסגרת מו"מ, אך זו כפרה בחבותה בטענה כי אין מדובר בתאונת דרכים. משכך נטען כי התביעה הוגשה מלכתחילה כנגד נתבעת 1 בלבד. נטען כי לאחר הדיון הראשון בתיק ומשב"כ הנתבעת 1 העלה טענה כי מדובר בתאונת דרכים תוקן כתב התביעה וצורפה נתבעת 2. בנוסף נטען כי הסתבר לתובע רק בפתח דיון ההוכחות כי הנתבעת 2 לא זימנה את המתדלק לעדות, על אף שביקשה לזמנו, שניתן היה לזמנו בנקל, ועל שהובהר על ידו בהודעתו לבית המשפט כי ככל שהמתדלק לא יזומן מטעם הנתבעת 2 – ישקול התובע להגיש בקשה לזמנו לעדות מטעמו. בראי כל אלה לטענת התובע, יש לקבל את גרסתו במלואה.
2. הנתבעת 1 טענה כי יש לסווג התאונה כתאונת דרכים. זאת משעולה מתצהיר הנסיבות כי בוץ היה מרוח על השמשה באופן שהפריע לנסיעה והיה על התובע לנקותו על מנת להמשיך בנסיעה ולצורך מטרה תחבורתית. משכך לשיטתה, ראוי להטיל את האחריות לתאונה ולנזקיה הנטענים על הנתבעת 2.

בנוסף, כפרה הנתבעת 1 בחבותה ובאחריותה לנזקי התובע בטענה כי ככל שארעה רשלנות הרי שמדובר ברשלנותו של העובד בלבד, שאינה משליכה על אחריותה או חבותה של הנתבעת 1 כמעסיקתו.

1. הנתבעת 2 כפרה בחבותה לתאונה ולנזקיה, בין היתר משמדובר בעדות יחידה ללא תמיכה ראייתית נוספת בדבר האירוע. בנוסף טענה כי אין מדובר בתאונת דרכים שכן עצירת הרכב לא נועדה על מנת לנקות את השמשה ולבצע "טיפול דרך", אלא לשם תדלוק הרכב, כאשר רק במהלך התדלוק החליט התובע לנקות את השמשה. משכך נטען כי אין מדובר בטיפול דרך; כי טריקת הדלת אינה קשורה בקשר סיבתי למטרה התחבורתית; וכי נזקי התובע הנטענים אינם קשורים בקשר סיבתי בשימוש שנועד למטרות תחבורה. משכך, לטענתה אין לסווג את התאונה כתאונת דרכים.

דיון והכרעה

נסיבות התאונה

1. בתצהיר הנסיבות שהגיש התובע לתיק, הצהיר התובע לעניין נסיבות התאונה כדלקמן:

"1. בתאריך 21/3/14 נכנסתי עם הרכב שלי מסוג רנו מגאן לתחנת דלק שנמצאת בכניסה של הכפר טובא זנגריה.

2. אני נהגתי ברכב לבד.

3. עובד התחנה ניגש אלי ואני אמרתי לו למלא דלק. אני כיביתי את הרכב והוא התחיל למלא את הדלק.

4.במהלך מילוי הדלק ראיתי שהיה בוץ מרוח על השמשה שיכול להפריע לי בהמשך הנסיעה. יצאתי מהרכב והתחלתי לנקות את השמשה עם מגב שהיה במקום.

5. כאשר ניקיתי את צד הנוסע של השמשה הקדמית הנחתי את היד על הקורה של הרכב. הדלת של הנוסע הייתה פתוחה כי קיבלתי עיתון שהונח על כסא של הנוסע.

6. המתדלק של התחנה טרק את הדלת על היד שהייתה מונחת על הקורה.

....."

1. עדות התובע לעניין נסיבות התאונה לפני הלמה את המוצהר בתצהירו באשר לנסיבות התאונה באופן שגירסתו לא נסתרה, ומצאתיה קוהרנטית ומהימנה, כפי שיפורט להלן. התובע נשאל:

"ש. איך קרתה התאונה?

ת. ירדתי מהאוטו ואמרתי לו תמלא לי דלק. באתי מהדלת השניה ולקחתי את הגומי של הסבון ושמתי את היד על האוטו והתחלתי לגרד. הלך להביא עיתון וסגר את הדלת על היד שלי.

ש.המתדלק גם פתח את הדלת?

ת. אני חושב שכן. הוא אמר לי לך לקופת חולים. את הבשר של האצבע היה על החלון למעלה.

....." (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 17-20).

ובהמשך חקירתו תאר התובע את האירוע כך:

"ת. האצבע שלי נפגעה בתחנת הדלק מי יעשה אני לא יודע. הבן אדם נתן את הת"ז שלו וחתם.

ש. המתדלק?

ת. כן. הוא אמר אני אשם. זרק לי עיתון בפנים וסגר את הדלת. חשב שהיד שלי לא על החלון. לא עשה זה בכוונה.

חקירה חוזרת

ש.שאתה דיברת על הבחור שתדלק ונתן לך את הפרטים – זה המספר שנתן לך?

ת. כן. זה המסמך וזו החתימה שלו. " (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 1-8).

1. בנוסף, אישור המתדלק (ת/1) מאושש כשלעצמו את גרסת התובע באשר לנסיבות התאונה. יוער לעניין זה, כי הנתבעת 2 נמנעה מלזמן את המתדלק לעדות מטעמה על אף שביקשה תחילה לזמנו. על אף שלא נעלמו מעיני טענותיה של ב"כ הנתבעת 2 בדבר אי קבלת פרטי המתדלק מאת הנתבעת 1, סבורני כי עת צוין בגוף אישור המתדלק מספר טלפון אישי של המתדלק – אין לשעות לטענות אלה. הדברים אמורים במיוחד לנוכח הערתו של ב"כ התובע לפיה הנתבעת 2 ביקשה להזמין את המתדלק כעד ומשכך הוא נמנע מלזמנו לעדות בעצמו, וכי "הפרטים של העד צורפו לתצהיר ויש גם מספר טלפון". (פרוטוקול מיום 3/4/17 עמ' 7 שורות 1-3). ב"כ הנתבעת 2 אף הודתה בהגינותה במועד הדיון, כי לא ניסתה להתקשר לעד. (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 5).
2. לזאת יש להוסיף את הצהרת ב"כ הנתבעת 1 לפרוטוקול: "אני לא חולקת על העובדות משפטית – עדיין ישנה מחלוקת אם מדובר בתאונת דרכים כן או לא." (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 16/5/16 ש' 24-27).
3. לנוכח כל האמור לעיל אני קובעת כי התובע הרים את הנטל להוכחת נסיבות התאונה הנטענות על ידו במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי.

האם המדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק")?

1. סעיף 1 לחוק מגדיר "תאונת דרכים" כדקלמן:

"בחוק זה –

"תאונת דרכים"- מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;"

"שימוש ברכב מנועי" מוגדר בסעיף זה כדלקמן:

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;"

1. על מנת לבחון אם התאונה מהווה תאונת דרכים, יש לבחון קיומם של ששת המרכיבים המעוגנים בחוק, כדלקמן:

"מבנה חקיקתי זה מוביל אותנו לחלק את התהליך הפרשני בכל הנוגע לתחולתו העניינית של חוק הפיצויים לשלושה שלבים אלה: בשלב הראשון על השופט לקבוע אם המאורע שלפניו נופל לגדרה של ההגדרה הבסיסית. במסגרת זו עליו לבחון גם אם היה במאורע שלפניו "שימוש" ואם המאורע נגרם על-ידי "רכב". הגדרתם של מונחים אלה מופיעה, מבחינה "טופוגרפית", בהמשכו של סעיף 1, אך מבחינה עניינית הם מהווים חלק מההגדרה הבסיסית עצמה. בחינתם של אלה היא חלק "פנימי" של ההגדרה הבסיסית עצמה. אכן, בגדר השלב הראשון על השופט לבחון את קיומם של ששת המרכיבים הבאים של ההגדרה הבסיסית: (1) מאורע; (2) נזק גוף; (3) עקב; (4) שימוש; (5) ברכב מנועי; (6) למטרות תחבורה. הנטל בשלב זה מוטל על הטוען לקיומה של תאונת דרכים. אם אחד מהמרכיבים הללו אינו מתקיים ¬ואין נפקא מינה מהו המרכיב שאינו מתקיים – משמע שהמקרה אינו נופל בגדר ההגדרה הבסיסית. במצב דברים זה, על השופט לעבור לשלב השני של ההליך הפרשני. עליו לבחון אם המקרה שלפניו נופל לגדר אחת החזקות החלוטות המרבות. בחינה זו היא "חיצונית" להגדרה הבסיסית. הנטל בשלב זה מוטל גם הוא על הטוען לקיומה של חזקה חלוטה מרבה. אם גם התשובה על שאלה זו היא בשלילה, מסתיים תהליך הבדיקה בכל הנוגע לתחולתו של חוק הפיצויים. המסקנה האחת והיחידה הינה, כי המקרה אינו בגדר תחולתו של חוק הפיצויים. אך ייתכן שהבחינה הפרשנית תוביל את השופט למסקנה כי המקרה הוא "תאונת דרכים". למסקנה זו הוא יכול להגיע משום שהמקרה נופל לגדר ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", או משום שהמקרה אינו נופל לגדרה של ההגדרה הבסיסית, שכן אחד ממרכיביה חסר, אך הוא נופל לאחת החזקות החלוטות המרבות. במצב דברים זה יעבור השופט לשלב השלישי של ההליך הפרשני. עליו לבחון, בשלב זה, אם על המקרה שלפניו לא חלה החזקה החלוטה הממעטת. כן עליו לבחון בשלב זה, אם נזק הגוף נגרם מפגיעת איבה. הנטל בשלב שלישי זה מוטל על הטוען לקיומה של החזקה החלוטה הממעטת. אם יש תחולה לחזקה החלוטה הממעטת – משמע אין לראות במקרה "תאונת דרכים" – מסתיימת הבדיקה של המקרה בגדריו של חוק הפיצויים. הוא הדין אם המקרה הוא פגיעת איבה. אף במקרה זה אין עוד תחולה לחוק הפיצויים, שכן האדם שנגרם לו נזק גוף אינו "נפגע", והחבות בגין תאונת דרכים מוטלת על הנוהג כלפי "הנפגע" (סעיף 2(א) לחוק הפיצויים). אם אין תחולה לחזקה חלוטה זו - משמע המקרה ממשיך להיות "תאונת דרכים" – והמקרה אינו פגיעת איבה – על השופט להכריז על תחולתו העניינית של חוק הפיצויים."

(רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח' , פ"ד נ(3) 532 , עמ' 555 (להלן: "פרשת עוזר").

1. בנדון טוענת הנתבעת 1, במובחן מעמדת הנתבעת 2, כי פעולת ניקוי השמשה שביצע התובע בתחנת הדלק נועדה לשם המשך הנסיעה ולצורך מטרה תחבורתית ומשכך היא מהווה "טיפול דרך" כהגדרתו לעיל (ראו: סיכומי הנתבעת 1, עמ' 10 לפרוטוקול מיום 3/4/17, ש' 21-32).
2. לעניין ההבחנה בין פעולות שיש לראותן כ"טיפול דרך" לבין פעולות שאינן עולות כדי טיפול דרך ראו: רע"א 3014/15 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (10.11.2015) פסקה 7:

"לא פעם הובעה בפסיקה הדעה כי ההבחנה בין פעולות הנכנסות בגדר "תיקון דרך" או "טיפול דרך" לבין פעולות שאינן עונות להגדרה זו היא הבחנה "קשה ומלאכותית", וקו הגבול בין "תיקון דרך" ל"תיקון בית" הוא דק מן הדק (ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, מב (2) 844, 859 (1988); רע"א 883/11 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מוחמד, [פורסם בנבו] פסקה 6 (22.5.2011)). מעטה חוסר הבהירות שאפף את הסוגיה, אף שלא נמוג כליל, הופג במעט לאחר שבשורה של פסקי דין הבהיר בית משפט זה מהם התנאים שבהם יש לעמוד על-מנת שאירוע ייחשב "תיקון דרך" (ראו: עניין נביל; רע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ספנייב [פורסם בנבו] (16.6.2010) (להלן: עניין ספנייב); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 157-155 (מהדורה רביעית, 2013) (להלן: אנגלרד)). התנאים הם שהתיקון התרחש בדרך; שמדובר באירוע פתאומי; התיקון לא מצריך איש מקצוע; והטיפול הוא ברכב עצמו או באחד מרכיביו. תנאים אלו נזכרו גם בפסק דינו של בית משפט קמא, אשר בחן את פרטי המקרה דנא בהתאם לקווים המנחים שנקבעו בעניין נביל, וקבע כי התנאים מתקיימים."

ראו עוד: רע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' רבו ספנייב (16/6/10), פסקה 6:

"סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר "תאונת דרכים" כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". המונח "שימוש ברכב מנועי" מוגדר אף הוא בסעיף זה, וכולל, בין השאר "טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו..." [הדגשה הוספה]. בעניין נביל עמדנו על כך ששאלת האבחנה המדויקת בין "טיפול דרך" לבין "טיפול בית" ובין "תיקון דרך" לבין "תיקון בית" טרם הוכרעה בבית משפט זה ושימשה כר פורה לחילוקי דעות בפסיקה ובספרות (שם, בסעיף 9 לפסק הדין). סקרנו את המבחנים האפשריים השונים שהוצעו בפסיקה במרוצת השנים, בהם "המבחן הגיאוגרפי", "מבחן הזמן" ו"מבחן המהות". לאור אי הבהירות שהיתה קיימת, התוונו בפרשת נביל – בפרק הדן בברירת הדין – את התנאים הראויים לבחינה אם אירוע מסוים הוא בגדר "טיפול דרך", אם לאו (שם, בסעיפים 13-14 לפסק הדין).

התנאי הראשון הוא כי מדובר בטיפול שהתרחש בדרך, לאמור: החל מן העלייה אל הרכב בתחילת הנסיעה ועד לירידה ממנו בסיומה. "הכנסת טיפולי הדרך לגדרי 'שימוש ברכב מנועי' – כך הובהר – "נועדה לענות על התחושה כי פעמים, במפתיע, מתרחשות תקלות המחייבות את הנהג לתקן אותן במהלך הנסיעה כדי לאפשר את המשכתה. התיקון לחוק [חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר 8), תשנ"א-1990 – א' ר'] מביע את העמדה כי ראוי שהטיפול והתיקון של תקלות אלו ייתפס כחלק מן המהלך השלם של 'הנסיעה ברכב' במובנה הרחב" (סעיף 13 לפסק הדין).

התנאי השני עליו עמדנו הוא כי הטיפול נדרש עקב אירוע פתאומי. כבר ברע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל (טרם פורסם, 29.10.2007) צוין כי ייתכן שהמונח "טיפול דרך" מתייחס "לתיקוני פתע או לטיפולים בלתי צפויים שנתעורר הצורך בהם במהלך הנסיעה ולשם המשכתה". ואמנם, בעניין נביל הובהר כי "פתאומיות הטיפול מבטאת גם היא את העמדה כי הטיפול הוא חלק מובנה ומשולב בתוך הנסיעה במובנה הרחב. הטיפול מבטא פעולה הכרחית של הנהג, במהלך הדרך, שנועדה לאפשר את המשך הנסיעה" (שם, בסעיף 14).

התנאי השלישי הוא כי אין המדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על ידי איש מקצוע. בתקלות מסוג זה, כך הובהר, אין הכרח שהנהג יטפל, והדבר אף אינו רצוי. על כן, אין לראות בטיפול ממושך ומורכב ברכב חלק מהתרחשויות הדרך או מן הנסיעה במובנה הרחב.

על שלושת התנאים האמורים, יש להוסיף תנאי נוסף ולפיו "טיפול הרכב" חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו. תנאי זה הוצע בע"א (מחוזי חיפה) 242/08 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' שביט (טרם פורסם, 13.11.2008) על ידי שופטי הרוב (כבוד השופטים י' וילנר וע' גרשון), תוך שנקבע כי "תיקון דרך שלא ברכב (כמו הסרת מכשול בדרך), ושלא קשור לרכב דווקא, אף אם נעשה כפעולה חיונית להמשכת הנסיעה, לא יבוא בגדר 'שימוש ברכב מנועי', שאחרת מדוע נזקק המחוקק לציין כי התיקון המוכר חייב להיות ברכב דווקא" (ראו הדיון בעניין נביל בפסקה 12). ואכן, המדובר הוא בתיקון הרכב או טיפול ברכב, כשפעולה זו האחרונה רחבה יותר מאשר תיקון הרכב עצמו, ועשויה לחרוג מעבר לתיקונים מכניים של הרכב ושל חלקיו." (ההדגשות אינן במקור)

1. לשם השלמת התמונה ראו גם: רע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (4/2/09) עמ' 9-11.

ומן הכלל אל הפרט

1. לאחר שבחנתי את מלוא החומר שלפני ושקלתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי אין לסווג את התאונה כ"תאונת דרכים" וכי בנדון לא התקיימו התנאים לשם הכרה בפעולת התובע עת ניקה את שמשת הרכב כ"טיפול דרך". ראשית, סבורני כי פעולת ניקוי שמשת הרכב על ידי התובע נעשתה במהלך תדלוק בתחנת הדלק ומשכך אין לראותה כפעולה אשר נעשתה "בדרך". בנוסף הוכח לפני כי בנסיבות, אין מדובר באירוע "פתאומי" העולה כדי תיקון פתע או טיפול בלתי צפוי שנתעורר בו הצורך במהלך הנסיעה ואשר היה הכרחי לשם המשכה.
2. לעניין תאונות המתרחשות בתחנת דלק יפים דברים שנקבעו ע"י כב' נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט ד"ר אברהם אברהם ב- ע"א (נצ') 12332-10-15 מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (26/1/16) עמ' 5:

"הקושי המרכזי שהנני רואה בממצא שקבעה השופטת קמא נעוץ במקום בו ארעה התאונה, אם בתחנת התדלוק או שמא בשול הדרך, שם עצר המשיב על מנת לכוון את המצלמה. כזכור, בעדותו בבית המשפט סיפר המשיב, כי בעת התדלוק את גילה את התקלה, ועל מנת שלא להפריע לבאי התחנה הוא יצא אותה, ומיד עצר בשול הדרך על מנת לכוון את המצלמה, שאז ארעה התאונה.

לשאלה אם התאונה ארעה בתחנת התדלוק או בשול הדרך נודעת חשיבות למסקנה אם עניין לנו בטיפול דרך אם לאו, שכן אם בתחנת התדלוק ארעה התאונה, נהיר כי אין עניין לנו ב"טיפול דרך" (כפי שאתאר בהמשך).

...."

ובהמשך בעמ' 7 לפסק הדין:

"מלים אחרות, ומקיבוץ שתי ההגדרות, מאורע בו נגרם לאדם נזק גוף עקב "טיפול דרך", ייראה "תאונת דרכים". המשיב ביקש, כאמור, לראות את האירוע בו עסקינן כתיקון או טיפול דרך.

ברע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ספנייב [פורסם בנבו] (16.06.2010) סיכם בית המשפט העליון את המבחנים השונים לזיהויו של "טיפול דרך", והרי הם בבחינת תנאים, בלעדיהם לא ייראה טיפול כ"טיפול דרך" כמשמעו בחוק. כך באו הדברים לידי ביטוי בדבריו של כב' השופט א' ריבלין:

...........

אני נכון להניח, לשם הדיון, כי המשיב נפגע כאשר עלה לגג המשאית על מנת לכוון את מצלמת הנסיעה לאחור.

אם ארעה התאונה בתחנת התדלוק, כי אז לא מתקיים התנאי הראשון מבין הארבעה אותם קבע בית המשפט העליון, משמע הדרישה לפיה התאונה ארעה בדרך, לאחר היציאה לנסיעה. אם ארעה התאונה בתחנת התדלוק, פשיטא שלא ארעה "בדרך", וממילא אין עניין לנו ב"טיפול דרך".

..."

1. באשר לתנאי השני שנקבע בפסיקה לפיו המדובר ב"ארוע פתאומי" הרי שטענה זו הופרכה בעדותו של התובע עצמו. התובע נחקר בחקירתו הנגדית כדלקמן:

"ש. אתה אומר בתצהיר שלך בסעיף 4 כי ראית על השמשה של הרכב בוץ שהפריע לך להמשיך בנסיעה זה נכון?

ת. לא. אני עמדתי בתחנת דלק והיה בוץ.

ש. איפה היה בוץ?

ת. על השמשה. היה גשם.

ש. הבוץ הגיע לשמשה הזו מהגשם בזמן האירוע נכון?

ת. היה בוץ על השמשה ואמרתי אני ממלא דלק ואני מנקה את השמשה.

ש. למה לנקות כדי להמשיך בנסיעה נכון?

ת. כן.

ש. אם לא היית מנקה את הלכלוך לא יכולת להמשיך בנסיעה נכון?

ת. עצרתי, ראיתי את הלכלוך ישר לקחתי את הגומי וניקיתי.

ש. ניקית כדי שתוכל להמשיך לנסוע נכון?

ת. כן." (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 4-16; ההדגשה אינה במקור)

1. עדותו זו של התובע תואמת את הצהרתו בסעיפים 3-4 לתצהירו וממנה עולה בברור כי רק במהלך פעולת מילוי הדלק הבחין לראשונה בבוץ על השמשה, וזאת לאחר שעצר בתחנת הדלק וכיבה את המנוע.
2. באשר למידת דחיפותה ונחיצותה הנטענת של פעולת ניקוי השמשה העיד התובע מפורשות כדלקמן:

"ש. היה משהו חריג בנסיעה שלך?

ת. לא. היה הכל כרגיל. לא הפריע לי שום דבר. ניקיתי את השמשה.

.....

ש. הצלחת לנסוע ולראות את הדרך מר"פ?

ת. כן." (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 13-23)

1. הנה כי כן, לא הוכח לפני כי הצורך בניקוי השמשה הינו צורך פתאומי אשר נוצר לשם המשך הנסיעה. להיפך, מגרסת התובע ועדותו עולה כי הבחין בבוץ שעל שמשת הרכב באופן אגבי, לאחר שעצר בתחנת הדלק, ומבלי שהדבר הפריע לנסיעתו עובר לכניסתו לתחנת הדלק. משכך אני קובעת כי פעולת ניקוי השמשה על ידי התובע בתחנת הדלק, הינה מסוג פעולות הטיפול ברכב הנעשות על דרך השגרה והיא אינה מהווה "טיפול דרך" כהגדרתו לעיל.
2. ראו והשוו: ת"א (חי') 29986-11-11 סעיד נג'ם נ' סאמי עלי (11/7/13) עמ' 2 ופסקי הדין שהובאו בגידרו :

"במסגרת הצמצום הנושב בשנים האחרונות בפסיקת בתי המשפט, ככל שהוא נוגע להגדרתה של "תאונת דרכים" בכלל, והגדרת "השימוש ברכב מנועי" בפרט (תוך החזרה, במידת האפשר, את המושג "תאונת דרכים" למשמעותו הפשוטה והיומיומית בעיני הציבור), נקבע כי אין לראות עצירת רכב בתחנת דלק לצורך תדלוקו כעונה על "שימוש ברכב מנועי": לא כתיקון או טיפול דרך, ולא כחלק מפעולת הנסיעה. ראה, לעניין זה, האמור בפסקי דין (מחוזיים) הבאים:

"תידלוק אינו מהווה "נסיעה" ברכב, הרכב כבר חנה, כך שאין מדובר ב-"חנייה", כמו כן תדלוק אינו "תיקון רכב". אפילו היה התדלוק "טיפול דרך" (פירוש שאיננו נראה לנו)..." – ע"א (מרכז) 4805/4/08 ארז נ' פרץ ניתן ביום 31/3/09.

"השאלה הממוקדת בענייננו היא אם טיפולי רכב הנעשים על דרך שגרה, ולצורך פעולות החזקה שוטפות כגון: תדלוק...הם בגדר "טיפול דרך" הקשור לסיכון תעבורתי, כאשר הסיכון צריך שיהיה אגב נסיעה או לצורך המשכה המיידי. המסקנה המתבקשת היא שאלה אינם נכללים בגדר הגדרת "השימוש ברכב מנועי"....

כניסה שגרתית לתחנת דלק לצורך בדיקת שמנים ומים ו/או לצורך תדלוק כמו גם בדומה לבדיקתם בחצר הבית, אינה בגדר "טיפול דרך" שבהם מתקיים הסיכון שלמניעתו בוצע הטיפול בפועל...כניסת המשיב אל תחנת דלק אינה בגדר "טיפול דרך"..." – ע"א (חיפה) 1499/03 איילון נ' אדר ניתן ע"י כב' הש' וסרקרוג ביום 19/2/04.

עוד ראה בפסיקת בתי משפט השלום את פסקי הדין הבאים: ת.א (ירושלים) 18128/01 לאה ברוס נ' הפניקס ניתן ביום 9/2/03, ת.א. (רחובות) 2603/06 קרן אוזנה נ' הכשרת הישוב ניתן ביום 5/9/10, ת.א (ראשון לציון) 2356/08 ילנה אזימוב נ' ביטוח חקלאי ניתן ביום 30/5/2010."

1. הנה כי כן הוכח בפני כי אין עסקינן בפעולת תיקון דרך הקשורה לסיכון תעבורתי הנדרש או הכרחי לצורך המשכה המיידי של הנסיעה.
2. לעניין זה אף מקובלת עלי עמדתו של חברי כבוד השופט ד"ר גיא שני בפסק דינו החלקי כפי שניתן ב- ת"א (ראשל"צ) 18185-09-15 פלונית נ' שירביט חב' לביטוח בע"מ (15/10/16) :

"יש לציין, כי לא הכול סבורים שאירוע בתחנת דלק הוא לעולם מחוץ ל"דרך", ובאחד מפסקי הדין אף ציין בית משפט השלום כי "... לדידי תחנת דלק אשר ניקרת בדרכו של נהג אינה אלא המקום המתבקש לעצירה ולבדיקת תקלה אפשרית ברכב. כך מצמצם הנהג ככל האפשר את הסיכון לפגיעת גוף מרכב חולף על כביש עירוני או בין- עירוני" (ת"א (של' ת"א) 35929-05-13 קרימקה נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (16.3.2015); עוד ראו והשוו רע"א 4620/04 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נגד איילון חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (31.8.2004)).

אולם, גם אם אניח, לצורך הדיון, כי התנאי הראשון אינו מקים מחסום בלתי-עביר להכרה באירוע שהתרחש בתחנת דלק כ"טיפול דרך", הרי שככלל אין לראות בפעולת התדלוק עצמה "שימוש ברכב מנועי".

......

לא נעלמו מעיני שני פסקי-הדין שאליהם הפנתה התובעת בסיכומיה: ת"א (של' ת"א) 53215-08 טל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (27.7.2011); ת"א (של' ראשל"צ) 19663-09-13 נעים נ' אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ [פורסם בנבו] (13.5.2014). אולם, גם אם מפסקי-הדין האמורים עולה לכאורה גישה שונה לגבי האפשרות שפעולת תדלוק תיחשב שימוש ברכב מנועי, הרי שאני מצרף את דעתי לעמדה הגורסת כי כניסה שגרתית לתחנת דלק לצורך תדלוק אינה באה בגדרי "טיפול דרך", וככלל אינה מקיימת את דרישת האירוע הפתאומי. " (ההדגשות אינן במקור)

1. והדברים יפים ונכונים אף לגבי פעולת ניקוי שגרתי של שמשת הרכב אגב פעולת התדלוק.
2. מעבר לצורך יצוין, כי אף בחינת השאלה האם נגרמה התאונה "עקב" שימוש ברכב מנועי, כמשמעות מונח זה בחוק, היתה מביאה לתוצאה דומה. בראי נסיבות התאונה המתוארות לעיל, לא ניתן לומר, כי טריקת הדלת על ידו של התובע על ידי המתדלק לאחר שפתח הדלת והניח עיתון על המושב, קשורה בקשר סיבתי לשימוש אשר נעשה ברכב למטרות תחבורה ואף לא הוכח קשר סיבתי בין הנזק לשימוש למטרות תחבורה. (ראה ת"א(י-ם) 2275/08 שלום זבריקו נ' מדינת ישראל (21.10.09)).
3. השווה עוד: ת"א (י-ם) 32084-06-12 שמואל גברא נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (1/9/15) עמ' 5.

ת"א (נת') 8541-05-12 ישראל גרינברג נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ (17/2/15).

ת"א (ראשל"צ) 2356-08 ילנה אזימוב נ' ביטוח חקלאי חברה לבטוח בע"מ (30/5/10) עמ' 5.

1. לנוכח האמור סבורני כי אין מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק.

סוף דבר

1. אשר על כן, התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית.

בשלב זה יישא התובע בהוצאותיה של הנתבעת 2 בסך של 2,000 ₪. טענות התובע בסוגיית ההוצאות לא נעלמו מעיני והן תילקחנה בחשבון בסוף ההליך ובראי תוצאותיו.

1. התביעה נגד הנתבעת 1 עומדת בעינה.

אני קובעת דיון בתיק ליום 4/7/17 שעה 10:00.

ניתנה היום, כ"א אייר תשע"ז, 17 מאי 2017, בהעדר הצדדים.