1. לפניי תביעת שיבוב, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחה בעקבות נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 12.11.2014 בין כלי רכב, מ"ר 31-311-11 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מסוג אופנוע, מ"ר 11-012-12 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "האופנוע") (ולהלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה ולעניין היקף הנזק.

3. נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה נשמעו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

4. בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי:

אני מעדיף את גרסתו של נהג רכב התובעת, שהייתה קוהרנטית, סדורה ומהימנה עליי, על פני גרסתו של נהג האופנוע, שהייתה בלתי קוהרנטית, לא מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר, מעלה תהיות וסימני שאלה רבים ולא הקרינה אמינות.

אני סבור כי נהג האופנוע ניסה לעקוף את רכב התובעת מימין, בניגוד לדין, תוך שהוא לוקח סיכון במעבר הצר שנותר בין דופן הימינית של רכב התובעת לבין המשאית שעמדה במקום, ובכך הוא הפתיע את נהג רכב התובעת וגרם ברשלנותו לקרות התאונה.

לא מצאתי כי היה באפשרותו של נהג רכב התובעת, בנסיבות העניין, לנקוט בכל פעולה למניעת התאונה.

מכאן, שהאחריות לקרות התאונה חלה במלואה על נהג האופנוע.

באשר למחלוקת בעניין היקף הנזק הנטען, הרי שמאחר שהנזק הנטען נתמך בחוות דעת שמאי ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק, ואף לא ביקש לחקור את שמאי התובעת על חוות דעתו, הרי שסכום התביעה בדין יסודו.

לפיכך, התביעה מתקבלת במלואה.

6. אשר על כן, הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סכום התביעה, בסך של 4,583 ₪, בתוספת אגרת בית המשפט ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד תשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪.

6.3. שכר העד כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. הנתבעת 2 תישא בשכר העד מטעמה כפי שנפסק בדיון.

8. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ז, 11 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.