25 יוני 2016

1. בהתאם להסכמת הצדדים פסיקתנו בתיק זה נעשית בהתאם לסמכות שניתנה לנו מכח סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נסח משולב], תשמ"ד-1984 וכוללת הנמקה קצרה.

2. הצדדים הסמיכו אותנו לפסוק בשני אלה: חוות הדעת של רואי החשבון מטעם שני הצדדים בעניין זכויותיה הסוציאליות של התובעת ונסיבות סיום עבודתה של התובעת. הסכום המקסימלי שניתנה לנו הסכמה לפסוק בהיבט של נסיבות סיום עבודתה הוא 45,000 ש"ח.

3. חוות הדעת של מר דן אברהמי, אשר הוגשה מטעמה של התובעת, מציגה היבטים משפטיים של זכויות התובעת, שאינם בתחום מומחיותו של מר אברהמי. באשר לזכויות הסוציאליות הנטענות, ערך מר אברהמי חישוב של גמול השעות הנוספות המגיע לתובעת, כך על פי חוות דעתו, אלא שלא טרח ופירט על אילו נתונים ביסס את חישוביו: האם עמדו לפניו דו"חות הנוכחות של התובעת, ככל שהיו כאלה בנמצא, מדוע בחודש שבו עבדה פחות מ 186 שעות, סבר כי היא זכאית לגמול שעות נוספות (ר' חודשים יולי-ספטמבר 2013 וכדו') והאם גמול השעות הנוספות חושב החל מהשעה ה - 8, כטענת הנתבעת אם לאו, או אולי על בסיס שבועי.

4. באשר ליתר הזכויות הסוציאליות המגיעות, לכאורה, לתובעת, ציין מר אברהמי בחוות דעתו סכומים סתמיים, שלא לוו בחישוב כלשהוא או הסבר. כך, למשל, לא ברור על בסיס מה מציין מר אברהמי כי התובעת זכאית לגמל (הפרש) בסך של 3,112 ש"ח, כיצד חושב סכום זה והאם מדובר בחלק המעביד בהפקדות לקופת הגמל או בדבר מה אחר.

5. בנסיבות אלה, איננו מקבלים את חישוביו של מר אברהמי וקובעים, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח, כי היא זכאית לאילו מהזכויות הסוציאליות הנזכרות בחוות הדעת (חופשה, דמי חגים, שעות נוספות, פיצויים (הפרש), גמל (הפרש)). שאלת ההודעה המוקדמת, אליה התייחס מר אברהמי, נגזרת מן הקביעה האם התובעת פוטרה או התפטרה ובכך נדון להלן.

6. נקדים את המאוחר ונציין, כי התובעת התפטרה מן העבודה. קביעתנו נסמכת על מספר אדנים שיפורטו להלן:

ראשית – הנתבעת המציאה לתובעת ביום 18.11.2014 מכתב המעלה על הכתב דבר התפטרותה מן העבודה. התובעת לא הכחישה דבר קבלתו של המכתב ולא טרחה לסתור את שנאמר בו בסמוך לאחר חתימתו. ולא בכדי.

שנית – גרסת הנתבעת כי התובעת התפטרה מתיישבת אף עם טענת התובעת בתצהירה, כי לאחר סיום עבודתה ("פיטוריה", ככינוים על ידי התובעת) ביקשה ממנה הנתבעת לחזור לעבודה. משמע: הנתבעת לא הייתה מעוניינת בעזיבתה של התובעת את עבודתה ועל כן לא הייתה סיבה כי תפטר את התובעת. אלא מאי? שהתובעת, אשר הרגישה כי הוטרחה לשווא מבית שאן כדי שיומצא לה הזימון לשימוע ולאחר מכן, לגרסתה, הודיעו לה שתלך הביתה, נהגו בה באדישות ואי אכפתיות והביאו מחליפה תחתיה (ר' סעיפים 35-33 לתצהיר התובעת), גרמו לתובעת להחליט כי אינה מוכנה לשוב לעבודה.

7. הדברים שנכתבו לעיל מובילים אותנו לשאלה האם התובעת זכאית לפיצוי בגין נסיבות סיום עבודתה ועל כך אנו משיבים בחיוב. נסביר. האירוע שעמד בבסיס זימונה של התובעת לשימוע היה אי פריקת וסידור הסחורה בערב החג בחנות הנתבעת אותה מנהלת התובעת. בעקבות אירוע זה התנהלה שיחה בין הנתבעת 2 לתובעת בה אמרה התובעת לנתבעת דברים שלא צריכים היו להיאמר, ואין זה המקום לחזור עליהם.

8. התובעת זומנה בעקבות כך ל"שימוע לפני פיטורים" ולא לשיחת "ניעור" כפי שטענה הנתבעת בפנינו בסיכומיה. הנתבעת "חילקה" באופן מלאכותי את ארועי אותו היום ל - 2 סעיפים במכתב הזימון לשימוע והוסיפה וטענה כי התובעת חרגה משעות העבודה המותרות למרות שהוסבר לה שחל איסור מוחלט. אלא, שלא נטען ולא הוכח בראיות, מתי חרגה התובעת מן המכסה המותרת לעבודה בשעות נוספות, האם היה זה ארוע חריג ואם כן מתי התרחש, או ארוע שחזר על עצמו, האם ה"הסבר" הנטען ניתן בעל פה או בכתב, על ידי מי ומתי.

9. מקריאת התצהירים עולה, כי הנתבעת פיקחה באופן הדוק על התנהלות סניפיה, כפי שמצופה ממעסיק בסדר גודל כזה. התרשמותנו מתחזקת לאור המסרון שצורף על ידי התובעת לתצהירה (נספח "ג") ממנו עולה כי בשעה 23:52 בלילה פונה הנתבעת 2 לתובעת ופוצחת בשיחה. אין זאת אלא שידעה, כי התובעת ערה ואף עובדת, שאם לא כן וודאי לא היתה פונה אליה בשעה כזו. זאת ועוד. הנתבעת 2 שואלת את התובעת במסגרת תכתובת זו האם עבדה כפולה, דהיינו: משמרת כפולה, והתובעת עונה "כן" ועל כך משיבה לה הנתבעת 2 "וואו".

10. בין אם משמרת אורכת 6 שעות ומשמרת כפולה 12 שעות, כטענת הנתבעת, ובין אם אורכה של משמרת הוא 8 שעות כטענת התובעת ומשמרת כפולה אוחזת 16 שעות, אין ספק בליבנו כי הנתבעת 2 ידעה כי התובעת עובדת מעת לעת 12 שעות (ואולי אף יותר). המסרון הבא באותו לילה הוא בענייני עבודה. כלומר: הנתבעת 2 אינה מסתפקת רק בלדרוש בשלומה של התובעת ומודיעה היכן תמצא מחר ומתי תגיע הסחורה לחנות.

11. הפגיעה שחשה התובעת למקרא הזימון לשימוע שנופח מעבר לכל פרופורציה בגינו של אירוע חד פעמי (לא נטען כי קדמו לאירוע הזה אירועים אחרים דומים), ברורה לנו. אנו סבורים שנפל, אם כן, פגם בשימוע.

12. ודוק. לא מדובר בפגם מהותי היורד לשורשו של ההליך והוא אף אינו מן החמורים שבפגמים, ובל נשכח כי קבענו שהתובעת היא שהתפטרה מן העבודה.

13. התובעת קיבלה את הזימון לשימוע ביום 21.10.2014 (ר ' סעיף 21 לתצהיר התובעת) והשימוע התקיים ביום 10.11.2016. כלומר: חלפו כשלושה שבועות ממועד קבלת הזימון לשימוע ועד לקיומו; התובעת הייתה מלווה באדם בוגר, קרוב משפחה שנכח בשימוע; פרוטוקול השימוע נמסר לה ולא הוסתר ממנה. על פניו עולה, כי התובעת אמרה את דבריה במהלך השימוע ועלתה הטענה, בתצהירה של הנתבעת 2, כי היא אף כתבה אותם במו ידיה בפרוטוקול השימוע.

14 תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבעת הייתה שנתיים וחודשיים לערך ומשכורתה הקובעת בהתאם לטופס 161 שהוצא לה עמדה על 5,700 ש"ח.

15. לאור כל האמור לעיל אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגובה 3,000 ש"ח בגין פגמים בשימוע, 38 ש"ח בגין הפרשי שכר 11/2013 בהתאם לאמור בתצהירו של מר עזר ו- 351 ש"ח בגין יתרת שעות נוספות, כנזכר בתצהירו של מר עזר.

16. הצדדים טענו בפנינו אף בסוגית ההוצאות ושכר הטרחה. אנו סבורים, כי בנסיבות הענין, משהוגשה תביעה על סך של כ 171,000 ₪ ונפסקו לזכות התובעת 3,389 ₪, שהם כ- 2% מסכום התביעה, התובעת וודאי אינה זכאית כי תפסקנה לזכותה הוצאות ושכר טרחה. מאחר והצדדים השכילו לסיים את התיק בפשרה, כאמור לעיל, החלטנו לא לחייב את התובעת לשאת בהוצאות הנתבעת.

17. התביעה נגד הנתבעת 2 – נדחית.

ניתן היום, י"ט סיוון תשע"ו, (25 יוני 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.