1. לפניי תביעה כספית, בסדר דין מהיר, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 03.05.2015, בין כלי רכב, מ"ר 53-120-30 שבעת התאונה היה בבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 22-220-75 שבעת התאונה היה בבעלות הנתבעת (להלן: "רכב הנתבעת") (ולהלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה ולעניין היקף הנזק.

3. נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה נשמעו ראיות הצדדים, והעידו נהגי הרכבים המעורבים בתאונה.

4. בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שהנתבעת תישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 65% ואילו נהג רכב התובעת יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 35%.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי:

מוקד הנזק ברכב התובעת הוא בדופן הימינית האחורית, החל מהצד הימיני של הפגוש האחורי וכלה באמצע הדלת הימינית האחורית. לעומת זאת, מוקד הנזק ברכב הנתבעת הוא בצד השמאלי הקדמי של הפגוש הקדמי. מוקדי נזק אלו מצביעים על כך שבעת המפגש בין רכב התובעת לרכב הנתבעת, הראשון הקדים את השני בדרך לקראת הכניסה למעגל התנועה. הווה אומר, כי רכב הנתבעת היה מאחורי רכב התובעת בעת המגע ביניהם.

בתיק לא הובאו ראיות אחרות המעידות אחרת. כמו כן, לא הובאו ראיות לעניין התמזגות הנתיבים בדרך לכניסה למעגל התנועה, שעשויות היו ללמד איזה מהנתיבים מתמזג עם רעהו, והאם נכונה טענת הנתבעת כי זכות הקדימה, בכניסה למעגל התנועה, הייתה נתונה לה.

מכאן, שמוקדי הנזק תומכים בגרסתו של נהג רכב התובעת יותר מאשר גרסתה של הנתבעת.

מכאן, שעיקר האחריות לקרות התאונה הוא על הנתבעת. עם זאת, איני פוטר את נהג רכב התובעת מכלל אחריות לקרות התאונה.

סבורני, כי נהג רכב התובעת לא נתן די חשיבות לרכב הנתבעת הנוסע לצדו, לפחות בשלב מסוים לאורך הכביש המוביל למעגל התנועה. איני מקבל את טענת נהג רכב התובעת כי לא שם לב לרכב הנתבעת. רכב הנתבעת היה שם ולא צץ יש מאין.

מכאן, אחריותו החלקית של נהג רכב התובעת לקרות התאונה.

באשר למחלוקת בעניין היקף הנזק הנטען, הרי שמאחר שהנזק נתמך בחוות דעת שמאי ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק, ואף לא ביקש לחקור את שמאי התובעת על חוות דעתו, די בכך כדי לקבוע כי סכום התביעה בדין יסודו.

לפיכך, התביעה מתקבלת חלקית, כפי האמור בפתח סעיף 5 לעיל.

6. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סך של 2,698 ₪, שהינו 65% מסכום התביעה, בתוספת אגרת בית המשפט ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪.

6.3. שכר העד כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ט כסלו תשע"ז, 29 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.