ע"א 62737-10-15

<#1#>

ערעור מיום 29.10.15 על פסק דין מיום 12.8.15 של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (כבוד השופט הבכיר מיכאל תמיר) ב-ת"א 41446-02-11

ישיבת יום: 27.6.2016

<#2#>

נוכחים:

המערער: בעצמו

ב"כ המשיבים: עו"ד אלי רוזנברג

פרוטוקול

שרם:

חוזר על האמור בערעור ומוסיף, אתחיל בתביעה נגד מנהל עיזבון היא בסמכותו של בית משפט לענייני משפחה, סמכות ייחודית עניינית. בית המשפט המקצועי נתון בענייני ירושה ועיזבון, הוא בית משפט לירושה. יש פסיקה בעליון פסיקה ברורה, אומר מדוע הטענה הזו לא נטענה בבית משפט קמא וגם לא טענתי זאת בערעור, אני טוען זאת כטענת רקע – אחת הדרכים לתקוף סמכות חוסר ענייני, היא לתקוף. אני מביא זאת כטענת רקע. מציג שני פס"ד האחד של העליון והמחוזי, הקובעים בפירוש שתביעות נגד עיזבון בבי משפט לענייני משפחה. אזרחי מחוזי ת"א, 35945-04-14, רע"א 5267/14. בעניין אנו, התביעה הוגשה במקור לבית משפט לענייני משפחה בת"א, ובית משפט זה קבע כי אין לו סמכות לדון בעניין זה, באופן תמוה, ואז זה עבר לבית משפט שלום, ולכן משכך, לא ניתן להעביר יותר את התיק לפי חוק בתי המשפט. התוצאה היא שהיום אנו עומדים שנין פס"ד על ידי שופט שלא היה מ וכשר לעסוק בענייני צוואות או בענייני ירושות. לא ייצגתי עצמי באותה ערכאה.

הבסיס השגוי של פסה"ד, הוא מסתמך על פס"ד בעניין "טלמצ'ו" עמ' 14 פסקה 30 לפסק הדין, כותב השופט, שבית משפט יכול לפעול מעבר ... מקום שיש לקונה... או חסר..." אותו פס"ד שחברי הפנה את בית המשפט, ובית המשפט אומר יש בצווה לקונה, ואני מוצא לעצמי את הכוח והסמכות לחרוג, ולהחריג את לשון הצוואה, ועל סמך זה אני בונה דברים נוספים. פסק דין זה לא דומה לענייננו, פס"ד טלמצ'ו. בצואה הזו אין שום לקונה.

הפירוש הלקוי שנתן בית מפשט השלום, הוא לא הצביע על לקונה. הוא טענה בכך שער השערות שאין להם שום בסיס בחומר הראיות למשל" כי המנוחה אילו ידעה שהמכירה תתארך הייתה רוצה שהדירה תושכר. לא הגיוני. המנוחה צוותה שהדירה תימכר כאשר הזוכים יגיעו לגיל 18 ותמורתם תחולק באופן שווה ביניהם. כאשר עד למכירתה של הדירה היא תשמש למגוריהם של אותם זוכים כאשר יגיעו לישראל, בעת ביקוריהם.

ערכתי את הצוואה, מסרתי עדות מפורטת, ועל אומד דעתה הסובייקטיבית של המצווה כפי שבא לידי ביטוי כפי שהבאתי. המנוחה נפטרה בדצמבר 2004. אני מוניתי כמנהל עיזבון בחודש יוני או יולי 2006 ממועד פטירתה של המנוחה ו עד למינויי, יכלו הזוכים לעשות בדירה מה שהם רצו, לי לא היה שום מעמד בדירה זו. הוגשה בקשה למינוי מנהל עיזבון מיד לאחר הפטירה. אני הגשתי את הבקשה. ואז הרשם לענייני ירושה, אמרו אין פה מה לנהל, אין צורך במנהל עיזבון, היורשים יכולים לפעול בעצמם, ולכן בחודש מאי 2005 חודשים ספורים לאחר פטירתה שלה מנוחה ניתן צו קיום צוואה של המנוחה. כלומר הזוכים הוכרזו כיורשים, יש להם אימה אפוטרופסית טבעית שלהם, יכולה הייתה לפעול בדירה מה שהיא רוצה. היה להם ייצוג והדירה הייתה פנויה להם הם לא השכירו אותה, ולא פעלו. בפברואר 2006 המשיב היה בגיל 18 , 5 ח' לפני המינוי שלי, וגם הוא לא עשה שום דבר – היום באים אלי בטענות.

לעניין הלקונה, בפס"ד טלמצ'ו נאמר שהוא לא נועד לשנות את כללי הפרשנות, נאמר " אל לו לפרשן ..." כלומר אין לייחס למצווה כוונות או דברים של מעבר לצוואה ברורה ומפורשת.

הסכומים שצוויתי לשלם, שנקבעו בבית משפט השלום שולמו על ידי במלואם.

בת.א. 5631/12 שניתן עלי די כב' השופט הרכב בית משפט עליון בהסכמת השופטים דנציגר, אשר הסתייגו מפס"ד טלמצ'ו אף בעניין .

העובדות שבפנינו שבית המשפט הוכח באופן ברור מה הייתה כוונתה של הצוואה, מדובר בצוואה ברורה, שלימה, ואין בה שום סתירות.

אומר מדוע לא קיימתי ישיבה עם האם, ואמרתי שאפשר להמשיך, כי הצוואה הייתה בידיהם והם ידעו טוב מאוד, לא יכול להיות שהם יושבים בארה"ב ויאשימו אחרים במחדליהם.

פסק הדין אומר, קורא: סעיף 31 "אין ח ולק שהיא רצתה..." מה זאת אומרת, אשפר היה למכור את הדירה, כותב השופט שאי אפשר למכור את הדירה, מאין לשופט שאי אפשר למכור את הדירה זו דירת מגורים בישראל, וניתן בהחלט היה למכור אותה, זה שהיא לא נמכרה לא צריך להפיל עליה את העניין הזה, והוא חייב אותי מכמה סיבות הוא טוען שיש להרחיב ולפרש את הצוואה כך שהמנוחה קבעה שהיה צריך להשכיר את הדירה, אילו ידעה שהדברים התמשכו. המינוי שלי פג ביולי 2008, מאז ועד היום הדירה נמצאת אצל הזוכים ולא מכרו אותה, היו פרקי זמן שלא הייתה מושכרת, והיו עורכי דין, אז למה מחירים אותי. כתוב שהחובות ישולמו מכספי העיזבון, מדוע אותי צריכים לחייב בכספי העיזבון.

הכספים מושקעים בבנקים.

השופט חייב אותי. סעיף 100 של חוק הירושה אומר שחובות העיזבון ישולמו מכספי העיזבון.

הקביעה שהדירה תימכר בהגיעם לגיל 18 תמורתם תחולק נעשתה בהתחשב בכך שהתושבים הם תושבי חו"ל וכך נעשה, כשהגיעו לארץ הם גרו בדירה, אז הטענה שהייתי צריך להשכיר את הדירה היא טענה לא מבוססת. בית המשפט דחה את הטענות האלה נגדי. אלה הם טענות שאין להם שום בסיס ושחר. איך הם ירכיבו את התביעה אם לא ירכיבו דברים חסרי שחר. בית המשפט כותב שכתבה מכתב בדצמבר 2004 שאמרה שאתה לא עושה שום דבר, ושהיא רוצה לקחת עו"ד אחר. היא לוותה כל העת בעורכי דין. ביקשתי שכ"ט על פי חישוב, הסכום הגיע לכ-63 אלף ₪. 15 אלף דולר.

• הפסקה בדיון -

ב"כ בעלי הדין:

במהלך השבוע תוגש הודעה מטעם ב"כ המשיבים, באשר להצעת בית המשפט לתשלום 10,000 דולר ארה"ב לסיום מלא וסופי של כל ההליכים. כמו גם נבקש לקבוע המשך הדיון ליום 18.7.2016 שעה 15:00 (במידת הצורך).

<#3#>

החלטה

אני דוחה את המשך שמיעת הערעור (במידת הצורך) ליום 18 ביולי 2016 שעה 1500.

<#4#>

ניתנה והודעה בפומבי היום כ"א סיוון תשע"ו, 27/06/2016 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי ליאת שגב