בפני ערעור על החלטת כב' רשם ההוצל"פ, אסף אבני, אשר דחה את בקשת המערער לסגור את תיק ההוצל"פ הן משום שלטענתו החוב נשוא התיק נפרע, והן משום שנעשו בתיק הגדלות קרן החוב בגין תשלומי דמי שכירות למועדים המאוחרים לפסק הדין שהוגש לביצוע בתיק ההוצל"פ, שהוא למעשה פסק דין שאישר פסק בוררות. המבקש טוען כי ניתן היה בתיק זה לגבות רק את תשלומי השכירות עד מועד מתן פסק הבוררות וסכום זה שולם על ידו זה מכבר. לא ניתן, לטענתו, לבצע הגדלות קרן החוב בגין תשלומי שכירות מאוחרים לפסק הבוררות. לטענת המבקש, המחלוקת לענין המשך תשלום דמי השכירות, למועדים המאוחרים לפסק הבוררות, היו אמורים להיות נדונים בבוררות נפרדת. לטענתו, אף המשיבה סברה כך שכן, היא נקטה במספר הליכים שמהם ניתן ללמוד שאף היא סברה שטענותיה לתשלום דמי שכירות למועדים שלאחר פסק הבוררות, צריכות להיות נדונות בבוררות נפרדת. המערער טען עוד כי הגדלות החוב בגין תשלום דמי השכירות למועדים שלאחר פסק הבוררות נעשו שלא כדין מבלי שצורף תצהיר לבקשות אילו, מבלי שנשלחה למערער אזהרה לגבי כל הגדלה ומבלי שננקטו הליכים שהיה צורך לנקוט בהם לפני ביצוע הגדלות החוב. המערער טוען שניתן ללמוד על הצורך בהגשת תביעה נפרדת לגבי דמי שכירות מאוחרים לפסק הבוררות גם מהחלטות שניתנו בהליכים שונים שננקטו הן על ידי המשיבה והן על ידו, על ידי כבוד השופטים אלכסנדר רון, מוסיה ארד, בן ציון גרינברג, משה ברעם ויורם דנציגר אשר הביעו כולם את דעתם שהליך הבוררות אמור להימשך ובו ישמעו טענות הצדדים.

המערער טוען עוד כי תיק ההוצל"פ לא היה אמור להיפתח נגדו שכן בהסכם השכירות, שהיה הבסיס לפסק הבוררות המאושר שהוגש לביצוע בתיק זה, נכתב בפירוש שהשוכר הוא המערער או חב' בהקמה ואכן הוקמה חברה בשם ביכורי הארץ בע"מ שהיא זו שלמעשה היתה שוכרת הנכס נשוא הבוררות. עוד טען המערער כי במועדים שונים שלגביהם התבקשה הגדלת קרן החוב בשל אי תשלום דמי שכירות הנכס היה מושכר לגורמים שלישיים ששילמו את דמי השכירות ולפיכך לא ניתן היה לגבות אותם ממנו. המערער טוען עוד כי גם אילו היתה רשאית המשיבה לבצע הגדלת חוב בגין דמי שכירות לאחר פסק הבוררות (והיא כאמור לא רשאית לעשות זאת) הרי שבפועל נעשו הגדלות כפל למספר חודשים.

המשיבה טוענת כי פסק הבוררות שאושר על ידי ביהמ"ש והוגש לביצוע בתיק קובע מפורשות כי על המערער לשלם דמי שכירות עד המועד בו יפנה את הנכס. המערער הגיש בעבר כבר בקשה בטענת פרעתי שנחתה על ידי כב' הרשם (כתוארו אז) מרדכי בורשטיין. ערעור על החלטה זו נדחה על ידי כב' השופטת שניידר. על החלטתה של כב' השופטת שניידר הוגשה בר"ע שנדונה בפני כב' השופט פרקש. כב' השופט פרקש דחה את הבר"ע וקבע כי על המערער לפנות את הנכס עד יום 26.7.11, וזאת לאחר שהמערער הציג בפניו רשימת אירועים שכבר הוזמנו ושהאחרון בהם הוא ביום 25.7.11. המשיבה טוענת איפוא שצירוף פסק הבוררות המאושר הקובע חובת תשלום עד הפינוי בפועל עם החלטת כב' השופט פרקש שהפינוי יהיה ביום 26.7.11 מתירים ומאפשרים לו לגבות את דמי השכירות עד מועד הפינוי ללא צורך בהליך משפטי נוסף או בבוררות נוספת. והיא רשאית היתה לבצע הגדלת החוב בהוצל"פ בגין דמי השכירות העתידיים, כפי שנעשה. המשיבה טוענת כי הן בפסק הבוררות והן בפסק הדין המאשר אותו הצדדים הם המערער והמשיבה לפיכך אין לרשם ההוצל"פ סמכות לקבוע שהחייב בתיק הוא אחר, כולל לא חב' ביכורי הארץ בע"מ. מה עוד שלטענתה בהסכם השכירות נכתב שהשוכר הוא המערער או חב' בהקמה ואילו חב' ביכורי הארץ כבר היתה קיימת בעת חתימת ההסכם, לכן ברור שאין הכוונה אליה. בנוסף לאמור המערער עצמו, בהליכים שונים שנקט, טען שהוא שוכר הנכס ולא כל חברה או אישיות משפטית אחרת. אין מקום גם ליתר טענות המערער שנדחו בצדק על ידי כב' הרשם הן משום שלא היה צורך במשלוח אזהרה לגבי כל הגדלה והן משום שלמעשה נשלחו בתיק 4 אזהרות שהאחרונה בהם כוללת את הגדלות הקרן ונשלחה לאחר ביצוע ההגדלות.

לבקשת המערער קוים גם דיון בעל פה בו חזרו הצדדים למעשה על טענותיהם.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת כב' רשם ההוצל"פ, ואולם אין בהחלטה זו כדי למנוע מהמערער להעלות את טענתו בענין הגדלות כפל פעם נוספת בפני רשם ההוצל"פ.

ואלה נימוקיי:

1. צדק כב' הרשם כאשר קבע כי הצדדים להליך שבפניו הם המערער והמשיבה ולא חב' ביכורי הארץ בע"מ. רשם ההוצל"פ חייב לבצע את פסק הדין בדיוק כפי שניתן. עיון הן בפסק הבוררות והן בפסה"ד המאשר את פסק הבוררות ואשר הוגש לביצוע, מלמד כי הצדדים לו הם המערער והמשיבה. משכך, אין לרשם ההוצל"פ סמכות לקבוע כי החייב בתיק יהיה כל גוף אחר מלבד המערער.

2. פסק הבוררות קובע במפורש כי על המערער לשלם את דמי השכירות עד הפינוי בפועל. אלמלא היה פסק דין מאוחר יותר של כב' השופט פרקש בו נקבע מועד הפינוי, יתכן שהיה מקום לטענת המערער לפיה באין הכרעה משפטית על מועד הפינוי לא ניתן לגבות את דמי השכירות למועדים שלאחר פסק הבוררות. ואולם, משנקבע במפורש על ידי כב' השופט פרקש כי מועד הפינוי יהיה ביום 26.7.11 ומשנקבע כך רק בעקבות כך שהמבקש עצמו הראה לבית המשפט כי יש לו אירועים מוזמנים עד יום 25.7.11, ברור שעליו לשלם את דמי השכירות עד מועד הפינוי. המשיבה לא היתה צריכה לקבל פסק דין נוסף, בבוררות או בבית משפט, לגבי תאריכים מאוחרים לפסק הבוררות שכן פסק הבוררות עצמו קבע חיובים אילו והוא אושר על ידי בית המשפט בהסכמה, וכאמור המועד בו יסתיימו החיובים (היינו, הסתיימה השכירות) נקבע אף הוא על ידי בית המשפט בהסתמך על טענות המערער על אירועים שהוזמנו כבר. לפיכך ניתן היה לבצע הגדלות קרן בגין דמי שכירות אף ללא קבלת פסק דין נוסף בענין זה.

3. פסק הדין שהוגש לביצוע אמנם נוקב בסכום כסף שהצטבר עד מועד הגשתו ואולם הוא כולל גם את ההחלטה לפיה יש להמשיך ולשלם את דמי השכירות עד הפינוי. לפיכך לטעמי לא היה צורך למסור אזהרה לגבי כל הגדלה בנפרד. ואולם גם אם היה צורך הרי כב' הרשם קבע כממצא עובדתי, שכידוע ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בו, כי האזהרה האחרונה נמסרה למערער ביום 19.6.11, לאחר ביצוע הגדלות הקרן של חודש מאי 2011.

4. כיוון שפסק הבוררות המאושר קבע כי יש לשלם דמי שכירות עד הפינוי בפועל לא היה צורך בהגשת תצהיר לגבי בקשות הגדלת הקרן ואף לא היה צריך לנקוט בהליך של הגשת תביעה לסכום קצוב. ההגדלה כבר כלולה בפסק הבוררות המאושר ומשכך אין צורך בנקיטת הליך נוסף כלשהו כדי לבצע את הגדלת החוב.

5. המערער לא הצליח להוכיח בפני כב' הרשם ואף לא בפני כי הוא שילם סכומים העולים על גובה החוב בתיק (כולל הגדלות החוב בגין דמי שכירות עתידיים).

6. המערער לא הצליח להוכיח שגורמים אחרים שילמו דמי שכירות עבור תקופות שלגביהם הוא מבקש לשלם ומכל מקום חיובו של המבקש לשלם דמי שכירות עד הפינוי נקבעו במפורש על ידי כב' השופט פרקש לפיכך אין מקום לטענת המערער בענין זה.

7. טענת המבקש בגין הגדלות שבוצעו בכפל נדחתה על ידי כב' הרשם רק משום שלא הועלתה בבקשה בטענת פרעתי שהגיש. משכך, וכיוון שבקשה בטענת פרעתי (או כל טענה אחרת הפוטרת את החוב מתשלום החוב בתיק ההוצל"פ) ניתן להעלות בכל עת, אין בהחלטת כב' הרשם או בהחלטה זו כדי לשלול מהמערער להעלות את הטענה, וכמובן להוכיח אותה, ואם יצליח לעשות כך כמובן שיהיה צורך להפחית את ההגדלה הכפולה, ככל שנעשתה כזו.

התוצאה היא איפוא שאין מקום להתערבות בהחלטת כב' הרשם הנובעת בבירור מפסק הבוררות המאושר בשילוב החלטת כב' השופט פרקש ולפיכך הערעור נדחה.

אני מחייב את המערער בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

הסכום שהופקד כערובה יועבר לב"כ המשיבה ולגבי יתרת הסכום תבוצע הגדלת קרן בתיק ההוצל"פ.

המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום, כ"ו אדר א' תשע"ו, 06 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.

קלדנית: כרמלה עובדיה