הרקע לערר ולבקשה לסילוק על הסף:

בפנינו ערר שהוגש לפי סעיף 35 לחוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות, התשי"ח – 1957 (להלן: "חוק הניקוז") ובמסגרתו מבקש העורר להכריע בדבר גובה פיצויי הפקעה להם הוא טוען כי הינו זכאי בגין הפקעת זכויותיו במקרקעין כמפורט בערר מכוח תכנית ניקוז שסימונה מח/ש/569 (להלן: "תכנית הניקוז").

המקרקעין הופקעו מכוח תכנית הניקוז שעניינה הינו הסטת נחל השלושה, שחלקים מהתוואי הטבעי שלו עברו בחלקה של שכונת מגורים המצויה בשלבי הקמה ואכלוס בתחום השיפוט של המועצה והסדרתו בתוואי מאושר מחוץ לגבולות מתחם תכנית בניין עיר של השכונה. בהתאם לתוכנית הניקוז, תוואי הנחל המאושר עובר בעיקר בחלקות חקלאיות וחלקות בייעוד לתעשייה בבעלות פרטית. לאור זאת, תכנית הניקוז כוללת הוראות בדבר תפיסת מקרקעין לצמיתות לצורך ביצוע התכנית.

על פי צו הניקוז וההגנה מפני שיטפונות (הקמת רשויות ניקוז), התש"ך – 1960, חולשת רשות נחל וניקוז "שורק לכיש" בענייני ניקוז, בין היתר, על תחומה של המועצה (להלן: "רשות הניקוז"). רשות הניקוז הפעילה את כוחותיה לפי סעיפים 29-30 לחוק הניקוז לשם תפיסת המקרקעין בהתאם לתכנית הניקוז והמועצה ביצעה את העבודות מכוח תכנית הניקוז והיא זו האמונה על פיצוי בעלי המקרקעין המופקעים בתחומה של תכנית הניקוז.

לבית הדין למים הוגשו מספר עררים ובקשות בקשר להפקעות המקרקעין בגין אותה תכנית. בחלקם כבר ניתן פסק דין ואף הוגש ערעור לבית המשפט העליון בתיק ע"א 7808/15 על פסק דינו של בית הדין למים מיום 9.9.15, שניתן בתיקים בעלי אופי דומה, בהקשר לאותו אזור גיאוגרפי (יוער כי הערעור הנ"ל קבוע להשלמת טיעון בע"פ ליום 7.11.2016).

טענות הצדדים בבקשה לסילוק הערר על הסף:

המשיבות 1 – 2 מבקשות להורות על סילוק הערר כנגדן על הסף מטעמים של היעדר יריבות והיעדר עילה, חוסר סמכות עניינית ושיהוי שחל בהגשת הערר או התיישנות.

לטענת המשיבות 1 – 2 על פי נסח היסטורי שצורף לערר הבעלות בחלקה המקורית 3 בגוש 3902 הייתה על שם העורר בשלמות. כעולה מכתב הערר, במסגרת סעיף 5 לפקודת הדרכים והמסילות, פוצלה חלקה 3 המקורית ל-3 חלקות חדשות: חלקות 56, 57 ו-58. חלקה 57 הופקעה מבעלותו של העורר מכוח סעיף 5 לפקודת הדרכים ונרשמה בבעלות מדינת ישראל. המשיבות טוענות כי העורר אינו רשום בנסח הרישום כבעלים בחלקה 57 ואף לא היה רשום כבעלים במועד ההפקעה שבוצעה מכוח תכנית הניקוז. נטען כי על פי נסח רישום המקרקעין הבעלות בחלקה 57 הינה בבעלות מדינת ישראל בשלמות, בתוספת הערה בדבר פיצול ורישום לפי סעיף 5 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופתוח) 1943, זאת החל משנת 20.2.1980. על כן, נטען כי בהתאם להוראות חוק הניקוז המשיבות אינן חייבות במתן פיצוי לעורר בגין הפקעה מכוח תכנית הניקוז, מהטעם שהוא כלל לא היה רשום, במועדים הרלוונטיים להפקעה, כבעל זכויות במקרקעין. על כן, נטען כי נוכח עובדה זו ובהעדר יריבות או עילה בין העורר לבין המשיבות 1 – 2 בעניין זה, דין הערר ביחס למשיבות אלה להידחות על הסף.

כן טוענות המשיבות 1 – 2 כי הערר הוגש בשיהוי רב ובחריגה מסד הזמנים הקבוע בדין ולפיכך דינו להיות מסולק על הסף. נטען כי סעיף 35 לחוק הניקוז קובע את סמכותו של בית הדין למים במקרה בו קיימים חילוקי דעות בין הצדדים לעניין תשלום הפיצויים. נטען כי לבד מן העובדה כי במועד ההפקעה לפי תכנית הניקוז העורר כלל לא היה הבעלים הרשום בחלקה 57, בגינה העורר מנוע ומושתק מלהעלות כלפי המשיבות 1 – 2 כל טענה בדבר פיצוי מכוח תכנית הניקוז, וככל שייקבע על ידי בית הדין כי העורר זכאי להגיש תביעתו לפיצויים מכוח סעיף 35 כאמור, הרי שלפי סעיף 6 לתקנות המים (סדרי הדין לפני בית הדין לענייני מים ובערעורים על החלטותיו), תשכ"ו – 1966 (להלן: "תקנות המים"), המועד להגיש בקשה לפיצויים לפי סעיף 35 לחוק הניקוז הינו תוך 60 יום לאחר מסירת ההחלטה על קביעת הפיצויים. נטען כי בהעדר הודעה בדבר זכאותו של המבקש לפיצויים וכן נוכח העובדה כי כלל לא היה הבעלים הרשום בחלקה במועד ההפקעה, הוא מושתק ומנוע מלהעלות כל טענה בעניין זה מכוח סעיף 35 לחוק הניקוז. נטען כי חל שיהוי כבד בהגשת הערר לעומת מועד אישור התכנית, כאשר דבר אישורה פורסם בשנת 2010 ובשנת 2012 פורסמה הודעה בדבר תפיסת המקרקעין לצורך הקמת מפעל ניקוז.

לגבי המשיבות 3 ו-4 – חברת נתיבי ישראל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ ומדינת ישראל – יצוין כי בהתאם להודעה ובקשה משותפת שהוגשה מטעמן ומטעמו של העורר ובהתאם להחלטה שניתנה ביום 20.6.16 נמחקו המשיבות 3 ו-4 מההליך. כן יצוין כי משיבות אלה הודיעו כי לא תתנגדנה לקביעה כי העורר הינו בעל הזכויות על פי הדין בחלק הצפוני של חלקה 57 המסומן בתצ"ר של תכנית מח/99 כחלקה 157 בשטח של 1,080 מ"ר כבר מיום פרסום התכנית למתן תוקף ביום 13.3.2003. נתיבי ישראל הסכימה להכין תכנית איחוד וחלוקה לשם השבת חלקה הצפוני של חלקה 57 לעורר כבעלים המקורי של המקרקעין, להכין תצ"ר ולהשיב לו את המקרקעין. הוצהר כי לחברה ולמדינת ישראל אין עניין בתובענה שהוגשה על ידי העורר והן יכבדו כל הכרעה של בית הדין בתובענה זו.

העורר טוען כי המקרקעין בצפון חלקה 57 הנמצאים מצפון לכביש 411 הופקעו מכוח תכנית הניקוז על ידי המשיבות 1 – 2 וכי ערב ההפקעה הייתה לו זכות בעלות במקרקעין או זכות אחרת לקבלם בחזרה מהמשיבות 3 ו-4 ולפיכך הוא תובע מהמשיבות 1 – 2 לשלם לו פיצויי הפקעה.

עוד טוען העורר כי טענת חוסר הסמכות חסרת יסוד מפני שעל פי חוק הניקוז וסעיף 90(א)(1) לחוק המים נתונה סמכות עניינית לבית הדין לדון בתובענה לפיצויי הפקעה המוגשת על ידי מי שטוען כי ערב ההפקעה הייתה לו בעלות או זכות אחרת במקרקעין שהופקעו מכוח תכנית הניקוז. לטענת העורר, זכויותיו הנטענות במקרקעין ערב ההפקעה, זכויות שאף המשיבות 3 ו-4 הסכימו כי הינן של העורר, מקנות לו עילה לתביעת פיצויים כספיים מהמועצה והרשות.

המשיבות 1 ו-2 טוענות כי העורר מבקש להסתמך על הודעה משותפת שהוגשה בשיתוף עם המשיבות 3 ו-4 אך אין בהודעה זו לשנות את העובדה כי הזכאות לפיצוי במועד ההפקעה, ככל שישנה, אינה כלפי העורר כי אם כלפי מי שהיה רשום כבעל הזכויות במועדים הרלוונטיים, היא מדינת ישראל. נטען כי המשיבות 1 ו-2 אינן צד להסכמות בין העורר לבין המשיבות 3 ו-4 ולא ניתן להחיל את ההסכמות כלפיהן, בוודאי שלא בהסתמך על הודעתם הכללית של הצדדים הבאה לשנות זכויות בעלות רטרואקטיבית ביחס לתקופה שלפני למעלה מעשור, עובדה שלטענת המשיבות 1-2 אינה בסמכותו העניינית של בית הדין למים. כן נטען כי העורר והמשיבות 3 ו-4 בהודעתם המשותפת לא הציגו נתונים או אסמכתאות בדבר פיצויי הפקעה ששולמו על ידם לעורר במועדים הרלוונטיים הן בגין החלקה כולה והן בגין חלק ממנה.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנו את טענות הצדדים הננו סבורים כי יש לדחות את בקשת המשיבות 1 ו-2 לסילוק הערר על הסף.

המחלוקת בין העורר והמשיבות 1 ו-2 עוסקת בפיצוי בגין הפקעה מכוח חוק הניקוז. העורר טוען כי בעת פרסום וביצוע תכנית הניקוז היו לו זכויות במקרקעין שבנדון ולכן עומדת לו זכות לקבלת פיצוין בגין הפקעת המקרקעין לטובת התכנית. בהתאם לחוק הניקוז, טענותיו של מי שטוען כי ערב ההפקעה הייתה לו בעלות או זכות אחרת במקרקעין שהופקעו מכוח תכנית הניקוז, יידונו בבית הדין לענייני מים, וכעת משנמחקו המשיבות 3 ו-4 מההליך אין מקום לדון בטענות לעניין חוסר סמכות עניינית של בית הדין לענייני מים.

לא מצאנו כי בשלב זה יש לקבל את טענת המשיבות 1 ו-2 כי רק מי שהיה הבעלים הרשום של המקרקעין שהופקעו רשאי לדרוש פיצויים בגין ההפקעה או כי לעורר אין כל זכות עמידה בעניין זה, זאת גם לאור הודעת המשיבות 3 ו-4 כי אינן מתנגדות לקביעה כי העורר היה בעל הזכויות במקרקעין שבנדון כבר מיום פרסום תכנית הניקוז למתן תוקף.

כמו כן, לאור העובדה שהעורר לא היה הבעלים הרשום של המקרקעין בעת פרסום וביצוע התכנית ולכן לא נמסרה לו הודעה על זכותו לקבלת פיצויים, איננו סבורים כי יש לקבוע בשלב זה כי העורר הגיש את הערר בשיהוי.

עם זאת, נדגיש כי טענות אלו ייבחנו בהמשך, לאחר שתובהר התמונה העובדתית, ואין בהחלטה זו כדי לחסום את המשיבות בערר מלהעלות את הטענה שוב בהמשך.

אשר על כן, הננו דוחים את בקשת המשיבות 1 ו-2 לסילוק הערר על הסף. טענות העורר יבוררו לגופן תוך שמירה על זכויות כל הצדדים להעלות כל טענה בהמשך הדיון, לרבות טענות שהובאו בפנינו במסגרת בקשה זו.

המזכירות תעביר עותק לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ה תמוז תשע"ו, 31 יולי 2016, בהעדר הצדדים.