בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בקרית גת ת.ק. 25861-05-13, מיום 22.07.2013 שניתן על ידי כב' השופט אבישי זבולון

1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בקרית גת, אשר קבל באופן חלקי את תביעת המשיבים לתשלום פיצוי בגין נזק אשר גרם המבקש לחיווט חשמל וטלפון בביתם עת היה בהליכי בניה.

בכתב התביעה, שהוגש ביום 13.05.2013, נטען, כי ביום 16.05.2006 הגיעו המבקש והנתבע 2 (להלן: "בן דודו של המבקש") לבית המשיבים, בעת שהיה בהליכי בניה; המבקש חתך את חוטי החשמל והטלפון מארון החשמל, שלף אותם מהצנרת ולקח אותם; כל זאת בזמן שבן דודו מתצפת על מנת לוודא כי איש אינו מתקרב. התובעים טענו, כי נגרם להם נזק בשווי כולל של 22,500 ₪ (15,000 ₪ נזק ממשי לבית, 2,500 ₪ הוצאות בגין התנהלות אל מול הגורמים השונים לטיפול בנזקים, 5,000 ₪ עוגמת נפש).

המבקש, בכתב ההגנה אותו הגיש יחד עם בן דודו (הוא הנתבע 2), הכחיש את האמור בכתב התביעה, וטען כי עילת התביעה התיישנה; כי המשיבים השתהו בהגשת התביעה; כי המבקש ובן דודו היו קטינים בעת קרות אירוע נשוא התובענה; כי המבקש אסף שאריות חוטים בחצר בית התובעים וכי בן דודו כלל לא נכח במקום.

למועד הדיון, שהתקיים בתאריך 22.07.2013, התייצבו המשיבים, אמו של המבקש ובן דודו, ובהעדר התייצבות המבקש, בית המשפט, לאחר ששמע את הנוכחים, עיין במסמכים שהוגשו לו, דחה את תביעת המשיבים כנגד בן-הדוד, קיבל את התביעה כנגד המבקש, ופסק לזכות המשיבים סך של 11,716 ₪.

בתאריך 09.07.2015 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק-הדין שניתן בהעדרו. המבקש ציין בבקשתו, כי בעת מועד הדיון שהה בארצות הברית; כי לא הייתה לו כל כוונה לזלזל בבית במשפט וכי אין זה מדרכו להתעלם מחובותיו. המבקש העלה בבקשתו את טיעוניו, כפי שהוצגו בכתב ההגנה, הנוגעים להתיישנות ולשיהוי, ואף העלה טענות הנוגעות לביטול פסק-דין שניתן בהעדר התייצבות המבקש. בין היתר טען המבקש, כי סיכויי הגנתו גבוהים.

בית המשפט דחה את בקשת המבקש לביטול פסק הדין וקבע (בהחלטתו מיום 17.09.2015), כי לא שוכנע מהסיבה למחדלו של המבקש; כי כתב ההגנה הוגש כאמור בשם שני הנתבעים, כך שלא הייתה כל מניעה לקיום הדיון, אף בהעדר המבקש; כי טענות ההתיישנות והשיהוי, הועלו כבר במסגרת כתב ההגנה, נדונו במועד הדיון והוכרעו בפסק הדין; כי לא נמצאו בנימוקי הבקשה כל נימוק שיצדיק את ביטול פסק הדין; כי לא מצא פירוט של ממש לעניין סיכויי הגנתו של המבקש (לרבות דברי אמו במועד הדיון, כי המבקש חתך חתיכת חוט קטנה בלבד); וכי לא נמצא כל פירוט לעניין השיהוי של למעלה משנתיים לאחר מתן פסק-הדין, עד להגשת הבקשה.

נגד החלטה זו ופסק-הדין שניתן בהעדר המבקש, הוגשה הבקשה שבפני.

1. במסגרת בקשת רשות הערעור חזר המבקש על טענותיו כפי שהועלו הן בכתב ההגנה והן בבקשה לביטול פסק הדין, והוסיף, כי מעיון בנסח טאבו של הבית, לא מדובר בקרקע של המשיבים; כי בית זה הינו חורבה, שבנייתה הופסקה לפני כעשור, וכי הוא משמש מקום מגורים לחסרי בית; וכי על המשיבים היה להוכיח, כי הבית והחצר בבעלותם; כי אכן נגנבו חוטים מביתם; כי תיקנו והוסיפו חוטים חדשים; וכי המבקש, אשר היה קטין באותה עת, היה אחראי למעשיו.
2. יוער כבר עתה, כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור ניכר, זאת מבלי שהוגשה בקשת ארכה בעניין. בהתאם להוראת סעיף 16 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות הינו 15 ימים מיום מתן פסק הדין, או מיום המצאתו לצדדים, ככל שזה לא ניתן במעמדם. בענייננו, פסק הדין ניתן ביום 22.07.2013, בעוד שבקשת רשות הערעור הוגשה ביום 29.10.2015, היינו למעלה משנתיים מן המועד הקבוע בדין, ודי היה בנימוק זה לדחות את הבקשה, משלא ניתן כל הסבר לאיחור.
3. למעלה מן הצורך, ולאחר שקראתי את בקשת רשות הערעור ועיינתי בתיק בית משפט קמא, לא מצאתי, כי יש ממש בבקשה גם לגופה, ודינה להידחות.

מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות, היא לאפשר הליך מהיר, פשוט ושאינו יקר לתביעות בסכומי כסף קטנים. "התביעות הקטנות" הוא מוסד שנולד כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים, שלא יכלו לעמוד בהן, היה נגרם עוול. לא בכדי קבע המחוקק, כי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות יהיה ברשות (סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]), כאשר בקביעה זו יש כדי לשקף את המשקל המשמעותי שיש ליתן להכרעת בית המשפט בערכאה המבררת.

התערבות ערכאת הערעור בפסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות תהא מוצדקת רק במקרים חריגים, ולא מצאתי כי המקרה שבפניי נופל בגדרם של חריגים אלה, לא ככל שמדובר בביטול פס"ד שניתן ללא התייצבות, ולא ככל שמדובר בביטול פסק הדין לגופו.

1. לבית המשפט קנויה הסמכות לבטל החלטה או פסק דין שניתנו במעמד צד אחד, וזאת לאור האמור בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), הקובעת:

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם".

על רקע זכות הגישה לערכאות, ינחו את ביהמ"ש הבא לבחון אפשרות לביטול פס"ד שניתן בהיעדר הגנה, שני שיקולים עיקריים: הסיבה להיעדרותו של המבקש וסיכויי ההגנה. וכך נפסק ברע"א 1957/12 זהרה חלה נ' יוסף כהן (2012):

"..שניים הם השיקולים המנחים בבחינת בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר התייצבות: הראשון, עניינו בסיבת אי ההתייצבות, האם מדובר במי "שהתעלם מדעת מההליך השיפוטי?" ... או שמא עסקינן במי שלא התייצב מפאת צירוף נסיבות אומלל, בהיסח הדעת או מרשלנות ... במקרים אלה, בניגוד למקרה הראשון, תגבר נטיית בית המשפט לבטל את פסק הדין. השיקול השני, שעל-פי רוב נודעת לו חשיבות גדולה יותר עוסק בסיכויי ההגנה (או התביעה, אם מדובר בתובע) של מבקש הביטול:

"שכן אם לא תצמח למבקש תועלת מן הביטול אין כל טעם להורות כן רק על מנת שלאחר קיום הדיון בתיק במעמד הצדדים ושמיעת המבקש יצא תחת ידו של בית המשפט אותו פסק-הדין עצמו...

לצד שיקולים מנחים אלה, שהאיזון הפנימי ביניהם הוסבר לעיל, קיים שיקול נוסף, מעין שיקול על, שיש להביאו בחשבון בעת שנבחנת בקשה לביטול פסק דין והוא זכות הגישה לערכאות, אשר נמנעת מאותו בעל דין שפסק הדין ניתן בהעדרו ... ברי, כי זו אינה זכות מוחלטת ויש לאזנה, בין היתר, אל מול האינטרס הציבורי.."

במקרה שבפנינו, לא עמד המבקש בהוכחת שני המבחנים האמורים. ראשית, לא הצביע על קיומה של סיבה מוצדקת להיעדרותו מן הדיון, ושנית, לא הראה כי לזכותו הגנה טובה.

אשר לתנאי הראשון, הרי שאין חולק, כי המבקש ידע על קיומה של התובענה נגדו, שכן הגיש לבית המשפט כתב הגנה, אך חרף זאת, לא ביקש דחייתו של מועד הדיון, בהנחה ששהה בחו"ל בכל אותה העת. דומה, כי המסקנה היחידה המתבקשת הינה, שהמבקש התעלם ביודעין ממועד הדיון הקבוע, או לכל הפחות נהג ברשלנות.

אשר לתנאי השני, שעניינו בחינת סיכויי הגנתו של המבקש, הרי שאין בנטען בבקשתו כדי לבסס סיכויי הגנה ממשיים. טענותיו של המבקש כפי שהועלו בכתב הגנתו, כמו גם בבקשתו לביטול פסק הדין (בקשה שהוגשה שנתיים לאחר מועד מתן פסק הדין), נדונו לגופם בבית משפט קמא ונדחו. מרבית טענותיו של המבקש מופנות כנגד קביעות עובדתיות של ביהמ"ש ונוגעות לגרסתו העובדתית לאירועים. וכאמור, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסק דין על סמך בקשתו של צד לקבוע עובדות אחרות מאלו שנקבעו, אלא במקרים חריגים, כאשר המקרה שבפנינו אינו נמנה עליהם.

יתרה מכך, בית המשפט נימק את ממצאיו, ומהעדויות שעמדו בפניו גם לא ניתן לומר, שקביעותיו חסרות יסוד.

אכן, הכלל הוא, כי יש לתת לכל בעל דין את יומו בבית המשפט, ואין חולק כי יומו של המבקש ניתן לו, אך הייתה לו הזדמנות להשמיע דבריו בפני בית המשפט, או לכל הפחות לבקש את דחיית מועד הדיון לעת חזרתו, אך זה בחר שלא לנצלה ולטפל בתוצאות ההליך כשנתיים לאחר שניתן פסק דין בית משפט קמא.

1. לאור כל האמור, הנני דוחה את בקשת רשות הערעור, מבלי לבקש את תגובת המשיבים, בהתאם לסמכות הקבועה בתקנה 406(א) לתקנות.

היות ולא התבקשה תגובת המשיבים, העירבון, על פירותיו, יוחזר למבקש.

המזכירות תעביר העתק החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ו כסלו תשע"ו, 08 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.