1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת כרמלה האפט) מיום 1.9.2015 (ת"א 30817-07-13). עסקינן בתביעה לסילוק ידם של המערערים משטח בבעלות המשיבה וכן תביעה כספית לקבלת דמי שימוש ראויים.
2. התביעה בהליך קמא הוגשה על ידי המשיבה בטענה כי המבקשים פלשו לשטח של 42.3 מ"ר (להלן: "שטח הפלישה") וסיפחו אותו לגינת ביתם וכן בנו חנייה מקורה, שערים ומסתור אשפה. התביעה התקבלה באופן חלקי, ונקבע כי לכל הפחות קיבלו המבקשים רשות מכללא להחזיק ולעשות שימוש בשטח הפלישה. כמו כן נקבע כי המבקשים אף קיבלו היתר מפורש לבנות בו, אולם הרשות שניתנה להם לעשות שימוש במקרקעין בוטלה עם הגשת התביעה. נפסק כי על הנתבעים לסלק ידם משטח הפלישה תוך 90 יום מיום מתן פסק הדין כאשר המשיבה תישא בעלות הריסת המבנים שנבנו בהיתר. כמו כן נפסקו לטובת המשיבה דמי שימוש בסך של 13,464 ש"ח וסך נוסף של 528 ש"ח לכל חודש מיום מתן פסק הדין ועד מועד הפינוי בפועל וכן נפסקו הוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ש"ח.
3. לטענת המבקשים, נפלו שגיאות בפסק דינו של בית המשפט קמא. המבקשים מפנים לסעיף 45 לפסק הדין וטוענים כי בית המשפט קמא ציין בפסק הדין כי בכוונתו לחזור ולדון בהיתר שקיבל הבעלים הקודם של המקרקעין, אולם בית המשפט קמא לא עשה כן. בנוסף, טוענים המבקשים כי פסק הדין מורה על הריסת בניה אשר קיימת בשטח במשך כשישה עשורים וכי הריסת הבנוי תוביל למצב בלתי הפיך ותצריך בניה מחודשת של הגדר והחנייה תוך הוצאות כספיות כאשר ייתכן ולא יהיה בכך כל צורך. בנוסף טוענים המבקשים כי הגדר הוקמה בידיעת המשיבה ובאישורה ובנסיבות אלה אין בכך משום פגיעה במשיבה אשר לא פעלה בנדון משך שנים ארוכות. לפיכך, טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם.
4. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה יש להפריד בין הסכום הכספי אשר נפסק לטובתה לבין הריסת המבנים. לשיטתה, אין בבקשה כל נימוק אשר מצדיק היעתרות לבקשה לעכב את חלקו הכספי של פסק הדין, ומדובר בחיוב כספי אשר אינו גבוה ולא נטען כי הוא עלול לגרום לנזק בלתי הפיך עבור המבקשים. אף ביחס לבקשה לעכב את סילוק ידם משטח הפלישה, טוענת המשיבה כי המבקשים לא עמדו בנטל להראות כי סיכויי הערעור הם טובים. לטענתה, אין בסעיף 45 לפסק הדין כל קביעה או הבטחה לשוב ולדון בעניין בהמשך אלא הפנייה בלבד למסמכים נוספים.

בנוסף טוענת המשיבה כי מדובר במקרקעין הרשומים על שמה וייעודו של שטח הפלישה הוא שטח ציבורי פתוח. לטענתה, אף המבקשת הודתה בפרוטוקול הדיון בהליך קמא כי במועד בו רכשה את ביתה ידעה כי שטח הפלישה מהווה שטח ציבורי פתוח ואינו בבעלות המוכר. ביחס לטענה כי ניתן היתר בניה לגדר בשטח הפלישה, טוענת המשיבה כי אין היא בעלת סמכות להתיר למבקשים סיפוח שטח ציבורי לשטחם בדרך של מתן היתר בניה, וכי מדובר בשימוש המנוגד לתב"ע. בנוסף טוענת המשיבה כי היתר הבנייה ניתן על ידי הועדה המקומית לתכנון ובנייה ולא על ידי המשיבה וכי הועדה המקומית אינה מוסמכת ליתן זכויות למבקשים בשטח הפלישה. יתרה מכך, טוענת המשיבה כי אף לא נטען כי המשיבה החליטה להעביר את השטח למבקשים או להתיר להם את השימוש בו.

עוד טוענת המשיבה כי התנאי בדבר מאזן הנוחות אינו מתקיים במקרה דנן. אין מדובר בהריסת בית מגורים או בית עסק אלא גדר וחניה בלבד ואין בכך משום פגיעה משמעותית במבקשים אשר עשויה להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין.

1. לאחר שעיינתי בפסק הדין ובכלל טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות מן הטעמים שיפורטו להלן.
2. הנחת המוצא היא כי אין בעצם הגשת ערעור כדי לעכב את ביצועו של פסק הדין עליו מערערים וכי בעל דין רשאי ליהנות מפירות זכייתו בפסק הדין. עם זאת, נקבע בפסיקה כי במקרים מסוימים ייעתר בית המשפט לבקשה ועיכוב הביצוע יישקל על פי מבחן כפול: ראשית, סיכויי הצלחה בערעור הם טובים ושנית, מאזן הנוחות נוטה לטובתו של המבקש. בין שני השיקולים הללו מתקיימת 'מקבילית כוחות' במובן זה שככל שסיכויי הערעור נראים מוצקים יותר, כך ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות יטה לכיוון המבקש ולהפך (רע"א 2285/15 אי.די.טי גלובל ישראל בע"מ נ' מדגם יעוץ ומחקר בע"מ (פורסם בנבו, 26.4.2015)). עם זאת, נפסק לא אחת כי מאזן הנוחות הינו אבן הבוחן המרכזית על פיה ייקבע גורל הבקשה (ע"א 7898/14 עיסאם שחאדה נ' רזוק חברה לעבודות בע"מ תק-על 2015(1) 1655).
3. במקרה דנן, פסק הדין השית על המבקשים חיוב כספי לצד סילוק ידם משטח הפלישה. ראשית ביחס לחיוב הכספי, לא מצאתי כי עלול להיגרם למבקשים נזק בלתי הפיך כתוצאה מביצוע התשלום לאור גובהו של החיוב וממילא הם אף לא טענו זאת. כמו כן, נקבע לא אחת בפסיקה כי פסק דין שעניינו סעד כספי לא יעוכב אלא במקרים חריגים ועל המבקש להוכיח באמצעות תשתית ראייתית מוצקה כי מצבו הכלכלי של המשיב לא יאפשר את השבת המצב לקדמותו ככל שיהיה בכך צורך (ראו: ע"א 3344/15 ד"ר אלי אשכנזי נ' מיכאל גלי (פורסם בנבו, 15.6.2015)). לאור מיהותה של המשיבה בבקשה, דומה כי אין כל חשש כי המבקשים לא יוכלו להיפרע ממנה ככל שיתקבל הערעור והמבקשים לא הצביעו על קושי בביצוע התשלום אשר יסב להם נזק בלתי הפיך.
4. שנית, אף ביחס לסעד של סילוק יד משטח הפלישה, המבקשים לא עמדו בתנאים הנדרשים לצורך עיכוב ביצוע פסק הדין. מבחינת סיכויי הערעור, המבקשים מסתמכים על הערת בית המשפט קמא בסעיף 45 לפסק דינו (עמ' 9, שורות 5-6) וטוענים כי בית המשפט קמא לא השלים את הדיון בהיתר שקיבל הבעלים הקודם של המקרקעין. אין בידי לקבל טענה זו. ברור מתוך הקשר הדברים כי בית המשפט קמא סיים את הדיון בנקודה זו ולא ציין שבכוונתו לחזור אליה בהמשך. מטבע הלשון "אפנה" איננו מתכוון להתייחסות שתיעשה במקום אחר בפסק הדין, אלא להפנייה למסמך מסויים בתור אסמכתא. מכל מקום, בית המשפט קמא הניח לטובת המבקשים כי קיבלו רשות מפורשת, ולא רק מכללא, וחרף זאת פסק את אשר פסק נוכח העדר ראיות בדבר גובה ההשקעה במקרקעין. המבקשים לא ציינו טעמים נוספים שבגינם הערעור מגלה סיכויי הצלחה, אלא הסתפקו בהפנייה להודעת הערעור, דבר שלא היו רשאים לעשות. לפיכך, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, דומה כי סיכויי ההצלחה בערעור אינם גבוהים במידה המצדיקה את עיכוב ביצועו של פסק הדין.
5. מבחינת מאזן הנוחות, השיקול העיקרי בבחינת הבקשה, לא מצאתי כי הוא נוטה לטובת המבקשים. אמנם בכל הנוגע לסעד של פינוי, יש לנקוט במשנה זהירות מתוך הנחה שהנזק אשר עלול להיגרם הינו בלתי הפיך (ראו: רע"א 10559/06 אברהם דבוש נ' עיריית הרצליה (פורסם בנבו, 25.12.2006). עם זאת, במקרה דנן אין מדובר בפינוי מדירת מגורים או בית עסק אלא בסילוק ידם של המבקשים משטח ציבורי פתוח ואף נקבע בפסק הדין כי על המשיבה לשאת בהוצאות ההריסה. על כן, הנזק אשר עלול להיגרם למבקשים הוא בכל הכרוך בבניית גדר חלופית וחנייה, אשר ניתן לכימוי ולפיצוי במידת הצורך.
6. אשר על כן, הבקשה נדחית.
7. הוצאות הבקשה יובאו בחשבון במסגרת ההליך העיקרי.
8. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ב כסלו תשע"ו, 24 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.