רקע

1. לפני תביעה, במסגרתה עתרו התובעים לחייב את הנתבעים לשלם להם פיצויים בגין נזקים שנגרמו לרכבם מסוג מיצובישי עקב תאונה שאירעה ביום 11.6.15, בשעה 14:30, או בסמוך לכך, ברח' אחד העם ברמת גן, כתוצאה מפגיעה של משאית מערבל בטון של הנתבע 1 – המבוטחת אצל הנתבעת 2 (להלן בהתאמה: "הנתבע", "הנתבעת" ו- "התאונה").

2. בכתב התביעה נתבעים פיצויים בגין התאונה, בסך כולל של 17,378 ₪, על פי הפירוט כדלקמן: עלות תיקון הרכב בהתאם לחוות דעת שמאי - 14,094 ₪, ירידת ערך - 1,384 ₪, החזר שכ"ט שמאי - 1,400 ₪ והחזר הוצאות ובזבוז זמן - 500 ₪.

הדיון בתביעה

3. בדיון שהתקיים לפני, העידו הנהגים בכלי הרכב בעת התאונה: התובע 2, דרור זבולונוב (להלן: "התובע") וכן הנתבע – שלום אלקריב, כשכל אחד מהנהגים העיד על אופן התרחשות התאונה, בהתאם לגרסתו (ההדגשות בציטוטים מהפרוטוקול אינן מופיעות במקור).

4. בבואי לכתוב פסק דין זה, הבחנתי כי בפרוטוקול הדיון שהתקיים בתיק, נרשם כי התייצב לדיון התובע 2 – מר דרור זבולונוב שנהג ברכב התובעים בעת התאונה. לעומת זאת, מעיון בסעיף 4 לכתב התביעה ובמסמכים שצורפו אליו – דו"ח על התאונה ואישור אי הגשת תביעה, עולה כי הנהג ברכב בעת התאונה היה התובע 1 – איתן מחפוד. בית המשפט ביקש את עמדות הצדדים לעניין זה. התובע -זבולונוב הצהיר על כך שהוא היה הנהג ברכב ביום התאונה והתנצל על הסתירה בין המסמכים. הנתבעים, לעומת זאת, טענו כי יש לדחות את התביעה, אך לא העלו כל נימוק חדש, מעבר למה שהועלה בכתב ההגנה ובפרוטוקול הדיון.

בנסיבות אלו, אני מקבל את הסברו של התובע לסתירה הנ"ל. הואיל ובפרוטוקול הדיון, שורה 13, עמ' 1, הצהיר זבולונוב: "אני הייתי הנהג", אין צורך בתיקון הפרוטוקול.

טענות הצדדים

התובע העיד

5. "אני הבעלים של הרכב נשוא התביעה. ביום 11.06.15 בשעה 14:30, נסעתי ברכב מסוג מיצובישי לנסר ברמת גן. אני לא זוכר את שם הרחוב. נסעתי בכביש צר יחסית והגעתי לכיוון אתר בנייה שהיה מצד ימין שלי. ראיתי משאית שעדיין לא יצאה החוצה. המשאית עמדה. זו הייתה משאית הנתבעים. המשאית עמדה בתוך אתר הבנייה. אני נסעתי אולי במהירות של 15 קמ"ש ואז המשאית נכנסה בי מצד ימין, במושב של הנוסע מצד הנהג. במושב ליד הנהג ישב עובד זר, אך הוא לא נפגע. הנזקים נגרמו בחלק הימני. עצרתי את האוטו באמצע הכביש והחלפתי פרטים עם נהג המשאית. נתבע 1 הוא האדון שאיתו החלפתי פרטים והוא זה שנהג במשאית. אני רוצה לציין, שמי שיוצא מאתר בנייה צריך להיות זהיר. אני מדגים באמצעות מכוניות צעצוע. זה היה כביש דו סטרי. אני הייתי צמוד כפי שאני מדגים באמצעות מכוניות הצעצוע" (שורות 17-25, עמ' 2 לפרוטו').

הנתבע העיד

6. "אני מבקש להגיש שרטוט של אירוע התאונה כפי שהכנתי סמוך לאחר התאונה. השרטוט מוגש ומסומן נ/1. אני מראה לבית המשפט שיצאתי מאתר הבנייה וחסמתי את הנתיב הימני ביציאה. אני יצאתי מהאתר ימינה וחסמתי את הנתיב הימני. הוא פגע בפגוש השמאלי שלי. החלפנו פרטים וזה הכול. אני מציג תמונה של השפשוף במכוניתו. אני מדגים באמצעות מכוניות הצעצוע ומסביר שהוא עקף אותי מצד שמאל ופגע בי בפגוש השמאלי של המשאית." (שורות 1-5, עמ' 5 לפרוטו').

דיון והכרעה

7. כידוע, נטל ההוכחה מוטל על כתפי התובע, להוכיח את תביעתו בהתאם לכלל "המוציא מחברו, עליו הראיה". לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים, את כתבי הטענות והתרשמתי מעדויות הצדדים בדיון שהתקיים לפני, הגעתי לכלל מסקנה שיש לקבל את התביעה באופן חלקי, כפי שיובהר להלן:

8. כפי שעולה מטענות הצדדים, מהעדויות שנשמעו והמסמכים שצורפו, עומדים אנו בפני מקרה של "גרסה מול גרסה". כל צד העלה את גרסתו לקרות האירועים, כאשר לא הובא כל עד חיצוני, ניטראלי, אשר יוכל להטות את הכף. כל אחד מהצדדים טען כי מיקום הנזקים וצורתם תומכים בגרסתו. כאמור לעיל, הצדדים חלוקים באשר לאופן התחרשות התאונה, כאשר כל אחד מהם סבור כי האחריות לתאונה ולנזקים שנגרמו בעטיה, מוטלת על הצד שכנגד.

הימנעות הצדדים מהבאת עדי ראיה מטעמם

9. אין חולק כי לכל אחד מהצדדים היה עד ראיה שנכח במקום התאונה ויכול היה לשפוך אור על אופן התרחשותה ולאמת את גרסת בעל הדין, עמו היה העד בעת התאונה.

10. התובע העיד כאמור בסעיף 5 לעיל, כי בעת התאונה יש לצדו ברכב עובד זר.

"...יש לי עד לתאונה, אני משיב שיש לי עד שהוא עובד זר והוא כבר לא פה. הוא לא עובד איתנו יותר. לשאלת בית המשפט, לא ניתן לאתר אותו. אם היה ניתן לאתר אותו, הייתי מביא אותו." (שורות 2-4, עמ' 2 לפרוטו').

11. הנתבע העיד כי בעת התאונה היה מכוון - עובד נוסף, שכיוון את המשאית בעת התאונה ואף עצר את התנועה משני צדי הכביש.

"לשאלת בית המשפט, אין לי עדים נוספים מלבדי. היה לי מכוון שכיוון את התנועה. הוא ראה את התאונה והוא זה שכיוון, אך הוא לא יכל לבוא. הוא עובד כעת באתר אחר. הוא לא עובד זר, אלא הוא עובד ערבי. שמו מוסא. את שם משפחתו אני לא זוכר. לשאלת בית המשפט, העד מוסא היה מכוון וראה את התאונה. העד הזה לא רוצה לבוא להעיד בבית המשפט." (שורות 3-28, עמ' 4 לפרוטו' ).

12. "ככלל, אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו" (ע"א

641/87, קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239, 245

[1990]).

13. וכי "מעמידים בעל דין בחזרתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה הייתה פועלת הימנעות בעל דין מלהביא לעדות ראייה עדות כנגדו" (ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר חברה).

14. אכן ניתן לקבוע כי שני הצדדים חדלו בכך שלא הביאו עדי ראיה מטעמם לאימות גרסתם. יחד עם זאת, אני סבור כי יש להבחין בין העדים. בעוד שהעד של התובע הינו עובד זר וסביר להניח, כי לא ניתן היה לאתרו, שכן עובדים זרים לא תמיד ניתנים לאיתור. חלקם עוברים למקומות עבודה אחרים וחלקם חוזרים לארץ מוצאם. לא תמיד נערך לגבי עובדים זרים רישום מסודר, כך שטענת התובע כי לא עלה בידו לאתר את העובד הזר שישב לצדו ברכב בעת התאונה, כדי להזמינו למתן עדות, נראית לי סבירה.

15. לעומת זאת, העד שתואר על ידי הנתבע – עובד ערבי בשם מוסא. אמנם הנתבע טען כי אינו יודע את שם משפחתו של מוסא, אולם הנתבע ניסה להסביר כי לא הביא את מוסא להעיד מכיוון שעד לא רצה להעיד בבית המשפט. אין בידי לקבל הסבר זה. מתן עדות בבית המשפט אינו "טובה" שעושה העד לבעל הדין שמזמינו למתן עדות, אלא חובה חוקית. אם אכן רצה הנתבע להביא את העד למתן עדות כדי לאמת את גרסתו, היה עליו לפנות לבית המשפט בבקשה לזימון העד למתן עדות בדיון שהתקיים. ככל שחלילה העד מוסא לא היה מגיע לדיון, למרות קבלת זימון כדין, בית המשפט היה שוקל הוצאת צו הבאה כנגדו, כמקובל.

16. תקנה 64(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, קובעת כדלקמן:

"רכב מתקרב או נכנס לצומת או דרך

64(ב) נוהג רכב היוצא מחצרים, מדרך גישה לבית, מתחנת דלק, מתחנת שירות, ממקום חניה לכלי רכב וכיוצא באלה או מכל מקום שאינו דרך, והוא עומד להיכנס לדרך או לחצותה - ...

(2) יאיט ויתן זכות קדימה לכלי רכב המתקרבים באותו כביש לפני שייכנס לכביש".

17. הצדדים חלוקים, כאמור לעיל, לגבי מנח כלי הרכב עובר לתאונה. התובע טוען כי נסע בכביש וכי ראה את המשאית של הנתבעים עומדת באתר הבניה מימין לכביש, כשנסע במהירות איטית של 10 – 15 קמ"ש, התפרצה המשאית לכביש בו נסע, מבלי שניתנה לו זכות קדימה, פגעה בצד הימני של רכבו וכך אירעה התאונה והנזקים הנובעים ממנה.

18. הנתבע טוען, לעומת זאת, כי העד מוסא היה מכוון וכי עובר לתאונה, המשאית כבר היתה בתוך הנתיב הימני מתוך 2 נתיבים המצויים בכביש. המדובר בכביש דו סטרי, כשכל נתיב מיועד לנסיעה לכיוון אחר. לטענתו, התאונה קרתה עקב רשלנותו של התובע, בכך שלמרות שראה שהמשאית חוסמת את הנתיב הימני, הוא ניסה לעקוף את המשאית, סטה לנתיב השני וכאשר ראה שכלי רכב בא ממול, הוא סטה לנתיב הימני, במטרה לעקוף את המשאית ובכך קרתה התאונה (ראה שורות 15-20, עמ' 4 לפרוטו').

19. במקרה שלפנינו, אני מקבל את גרסת התובע, שאמינה בעיני ועדיפה על גרסת הנתבע. אין ספק שסטיה לכביש מדרך צדדית מטילה על כלי הרכב שמגיע לכביש מהדרך הצדדית, חובה למתן זכות קדימה, לרכב שכבר היה בכביש קודם לכן. אני מקבל את גרסת התובע כי נסע בנתיב הימני בכביש, ראה את המשאית עומדת באתר הבניה בניצב לכלי רכבו, או אז התפרצה משאית הנתבעים לכביש וכך נגרמה התאונה.

20. הנתבע טען בעדותו כאמור לעיל, כי העד מוסא היה המכוון של משאית הנתבעים. ככזה, עדותו, היתה חיונית בה כדי לבסס את טענת הנתבע , כי פעל בהתאם לדין ולא התפרץ אל הכביש בפתאומיות ולא מתן זכות קדימה. יתרה מזו, אם אכן העד מוסא היה מכוון, אזי היתה לו נקודת הראות הטובה ביותר כדי לראות את אופן התרחשות התאונה, מכיוון שהוא היה העד היחידי לתאונה שהיה מחוץ לכלי רכב, כך שיכול היה בזמן אמת לראות את שני כלי הרכב, עובר לתאונה ואז, בסמוך לאחריה. בנסיבות אלו, אני קובע כי אי העדתו של מוסא מכרסמת בצורה משמעותית בגרסת הנתבעים.

21. עיינתי בתמונות כלי הרכב ולא מצאתי בהן כדי לשלול את גרסת התובע. מעיון בתמונות עולה כי קיים נזק משמעותי לחלקו הימני של רכב המיצובישי של התובעים. אני מקבל את טענת התובע, כפי שעלתה במהלך חקירתו הנגדית בדיון, כי העובדה שנגרם נזק רציני לרכבו, אין בה כדי לשלול את גרסתו כי בעת התאונה נהג במהירות של 10 – 15 קמ"ש (ראה ש' 9-18, עמ' 3 לפרוטו'). יש לזכור כי מדובר בתאונה, בה מעורבים רכב פרטי מסוג מיצובישי ומשאית מערבל בטון. אין ספק כי מפגש בין שני כלי רכב אלו גרם לנזקים רציניים ברכב המיצובישי.

22. בנוסף, איני סבור כי התמונות של שני כל הרכב לאחר התאונה, יש בהן כדי לבסס את גרסת הנתבעים כי התאונה נגרמה כתוצאה מכך שהתובע עקף את המשאית מהנתיב הנגדי וכשניסה לחזור ימינה הוא פגע במשאית ומנע ממנה להתיישר עד הסוף (ראה ש' 24-31, שם). אני מקבל את גרסת התובע כי התמונות צולמו לאחר שקרתה התאונה ולאחר שהתובע הזיז את רכבו ולפיכך אני קובע כי לא ניתן ללמוד מתמונות אלה דבר, לעניין מנח כלי הרכב, עובר לתאונה.

23. לסיכום, לאחר שבחנתי בכובד ראש את כתבי הטענות, את הנספחים שצורפו אליהם וכן את התמונות הצבעוניות של כלי הרכב, כפי שהגישו הצדדים לתיק והתרשמתי בצורה ישירה מעדויות הצדדים, אני מקבל את גרסת התובע במלואה. אני סבור כי מלוא האחריות לקרות התאונה ולנזקיה מוטלת על הנתבע בלבד.

אינני מוצא לנכון לייחס אשם תורם בשיעור כלשהו לתובע 2, היות ואני סבור כי הוא לא יכול היה למנוע את התאונה.

24. מעיון בצילום רישיון הרכב שצורף לכתב התביעה, עולה כי מצוינת בו הערה "שעבוד לפמה".

חוק המשכון, התשכ"ז-1967, קובע כדלקמן:

"...1. 1(א) מישכון הוא שעבוד נכס כערובה לחיוב; הוא מזכה את הנושא להיפרע

מהמשכון אם לא סולק החיוב.

(א) אבד המשכון או ניזוק או הופקע ויש לחייב בשל כך זכות לפיצוי או לשיפוי כלפי

צד שלישי, יחול המישכון על הזכות האמורה."(ההדגשה אינה במקור).

25. לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים יחדיו, את הסכומים כדלקמן:

סך של 14,094 ₪ - עלות תיקון הרכב;

סך של 1,384 ₪ - ירידת ערך –

תשלום סכומים אלו בלבד, מותנה בהצגת אישור חב' פמה שירותי מימון להעברת הכספים לתובעים.

סך של 800 ₪ - החזר חלקי של שכ"ט שמאי.

(הסך הנתבע 1,400 ₪ - בגין החזרשכ"ט שמאי מוגזם ומופרז ולכן אין בידי לאשרו, מה גם שתשלום שכה"ט בשיעור גבוה, אינו סביר ואף עומד בסתירה לחובת התובע להקטין נזקיו).

סך של 174 ₪ - החזר אגרת בית משפט.

סכומים אלו ישולמו לתובעים, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין,אצל הנתבעים 1-2 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום הגשת התביעה (2.8.16) ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים יחדיו, הוצאות משפט, לרבות הוצאות בגין הדיון שהתקיים בתביעה, בסך כולל של 750 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבעים 1-2. ככל שסכום זה לא ישולם במועד, אזי יתווספו אליו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט מרכז בלוד, בתוך 15 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

המזכירות תמציא לצדדים פסק דין זה.

ניתן היום, כ"ב ניסן תשע"ז, 18 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.