בפניי תביעה לפינוי דירה, אשר הייתה מושכרת מזה עשרות שנים בדיירות מוגנת לפי חוזה שכירות שנחתם בין אבי התובעים לבין אבי הנתבע בשנת 1955. אבי הנתבע נפטר בשנת 1972 ולאחר פטירתו המשיכה רעייתו לשכור את הדירה כדיירת מוגנת במשך שנים ארוכות עד שנפטרה בשנת 2014. הנתבע טוען לזכויות דייר מוגן ומתנגד לפינויו מהדירה.

רקע

התובעים הינם בעלי זכויות בחלקה 29 בגוש 6714, המצויה ברח' הנשיאים 42 בפתח תקווה, אשר עליה בנוי בית המגורים (להלן: "הדירה"), מרבית זכויות אביהם בדירה הועברו לתובעים בירושה.

ביום 30.1.1955 נערך חוזה שכירות בדיירות מוגנת בין אבי התובעים ז"ל לבין אבי הנתבע, מר נחמן ליבוביץ ז"ל (להלן: "הדייר המוגן").

אין חולק, שבעקבות חתימת חוזה השכירות נכנסו להתגורר בדירה: הדייר המוגן, אשתו – חנה ליבוביץ ז"ל (להלן: "חנה ז"ל") ובנו, הנתבע (להלן: "אליהו").

הדייר המוגן הלך לעולמו בשנת 1972 וחנה ז"ל המשיכה להתגורר בדירה כדיירת מוגנת עד לפטירתה ביום 26.04.2014.

חנה ז"ל התגוררה בעשרות השנים האחרונות לחייה עם מר ברוך הרשקוביץ ז"ל (להלן: "ברוך ז"ל"), אשר היה האלמן של אחותה, ולפי התשתית הראייתית אשר הונחה בפניי, האנשים אשר סבבו את חנה ז"ל וברוך ז"ל ראו בהם כ"בני זוג" (להלן: "בני הזוג").

ברוך ז"ל המשיך להתגורר בדירה עד לפטירתו ביום 9.8.15. בשנים האחרונות לחייהם בני הזוג טופלו בידי שתי מטפלות, עובדות זרות, אשר חיו בדירה עימם.

תמצית טענות התובעים

בכתב התביעה טענו, כי אליהו מתגורר ברח' בן יהודה 17 בפתח תקווה ומנסה להציג מצג שווא בדבר מגוריו בדירה נשוא תובענה זו, ובנסיבות אלו הוגשה התובענה לפינוי וסילוק יד.

התובעים צירפו נסח טאבו עדכני המעיד על זכויותיהם בנכס.

התובעים טענו, כי אביו של אליהו בלבד חתום על הסכם השכירות ולכן רק הוא הדייר המוגן המקורי ולאחר פטירתו בשנת 1972 הפכה חנה ז"ל לדיירת מוגנת "נגזרת" בהתאם להוראות סעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] , תשל"ב – 1972 (להלן: "החוק").

הואיל ואליהו לא גר יחד עם חנה ז"ל בדירה במהלך כל התקופה שחלפה מאז שנת 1972, הוא אינו ממלא אחר דרישות סעיף 27(1) לחוק בכדי לזכות במעמד של דייר מוגן "נדחה".

התובעים טענו כי יש לדחות טענותיו של אליהו להכיר בזכויות חנה ז"ל כדיירת מוגנת מקורית מכוח דיני השליחות או הלכת השיתוף, מהטעם שברע"א 1711/98 דוד שפי ואח' נ' עזבון המנוחה שושנה שדז'נוסקי ז"ל ואח', פ"ד נ"ד 1, 394 (07.02.00) (להלן: "פרשת שפי") נקבעה ההלכה לפיה רעיית הדייר המוגן שאינה חתומה על הסכם השכירות אינה זוכה למעמד של דיירת מוגנת מקורית מכוח הלכת השיתוף או דיני השליחות.

לחילופין טענו, כי גם אם יכיר בית המשפט בחנה ז"ל כדיירת מוגנת מקורית, דין טענות אליהו להידחות, הואיל ואינו עומד בתנאי סעיפים 20 ו- 27(1) לחוק לקבלת זכויות דייר מוגן נגזר שהם: מגורים עם הדיירת המוגנת המקורית חצי שנה קודם לפטירה והעדר דירת מגורים אחרת למגוריו.

לטענת התובעים, אליהו התגורר בדירה אחרת ולראיה שינה כתובת מגוריו במשרד הפנים לרחוב בן יהודה 17 בפתח תקווה ביחד עם אשתו, בערך בשנת 2013.

לטענתם, אליהו לא הביא אסמכתאות בכתב המעידות כי התגורר בדירה עם אמו ונמנע מהבאת עדים מהותיים לעניין מקום מגוריו ובהם אחיו, אריה ליבוביץ אשר מונה כאפוטרופוס לחנה ז"ל ומופיע במסמכים שהוגשו במסגרת תעודות עובדי ציבור כמי שנכח בביקורים אשר נערכו בדירה. כך גם נטען לאי הבאת בנו של אליהו, שי ליבוביץ, לעדות. הגם שהוא שינה את מענו לכתובת הדירה עוד בשנת 2004 והדירה אשר ברחוב בן יהודה 17 בפתח תקווה, מענם הרשום של אליהו ואשתו, נרכשה על שמו. נטען אף כי דמי השכירות המוגנת שולמו מחשבונו של שי ליבוביץ.

התובעים טענו כי אין לתת אמון בעדותה של המטפלת, ילנה מורקדיאנו אשר הוקלטה על ידי החוקר באומרה שגרו בדירה רק בני הזוג והמטפלות.

לגבי העדה רבקה שקד טענו, כי עדותה ביחס להמצאות אליהו בדירה היא עדות שמועה, הואיל ומסרה שראתה "אדם יושב" וזהותו נמסרה לה מפי אחר.

תמצית טענות הנתבע

אליהו טען, כי הוא מתגורר בדירה מאז שנת 2010 והפנה לצוואה של חנה ז"ל, אשר נערכה בפני נוטריון בחודש ספטמבר 2011, שם נכתב כי אליהו מתגורר ביחד עמה בדירה וסועד אותה.

בנוסף, הפנה לעדותה ילנה אשר טיפלה בברוך ז"ל והעידה, כי אליהו ישן בדירה, בתקופה בה התגוררה היא בדירה.

עיקר טענתו היא, כי חנה ז"ל, רעיית הדייר המוגן המקורי, זכאית להיחשב גם היא כדיירת מוגנת "מקורית" בעצמה. שכן חתימת בעלה, בשנת 1955 על חוזה השכירות נעשתה בעבור שניהם. זאת, הן מכוח דיני השליחות והן מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג.

לטענתו אביו, אמו והוא נכנסו לדירה כמשפחה ועל כן יש להחיל את הלכת השיתוף בנסיבות מקרה זה. חיזוק לטענתו מבקש למצוא בכך שהתובעים התייחסו לחנה ז"ל כדיירת מוגנת במשך כל השנים, ולא זו בלבד שלא דרשו את פינויה גם לא דרשו את פינויו של ברוך ז"ל שהיה בן הזוג הידוע בציבור שלה, ולכן לטענתו, הם מנועים מלטעון כיום שלא ראו בה כבעלת זכות דיירות מוגנת מקורית.

לטענתו, נקלע בשנות ה-90 לחובות ואיבד את כל רכושו ואף דירתו נמכרה בהליכי הוצל"פ ועל כן עברו הוא ורעייתו להתגורר בדירה שכורה. מצב שהביא את אליהו לדיכאון אשר בעקבות הוכר כנכה מטעם המוסד לביטוח הלאומי.

על פי הנטען, מצבו הנפשי של אליהו הביא, בסופו של יום לפרידתו מרעייתו. על כן לטענתו, בשנת 2010 עבר לגור בדירה עם חנה ז"ל וסעד אותה עד פטירתה בשנת 2014.

אליהו שמר לטענתו על יחסים טובים עם ילדיו ופרודתו שמתגוררת כיום ברחוב בן יהודה 17 בפתח תקווה עם מטפלת עקב מצבה הסיעודי הקשה לאחר שלושה אירועים מוחיים ומחלת הסרטן.

לטענת אליהו מגוריו עם חנה ז"ל בחצי השנה האחרונה קודם לפטירתה והעדר דירה אחרת למגוריו מקימים לו זכאות של דייר מוגן נגזר.

לחילופין טען, כי גם אם יקבע כי ברוך ז"ל הוא שהיה זכאי לזכויות המוגנות כדייר מוגן נגזר, עדיין זכאי אליהו, אשר התגורר עם בני הזוג בדירה ואין לו דירה אחרת למגוריו, לזכות במעמד של דייר מוגן נדחה.

טענתו של אליהו, כי חנה ז"ל, כרעיית הדייר המוגן המקורי, זכאית אף היא למעמד של דיירת מוגנת מקורית, מבוססת על הלכת השיתוף וחוק השליחות וטענתו, כי יש לאבחן את ההלכה שנקבעה בפרשת שפי, שכן שם הרעייה נכנסה לגור מאוחר לחתימה הסכם השכירות ולא הוכח שיתוף בנכסים והפנה לת"א (שלום-ת"א) 57928-06-13 רשות הפיתוח נ' רביע עבד ואח' (מיום 1.7.16) שם נקבעה זכותה של רעייה אשר לא חתמה על ההסכם כדיירת מוגנת והתקבלה הטענה לפיה בשנות ה 50 מעמד רשמי ניתן לגברים תוך הזנחת זכויות הנשים ועל כן רק חתימת הגבר נדרשה על חוזה השכירות. אציין, כי ערעור על פסק הדין בע"א 6097-10-16 לבית המשפט המחוזי בתל אביב טרם הוכרע ואולם, הקביעה אליה הפנה אליהו, לא השפיעה על התוצאה של מתן צו פינוי כנגד הנתבעים.

בסיכומיו הפנה אליהו לפסק דינו של בית משפט השלום תל אביב בתא"ח 32471-12-12 דאובר נ' פלדמן, (09.09.14) בו התקבלה טענת הנתבע למעמד של דיירת מוגנת מקורית עקב שליחות ותביעת הפינוי נדחתה.

אולם, ערעור שהוגש על פסק הדין במסגרת ע"א (מחוזי-ת"א) 1942-11-14 פלדמן נ' דאובר, הסתיים בפסק דין לפינוי המושכר בהסכמת הצדדים.

אליהו ביקש להתבסס בטענתו על עמדת המיעוט של כבוד השופט אנגלרד בפרשת שפי, תוך שטען כי ההלכה אשר נקבעה הותירה מקום לשינוי בנסיבות המתאימות, ככל שיוכחו נסיבות של שיתוף.

העדים והתשתית הראייתית

לבקשת התובעים ובהסכמת הנתבע, הוגשו תעודות עובד ציבור מטעם המוסדות הבאים:

תאגיד המים האזורי מיתב (ענת גרושקה-בראל);

מחלקת נכות כללית פ"ת במוסד לביטוח לאומי (אסנת לוי);

חברת לכל סיעוד ורווחה (יואל אלקבץ);

המחלקה לטיפול באזרח הותיק פ"ת (אלינור חרמש, עו"ס);

מחלקת הסיעוד פ"ת במוסד לביטוח לאומי (נורית כץ);

ביום 24.01.18 התקיים בפניי דיון הוכחות לאחר הגשת תצהירים בכתב;

מטעם התובעים העידו החוקר הפרטי מר צחי צפריר אשר הגיש דוח חקירה, הגברת ציפורה פישר (בתו של ברוך ז"ל) ומנחם אמתי;

מטעם הנתבע העידו הגברת רבקה שקד, אליהו, ילנה מורקדיאנו (המטפלת של ברוך ז"ל).

הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

השאלות הדורשות הכרעה

האם זכאית חנה ז"ל למעמד של דייר מוגנת "מקורית" ?

האם אליהו עומד בדרישות החוק לקבלת זכות דייר מוגן "נגזר" או "נדחה" ?

המסגרת הנורמטיבית

ההסדר החל על היחסים שבין הצדדים בכל הנוגע לדירה, קבוע בחוק הגנת הדייר, אשר מגדיר בסעיף 1 את:

"בעל בית" - מי שהשכיר נכס בשכירות ראשית, בין שהוא בעלו של הנכס המושכר ובין שאיננו בעלו, לרבות חליפיו של מי שהשכיר כאמור;"

"דייר", לגבי בעל בית - מי שמחזיק בנכס בשכירות ראשית על פי חוזה או מכוח חוק זה,"

כאשר יש לשים לב, כי ההגדרה מפנה לחוזה או להוראות חוק זה בלבד.

התנאים להעברת הסטטוס או המעמד של דייר "מקורי", במקרה של פטירה וכן מקבלי המעמד של דייר "נגזר", מוסדרים בסעיף 20 לחוק:

"20.(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

(ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם."

הגבלה על העברת הזכאות להגנת החוק מוסדרת בסעיף 27 לחוק, אשר קובע ככלל את סיום הגנת החוק בפטירת הדייר "הנגזר" למעט בהתקיים סייגים, אשר הרלבנטי לענייננו קבוע בסעיף 27(1) ובו מוגדרות הנסיבות בהן יזכה דייר להגנת החוק אשר זכתה לכינוי "דייר נדחה".

"27. היה אדם לדייר לפי סעיפים 20 עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה; אולם -

(1) מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20 או 22 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא הייתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר;"

בפרשת שפי הובהרו הדרישות אשר מציב סעיף זה כך:

"הוראת סעיף 27(1) לחוק דורשת מצד הבת, המבקשת לחסות בצל הדיירות המוגנת, את מילוי התנאים הבאים:

1. היא התגוררה בבית הוריה עם אביה המנוח לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו.
2. עת פטירת המנוח לא הייתה לבת דירה אחרת למגוריה.
3. היא המשיכה להתגורר בדירה מאז פטירת אביה המנוח ועד לפטירת אמה המנוחה.
4. בעת פטירת אמה המנוחה לא הייתה לבת דירה אחרת למגוריה."

יובהר, כי בעל הדין הטוען לזכות של דייר מוגן בדירה במקום דייר שנפטר, עליו הנטל להוכיח את כל התנאים המקנים לו את הגנת החוק, זאת לאור ההלכה כי:

"הטוען לזכות למגורים בנכס שהינו בבעלותו של אחר עליו להוכיח את העובדות אשר מהן ניתן ללמוד על הזכות" (ע"א 545/82 אנגל נ' רוזנווסר, תק-על 86(4), 83 , 84 (1986)).

דיון והכרעה

המחלוקת הראשונה בין הצדדים היא בשאלת מעמדה של חנה ז"ל כדיירת מוגנת, האם מעמדה היה של דיירת "נגזרת" מכוח הוראות סעיף 20(א) לחוק, הואיל והייתה רעייתו של הדייר המקורי וגרה עימו בדירה לפחות, ששה חודשים לפני פטירתו או שחנה ז"ל יכולה לקבל מעמד של דיירת מוגנת מקורית מכוח הלכת השיתוף או דיני השליחות, כפי טענת אליהו, ויש לקבוע כי חתימת בעלה על הסכם השכירות נעשתה אף בשליחות בשמה של חנה ז"ל.

הפסיקה הכירה בזכות הדיירות המוגנת כזכות אישית אשר דרכי העברתה מוגבלות בחוק, כפי שנקבע בע"א 2280/91 רחמים אבולוף נ' מזל אבולוף, מז(5) 596 (1993):

"זכות הדיירות המוגנת הינה זכות אישית, אשר דרכי העברתה מוגבלות ומנויות בחוק. ואמנם, כלפי בעל הנכס יש לראות במערער הבעלים הבלעדי של הזכות. המערער לא יכול היה להעביר לאשתו את הבעלות במחצית הזכות מכוח הלכת השיתוף, כפי שאין הוא יכול להעבירה לכל צד שלישי אחר בלי שבעל הנכס יזכה בשליש משווי דמי המפתח."

ובפסיקה מאוחרת יותר אף הוזכר, כי הלכת השיתוף אינה גוברת מקום בו נקבע איסור על העברת הזכות בחוק, כפי שנקבע מפורשות על ידי בית המשפט העליון בבע"מ 10916/03 צה"ל – מדינת ישראל נ' פלונית, סב(2) 332 (2007):

"... הלכת השיתוף, בפן הקנייני שלה, אינה חלה על זכות לדיירות מוגנת, שחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (סעיפים 20-22) אוסר על העברתה"

אציין, כי בפסק הדין הובהרה העליונות של הגבלת העבירות של זכות המוסדרת בחקיקה.

כבוד השופט אנגלרד בפרשת שפי, בדעת מיעוט, לא ביקש לבסס את זכות אשת הדייר המקורי כדיירת מקורית על הלכת השיתוף, אלא על דיני השליחות:

"עיקרון זה מצא ביטוי מובהק בהלכת שיתוף הנכסים, שפותחה על-ידי בית-משפט זה בפסיקה רבת-שנים והנוגעת במיוחד לדירת המגורים. עם זאת, איני נזקק להלכה אחרונה זו כדי לבסס את זכותה של האישה לדיירות מקורית כלפי בעל הבית.

... אני מעדיף לבסס את מעמדה של בת-הזוג כלפי בעל הבית, בסוגיה שלפנינו, על רעיון השליחות."

מול דעת המיעוט של כבוד השופט אנגלרד קבע כבוד הנשיא (כתוארו אז) ברק בדעת הרוב:

"מוכן אני להניח כי מבחינה פרשנית, ניתן להעמיס על הסדר סטטוטורי זה את דיני השליחות, כמוצע על-ידי חברי. איני סבור כי יהא נכון לעשות כן. ביסוד גישתי זו מונחת ההשקפה כי אין זה ראוי להעמיס על גבו של בעל הבית דור נוסף של דיירים, וכל זאת במשיכת קולמוס שיפוטית. נראה לי, כי לאור המדיניות המשפטית המונחת ביסוד חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] מזה, ולאור האיפוק השיפוטי הנדרש בתחום דיני הקניין מזה, אין זה ראוי כי לעת הזו נרחיב באופן כה משמעותי את היקף ההגנה הסטטוטורית הניתנת לדיירים על-פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב]."

לדעתו הצטרפה כבוד השופטת (כתוארה אז) בייניש, תוך שהבהירה כי :

"גם אני סבורה כי החלת דיני השליחות במקרה כגון זה שבפנינו מרחיבה מעבר לנדרש את תחולת חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] ואת היקף ההגנה המוקנית על-פיו. הרחבה זו אינה עולה בקנה אחד עם המגמה הפרשנית הזהירה והמצמצמת ביחס לדיני הגנת הדייר שעליה עמד בית-משפט זה לא אחת"

אמנם בפסק הדין לא נשללה לחלוטין האפשרות להחלת דיני השליחות בין בני זוג בהקשרים המשפטיים המתאמים ובנסיבות המתאימות אף ביחס לזכות הדיירות המוגנת, כפי שציינה כבוד השופטת בייניש:

"אין באמור לעיל כדי לשלול אפשרות להכיר ביחסי שליחות בין בני-זוג בנסיבות ובהקשרים משפטיים מתאימים. מכל מקום, ואף אם תיתכנה נסיבות שבהן יהיה מקום להחלת דיני השליחות באופן המוצע על-ידי חברי השופט אנגלרד"

דוגמה לנסיבות בהן מצא בית המשפט להכיר ביחסי שליחות לביסוס זכות דיירות מוגנת מקורית לאשת הדייר שחתם על הסכם השכירות ניתן למצוא בע"א (מחוזי - ת"א) 2732/04 מ"י רשות הפיתוח נ' שושן שלום, (03.03.08), שם הוכח כי אשת הדייר המקורי נכללה בהסכם רכישת הזכות מהדיירים הקודמים כדיירת נכנסת, אך שמה הושמט מהסכם השכירות אשר נחתם מול רשות הפיתוח. באותו מקרה שני בני הזוג יוצגו על ידי בנם, הואיל והאב היה עיוור והאם לא ידעה קרוא וכתוב. בהעדר כל הסבר לאי הכללת שמה בהסכם השכירות בניגוד לאמור בהסכם הרכישה מצא בית המשפט לקבוע, כי הוכחו נסיבות השליחות של הבעל וידיעת רשות הפיתוח בכדי לבסס הכרה בזכותה כדיירת מוגנת מקורית.

בהעדר הוכחת נסיבות ברורות, לא מצא בית המשפט להחיל את דיני השליחות על הסכמי השכירות לפי החוק, כפי שנקבע בע"א (מחוזי-י-ם) 11303/07 יעקב ויסברג נ' קובי קן דרור, (10.11.2008):

"על-פי ההלכה הפסוקה אין מקום להחיל את דיני השליחות על מקרה שבו חותם רק אחד מבני הזוג על הסכם השכירות (רע"א 1711/98 בעניין שפי, לעיל)."

בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה (רע"א 612/09 קובי קן דרור נ' יעקב ויסברג, (12.05.2009).

בהקשר זה, אציין כי על פי סעיף 7 לחוק השליחות פעולותיו של שלוח כלפי צד שלישי שאינו מודע לשליחות אינן מזכות את השולח מול הצד השלישי.

לפיכך נדרשת הוכחה עובדתית לידיעתו של בעל הבית במועד חתימת הסכם השכירות אודות השליחות וזהות השולח.

איני מוצאת שהובאה בפני כל ראיה אשר יש בה לבסס עובדה זו. לנסיבות חתימת הסכם השכירות הסתפק אליהו בעדותו, כאשר הוא היה במועד ההתרחשות ילד בן 4.

עדותו של אליהו לעניין חתימת אביו על הסכם השכירות גם עבור רעייתו, חנה ז"ל מכוח דיני השליחות, היא בגדר עדות סברה ואינה מתוך ידיעתו האישית על כך.

התובעים לא חלקו על כך שחנה ז"ל נכנסה לדירה יחד עם בעלה ואליהו, אך בכך לא די בכדי להוכיח כי חתימת אביו של אליהו על הסכם השכירות נעשית בשליחות ולבטח לא את ידיעתו של בעל הבית על כך.

אליהו לא טען לידיעת בעל הבית אודות השליחות הנטענת במועד חתימת הסכם השכירות ולפיכך, אף לו הייתי מוצאת לקבל טענתו לקיומה של שליחות, לא היה בה להקים לחנה ז"ל זכות כלפי בעל הבית, עקב הוראות סעיף 7 לחוק השליחות ומהותה של הזכות, אשר כאמור לעיל נקבע שהיא אישית והעברתה הוגבלה לפי החוק.

לאור האמור לעיל, אני מוצאת לקבוע כי חנה ז"ל לא הייתה זכאית למעמד של דיירת "מקורית", אלא למעמד של דיירת "נגזרת" בלבד.

למעלה מן הצורך אבהיר, כי אף לו זכאית הייתה חנה ז"ל למעמד של דיירת "מקורית" לא עלה בידי אליהו להוכיח במידה הנדרשת במשפט האזרחי, את התקיימות התנאים לזכאותו לקבלת מעמד של דייר "נגזר" או דייר "נדחה".

בהתאם לסעיף 20 לחוק בפטירת דייר מקורי, יהיה לדייר תחתיו בן זוגו.

אליהו התכחש בתצהירו להיותם של חנה ז"ל וברוך ז"ל בני זוג ידועים בציבור וטען כי מגוריהם המשותפים נעשו מטעמי נוחות בלבד.

במסגרת תעודת עובד ציבור אשר הוגשה מטעם המחלקה לטיפול באזרח הוותיק פ"ת, מצוי תסקיר מיום 31.10.11 אשר נערך על ידי פקידת הסעד גליה קליימן ונשלח לבית המשפט לענייני משפחה לצורך מינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש לברוך ז"ל. בתסקיר זה מפורטות פגישות עם ברוך ז"ל, חנה ז"ל, בנותיו של ברוך ז"ל ושיחה טלפונית עם אריה ליבוביץ. מתוך המפורט עולה שבני הזוג הציגו את יחסיהם כידועים בציבור ואף תיארו ניהול חשבון בנק משותף וניהול משק בית משותף מזה עשרות שנים.

לא הובאה כל ראיה לסתור ובעדותו של אליהו לא מצאתי לתת אמון, הן עקב הימנעותו ממסירת פרטים והן עקב הרושם שהותירה בי עדותו.

לכאורה, ברוך ז"ל כבן הזוג של חנה ז"ל היה זוכה למעמד של דייר "נגזר" לו חנה ז"ל הייתה דיירת מקורית.

לפיכך, בכדי לזכות במעמד של דייר "נדחה" היה על אליהו להוכיח התקיימות כל התנאים אשר נקבעו בסעיף 27(1):

1. כי התגורר בדירה עם בני הזוג לפחות ששה חדשים סמוך לפני פטירת חנה ז"ל.
2. בעת פטירת חנה ז"ל לא הייתה לו דירה אחרת למגוריו.
3. הוא המשיך להתגורר בדירה מאז פטירת חנה ז"ל ועד לפטירת ברוך ז"ל.
4. בעת פטירת ברוך ז"ל לא הייתה לו דירה אחרת למגוריו.

איני מוצאת כי אליהו הוכיח התקיימות אף אחד מתנאים אלו.

במסגרת תעודת עובד ציבור מטעם לכל סיעוד ורווחה, נכללו דוחות פיקוח מקצועי תקופתיים שנערכו על ידי עובדים סוציאליים בביקורים בדירה ומפגשים עם חנה ז"ל וברוך ז"ל, החל משנת 2011 ועד סמוך לפטירתם. בדוחות אלו נמצא פירוט של מגורי בני הזוג ושתי המטפלות העובדות הזרות, אך אין אף לא אזכור אחד של המצאות אליהו בדירה, מצוינת חלוקת החדרים בין בני הזוג לבין המטפלות.

ממצאים דומים עלו גם מדוחות הערכת תלות אשר הוגשו במסגרת תעודת עובד ציבור מטעם מחלקת סיעוד פ"ת במוסד לביטוח לאומי, בהם נרשם אריה כמי שמבקר ומסייע לחנה ז"ל ובמשך תקופה ממושכת גם לברוך ז"ל ואין כל אזכור לאליהו או למגורי אדם נוסף בדירה פרט לבני הזוג ושתי המטפלות.

ראיות אלה מקבלות חיזוק בעדותה של ציפורה פישר, בתו של ברוך ז"ל, אשר העידה שלא ראתה את אליהו במהלך ביקוריה בדירה פעמיים בשבוע והעידה כי בדירה גרו רק בני הזוג ושתי המטפלות (עמודים 25-24, שורות 31-1 לפרוטוקול):

"ש. אני או אחותי מגיעות ביום שישי, את מספרת שאביך וחנה שניהם גרו עם המטפלות לבד בדירה?

ת. כן.

ש. אין פה ולא היה פה הנתבע?

ת. נכון. "

כמו כן חיזקה בעדותה, כי אריה היה מי שביקר בדירה וטיפל במשך תקופה מסוימת גם בברוך ז"ל (עמוד 25, שורות 28-27 לפרוטוקול):

"ש. מי שטיפל היה עובדת הזרה - לאביך היה בכלל אריה, הבן של חנה?

ת. נכון, בהתחלה כן."

עדותה הייתה עקבית לדברים שמסרה לחוקר הפרטי, ועשתה רושם מהיימן.

איני מוצאת כמהימנה את עדותה של הגברת רבקה שקד, אשר תצהירה צורף לבקשת הנתבע, ביום שלפני דיון ההוכחות, ואיני מוצאת לתת לעדותה משקל רב.

אין בעדותה ציון של המועדים בהם נערכו אותם ביקורים נטענים או תדירותם ולכן אינם תורמים להוכחת מגוריו של אליהו בדירה בתקופות הנדרשות לפי תנאי סעיף 20 או סעיף 27(1).

עדותה עומדת לכאורה בסתירה לעדויות האחרות בתיק ובכלל זה אף לעדותה של המטפלת, ילנה מורקדיאנו (להלן: "ילנה"), העדה הנוספת מטעם הנתבע, אשר לטענתה אליהו היה בא לדירה לישון בשעה שבע בערב ויצא בשבע בבוקר (עמוד 39, שורות 10-6 לפרוטוקול):

"ת. כן. הוא היה בא לשם לישון.

ש. כמה פעמים בשבוע?

ת. כל הימים.

ש. באיזה שעה הוא היה בא?

ת. בסביבות שבע, אחרי שבע."

לפי האמור בסעיף 9 לתצהיר רבקה שקד, אליהו כלל לא היה מוכר לה וזהות האדם שראתה לטענתה נמסרה על ידי בעלה המנוח. לפיכך עדותה בעניין זה נסמכת על מידע שנמסר לה על פי השמועה ולא היה ידוע לה מידיעתה האישית.

לחוסר המהימנות שמצאתי ליחס לעדותה תרמה הבהרתה שלא הייתה זאת חנה ז"ל אשר סיפרה לה על הקשר הזוגי עם ברוך ז"ל (עמוד 22, שורות 32-28 לפרוטוקול):

"ש. את אמרת שבבית היה אדם מבוגר שלחנה היה קשר זוגי איתו והוא גר שם הרבה שנים?

ת. כל זה חנה לא סיפרה לי ואני לא הייתי שם הרבה שנים, כל זה אני יודעת מהסיפורים של בעלי.

אני לא הייתי מעורה בשנים האלה.

אני יודעת שבעלה נפטר, ואחרי שבעלה נפטר היא היתה בזוגיות עם מישהו שהיא הכירה אותו לפני שבעלה נפטר. "

דברים הסותרים בצורה מובהקת את העולה באופן חוזר ונשנה מתוך המסמכים השונים אשר הוגשו במסגרת תעודות עובד ציבור, בהם מתוארת חנה ז"ל כאישה פעילה המרבה לדבר ולשתף על מערכת היחסים שלה עם ברוך ז"ל (ראו: דוחות פיקוח מקצועי לתקופות 7/2012, 9/2012, 11/2012, 7/2013, תסקיר פקידת הסעד מיום 31.10.2011).

עדותה של ילנה הותירה בי רושם בלתי מהימן, בעדותה ניכר כי ביקשה לרצות את אליהו או מי מטעמו, כך מצאה להוסיף לתשובתה את נוכחותו של אליהו בדירה, גם כאשר לא נשאלה על כך (עמוד 39, שורות 4-3 לפרוטוקול):

"ש. ציפורה אמרה שהיא באה פה היום בדירה גרים, היא באה לבקר, ילנה, נטשה ברוך וחנה.

ת. נכון. אבל גם הוא היה. "

עדותה עומדת בניגוד לתשובותיה בחקירתו של החוקר הפרטי, שם אישרה כי טרם פטירת חנה ז"ל גרו בדירה רק ארבעה אנשים, בני הזוג והמטפלות ולאחר פטירת חנה ז"ל נותרו לגור בדירה רק היא וברוך ז"ל (נספח ד 1 לדוח החקירה של צחי צפריר).

נוסף על האמור, כאשר נשאלה בחקירתה הנגדית האם כדי לבוא לישון בדירה היה אליהו עוזב את אשתו, ניכר מתשובתה שאליהו לא היה גר בדירה ולכן מבחינת ילנה, זו אפשרות סבירה שהוא גר במהלך היום עם אשתו (עמוד 39, שורות 13-11 לפרוטוקול):

"ש. והוא היה עוזב את אשתו לבד בבן יהודה 17?

ת. אני חושבת שכן. אני לא יודעת.

הוא היה בא לשם. "

אך ברור הוא שלו היה אליהו גר בדירה מאז שנת 2010 כטענתו ולמצער מיום 26.10.13, לא היה כל מקום לספק באשר למקום מגוריו של אליהו בנפרד מאשתו, אולם ילנה לא ידעה להשיב האם אליהו עוזב את אשתו כדי לבוא ללון בדירה.

מעדות זו עולה בברור, כי הדירה לא שימשה את אליהו למגוריו ולכל היותר יתכן שהגיע לישון בדירה.

לא שוכנעתי מעדותה של ילנה, כי הדירה שימשה את אליהו למגוריו.

אליהו לא הוכיח כי לא הייתה לו דירה אחרת למגוריו. אליהו טען שנפרד מאשתו, והיא זו אשר החליפה את כתובת מגוריו, אולם בתשובתו התייחס להנחה בארנונה שהושגה בעקבות כך כתקבול לשניהם (עמוד 36, שורות 21-20 לפרוטוקול):

"ת. אשתי החליפה לבד את הכתובת בת.ז שלי. החליפה את הכתובת כדי לקבל הנחה בעירייה, קיבלנו הנחה משמעותית."

למעט טענתו בעלמא לפרדתו מאשתו, לא הביא אליהו כל ראיה קבילה לביסוס טענה זו.

מגורי אשתו בדירה ברחוב בן יהודה 17 בפתח תקווה, שהיא גם מענו הרשום של אליהו במשרד הפנים, לא הוכחשו ביחס למועד פטירת חנה ז"ל ולגבי מועד פטירתו של ברוך ז"ל לא הונחה כל ראיה למניעה מאליהו לגור בדירה ברחוב בן יהודה 17 בפתח תקווה.

אליהו לא הביא לעדות את אחיו אריה ליבוביץ ולא את בנו שי ליבוביץ, עדים אשר יכולים היו, לכאורה לשפוך אור על מגוריו בדירה, מצב יחסיו עם אשתו ויכולתו לגור בדירה שברחוב בן יהודה 17 בפתח תקווה בה מתגוררת אשתו, אולם אליהו נמנע מהבאתם לעדות.

הימנעות צד מהבאת ראיה מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980). מצוטט בע"א 2275/90 באמצעות בנין דור בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 614 (1993)).

רק כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, משמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה (ראו: ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595 (1990)).

הימנעות זו "מחזקת" את הראיות העומדות לחובת הנמנע, ומחלישה את הראיות המובאות מטעמו להוכחת גרסתו. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה (ראו: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה 1649-1650 (2003)).

לפיכך, אי הבאת בני משפחתו לעדות מחלישה את ראיות אליהו להתקיימות התנאים ומחזקת את ראיות התובעים לאי התקיימות התנאים.

אליהו לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח התקיימות התנאים הן מבחינת מגורים בדירה והן מבחינת העדר דירת מגורים אחרת למגוריו, כך שאף לו הייתה זכאית חנה ז"ל למעמד של דיירת מוגנת מקורית, לא היה זכאי אליהו להגנת החוק.

סוף דבר

לאור האמור לעיל, אני מוצאת לקבל את התביעה ומורה על פינוי הדירה מכל אדם וחפץ והשבת הדירה לתובעים.

הנתבע ישא בהוצאות התובעים ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יתווספו לסכום זה הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשגר פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"א ניסן תשע"ח, 27 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.