א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מירב קלמפנר-נבון) מיום 16.9.15 בת"א 15624-10-11 לפיו נצטוו המשיבים לסלק את ידם מן הדירות הידועות כתת חלקה 8 ו-9 בחלקה 34 ו- 42 בגוש 10833 אשר ברח' אלנבי 42 חיפה, ולהשיבם לידי המערערים, וכן לשלם למערערים דמי שכירות מוגנת בסך 7,770 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (9.10.11) ועד התשלום בפועל.

כמו כן, חייב בית משפט קמא את המשיבים לשלם למערערים דמי שימוש ראויים בחלקים שבהם הם עשו שימוש ברכוש המערערים בסך 11,722 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (9.10.11) ועד התשלום בפועל, ובנוסף חויבו המשיבים לשאת בהוצאות המערערים בסך 12,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

ב. הנסיבות הצריכות לעניין כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא הינן בתמצית אלה:

המערערים הינם היורשים של הוריהם המנוחים (עוה"ד יוסף לוי ז"ל (להלן: "המנוח") ורעייתו רינה רבקה לוי ז"ל) ובהתאם לפסק דין מיום 5.9.11, שנתן תוקף של פסק דין להסכם חלוקה, הם הבעלים הייחודיים של תת חלקות 3, 4, 8 עד 15 בחלקות 34 ו- 42 גוש 10833 רח' אלנבי 42 חיפה.

ג. ביום 3.7.88 נחתם הסכם שכירות מוגנת בין המנוח לבין המשיבים ולפיו הושכרו למשיבים דירת 2 חדרים בתת חלקה 8 ודירת חדר בתת חלקה 9.

בשנים 1989 ו- 1991 הגיש המנוח תביעות פינוי כנגד המשיבים ולפי פסק דין מיום 31.5.94, נקבע, שבהתאם להסכם השכירות בין הצדדים אין המשיבים רשאים לערוך שינוי במושכר מבלי לקבל רשות בכתב מן המשכיר. כן נקבע באותו פסק דין שאם מפרים המשיבים תנאי או התחייבות מאלה שבהסכם, יהווה הדבר עילת פינוי.

עוד נקבע בפסק הדין הנ"ל שעל המשיבים לשלם למשכיר ב- 1.11 של כל שנה אזרחית את דמי השכירות לשנה הבאה, וכי ביחס לגג הבית על המשיבים לסלק את ידם מגג הבית ולא לעשות בו שימוש וזאת חרף ההסכם המקורי שהתיר להם לעשות שימוש בו.

ד. המערערים טוענים, כי בפסק הדין הנ"ל הורה בית המשפט למשיבים להסיר מגרם המדרגות שבבית כל דבר שנעשה על ידם והותקן על ידם, באופן שהגישה לגג תהא פנויה וחופשית.

ואולם, כך טוענים המערערים למרות כל אשר נקבע בפסק הדין הנ"ל מיום 31.5.94, לא שילמו המשיבים את דמי השכירות במועדם ובמלואם ואף לא שילמו הפרשי הצמדה וריבית בגין האיחורים בתשלום.

ה. ביום 11.7.10 שלחו המערערים מכתב למשיבים והודיעו להם שהם איבדו את זכותם כדיירים מוגנים בנכס מחמת אי קיום תנאי הסכם השכירות ולפיכך נדרשו המשיבים לפנות את המושכר בתוך 60 יום.

ו. המשיבים, למרות הקביעות שבפסק הדין מיום 31.5.94, לא סילקו סורג שהותקן בתחתית גרם המדרגות בכניסה לגג, ולמעשה מנעו המשיבים מן הדיירים האחרים, ומן המערערים עצמם, את הגישה לגג והשימוש בו.

כמו כן, סגרו המשיבים את הפודסט בקצה גרם המדרגות והתקינו דלת פלדלת בין גרם המדרגות לפודסט באופן ההופך את הפודסט לחלק מן המושכר. לטענת המערערים ממשיכים המשיבים, חרף האמור בפסק הדין, לעשות שימוש בגג המבנה והשינויים שביצעו המשיבים במבנה (ללא רשות המערערים) יוצרים עילת פינוי בהתאם להסכם השכירות.

בנוסף טענו המערערים, שהם זכאים לקבל מן המשיבים דמי שימוש ראויים בסך של 2,000 ₪ לחודש בגין השימוש שעושים המשיבים מזה כ- 20 שנה בחלקי המבנה שאינם תלויים במושכר דהיינו: גרם המדרגות העליון, הפודסט וגג המבנה.

עוד טוענים המערערים, שהם זכאים גם לדמי שימוש ראויים, בהיעדר תשלום דמי השכירות מאז 1.11.06, בסך של 1,800 ₪ לחודש.

ז. המערערים ביקשו, כי בית המשפט יורה למשיבים לפנות את המושכר, לסלק את ידם מגג המבנה, וכן לסלק את הסורג שהותקן בתחתית גרם המדרגות ואת המחיצות שסגרו את הפודסט וצרפו אותו אל הנכס נשוא התביעה.

עוד עתרו המערערים לחייב את המשיבים לשלם להם דמי שימוש בגין הגג, הפודסט וגרם המדרגות בסך 2,000 ₪ לחודש לתקופה של 7 שנים טרם הגשת התובענה, וכן כל עוד מחזיקים הם בחלקי המבנה האמורים, ולרבות דמי שימוש ראויים החל מ- 1.11.06.

ח. המשיבים מצדם טענו, שיש לדחות על הסף את התביעה כנגדם מחמת התיישנות, השתק, שיהוי או ויתור והזנחה מצד המנוח.

לטענת המשיבים הם מילאו אחר הוראות פסק הדין מיום 31.5.94, והוסיפו, שכאשר הוגש פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל וראש ההוצאה לפועל קבע שפסק הדין לא בוצע, הם הגישו ערעור שהתקבל בבית המשפט המחוזי ואף אושר בבית המשפט העליון.

ט. המשיבים טענו, שבתנאי הסכם השכירות ניתנה להם על ידי המנוח רשות להשתמש בגג הפתוח במפלס המושכר ללא תמורה, וכן רשות להתקין הגבהה למעקה בגובה של 40 ס"מ וכן תאורה על המעקה.

לטענת המשיבים ניתנה להם רשות להתקין דלת פלדלת בכניסה לדירה וכך הם עשו. המנוח גם הסכים, לטענת המשיבים, שהם יבנו גג רעפים במרפסת הגג של הדירה ואף חתם על התכנית שהוגשה לוועדה המקומית, אך לאחר מכן חזר בו מהסכמתו, ולכן לא ניתן להם היתר בנייה והם חויבו בתשלום קנסות.

י. לטענת המשיבים התביעה מוגזמת ותכליתה לנשל אותם מזכויותיהם.

המשיבים טוענים, כי בשנים שקדמו לפטירתו של המנוח הוא חלה וסגר את משרדו. לכן, לא הייתה למשיבים ידיעה אל מי לפנות לצורך תשלום דמי השכירות, ולכן אין לבוא אליהם בטרוניה ככל שחל איחור בתשלומים, ובכל מקרה הם שילמו את דמי השכירות במלואם עד 31.10.11.

לחלופין עתרו המשיבים לסעד מן הצדק לפי סעיף 132 של חוק הגנת הדייר.

י"א. בית משפט קמא קבע, שלא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי המשיבים הם דיירים מוגנים הן בדירה בת 2.5 חדרים וכן בדירה הנוספת בת חדר אחד שהושכרו להם על ידי המנוח לפי הסכם השכירות מיום 3.7.88.

גם אין מחלוקת לגבי זכות הבעלות של המערערים בדירות נשוא הסכם השכירות וזאת לפי צווי הירושה והסכם החלוקה שקיבל תוקף של פסק דין.

י"ב. לשאלה האם הפרו המשיבים את הוראות הסכם השכירות תוך עשיית שינויים במושכר שלא בהתאם לתנאי הסכם השכירות והוראות פסק-הדין מיום 31.5.94, קבע בית משפט קמא, שהמשיבים מפרים את הסכם השכירות המקורי, ואף את ההוראות שניתנו במסגרת פסק הדין מיום 31.5.94 באופן המקנה, בהתאם להוראות הסכם השכירות המקורי, עילת פינוי בידי המערערים.

י"ג. לשאלה האם זכאים המערערים לדמי שימוש ראויים בגין החלקים אותם סיפחו המשיבים למושכר: הפודסט, גרם המדרגות והגג, ומהו שיעור דמי השימוש, השיב בית משפט קמא שנעשה שימוש בלעדי בידי המשיבים בחלקו העליון של גרם המדרגות, אותו סגרו המשיבים בסורג.

הפודסט הפך אף הוא לחלק מדירת המשיבים שסיפוחו לדירה הופך את הגישה אל הגג לבלעדית עבור המשיבים, מתוך דירתם, ושימוש זה חורג ממה שהוקנה למשיבים כדין לפי הסכם השכירות המוגנת שנחתם עמם, ולכן על יתרת החלקים בהם עושים המשיבים שימוש מעבר לשטחי הדירה עליהם לשמש דמי שימוש ראויים.

י"ד. בית משפט קמא הסתמך על חוות דעתו של מומחה בית המשפט, השמאי ערן בנטל, שקבע כי שטח הדירה בתת חלקה 8 הוא 45 מ"ר, ושטח הדירה בתת חלקה 9 הוא 11 מ"ר, כך שעל המשיבים לשלם דמי שכירות מוגנת בגין סה"כ 56 מ"ר, ולפיכך יש להחסיר שטח זה של 56 מ"ר מן התחשיב שערך מר בנטל בגין דמי השימוש הראויים.

שטח זה הוא כמחצית מאומדן השטח שעל פיו חישב מר בנטל את דמי השכירות הראויים, כשהמומחה קובע, כי הפודסט אשר סופח לדירה משמש כשטח עיקרי.

ט"ו. את תחשיב דמי השימוש הראויים חילק בית משפט קמא לשתי תקופות:

הראשונה: עד למועד בו הסירו המשיבים את גג הרעפים, יוני 2012, השנייה: מיוני 2012 עד אוקטובר 2015, דהיינו, לאחר הסרת הקירוי לגג כשבתקופה זו דמי השכירות הראויים מתייחסים רק ל-40% מאומדן השטח לפיו חישב השמאי את דמי השכירות הראויים.

סך הכל דמי השכירות הראויים שעל המשיבים לשלם למערערים עד ליום מתן פסק הדין לפי חישובו של בית משפט קמא, הינו: 11,722 ₪.

ט"ז. עוד קבע בית משפט קמא, כי המשיבים חדלו מזה מספר שנים מלשלם את דמי השכירות המוגנת, ואף כאשר שילמו את המגיע בוצע התשלום באיחור ושלא לפי הוראות פסק הדין מיום 31.5.94, לפיו היה עליהם לשלם את דמי השכירות המוגנת ב-1/11 לכל שנה ולמשך שנה מראש.

בית משפט קמא קבע, שהמשיבים הפרו את הוראות הסכם השכירות המוגנת ואת הוראות פסק הדין מיום 31.5.94 הפרה יסודית המקנה למערערים עילה לפינוי המשיבים מן הנכס נשוא התביעה.

י"ז. בית משפט קמא הוסיף וקבע, שהמשיבים חדלו מלשלם את דמי השכירות המוגנת מאז יום 1.11.06 ועד מועד הגשת התביעה (31.10.10) בסך 7,770 ₪ שאותו עליהם לשלם ובנוסף את דמי השימוש הראויים בסך 11,722 ₪ ולסלק את ידיהם משתי הדירות ולהשיבן למערערים בתוך 14 יום ממועד פסק הדין ובתוספת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, ואין הם זכאים לסעד מן הצדק.

הדירות אכן פונו והחזקה בהן הוחזרה למערערים.

י"ח. הערעור המונח בפנינו הינו של המערערים המלינים על כך שבית משפט קמא שכח לכפול את דמי השימוש הראויים החודשיים שקבע במספר החודשים שבכל תקופה. כן נטען, ששגה בית משפט קמא משקבע דמי שימוש של 172 ₪ לחודש בלבד לשלוש השנים שמאוקטובר 2012 עד אוקטובר 2015, משמע, 6,192 ₪, בעוד שהסכום הנכון צריך היה להיות 40% מדמי השכירות הראויים עבור המושכר X 36 חודשים.

י"ט. עוד נטען, שהיה על בית משפט קמא לחייב את המשיבים בתשלום דמי שכירות ראויים מלאים עבור המושכר החל מיום ביטול השכירות המוגנת (11.7.10) (לפי מכתב עו"ד דר שילוח) ואילך, בלי קשר למועד הגשת התביעה.

לחלופין, כך נטען, שגה בית משפט כשנמנע מלחייב את המשיבים בדמי שכירות מוגנים עבור המושכר (1944 ₪ עבור ה-3/4 ועוד 648 ₪ עבור ה-1/4 של ד"ר אורי לוי) לתקופה מיום 1.11.10 עד 31.10.11, וכן דמי שכירות ראויים עבור המושכר מיום 1.11.11 עד יום מתן פסק הדין בסכום שלא יפחת מדמי השכירות הראויים שהעריך מומחה בית המשפט.

כ. היה מקום, כך נטען בערעור, לחייב את המשיבים בתשלום דמי שכירות ראויים עבור המושכר החל מיום 1.11.06 הואיל ובמשך שנים לא שילמו את דמי השכירות לבעלים.

לחלופין, היה מקום לחייב את המשיבים בתשלום דמי שימוש ראויים מן המועד שעו"ד דר שילוח הודיעה להם על ביטול השכירות ודרשה מהם להפנות מן המושכר (11.7.10).

כ"א. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא כשאימץ את אומדנו של המומחה ביחס לדמי השימוש הראויים עבור מרפסת הגג, המקורה והלא מקורה, וכן שגה במיעוט הסכום שפסק בית משפט קמא בגין שכ"ט עו"ד לאחר שיצא מתוך הנחה שעל המערערים לשלם 11,722 ₪, בעוד שהסכום הנכון מגיע ל-120,000 ₪ לפחות.

כ"ב. שונה עמדת המשיבים המציינים, כי פינו את הדירה עוד ביום 27.1.16 ומסרו את המפתחות בידי ב"כ המערערים. לטעמם, לא נפלה כל טעות בפסק דינו של בית משפט קמא ואין להתערב בקביעת שיעור ההוצאות ושכר טרחת עו"ד המסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית.

כן טוענים המשיבים, שאין ממש בטעויות החשבוניות להן טוענים המערערים או בדבר התאריך ממנו ואילך יש לחייב את המשיבים בתשלום דמי השימוש הראויים, שעה שהמערערים הודיעו על ביטול השכירות החל מתאריך 11.7.10 ואת תביעתם לבית המשפט הגישו ביום 9.10.11.

כ"ג. מוסיפים המשיבים, ומפרטים את ההליכים המשפטיים השונים שבהם נקט המנוח כנגדם בכל הערכאות. לטענתם, נתן המנוח את הסכמתו לכך שהמשיבים יבנו גג רעפים, אך בהמשך סירב המנוח לחתום על הסכמתו כבעלים אלא כנגד תשלום סכום מסוים, ומשלא הצליחו המערערים לקבל את היתר הבניה הנדרש ננקטו נגדם הליכים בבית המשפט לעניינים מקומיים והם חויבו בקנסות.

כ"ד. עוד טוענים המשיבים, שכאשר הם ביקשו לפרק את גג הרעפים והפרגולה בגלל אי-מתן ההיתר, התנגד לכך המנוח. בתמצית טוענים המשיבים להתנהלות חסרת תום לב כנגדם (כך לגרסתם) מאז שנת 1989 ואילך.

כ"ה. עוד טוענים המשיבים, שמאז חלה המנוח וסגר את משרדו בשנת 2005 לא היה להם עם מי לדבר ועל פטירת המנוח וזהות היורשים נודע להם, לטענתם, רק כשהוגשה נגדם התביעה בשנת 2011. כמו כן מציינים המשיבים, שהמערער מס' 1 אישר בעמ' 17 לפרוט' שמאז 2006 הוא לא דיבר לא עם המשיבים ולא עם בא כוחם וגם לא שלח כל דרישה.

לדעת המשיבים אין בסיס לעילת התביעה של אי-תשלום דמי שכירות במועד ביחס לתקופה 1.11.06 עד הגשת התביעה (בשנת 2011).

כ"ו. לטענת המשיבים דמי השכירות לתקופה 1.11.06 עד 31.10.10 בסך 7,770 ₪ הופקדו בחשבון המערער מס' 1 ביום 21.4.10 והלה החזיר את ההעברה הבנקאית ולכן העבירו המשיבים המחאה ע"ס 7,770 ₪ לפקודת המנוח לסילוק דמי השכירות עד 31.10.10, מבלי שידעו האם המנוח בחיים, אם לאו.

מוסיפים המשיבים, שדמי השכירות לתקופה 1.11.10 עד 31.10.11 הועברו בהמחאה שצורפה למכתב ב"כ המשיבים מיום 12.11.10.

כ"ז. אשר לבניה על הגג טוענים המשיבים, כי זו בוצעה בהרשאת המנוח, שאף התנגד לאחר מכן להריסת הבניה ולכן חויבו המשיבים בתשלום קנסות.

כ"ח. שני הצדדים הניחו בפנינו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים.

יצוין, כי המשיבים היו מיוצגים בפני בית משפט קמא, אך בפנינו לא היה ייצוג מטעם המשיבים, והמשיב מס' 1 הופיע בגפו.

בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפנינו ביום 22.3.16 שמענו את תמצית טיעוניהם בעל פה של ב"כ המערערים מחד גיסא ושל המשיב מאידך גיסא.

כ"ט. נקדים ונציין, שבהיותנו ערכאת ערעור אין מקום להתערבותנו בקביעות עובדתיות שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא, לו הייתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניו. גם לכלל זה קיימים יוצאים מן הכלל, אך לא זה המקרה שבפנינו ולא שוכנענו שנפל פגם בממצאיו של בית משפט קמא בשים לב לתשתית הראייתית שהונחה בפניו.

ל. עוד נדגיש, שאף לא מונח בפנינו ערעור מטעם המשיבים שכאמור כבר לעיל, גם סילקו את ידם מן הדירות והחזירו את החזקה בהן למערערים.

ל"א. נוסיף, שאין מקום להתערבותנו בחישובים ובאומדנים של מומחה בית המשפט מר ערן בנטל שאת הערכותיו אימץ בית משפט קמא, ומה גם שחוות הדעת שלל המומחה לא נסתרה ולא הופרכה. לכן, כאמור לעיל, צדק בית משפט קמא משאימץ את האמור בחוות דעתו של המומחה, ואין מקום להתערבותנו בחוות דעת זו אך למעט התייחסותנו, שתבוא להלן, לעניין הפודסט וגרם המדרגות.

ל"ב. נתנו דעתנו לכל ההשגות והטענות שפירטו המערערים, בכתב ובעל-פה, כנגד פסק דינו של בית משפט קמא ולא מצאנו ממש אלא רק בנושאים שנפרט להלן.

ל"ג. צודקים המערערים בטענתם לפיה לא הכפיל בית משפט קמא את דמי השימוש הראויים החודשיים שקבע מומחה בית המשפט עבור השטח האקוויוולנטי (ללא שטח המושכר) במספר החודשים שבכל תקופה כדלקמן:

1.11.06 עד 31.12.09: 1,050 ₪ X 38 חודשים = 39,900 ₪

1.1.10 עד 31.12.10: 1,140 ₪ X 12 חודשים = 13,680 ₪.

1.1.11 עד 31.12.11: 1,200 ₪ X 12 חודשים = 14,400 ₪.

1.1.12 עד 1.6.12: 1,280 ₪ X 5 חודשים = 6,400 ₪

ל"ד. לאחר פירוק הקירוי בגג (יוני 2012) נעשה החישוב לפי 40% מתוך 2,150 ₪ לחודש.

1.6.12 עד 17.10.12 : 860 ₪ X 4 וחצי חודשים = 3,870 ₪.

לא הובהר מדוע קבע בית משפט קמא בפסק דינו (עמ' 5) שלתקופה אוקטובר 2012 עד אוקטובר 2015 ייערך החישוב לפי 172 ₪ לחודש X 36 חודשים = 6,192 ש"ח שעה שאין כל סיבה שהחישוב ייערך באופן שונה מזה שנקבע לתקופה 1.6.12 (פירוק הקירוי על הגג) עד 17.10.12, משמע: 860 ₪ לחודש X 36 חודשים = 30,960 ₪.

ל"ה. בית משפט קמא קבע בפסק דינו, שדמי השימוש הראויים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (9.10.11). איננו סבורים כך, שהרי אין הצדקה לחייב בריבית והפרשי הצמדה החל מיום הגשת התביעה (9.10.11) וזאת בגין דמי שימוש ראויים שנוצרו רק בשנים שלאחר 2011.

לכן אנו מורים שחישוב הפרשי ההצמדה וריבית ייעשה כדלקמן:

לגבי הסכום של 39,900 ₪ החל מאמצע תקופת החישוב: 1.7.09 .

לגבי הסכום של 13,680 ₪ החל מאמצע תקופת החישוב : 1.7.10.

לגבי הסכום של 14,400 ₪ החל מאמצע תקופת החישוב : 1.7.11.

לגבי הסכום של 6,400 ₪ החל מאמצע תקופת החישוב 15.3.12.

לגבי הסכום של 3,870 ₪ החל מאמצע תקופת החישוב: 15.8.12.

לגבי הסכום של 30,960 ₪ החל מאמצע תקופת החישוב : 1.4.14.

ל"ו. לא נעלם מעינינו שהפודסט וגרם המדרגות שהינם מטבע הדברים רכוש משותף לא היו אמורים להיות מחושבים לפי מדד של שטח "בסיסי עיקרי" (עיינו עמ' 1-2 במכתב השמאי ערן בנטל מיום 1.6.14), ומה גם שהמערערים הם בעלים של 3/4 בלבד מן הרכוש המשותף (עיינו בדברי ב"כ המערערים בדיון בפנינו עמ' 1-2 לפרוט').

לכן, על דרך האומדן וההערכה, כשאנו מביאים בחשבון שהפודסט וגרם המדרגות מהווים כ-8-10 מ"ר מתוך שטח אקוויוולנטי של 114 מ"ר, אנו קובעים, שדמי השימוש הראויים המגיעים למערערים יחושבו לפי 90% מתוך הסכומים הבאים כדלקמן:

39,900 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.09

13,680 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.10

14,400 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.11

6,400 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.3.12

3,870 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.8.12

30,960 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.14

מובהר, שסכומים אלה, לרבות המועדים לחישוב הפרשי ההצמדה והריבית, הכל כמפורט לעיל, יבואו במקום סכום דמי השימוש הראויים כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא בפסק דינו.

ל"ז. על כך יש להוסיף את דמי השכירות המוגנת בסך 7,770 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה (9.10.11), כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו.

ל"ח. בכל שאר טענותיהם של המערערים באשר לאופן חישוב הסכומים המגיעים להם, בין אם כדמי שימוש ראויים, ובין אם כדמי שכירות מוגנת, לא ראינו מקום להתערב ולא מצאנו כי נפל פגם בקביעותיו של בית משפט קמא.

ל"ט. בשים לב לסכומי ההוצאות ושכר טרחת עו"ד כפי שפסק בית משפט קמא, ומשהתקבל ערעורם של המערערים במובן זה שהוגדל התשלום המגיע למערערים בגין דמי השימוש הראויים, אנו מחייבים את המשיבים לשלם למערערים שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪ (כולל מע"מ) (זאת בנוסף לסכומי ההוצאות ושכר טרחת עו"ד שקבע בית משפט קמא), וסכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו, במשרד ב"כ המערערים שאם לא כן יישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

הפיקדון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי המזכירות לידי ב"כ המערערים עבור המערערים.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לב"כ המערערים, ולמשיבים.

ניתן היום, כ"ה אדר ב' תשע"ו, 04 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.