27 נובמבר 2016

1. בפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 23/7/15 (להלן – הוועדה), אשר התכנסה לאחר מתן פסק דין וקבעה כי נכותו של המערער בגין ליקוי שמיעה ממנו הוא סובל היא בשיעור 5% לפי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – התקנות).

העובדות בתמצית:

1. המערער, יליד 1975, עובד במוסך, סובל מליקוי שמיעה וטנטון, אשר הוכרו כפגיעת עבודה.

1. בישיבת הוועדה מיום 7/5/14 נקבע כי נכותו של המערער היא בשיעור 0%.
2. על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין (בל 6189-06-14). ביום 9/2/15 ניתן תוקף של פסק דין (להלן – פסק הדין) להסכמת הצדדים וכך נקבע:

"על יסוד הסכמת הצדדים מוחזר עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) על מנת שזו תשקול עמדתה מחדש. תשומת לב הועדה לכך שבהחלטה מיום 21.7.13 הכיר פקיד התביעות בקשר הסיבתי שבין ירידה בשמיעה למחלת המקצוע של המערער וכי בהתאם לדין ועדה רפואית אינה רשאית לבטל הכרה של פקיד התביעות".

1. הוועדה התכנסה בהתאם לפסק הדין וקבעה כי הנכות בגין ליקוי השמיעה היא בשיעור 5% ובגין הטנטון הנכות היא בשיעור 0% לאחר ניכוי מצב קודם.

ערעור זה נסב על החלטת הוועדה בעניין שיעור הנכות בגין טנטון.

טענות הצדדים בתמצית:

1. המערער טען, כי בהחלטת הוועדה נפלה טעות משפטית מהסיבות הבאות:

א. לא ברור מדוע נקבע כי השמיעה העצבית לא נפגעה באופן שעלול לגרום לטנטון.

ב. הסבר הוועדה לגבי מיסוך עקב דלקת סותר את העובדה כי הטנטון מתגבר ברעש.

ג. הוועדה העניקה 10% בגין טנטון ואין מקום לנכות מצב קודם.

1. מנגד טען המשיב, כי יש לדחות את הערעור מהטעמים הבאים:

א. הוועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין.

ב. הוועדה הסבירה כי מדובר בליקוי מעורב שחלקו קשור לרעש מזיק וחלקו נגרם עקב תחלואה טבעית.

ג. הוועדה נימקה כי הטנטון נובע מהתחלואה הטבעית שכן השמיעה העצבית לא נפגעה במידה שעלולה לגרום טנטון.

ד. קביעת הוועדה היא בתחום הרפואי ואין עילה להתערב בה.

דיון והכרעה :

1. בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן- החוק) במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד.

1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והמסמכים הקיימים בתיק נחה דעתי, כי דין הערעור להידחות ואפרט.
2. הוועדה התכנסה ביום 23/7/15 האזינה לתלונות המערער וערכה דיון כדלקמן (מתוך פרוטוקול מוקלד):

"הוועדה לא חולקת על העובדה שהוכר כמחלת מקצוע הקשורה לחשיפה לרעש ע"י המ.ל.ל. אבל על פי בדיקת השמיעה ותיקו הרפואי של הנ"ל אין ספק שלנ"ל היו ומידי פעם ישנם דלקות באוזניים של האוזן התיכונה בעקר של האוזן השמאלית וצלקות שנוצרו בעקבות דלקות אלו כלומר ליקוי השמיעה הכולל מורכב לא רק עקב החשיפה לרעש כגון לא עקב ליקוי עצבי אלא עקב ליקוי הולכתי. בחישוב של שמיעה עצבית ממוצע תדרי הדיבור מימן 22 DB ומשמאל 30 DB כלומר נכותו בשיעור 5% לפי סעיף 72(1) ב-3. אין לחשב את הליקוי ההולכתי כי הליקוי ההולכתי אינו מושפע מחשיפה לרעש לכן אין לעשות את החישוב על פי השמיעה הכוללת אלא על פי השמיעה העצבית בלבד . תחולת הנכות מ-9/1/13.

לגבי הטנטון השמיעה העצבית אינה פגועה במידה שתגרום לטנטון ולהיפך העובדה שקיימת דלקת של האוזן התיכונה ודלקת מהווה חסימה כאילו מגן אוזניים אי לכך גם שלוקחים בחשבון את תנאי עבודתו כפנצ'ר מאכר וכשיש לו אטמי אוזניים הטבעיים עקב דלקות באוזניים התיכונה יש לקבוע שהטנטון נובע מגורם תחלואתי ואי לכך הוועדה קובעת 10% לפי סעיף 72(4)(ד)(II) מנכה 10% לפי סעיף 72(4)(ד)(II) עקב הגורם התחלואתי סה"כ 0%".

1. מהתיאור שהובא עולה, כי הוועדה מילאה אחר הוראת פסק הדין, שכן התייחסה במנומק להערכת הנכות בגין ליקוי השמיעה והטנטון. הוועדה נימקה את החלטתה כאשר היא לוקחת בחשבון את העובדה שפקיד התביעות הכיר בקשר הסיבתי בין ליקוי השמיעה לטנטון.
2. העובדה כי הליקוי הוכר כפגיעה בעבודה אין משמעותה כי בהכרח קיימת נכות בגינו ולפי החוק לוועדה הסמכות הבלעדית לקבוע את שיעור הנכות בגין פגיעת העבודה להבדיל מנכות הקשורה לגורמים אחרים.
3. במקרה זה, הוועדה הסבירה, כי למערער ליקוי שמיעה מעורב הנובע הן מחשיפה לרעש (הגורמת לירידה עצבית) והן ממקור הולכתי שאינו קשור לחשיפה לרעש מזיק. קביעת הוועדה בנושא זה בהירה ומנומקת כדבעי.
4. אשר לטנטון, הוועדה סברה כי אין לייחס אותו לליקוי שמיעה מושרה רעש מזיק. החלטת הוועדה מבוססת על שני נימוקים. הנימוק האחד אותו פירטה הוועדה הוא כי הליקוי העצבי – אשר מוכר כפגיעת עבודה להבדיל מליקוי הולכתי – אינו חמור דיו כדי לגרום טנטון. הנימוק השני, כי דלקות האוזניים היוו מעין מיסוך טבעי שהפחית את עוצמת הרעש לה היה חשוף המערער.
5. המערער טוען, כי הנימוק השני עליו נסמכה הוועדה סותר את ממצאי בדיקת השמיעה שבוצעה למערער כפי שפורטו בהחלטה קודמת. עיון בפרוטוקול הוועדה מיום 7/5/14 (ההחלטה מושא פסק הדין) מלמד כי הוועדה תיארה את ממצאי בדיקת השמיעה מיום 27/3/14, בכל הנוגע לטנטון, כך:

"מאפייני טנטון אינו משכנע מדובר בטנטון בתדר 2000 הרץ הטנטון מתגבר לאחר השמעת רעש".

1. סבורני כי אין סתירה בין קביעה זו של הוועדה לבין הנמקתה בהתייחס לטנטון. העובדה כי הטנטון התגבר בנוכחות רעש אין פירושה כי קיים קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין הופעת הטנטון (ראה בשינויים המחויבים עב"ל (ארצי) 54278-12-11 יוסף לוי - המוסד לביטוח לאומי, בסעיף 14, ניתן ביום 31/10/12).
2. זאת ועוד, מההחלטה עולה כי המיסוך אליו התייחסה הוועדה הובא כנימוק משני, כאשר מרכז הכובד נמצא בקביעה כי מקור הטנטון אינו בליקוי העצבי. קביעה זו נסמכת על עוצמת הליקוי העצבי שאובחן ומדובר בנימוק רפואי מובהק שאין יסוד להתערב בו. די בכך שהנמקת הוועדה בהירה וניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה על מנת לקבוע כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין.
3. סוף דבר – משלא הצביע המערער על טעות משפטית אשר דבקה בהחלטת, הערעור נדחה.
4. כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי אין צו להוצאות.

על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ו חשוון תשע"ז, (27 נובמבר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.