1. התובעת, ילידת 1991, עותרת לחייב את הנתבעת בנזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים מיום 13.1.15, כשהרכב בו נסעה התנגש בפרה, הסתובב ופגע במשאית שנסעה בנתיב הנגדי.

2. התובעת פונתה למיון בבית-חולים "זיו" בצפת, לצורך השגחה ומעקב קליני (הבדיקות היו תקינות, ללא ממצא טראומטי). היא שוחררה ביום 15.1.15 להמשך מעקב. התובעת המשיכה להתלונן על כאבים בגב תחתון עם הקרנה לרגליים והופנתה לצילומים, במסגרתם אובחן שבר בעצם הזנב. היא ביצעה 12 טיפולי פזיותרפיה.

3. התביעה הוגשה במקור גם ע"י בעלה – תובע מס' 1, ברם תובע זה נמחק מהתביעה בהסכמה, לאור פשרה שהושגה מחוץ לכותלי בית-המשפט.

4. בשל טענתה, לפיה נותרה נכות אורטופדית כתוצאה מהתאונה, מונה מומחה מטעם בית המשפט – ד"ר דורון נורמן, אשר קבע בחוות דעתו כי למעשה לא נמצא שבר בעצם הסקרום, ולא נותרה לתובעת נכות כתוצאה מהתאונה.

5. התובעת לא השלימה עם חוות הדעת, שלחה שאלות הבהרה, ולאחר שקיבלה אותן, ביקשה לחקור את המומחה.

6. בדיון שהתקיים ביום 6.2.18 נשמעו עדויות התובעת והמומחה. לאחר חקירתו ביקש ב"כ התובעת להורות על בדיקה חוזרת ו/או על פסילת חוות דעת המומחה. סברתי שאין הצדקה לבקשתו ועל כן דחיתי אותה בהחלטה מנומקת (ראו עמ' 18 לפר', ש' 29-36).

עם זאת, ניתנה אורכה להגשת סיכומים למועד שיאפשר לתובעת להגיש בקשת רשות ערעור על דחיית בקשת התובעת לפסילת המומחה או בדיקה חוזרת.

בפועל, התובעת בחרה שלא להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת הביניים, ועל כן חוות הדעת של המומחה בעינה עומדת.

7. על פי ההלכה הפסוקה, הגם שבית המשפט הוא הפוסק האחרון, רק במקרים חריגים לא יאמץ בית המשפט את הקביעות המקצועיות של המומחה שמונה מטעמו.

על מנת שבית המשפט ידחה את חוות דעתו של מומחה מטעמו, יש להראות כי המומחה שגה שגיאה כה גסה במסקנותיו עד שבית המשפט, החסר את המומחיות בתחום בו מונה המומחה, יגיע למסקנה שחוות דעת זו מופרכת.

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי), [פורסם בנבו]. וראו גם ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185, 190-189 (1985) וכן ע"א 605/88 תבורי-בית חרות למשקאות קלים בע"מ נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ, פ"ד מה(2) 1, 11 (1990).

בענייננו, חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט הקיפה את השאלות שבמחלוקת בתחום מומחיותו והייתה יסודית. המומחה בדק עצמו כמה פעמים, ראה בעצמו את הדיסק של ה-CT ואף לקח אותו לבדיקה חוזרת ברמב"ם ולא מצא כל שבר. הוא אף הציג PRINT SCREEN של הדיסק. אין ממש בטענת ב"כ התובעת לפיה נפל פגם בכך שהדיסק עצמו לא הובא לחקירה, שכן המומחה לא התבקש ע"י ב"כ התובעת להביאו, ואילו רצה ב"כ התובעת להציג את הדיסק עצמו, היה עליו להביאו ולהציגו בפני המומחה.

המומחה חזר והבהיר מספר פעמים כי הוא שולל את הטענה לשבר בסקרום, ואם מישהו כתב שהיה כזה, הרי הוא טעה. ובמילותיו עמ' 6 ש' 23-25: "אז לקחתי את זה בעצמי והסתכלתי בזה בעצמי וראיתי מי שטועה כאן זה הרופא אולג זארק ולא בית החולים רמב"ם ולא בי"ח צפת ולא אני".

המומחה הבהיר כי הצילום וה-CT מיום המקרה עדיפים על כל צילום מאוחר, למשל שנתיים אחרי התאונה, ולכן אין מקום לטענה לבלטי דיסק שלא נצפו במועד התאונה ובצילום ה-CT המוקדם.

סוף דבר - חוות הדעת הייתה מנומקת, קוהרנטית והמומחה הסביר בסבלנות שוב ושוב את ממצאיו בחקירה הנגדית ולא נסתר בכל דרך. הואיל ולא הוגשה בקשת רשות ערעור, יש להתייחס לתיק זה כתיק ללא נכות.

גובה הנזק

8. התובעת טוענת ל-47 ימי אי כושר (עד 28.2.15 בהתאם לאישורי אי כושר שאושרו).

לטעמי, אין רבותא באישורי אי הכושר, שכן במועד התאונה ולפי אישור מל"ל ענף אבטלה מיום 16.1.15, הייתה התובעת מובטלת (ראו דוח רציפות ביטוח שצורף לתיק מוצגי הנתבעת – נ/1). כמו כן, אין חולק כי למדה במכללת "אוהלו", למרות שפרט זה לא גולה בתצהירה.

מדוח רציפות ביטוח עולה שהתובעת עבדה באופן לא רציף ובשכר נמוך.

ב-2010 לא עבדה; ב-2012 עבדה רק 6 חודשים והשתכרה 14,074 ₪ לכל התקופה; וכן עבדה ב-"טוגו" והשתכרה 35,514 ₪ המהווים כ-3,500 ₪ ברוטו לחודש; ב-2013 עבדה שנה שלמה והשתכרה 35,000 ₪ ב-"טוגו"; ב-2014 השתכרה 5,982 ₪ בלבד ב-"טוגו" ואף הייתה בחופשת לידה. הרישום האחרון על עבודה הוא מחודש יוני 2014.

במילים אחרות, התובעת הפסיקה לעבוד כחצי שנה לפני התאונה, וראה גם עדותה שהייתה צריכה לסייע לבעלה במצבו.

בשים לב לאמור, לא הוכח כי נגרם לתובעת הפסד שכר בעבר. כידוע, הפסד שכר בעבר מהווה נזק מיוחד שיש להוכיחו ובענייננו לא הוכח הפסד כלשהו, נוכח המפורט לעיל.

בשים לב לכך שלא הוכח הפסד בעבר ולכך שאין נכות, לא קיימת הצדקה לפסיקת פיצוי כלשהו בראש הנזק של הפסד כושר השתכרות לעתיד, וממילא גם לא בראש נזק של הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים.

9. הוצאות ועזרת צד ג' – התובעת אישרה בחקירתה הנגדית שלא שילמה עבור עזרה, ברם נטען לעזרה ע"י האם, החמות והאחיות. גם ראש נזק זה הוא מסוג הנזקים המיוחדים הטעונים ראיה וזו לא הובאה, ברם אני מוכנה לצאת מנקודת הנחה שהתובעת נזקקה לעזרה מסוימת החורגת מעזרה טבעית ורגילה של בני משפחה המושיטים זה לזה בעת צרה לתקופה הסמוכה לתאונה, ומצאתי להעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג' והוצאות באופן גלובאלי על-סך 4,000 ₪.

10. כאב וסבל – מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי בנסיבות העניין, ועל אף העדר נכות, על סך 15,000 ₪.

11. סך הסכומים המצטברים עומד על 19,000 ₪.

12. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך 19,000 ₪. הנתבעת תשפה את התובעת באגרה ששולמה עם פתיחת התיק ותשא בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,900 ₪. הנתבעת תשא ביתרת אגרה.

ניתן היום, כ"ו אב תשע"ח, 07 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.