1. בין התובעת, חברת טר ארמה לנתבעת חברת ב.ג.ז נחתם הסכם ביום 17.6.02 לביצוע עבודות סלילת כביש 60. (ההסכם צורף כנספח א' לתביעה). בהמשך נחתם בין הצדדים הסכם ויתור ביום 4.2.03. (ההסכם צורף כנספח ד לתביעה).

לטענת התובעת הסכם זה הופר על ידי הנתבעת ועל כן הגישה תביעתה בסדר דין מקוצר בסך 917,731 ₪ להשבת הסכום ששולם בהתאם להסכם זה.

2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים:

ביום 17.6.02 נחתם הסכם לפיו התחייבה הנתבעת כקבלן משנה לבצע עבודות בהקשר לסלילת כביש 60 בקטעה המחבר בין הכפר איכסאל לעיר נצרת. פרויקט שיזם משרד התחבורה.

בהמשך נחתם בין הצדדים ביום 4.2.03 הסכם שהוגדר כהסכם ויתור לפיו היה על התובעת לשלם לנתבעת סך של 700,000 ₪ וכן מע"מ להשלמת העבודות. התובעת שילמה לנתבעת הסכום.

הנתבעת טענה שהתובעת נותרה חייבת לה סכומים בהמשך להסכם ביצוע העבודות והגישה תביעה לבית משפט השלום בנצרת במסגרת ת.א. 5425-05-11 על סך 1,812,623 ₪ בגין סכומים שלטענתה התובעת כאן נותרה חייבת לה.

ביום 27.9.16 ניתן פסק דין בתביעה אשר דחה התביעה.

3. טענות התובעת:

הסכם הויתור נקבע שאם קבלן המשנה (הנתבעת) תבוא כנגד החברה בתביעה כלשהיא בהקשר לביצוע העבודות נשוא ההסכם המקורי החברה תהיה זכאית להשבת כל הסכומים ששולמו לה מכוחו של הסכם ויתור זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. מאחר והוגשה התביעה לבית המשפט השלום בנצרת כפי שפורט לעיל על ידי הנתבעת, אזי זכאית התובעת להשבת הסכום ששולם על ידה בהתאם להוראות הסכם הויתור שהוסכמו בין הצדדים.

4. טענות הנתבעת:

לאחר חתימת ההסכם ובמהלך ביצוע העבודות נשוא הפרויקט הודיע מנהל הפרויקט לנתבעת שחלו שינויים בגבולות החפירה כך שהוקטנה כמות החפירה. במצב דברים זה פנתה הנתבעת לתובעת והודיעה לה שעליה לפצותה בגין הפסד הרווחים שנבע כתוצאה משינוי הגבולות (המסמכים צורפו כנספחים 3 ו4 לבקשת הרשות להגן). בסופו של יום נחתם הסכם הויתור בין הצדדים, כאשר הנתבעת הסכימה לחתום עליו לאחר התובעת הפעילה עליה לחצים ותוך ניצול מצוקתה הכלכלית של הנתבעת.

הסכם הויתור לא חסם את דרכה של התובעת מהגשת התביעה שכן התייחס רק לנזק שנגרם משינוי גבולות החפירה.

בהמשך לפסק הדין שניתן בבית המשפט השלום בנצרת בתביעה המקבילה שהוגשה ע"י הנתבעת, יש לדחות התביעה כאן.

5. בדיון שהתקיים הסכימו הצדדים לסכם טענותיהם בהסתמך על כל החומר המצוי בתיק בית המשפט, הן בתביעה שבפני והן בתביעה שהתנהלה בנצרת.

6. דיון והכרעה:

האם הפרה הנתבעת הוראות הסכם הויתור בהגשת תביעתה לבית המשפט בנצרת באופן המצדיק השבת הכספים?

בהסכם הוויתור צוין כי הוסכם בין הצדדים שעבודות קבלן המשנה יהיו לפי החתכים הבאים מ – 3040 ל- 3890 ומ- 3940- 4420. כן נקבע בהסכם שעל התובעת לשלם לנתבעת בהמשך לתמורה שסוכמה בין הצדדים סך נוסף של 700,000 ₪ וכן מע"מ.

בהמשך צוין שהסכומים משולמים לנתבעת לפנים משורת הדין, כאשר הנתבעת מוותרת על כל תביעותיה כנגד התובעת.

בסעיף 4 להסכם פורט כי :

"מוסכם בין הצדדים כי אם וכלל שקבלן המשנה יבוא כנגד החברה בתביעה כלשהיא בהקשר לביצוע העבודות נשוא ההסכם המקורי, החברה תהיה זכאית להשבת כל הסכומים ששולמו לו מכוח של הסכם ויתור זה, בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית חוקית ומע"מ".

7. טענת הנתבעת שהרעיון שעמד מאחורי חתימת הסכם הוויתור הינו מתן פיצוי לנתבעת מאחר ולאור שינוי החתכים הרווח הצפוי לה הוקטן, לא נסתרה על ידי התובעת.

הסכם הוויתור קובע מפורשות שהינו בא לאחר מכתב הנתבעת מיום 21.1.202 והדרישות שהועלו במסגרתו.

במכתב זה מעלה הנתבעת טענותיה לכך שנגרמו לה נזקים כספים כתוצאה מהקטנת כמות החפירה (ראה המסמך שצורף כנספח 4 לתצהיר הנתבעת.) הנתבעת דרשה במכתב זה פיצוי בסכום הקרוב לשני מיליון שקל כתוצאה מהפסד הרווח שנגרם לה.

מהמסמכים שהוצגו למדה אני שכוונת הצדדים היתה ליתן לנתבעת סכום נוסף בגין הקטנת ביצוע העבודות, עובדה שגרמה למעשה להקטנת רווח הנתבעת מהפרויקט ועל כן נחתם הסכם הוויתור בענין זה.

8. לטענת הנתבעת הסכם הוויתור מתייחס רק לסילוק סופי בכל הקשור לנזק שנגרם לנתבעת כתוצאה משינוי גבולות החפירה ומונע הגשת תביעה בכל הקשור לשינוי גבולות החפירה בלבד.

התובעת מפנה להסכם אשר אינו קובע כך.

במחלוקת בין הצדדים סבורני שהצדק עם הנתבעת. כפי שקבעתי לעיל יש לבחון את אומד דעת הצדדים בעת ההתקשרות, כאשר הצדדים הגיעו להסכם זה על מנת למצוא פתרון להקטנת ביצוע העבודות על ידי הנתבעת בשל הקטנת גבולות החפירה ותשלום פיצוי לנתבעת בגין עובדה זו.

9. התביעה שהוגשה לבית המשפט השלום בנצרת עסקה בענין אחר לגמרי והוא סכומים שלטענת הנתבעת לא שולמו לה בהמשך לביצוע עבודות והגשת חשבון מס' 19 לפרויקט. בית המשפט בפסק דינו קובע באופן מפורש שאינו נדרש להסכם הוויתור שכן הסכם הוויתור לא חל במסגרת תביעה זו (ראה סעיף 23 לפסק הדין). בית המשפט קובע :

""הסכם הוויתור" עליו חתמה התובעת ביום 4.2.2003 אינו כולל בחובו ענין זה. שכן, על-פי נוסח כתב הוויתור, הוויתור של התובעת הוא "בכפוף לביצוע התשלומים על פי הסכם זה". קרי, מקום שמגיע לתובעת כסף על פי החוזה, כתב הוויתור אינו חל. וב"כתב העדר תביעות" עליו חתמה התובעת גם אין כדי לגרוע מזכויותיה בקשר להסכם זה, שכן הצהרת העדר תביעות בו שונתה, כאמור לעיל, מהעדר תביעות בקשר ל"פרויקט" להעדר תביעות בקשר ל"הסכם הוויתור" אשר, בתורו כאמור, ממילא אינו חל על סכום זה.

10. עוד מפנה בית המשפט להצהרת העדר התביעות מיום 23.3.04 (צורפה כנספח 7 לתצהיר הנתבעת) לפיו אכן שונתה הצהרת העדר התביעות מהעדר תביעות בקשר לפרויקט, להעדר תביעות באשר להסכם הוויתור. הווה אומר הנתבעת יכולה היתה להגיש תביעת באשר לסכומים שלא שולמו לה באשר לפרויקט שאינם נובעים מהקטנת היקף החפירה, אלא מעניינים אחרים.

11. פסק הדין של בית המשפט הינו ברור ומאחר וקובע שהסכם הוויתור אינו חל על התביעה, אזי אין כל מקום לקבוע שהנתבעת הפרה הסכם הוויתור כאשר הגישה תביעתה זו לבית המשפט.

12. יתרה מכך, התובעת כאן פנתה במסגרת ההליך בבית המשפט בנצרת בבקשה לדחיית התביעה על הסף, כאשר במסגרת טענותיה טענה שלא ניתן להגיש התביעה טרם השבת הסך שנקבע בהסכם הוויתור. בהחלטת בית המשפט בבקשה זו מיום 12.7.13 נדחתה הבקשה, ואף נקבע במפורש:

"התובעת עותרת לכספים אשר לטענתה מגיעים לה מכח הסכם המקורי ובהתאם לעבודות אשר בוצעו בפועל על ידה.

אין המדובר בכספים הנובעים מהתחייבות הנתבעת בהסכם הוויתור – כספים אלה שולמו לכאורה במלואם, כפי שמעיד גם כתב הוויתור על התביעות.

במועד שבו נחתמו הסכם הוויתור וכתב הוויתור על התביעות טרם הושלמו העבודות בהתאם להסכם המקורי, לפיכך לא ברור כיצד יכולה היתה התובעת לוותר על כל טענה שהיא ביחס לעבודות אשר טרם בוצעו וטרם שולם לה בגינן. גם לשונו של ההסכם מצביעה לכאורה על כך שבא הוא לתת מענה לסוגיות מסוימות – אלו המפורטות במכתב הדרישה של התובעת מיום 31.12.02". (ראה עמ' 4 להחלטה).

על החלטה זו לא הוגשה כל רשות ערעור. האמור בהחלטה הינו ברור ולפיו הסכם הויתור לא מנע הגשת התביעה.

13. לאור האמור לעיל התביעה נדחית. התובעת תשלם הוצאות הליך זה בסך 5,000 ₪.

ניתן היום, י"ז סיוון , 11 יוני 2017, בהעדר הצדדים.