לפני בקשה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – החוק), שהגיש המבקש לביהמ"ש ביום 5.11.15.

למבקש נרשמו 2 הודעות תשלום קנס בגין שתי עבירות של נהיגה במהירות מופרזת בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, האחת מיום 18.9.12 (הודעת תשלום קנס מס' 90500641866), והשנייה מיום 29.6.14 (הודעת תשלום קנס מס' 90503320096).

טיעוני הצדדים

לטענת ב"כ המבקש, הדו"חות נשוא הבקשה נרשמו על שמו של המבקש מכח חזקת הבעלות על הרכב ומעולם לא הגיעו לידיו. ב"כ המבקש הבהיר כי מדובר בעבירות אשר תועדו באמצעות מצלמה אלקטרונית, דבר המצביע לטענתו על כך שהדו"חות לא נמסרו לידי מבצע העבירה.

עוד טען כי, המבקש כלל לא נהג ברכב במועד ביצוע העבירות, אלא שהרכב היה ברשות מר גרוס שמוליק ת.ז 052784279 (להלן: "הנהג") במועדים האמורים והוא זה אשר ביצע את העבירות.

ב"כ המבקש ציין כי למבקש נודע אודות הדוחות רק כאשר הגיע לחדש את רישיונו במשרד הרישוי.

לבקשה צורפו תצהירי הנהג, העתק הודעות תשלום הקנס והעתק פלטי רשות הדואר בדבר מעקב דואר רשום נשוא הדוחות.

המשיבה התנגדה לבקשה מן הטעם כי שני הדו"חות נמסרו למענו של המבקש וחזרו בציון "לא נדרש". המשיבה לא המציאה אישורי מסירה, וזאת על אף החלטתי מיום 26.11.15 כי על המשיבה להמציא הנספח שנטען בתגובתה כי צורף.

דיון והכרעה

השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבקשה להארכת מועד להישפט דומים לשיקולים שעליו לשקול בדונו בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר נאשם, המוגשת לפי סעיפים 240 ו-130 לחוק סדר הדין הפלילי.

א. על המבקש להראות טעם טוב מדוע נמנע מהגשת הבקשה להישפט במועד שנקבע בחוק.

ב. האם עלול להיגרם למבקש עיוות דין.

ראה לעניין זה ע"פ (באר-שבע) 7270/05 אלעסם דאהש ואח' נגד מדינת ישראל.

א. הסיבה לאיחור בהגשת הבקשה

סעיף 229(א)(2) לחוק קובע את המועד להגשת בקשה להישפט, כדלקמן:

(א) מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצוין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה:

(1) הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לביטול כאמור בסעיף קטן (ג);

(2) הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה.

מי שהגיש בקשה לביטול כאמור בפסקה (1) לא יהיה רשאי להודיע על רצונו להישפט כאמור בפסקה (2), אלא תוך שלושים ימים מיום המצאת ההודעה על החלטת התובע בענין הביטול.

עם זאת, סעיף 230 לחוק מקנה לבית המשפט שיקול דעת להאריך את המועד להגשת הבקשה להישפט וליתן אפשרות להישפט, בקובעו כי: "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".

התנאים האמורים בסעיף 229(ה) לחוק, בשינויים המחויבים, הנם שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד וכי הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה.

תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 קובעת "חזקת מסירה" של משלוח הודעת הקנס, כדלקמן: בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן.

מלשון התקנה עולה, כי יש לראות את הודעת הקנס כמי שהומצאה למבקש כפי המועד שנקבע בתקנות. הנטל להוכיח כי לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן, מוטל על המבקש.

לאחר שעיינתי בפלטי רשות הדואר בדבר מעקב דואר רשום נשוא הדוחות שצירף המבקש לבקשתו, מצאתי כי דברי הדואר נמסרו בחזרה לשולח "מאחר שדבר הדואר לא נדרש בידי הנמען לאחר תום התקופה הקצובה" (הדגשה שלי, ר.ו.). לפיכך, לא מצאתי כי המבקש עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי לא קיבל את הודעת הקנס מסיבות שאינן תלויות בו, ועל כן עומדת בעינה "חזקת המסירה" הקבועה בתקנות ויש לראות את המועד הקבוע בתקנות כמועד המסירה למבקש. לפיכך, אין למבקש להלין אלא על עצמו.

עם זאת, עדיין בנסיבות העניין יש לבחון, האם באי מתן אפשרות להישפט עלול להיגרם עיוות דין למבקש.

ב. עיוות דין

תצהירי הנהג שצורפו לבקשה הינם תצהירים סתמיים אשר אינם מפרטים את הקשר בינו לבין המבקש, את הנסיבות ואת ההקשר לקבלת הרכב מאת המבקש בשני מועדים שונים – האחד משנת 2012 והאחר משנת 2014, וכיצד יודע הוא לומר בוודאות כיום, למעלה משלוש שנים לאחר מקרה אחד ולמעלה משנה לאחר מקרה שני כי הוא זה שנהג ברכב במועד הרלוונטי.

לעניין זה ראו: ע"פ (ב"ש) 5242/08 אבו קטן באסם נ' מדינת ישראל: "בבקשה מסוג בקשה זו מוטל הנטל על כתפי המבקש להוכיח כי לא הוא זה אשר עשה שימוש בכלי הרכב בעת ביצוע העבירה. תצהירים סתמיים וריקים מתוכן, אשר אין בהם כדי להסביר ולהבהיר מדוע יש לראות באדם האחר כאחראי, לא יתקבלו. זהו גם המקרה בפני."

בהקשר זה אמר בית המשפט העליון ברע"פ 8895/12 עיסא איימן נ' מדינת ישראל: "אין לקבל את התצהיר אשר הוגש, לטענת בא-כוח המבקש, לערכאה הדיונית, ובו, הצהיר, אדם בשם איימן, כי הוא זה שנהג ברכב בנסיבות המתוארות בדו"ח התעבורה. וזאת, מכיוון שאותו תצהיר נערך מעל לשנה מיום ביצוע העבירה, וכי, פרט לאמירה לאקונית של המצהיר, לא ניתן ללמוד מאותו תצהיר על כל עובדה מהותית אודות נסיבות ביצוע העבירה."

יצוין גם כי כבר נקבע בפסיקה כי: אי העתרות לבקשה להסבת קנס על שם אחר אינה גורמת עיוות דין. ראה לעניין זה- ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל וכן עפ"ת (מרכז) 29393-11-09‏ ‏שלום מיכאלי נ' מדינת ישראל.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, י"א אדר א' תשע"ו, 20 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.