לפני: כב' סגן הנשיא השופט צבי פרנקל

נציג ציבור עובדים מר יוסף רחמים

נציג ציבור מעסיקים מר גבריאל דנה

פסק דין

1. התובעת ילידת 1961 טוענת שהייתה ידועה בציבור של המנוח יעקב פרנס ז"ל שנשא בחייו ת.ז.043642917. המנוח נפטר ביום 16/07/2013 בהיותו בן 70. בתובענה זו עותרת התובעת להכיר בה כידועה בציבור לצורך קבלת קצבת שארים מהנתבעת.

2. הנתבעת היא אגודה שיתופית בע"מ (בניהול מיוחד) המנהלת תוכנית פנסיה מקיפה במסגרת קרן הפנסיה לעמיתים וותיקים, מכוח תקנות מס הכנסה (כללים לאישור וניהול קופות גמל) התשכ"ד – 1964 וחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) התשס"ה –2005.

3. המנוח החל לקבל קצבה מקרן הפנסיה מחודש 01/2003 ועד לפטירתו. במועד שבו נפטר המנוח התובעת הייתה בת 52 ולא הגיעה לגיל קצבת זקנה.

4. בתקנון האחיד בפרק ההגדרות המונחים אלמנה, פנסיונר ובת זוג מוגדרים:

"אלמנת פנסיונר" – בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר, ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה:

(1) הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר.

(2) הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה"

"בת זוג":

אחת משני אלה:

(1) אשתו של מבוטח או פנסיונר;

(2) מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של

ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך.

5. הנתבעת טענה שהתובעת לא עומדת בקריטריונים של אלמנת פנסיונר מאחר שלטענתה היא התגוררה עם המנוח החל משנת 2006 לאחר חודש הזכאות הראשון של המנוח לקצבת זקנה ולאור גילה בעת פטירת המנוח אינה חוסה תחת החלופה השנייה בהגדרת אלמנת פנסיונר. לכן גם אם התובעת תוכר כידועה בציבור אינה זכאית לקצבת שאיר פנסיונר בהתאם לאמור בתקנון האחיד. הנתבעת הפנתה להסכמי 1990 בין בזק בה הועסק המנוח לבין מקפת. מעבר לכך, טענה הנתבעת שהתובעת אינה עומדת בתנאים של ידועה בציבור.

6. התובעת טוענת שיש לראות בה כידועה בציבור מאחר שהמנוח פרש פרישה מוקדמת ביום 31/12/2002 והכספים שקיבל מחודש 01/2003 ועד להגיעו לגיל פרישה הם פנסיית גישור או הסדר פרישה מוקדמת ולא קצבה מקרן הפנסיה ולכן יש להחיל בעניינה את החלופה הראשונה בהגדרת אלמנת פנסיונר.

7. המומחה מטעם התובעת טען שהמנוח הפך לפנסיונר רק בגיל 67 ולא במועד פרישתו וזאת מהסיבה שהמנוח לא עמד בהגדרה של פנסיונר מכיוון שגיל הפרישה שלו הוא 59.5 ומדובר בפרישה לפני הגיל המינימאלי על פי התקנון ואין אפשרות להחיל את התקנון על פי פרישה זו. לכן לטענתו הכספים שקיבל המנוח בשנת 2003 אינם פנסיית זקנה. התובעת הפנתה לפסק דין הצהרתי של ענייני משפחה לפיו ניהלה עם המנוח חיים משותפים ומשק בית משותף.

8. התובעת העידה כי הכירה את המנוח בשנת 2006 במהלך טיול לבולגריה וכעבור שבועיים עברו לגור יחד במושב ערוגות ולאחר מכן במושב אחווה עד לפטירתו. הכתובות במשרד הפנים של התובעת והמנוח היו שונות. על פי רישומי משרד הפנים התובעת התגוררה בביתה בדימונה והמנוח במושב אחווה.

9. שמענו את התובעת, את בתה, בנה, כלתה וחברתה של התובעת.

כלתה של התובעת, גב' לוצקי, העידה שהכירה את בנה של התובעת בשנת 2006 ונישאה לו בשנת 2008 והכירה את המנוח בשנת 2006 והייתה בשני הבתים של המנוח. העדה הצהירה שלעיתים המנוח ישן בדימונה בדירה בבעלות התובעת אך כשנשאלה באיזה תכיפות השיבה שהיא לא זוכרת, בימים כשהמנוח בא לקחת את התובעת מים המלח, הם היו נשארים בדימונה וכשנשאלה כמה פעמים בשבוע, השיבה פעם בשבוע, משהו כזה (עמ' 8 שורה 21). אמנם העדה הצהירה שהמנוח הציע לתובעת נישואין אך בחקירתה השיבה שהיא לא נכחה באותה הצעה (עמ' 8 שורה 29 בפרוטוקול) אלא שמעה את זה מהתובעת. בתצהירה הצהירה שבמהלך השנים המנוח קנה לתובעת מוצרים שונים ובחקירתה השיבה שעזר לה בשיפוצים בדירה בדימונה בשנת 2012, קנה לה אוכל ולפעמים שילם כשהיא לא ידעה אפילו, העדה לא ידעה להשיב באיזה תדירות (עמ' 9 שורה 14 בפרוטוקול).

בנה של התובעת, מר מקסים לוצקי, הצהיר שחלק מהזמן אמו התגוררה עם המנוח וכשנשאל על כך בחקירתו הנגדית השיב שייתכן שזה היה פעם בשבוע או פעם בשבועיים מאחר שהוא לא התגורר עם אמו, אך אחותו אלונה התגוררה בדירה בדימונה באותה תקופה עד היום. מר לוצקי לא ידע להשיב מתי עברו התובעת והמנוח מערוגות לאחווה, לטענתו עברו בגלל השכירות ובהמשך הוא אמר שהוא לא זוכר בדיוק כי זה פרטי של המנוח (עמ' 11 שורה 8 בפרוטוקול). בתצהירו הצהיר שהמנוח סייע לאמו בשיפוצים ותשלומי משכנתא אך כשנשאל כל כמה זמן זה היה לא ידע להשיב ואף השיב לב"כ הנתבע: "אני לא חייב לענות לך מה שאת שואלת" (עמ' 11 שורה 23 לפרוטוקול) וכשנשאל על תדירות הסיוע במשכנתא השיב שלא היה נכנס לזה ולא ראה העברה של כסף לחשבון של אמו וגם הוא עצמו היה עוזר לה מבחינה כלכלית ואף ראה במנוח כאביו. העד העיד שנסע לחו"ל עם המנוח ואמו אך לא צירף תמונות או אסמכתא כלשהי בעניין. כמו אשתו גב' ילנה לוצקי גם מר לוצקי הצהיר שהמנוח הציע לאמו נישואין אך כשנשאל מתי זה היה, השיב שהוא לא זוכר במדויק וכי אמו סיפרה לו על כך. מר לוצקי אישר כשאמו עבדה בים המלח בזמן שהמנוח נפטר גם שנים לפני כן (עמ' 12 שורה 31 בפרוטוקול).

בתה של התובעת, גב' אלונה סרגייב, העידה שהיא גרה בדירה של התובעת בדימונה עם שתי בנותיה, היא אישרה שהתובעת עבדה בים המלח אך לא ידעה להשיב כמה זמן. בעדותה העידה שהייתה תקופה שהיא גרה לבד בדירה בדימונה (עמ' 14 שורה 6 בפרוטוקול) והתובעת והמנוח הגיעו ללון שם לפעמים. כשנשאלה כל כמה זמן התובעת והמנוח לנו בדירה בדימונה השיבה שהיא לא יודעת לענות אך זה היה כל יום שישי (עמ' 14, שורה 18 בפרוטוקול). אמנם בתצהירה היא הצהירה שהמנוח היה משלם את התשלומים של הבית אך בחקירתה נשאלה איך היא יודעת שהוא שילם את התשלומים של הבית, השיבה שהיא לא יודעת ולא שאלה אותו (עמ' 14 שורה 22 לפרוטוקול) ובהמשך השיבה שאימה סיפרה לה על כך. העדה לא ידעה להשיב מתי אימה עזבה את הבית אך הצהירה שמאז שהיא נישאה בשנת 2014 התגוררה לבד בבית בדימונה (עמ' 14 שורה 30). כשנשאלה מי מימן את ההוצאות עבורה בדימונה, השיבה שאימה סיפרה לה שהמנוח שילם אך היא לא יודעת איך (עמ' 15, שורה 1-2). בהמשך העידה שאימה סיפרה לה שהמנוח העביר לה כספים לחשבון הבנק שלה.

התובעת העידה שהיא הכירה את המנוח בטיול מאורגן בבולגריה ב 16.3.2006 כאשר באותה תקופה גרה בדימונה ועבדה חמישה ימים בשבוע בים המלח ובהמשך הפחיתה את העבודה לשלושה – ארבעה ימים כאשר המנוח חלה, כך שאישרה שמשנת 2006 ועד 2016 עבדה במשרה מלאה בים המלח בחנות קוסמטיקה (עמ' 18 שורה 8). לטענתה שבועיים לאחר הטיול עברה לגור עם המנוח בדירה שכורה שרק הוא שילם את השכירות ובשנת 2011 עברו היא והמנוח לדירה אחרת, כאשר חוזה השכירות היה על שם המנוח והתובעת לא השתתפה בתשלומי הבית ולא היה לה חשבון בנק משותף (עמ' 19 שורות 1-6). כשנשאלה איך הגיעה יום יום לים המלח ממושב ערוגות, השיבה שכשהייתה במשמרת ערב המנוח בא אליה לדימונה וגם בא אליה לים המלח והם היו ישנים שם במלונות (עמ' 19 שורות 17-19). בהמשך אישרה שהיו לה הסעות מדימונה לים המלח ותמיד הגיעה בהסעות לעבודה (עמ' 19 שורה 23) וכן השיבה שממושב ערוגות לא נסעה לים המלח אלא רק מדימונה (עמ' 19 שורה 27).

בתצהירה הצהירה שהמנוח שילם לה את תשלומי המשכנתא עבור הדירה בדימונה, אך כשנשאלה מדוע לא הציגה תדפיס בנק, השיבה שהמנוח לא אהב לשלם דרך הבנק ונתן לה במזומן (עמ' 20 שורות 6-16). התובעת הצהירה שהמנוח הרעיף עליה מתנות, כאשר המתנה הגדולה הייתה השיפוץ של הדירה בדימונה בשנת 2012, כאשר באותה תקופה בתה לא התגוררה שם. כשנשאלה מדוע אין קבלות או מסמך כלשהו בעניין השיפוץ, השיבה שהכל שולם במזומן לאדם שעובד בלי קבלות. לטענתה כשעברה לגור ב- 2006 עם המנוח, בתה אלונה נשארה לגור בדירה בדימונה עם בן זוגה וכשנשאלה מי מימן את הוצאות המחיה, השיבה שבתה עם בן זוגה ולפעמים המנוח שילם את המשכנתא (עמ' 21 שורה 10). בהמשך חקירתה השיבה שהיא לא זוכרת איך בתה שילמה (עמ' 21 שורה 20). התובעת אישרה שלאחר פטירת המנוח עברה לגור בדירה בדימונה ועזבה את הדירה בה התגוררה עם המנוח במושב אחווה. כשנשאלה לגבי פרטים לגבי הפסקת ההתקשרות עם בעל הדירה באחווה, השיבה שבנו של המנוח דאג להפסקת ההתקשרות עם בעל הדירה וכשנשאלה אם היה לה מפתח לדירה השיבה שבני משפחתו של המנוח לקחו את המפתח ממנה וכשנשאלה לגבי ציוד שלה, השיבה שהוא נשאר בבית באחווה ובני משפחת המנוח זרקו הכל. כשנשאלה מדוע אף אחד מהילדים של המנוח לא הגיש תצהיר, השיבה שהיא לא יודעת למה והם כועסים עליה מאוד (עמ' 23 שורה 5). התובעת אישרה שהיא התנגדה לצוואת המנוח ובהסכם הפשרה היא וויתרה על חלקה בעיזבון וכשנשאלה האם בתמורה לכך הסכימו ילדיו לכך שהיא תוגדר כידועה בציבור מאחר שזה לא יגרום להם לנזק כלכלי, השיבה שהיא לא יודעת להגיד (עמ' 23 שורה 17). התובעת אישרה שלא היה בינה לבין המנוח הסכם והסיבה שהיא לא שינתה את הכתובת בדימונה מאחר שעבדה בים המלח (עמ' 27 שורה 17) כאשר את כל הסידורים המשיכה לעשות בדימונה, הבית שלה היה בדימונה אך את הקניות לדבריה עשתה באשדוד – קריית מלאכי. כשנשאלה מי שילם לה על הקניות, השיבה שרק המנוח אף על פי שהיא עבדה במשרה מלאה בים המלח (עמ' 24 שורות 24-27). כשנשאלה על כך מדוע הצהירה וילדיה הצהירו שהמנוח הציעה לה נישואין ובסוף הם לא נישאו, השיבה שהייתה לו טראומה קשה מגרושתו והוא אמר לה שהוא לא יכול ללכת יותר למשפטים ולכן הם לא התחתנו (עמ' 25 שורות 16-18).

שמענו את חברתה של התובעת, גב' ג'ניה דרגולוב. בחקירתה העידה שהיא חברה של התובעת משנת 2008, היא מכירה את התובעת דרך כלתה והכירה גם את המנוח. כשנשאלה בחקירתה הנגדית אם הכירה את התובעת רק בשנת 2008 איך ידעה להצהיר שהתובעת הכירה את המנוח בשנת 2006, היא השיבה שהיא שמעה את זה מהתובעת (עמ' 26 שורה 11). כשנשאלה לתדירות הפגישות עם התובעת, השיבה שהיא הייתה בעבודה ולכן נפגשו בסופי שבוע והיא אף ביקרה בבית בערוגות של המנוח. החברה לא ביקרה בבית בדימונה אלא רק במושב אצל המנוח (עמ' 27 שורה 1). כשנשאלה האם היא יודעת כמה זמן בני הזוג היו בדימונה, השיבה שהיא לא משפחה אלא רק חברה והתובעת סיפרה לה שכשהיא עבדה בים המלח המנוח ישן במלון (עמ' 27 שורה 3).

10. כאמור בחקירתה אישרה התובעת שבין השנים 2006 עד 2013 עבדה במשרה מלאה בקניונית בים המלח. כשנשאלה כיצד נסעה יום יום ממושב ערוגות לים המלח, השיבה שהיו לה הסעות מדימונה לים המלח ולא ממושב ערוגות והסבירה זאת כך שהמנוח היה מגיע אליה לדימונה לפני משמרות הערב שעבדה בים המלח. (עמוד 18 לפרוטוקול). כשנשאלה מדוע לא שינתה את כתובתה הסבירה זאת שעשתה את כל הסידורים בדימונה הבנק שלה היה בדימונה ועבדה בים המלח (עמוד 24 לפרוטוקול). התובעת אישרה שהיא והמנוח לא ניהלו חשבון בנק משותף (עמוד 19 לפרוטוקול). לדבריה המנוח העביר לה כספים במזומן מאחר שהוא לא אהב להעביר כספים דרך הבנק (עמוד 20 שורה 6). בתה של התובעת העידה שהיא לא זכרה מתי אמה עזבה את הדירה בדימונה והשיבה שהיא לא זוכרת אך היא כן זוכרת שהיא גרה בבית בדימונה והמנוח שילם את כל ההוצאות. הוא רכש מתנות לבית, הוא קנה לה טלוויזיה כמתנה ואף סיפרה שאימה סיפרה לה שהמנוח היה מעביר לה כספים עבור תשלום המשכנתא (עמוד 15 לפרוטוקול). לעומת זאת, התובעת העידה שבתה ובן זוגה שילמו את הוצאות המחייה בדירה בדימונה וזאת בניגוד לעדותה של הבת לפיה המנוח מימן את כל הוצאות המחייה באותה דירה (עמוד 21 לפרוטוקול).

11. התובעת צירפה תמונות שלה ושל המנוח באירועים ובטיולים משותפים. בחלק מהתמונות יש נוכחות גם של ילדי המנוח ובחלק אחר יש תמונות מאירועים של משפחתה של התובעת. אמנם בסיכומי התשובה טענה התובעת שהתמונות מלמדות על חיי זוגיות, אולם מדובר בתמונות מביקור של בני משפחת המנוח בחתונת בנו משנת 2008 ותמונות מיום הולדת של בת דודה של המנוח משנת 2012. תמונות אלו מלמדות על קשר אך לא עומדות בדרישות של הפסיקה כדי להוכיח משק בית משותף.

12. לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה שהתובעת לא הוכיחה שניהלה משק בית משותף עם המנוח. התובעת לא הצליחה לשכנע אותנו שאף על פי שעבדה בים המלח וכתובתה הרשומה הייתה בדימונה היא התגוררה עם המנוח באופן קבוע במושב ערוגות ובמושב אחווה. התובעת הדגישה את האבחנות בין שתי הדירות והיא תיארה שהמנוח הגיע אליה לדימונה ולדירה בערוגות התייחסה לדירת המנוח. עדותה של הבת של התובעת עמדה בסתירה לדברי התובעת לגבי נוכחותו של המנוח בדירה בדימונה ומימון המחייה. טענות התובעת בנוגע למגורים המשותפים עמדו בסתירה לראיות ששמענו. התובעת העידה שלפחות עד שהמנוח חלה היא עבדה במשרה מלאה בים המלח והעידה שלעבודתה בים המלח הגיעה תמיד מדימונה. עובדה זו עומדת בסתירה כאילו התגוררה עם המנוח. התובעת ניסתה להסביר זאת בכך שהיא והמנוח נהגו ללון במלונות בים המלח. נתון זה לא הוכח ועומד בסתירה לטענתה של התובעת שהמנוח עבר ממושב ערוגות למושב אחווה בשל העלאת שכר הדירה. התובעת לא הציגה אסמכתא כלשהי בנוגע לתשלומים שטענה שקיבלה.

השתכנענו שהתובעת לא הייתה סמוכה על שולחנו של המנוח. התובעת לא הביאה כל ראיה המעידה על חיי שיתוף כלכליים. טענת התובעת שהמנוח העביר לה כספים לא הוכחה. התובעת בתקופה הנטענת עבדה במשרה מלאה והייתה בבעלותה דירה בדימונה. גם אם המנוח העביר כספים במזומן והתובעת הפקידה את אותם כספים בחשבונה היא יכלה להציג אסמכתאות על אותם הפקדות אך לא הוצגה אף אסמכתא בעניין. העדויות של בנה ובתה של התובעת היו עדויות שמיעה בלבד שניהם סיפרו שהם שמעו מהתובעת שהמנוח מימן אותה. המנוח לא עדכן את המשיבה בדבר היותה של התובעת זוגתו או ידועה בציבור שלו וזאת אף על פי שעדכן בתקופה הנטענת את הנתבעת בדבר שינוי בפרטיו האישיים כמו שינוי כתובת אך באותם נתונים לא מילא את פרטי התובעת באף מקום. באשר לתמונות שצירפה התובעת רק תמונה אחת מתוך עשרות התמונות צולמה בדירה בערוגות ואין בתמונות המעידות על קשר חברי כדי ללמד על ניהול משק בית משותף. כאמור, התובעת צירפה פסק דין הצהרתי מבית משפט לענייני משפחה לפיו ניהלה משק בית משותף. פסק הדין ניתן בשים לב להצהרות ארבעת ילדי המנוח. התובעת הודתה בחקירתה (עמוד 23 לפרוטוקול) כי ניהלה מאבק ירושה עם ילדי המנוח וניתן היה להבין כי ילדי המנוח הסכימו להצהיר על התובעת כידועה בציבור לצורך קבלת גמלה ממשרד הביטחון (המנוח היה נכה צה"ל) אך לא הסכימו שהתובעת תירש את המנוח. ממילא הנתבעת לא הייתה צד בבית המשפט לענייני משפחה ולכן פסק הדין לא יכול ללמד על זכויות התובעת אצל הנתבעת. מה גם שהתובעת לא זימנה להעיד אף אחד מילדי המנוח בתיק זה. הסברי התובעת בסיכומי התשובה אינם מספקים שכן ניתן היה להגיש בקשה לזמן את ילדי המנוח באמצעות בית הדין כדי ללמוד על מערכת היחסים בין התובעת למנוח. התובעת כאמור בחרה שלא לעשות זאת. התובעת בחרה שלא להעיד שכנים מהדירה מדימונה או ממושב ערוגות או מושב אחווה. התובעת לא צירפה אסמכתאות לגבי היקף עבודתה בים המלח למעט טענתה שעבדה חמישה ימים בלבד ובהמשך הפחיתה את היקף המשרה לשלושה – ארבעה ימים. כאמור מעדות התובעת עולה שבכל יום שעבדה בים המלח נסעה מביתה בדימונה ועל כן השתכנענו שהתובעת והמנוח לא ניהלו משק בית משותף.

אמנם הפסיקה לעיתים מכירה בנסיבות מיוחדות וחריגות כידועים בציבור גם אם אין מגורים משותפים (ראו למשל ע"ע 29148-11-16 מיום 12.12.17), אולם בנסיבות שבפנינו בהן השתכנענו שהתובעת עבדה בים המלח במשרה מלאה וכל יום נסעה מדימונה לעבודתה בים המלח, היא לא הייתה יכולה לגור עם המנוח בביתו במושב ערוגות או במושב אחווה, כפי שטענה. התכלית של תשלום קצבת שאירים היא לענות על צרכיו של מי שהיה סמוך על שולחנו של מקבל הגמלה לפני פטירתו (בג"ץ 4193/04 גרטנר – גולדשמידט נ' בית הדין הארצי לעבודה, ניתן ביום 20.6.10) בית הדין הארצי קבע בעב"ל 47676-01-14 סלאח נגד המוסד לביטוח לאומי מיום 4.4.17 שיש צורך להוכיח פגיעה כלכלית שנגרם לטוענת להיותה ידועה בציבור עקב מות בן הזוג. התובעת לא הוכיחה זאת וכל טענותיה כאילו המנוח שילם לה כספים, לא הוכחו כלל.

13. לאור קביעתנו לפיה התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את תביעתה כידועה בציבור של המנוח, אין צורך לדון בשאלה המשפטית לפיה לו היינו מכירים בתובעת כידועה בציבור של המנוח האם התובעת הייתה זכאית לקצבת שארים.

14. כאמור, התובעת לא הוכיחה שניהלה משק בית משותף עם המנוח, לא הוכיחה חיי שיתוף כלכלים עם המנוח ומגורים עמו תחת קורת גג אחת ולכן אנו דוחים את התביעה.

15. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך של 3,500 ₪ שעליה לשלם בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

16. זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ג' בטבת התשע"ח, (21 בדצמבר 2017), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.