פתח דבר והעובדות הצריכות לעניין

1. לפניי תביעה להטבת נזקי גוף, שעניינה התקף לב שעבר התובע בחודש יוני 2009. לטענת התובע, נגרם התקף הלב בעטיים של הנתבעים ועליהם לשלם לתובע פיצויים בגין נזקיו.

התביעה שלפניי הוגשה ביום 10/11/2015, והיא גלגול שני של תביעה שהוגשה בעבר בתיק מס' 53970-05-11 (להלן – ההליך הקודם). ביום 9/12/2013 – מועד שהיה קבוע להוכחות בהליך הקודם – נמחקה התביעה לבקשת ב"כ התובע אז והיום, עו"ד דוד קירשנבוים, על מנת שהתובע יוכל לשקול את צעדיו לאחר קבלת פסק דין בהליך אחר שהתנהל בין הצדדים. עם מחיקת התביעה בהליך הקודם חויב התובע בהוצאות בסך 20,000 ₪. (פסק הדין בהליך הקודם צורף כנספח א' לכתב התביעה).

1. התובע, יליד שנת 1936 וכבן 86 שנים היום, עסק במועדים הרלוונטיים לתביעה בהשקעות בנכסים. בין התובע לבין הנתבעים וחברות שבבעלותם, במישרין או בעקיפין, נעשו מספר עסקאות בקשר עם נכסי נדל"ן שונים. העסקאות השתבשו ובגינן הגיש התובע מספר תביעות נגד הנתבעים או מי מהם (הנתבע 1 להלן - "משה", והנתבע 2 להלן - "דוד").

תביעה ראשונה על סך 812,570 ₪ הגיש התובע ביום 19/5/2009 נגד שני הנתבעים, ועניינה עסקה בנוגע לדירה ברח' רידינג 33 בתל אביב. התביעה נגד דוד נמחקה, מחמת שבאותה עת היה דוד בהליכי פשיטת רגל. במסגרת עסקה זו שילם התובע למשה 300,000 ₪. בפסק דין מיום 27/12/2011 קבעה כב' השופטת נועה גרוסמן, סגנית הנשיאה, שמשה הפר באופן מהותי את ההסכם בינו לבין התובע בכך שלא אפשר רישום הערת אזהרה לטובת התובע. משה חויב בתשלום סך של 300,000 ₪ לתובע בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ערעור שהגיש משה על פסק הדין – נדחה. (פסקי הדין צורפו כנספחים ד' – ה' לכתב התביעה).

תביעה שניה על סך 900,000 ₪ הגיש התובע בחודש פברואר 2012 נגד משה וחברה בשליטתו (להלן - החברה), ועניינה הרמת מסך ההתאגדות שבין משה לבין החברה שמשכה שיקים לטובת התובע כביטחון להלוואה שנתן התובע למשה. בפסק דין מיום 2/6/2013 קבלה כב' השופטת אושרי פרוסט־פרנקל את התביעה להרמת מסך, וקבעה, תוך הסתמכות גם על החלטות שניתנו בעניינם של שני הנתבעים בפרשיות אחרות, שהאחים בלס הונו את התובע כשמסרו לו שיקים של החברה ששמה כשם בית מלון וכתובתה ככתובת בית המלון, בידיעה שהשיקים אינם משוכים על ידי בית המלון ואין מאחוריהם דבר. בפסק הדין מייחסת השופטת למשה פעולות של מרמה ועוקץ. (פסק הדין צורף כנספח ב' לכתב התביעה).

תביעה שלישית על סך כ-1,300,000 ₪ הגיש התובע בחודש אפריל 2012 נגד משה, כשחלק מהסכום נתבע גם מעו"ד אליצור פלד. עניינה של תביעה זו תשלומים ששילם התובע על חשבון רכישה של מספר נכסי מקרקעין, שלא יצאה לפועל. התביעה נגד עו"ד פלד נדחתה. בפסק דין מיום 16/6/2015 חייבה כב' השופטת ריבה ניב את משה להשיב לתובע את הסכומים שקיבל ממנו כדלקמן: 440,000 ₪ בגין העסקה ברח' התזמורת בראשון לציון; 50,000 ₪ בגין העסקה ברח' לוי יצחק בתל אביב, 142,000 ₪ בגין העסקה בעניין האולם ברח' סירקין בגבעתיים. (פסק הדין צורף כנספח ג' לכתב התביעה).

1. ביום 15/6/2009 אושפז התובע בבית החולים בילינסון כשהוא סובל מכאב בחזה. במכתב סיכום האשפוז נרשם שבשעות הערב – עובר לפנייתו לבית החולים - רקד התובע בחתונה כשהחל לסבול מכאבי חזה, ואז פנה למיון. בבדיקה אובחן אוטם בשריר הלב (התקף לב) והתובע עבר צנתור. במהלך האשפוז אובחנו אצל התובע מספר בעיות בריאות נוספות. התובע שוחרר מבית החולים ביום 29/6/2009 עם המלצות להמשך טיפול ומעקב בקהילה. (מכתב סיכום אשפוז צורף כנספח ז' לכתב התביעה).
2. לאחר הגשת התביעה בתיק שבכותרת, במסגרת דיון בערעור בבית המשפט העליון (ערעורו של משה נגד התובע, בתיק ע"א 8079/16), נתן בית המשפט העליון ביום 16/3/2017 תוקף של פסק דין להסכם פשרה שנכרת בין משה לבין התובע, ואלה עיקריו:
3. דוד יצורף כמערער נוסף, ואף הוא צד להסכם הפשרה.
4. הסכם הפשרה מסלק את כל הסכסוכים והמחלוקות שבין הצדדים לרבות תביעות שניתן בהן פס"ד ותביעות תלויות ועומדות ולרבות תיקי הוצל"פ, בכפוף לביצוע התשלום על פי ההסכם.
5. הנכס ברח' סירקין 13 גבעתיים יעבור לבעלותו של דוד.
6. דוד ישלם לתובע 5,750,000 ₪ במזומן או בנכס מקרקעין שווה ערך, וכן דמי היוון בסך כ-60,000 ₪, דמי שכירות שיתקבלו בגין השכרת הנכס לתקופה של שנתיים, והוצאות שכר טרחה ששילם התובע בהליכים השונים נגד משה ודוד.

הואיל ועל פי הסכם הפשרה יידחו כל התביעות שתלויות ועומדות כנגד ביצוע התשלום שעליו הוסכם, עיכבתי את ההליכים בתיק עד לביצוע ההסכם. מבלי להאריך בדברים אציין רק שהסכם הפשרה לא קוים עד היום. זאת, חרף הצהרת הצדדים בפניי ביום 15/10/2017 שרצונם לקיים את ההסכם באופן מלא ובתום לב במסגרת תיק ההוצל"פ, שפתח התובע לצורך ביצוע ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין, וחרף מינוי כונס נכסים לצורך ביצוע ההסכם. למרבה הצער, אך לא למרבה ההפתעה, הפך גם תיק ההוצל"פ לזירת התגוששות בין הצדדים, ופתח להליכים נוספים בערכאות הערעור. נוכח ההשלכות של הסכם הפשרה על ההליך שלפניי, והבירורים שקיימתי עם הצדדים בעניין זה, אני רואה לקבוע שהאחריות להימשכות ההליכים לביצוע ההסכם מוטלת במלואה על האחים בלס, שאינם בוחלים בשום אמצעי כדי להתיש את התובע ולהתעמר בו. מכל מקום, ביום 26/7/20 החלטתי לחדש את ההליכים לאחר ששוכנעתי שהנתבעים עושים שימוש לרעה בהליכי משפט, מהתלים בתובע ועושים כל אשר לאל ידם כדי להימנע מהתשלום שהתחייבו לשם על פי הסכם הפשרה. בהחלטה מיום 26/7/20 נקטתי לשון יחיד, בהתייחס לנתבע דוד שהוא הרוח החיה מאחורי ההליכים כולם, לרבות ההליך שלפניי. (החלטה מיום 26/7/20 בבקשה מס' 12).

1. ראוי לציין כבר בשלב זה שמשה לא נטל חלק פעיל בהליך, ולא התייצב לדיונים. דוד התייצב לדיונים והוא שהעיד על העניינים שבמחלוקת. באופן דומה נהגו הנתבעים גם בתביעה השלישית שאת פרטיה תיארתי לעיל. הגם שדוד כלל לא נתבע באותה תביעה, הוא שהתייצב לעדות בבית המשפט, בשעה שהנתבע משה כלל לא התייצב לעדות (ר' נספח ג' לכתב התביעה, עמ' 7 ש' 21). הואיל ושאלת מעורבותו של דוד בעסקאות מושא התביעה היא אחת השאלות המרכזיות בעניין שלפניי, מצאתי לציין את הדברים בפתח פסק הדין, ואשוב אליהם בהמשך.

התביעה

1. משה ודוד הציגו בפני התובע מצגי שווא והוציאו ממנו סכומי כסך גדולים במעשי הונאה ו"עוקץ" במהלך שנת 2007, כפי שנקבע בפסקי הדין שצורפו לכתב התביעה. משה היה עושה דברו של דוד, שהוא "המוח" שעומד מאחורי משעי המרמה והעוקץ של הנתבעים.

כתוצאה ממעשי הנתבעים החל התובע לסבול ממתח נפשי עז, ותחושות של כעס ועלבון, עד שהתקשה להירדם בלילות ופעמים רבות בכה בחדרו.

בחודש יוני 2009 (בסע' 13 לכתב התביעה נכתב "בחודש אוגוסט", אך מדובר בטעות סופר שתוקנה בסיכומי התובע וצריך להיות "בחודש יוני" 2009), שיתף התובע את בני משפחתו באירועים שחווה מול הנתבעים. משפחתו של התובע נדהמה מהיקף הרמאות שאליה נחשף התובע. התובע הרגיש מושפל וחסר אונים מול בני משפחתו, כשלא יכול היה להסביר להם את מה שקרה. מאז השיחה עם בני המשפחה החל התובע לסבול מכאבים ולחצים קשים בחזה. לאחר שחלף זמן ולא חל שיפור במצבו פנה התובע בדחיפות לבית החולים בילינסון שם אובחן שהוא סובל מהתקף לב.

מאז התקף הלב השתנו חייו של התובע מקצה לקצה. התובע סובל מכאבים בחזה, חולשה ניכרת וקשיי נשימה. תפקודו של התובע נפגע באופן משמעותי מאז האירוע, והאחריות לכך מוטלת על הנתבעים.

1. התובע תומך את תביעתו בחוות דעת רפואית של פרופ' אליעזר קפלינסקי, מומחה לקרדיולוגיה. המומחה קובע שהתובע לקה באוטם שריר הלב בחודש יוני 2009. "היה זה בעקבות נפילתו כקורבן למעשה הונאה בגינו הפסיד כ-2.5 מיליון ₪. שיחה עם בני משפחתו על העניין הובילה לאוטם". המומחה מסביר בחוות דעתו כיצד הדחק הנפשי הקשה שבו היה התובע נתון למשך תקופה ארוכה בשל מעשי הנתבעים, גרם להתפרצות האוטם בסמוך לאחר השיחה של התובע עם בני משפחתו. המומחה קובע שללא הגורם החריג קיים סיכוי של למעלה מ-90% שהתובע לא היה מפתח התקף לב. המומחה קובע לתובע נכות בשיעור של 40%.
2. התובע מבקש לפסוק לו פיצויים לפי ראשי הנזק הבאים (שפורטו בתחשיב הנזק מטעם התובע):

• נזק שאינו ממוני – 200,000 ₪;
• פיצויים עונשיים – 100,000 ₪;
• הפסדי שכר לעבר – 220,244 ₪;
• הפסדי שכר לעתיד – 63,833 ₪;
• עזרת צד שלישי – 319,926 ₪ לעבר ו- 170,500 ₪ לעתיד;
• הוצאות רפואיות – 49,250 ₪;
• הוצאות נסיעה – 26,000 ₪ לעבר ו- 17,050 ₪ לעתיד;

סה"כ 1,166,803 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

1. להוכחת התביעה הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע, שהוא בעיקרו חזרה על כתב התביעה. לתצהיר העדות הראשית צורפו המסמכים שצורפו לכתב התביעה. צורפו גם מספר קבלות בגין הוצאות שונות, וכן דו"חות רווח והפסד לשנים 2007 – 2009.

ההגנה

1. הנתבעים מכחישים את טענות התובע בדבר תרמית או "עוקץ" וטוענים שחילוקי הדעות שהתגלעו בין הצדדים אינן חורגים מגבוליו של סכסוך מסחרי רגיל. הנתבעים טוענים שאין בפסקי הדין שעליהם נסמך התובע מה שמבקש התובע למצוא בהם, ובכל מקרה דוד אינו צד לפסקי דין אלה ועל כן האמור בהם הוא בגדר עדות סברה במערכת היחסים שבין התובע לבין דוד. הנתבעים מפרטים את עמדתם ביחס לעסקאות השונות מושא פסקי הדין שצורפו לכתב התביעה.

1. הנתבעים מכחישים את קיומו של קשר סיבתי בין מערכת היחסים המסחרית שהייתה בין הצדדים לבין התקף הלב שחווה התובע. לטענת הנתבעים התובע לקה במחלה שקיננה בו שנים רבות קודם להתקף הלב. התקף הלב של התובע לא נגרם בעטיים של הנתבעים, אלא כתוצאה מגורמי סיכון רבים שקשורים למצבו הבריאותי הלקוי של התובע. התובע הוא משקיע מתוחכם שעוסק שנים רבות בעסקאות נדל"ן. חילוקי הדעות שהתגלעו בין התובע לבין הנתבעים אינם חורגים משגרת חייו של התובע ולא הם שגרמו להתקף הלב. בנוסף, לפי טענת התובע הדחק הנפשי שאליו נחשף התובע 24 שעות קודם להתקף הלב נגרם כשהותקף על ידי בני משפחתו שעה שסיפר להם על קורותיו עם הנתבעים. לפיכך, הסיבה המכרעת לנזק אינו התנהלות הנתבעים אלא ההתקפה שחווה התובע מבני משפחתו.
2. עוד טוענים הנתבעים להשתק שיפוטי שבגינו מנוע התובע לטעון שהתקף הלב שחווה בחודש יוני 2009 נגרם לאחר שהתובע הבין שנפל קורבן למעשי תרמית של הנתבעים. זאת, מחמת שבהליך משפטי אחר טען התובע כנגד טענת התיישנות שנטענה כלפיו כי "הפעם הראשונה בה הבין התובע כי הנתבע ואחיו משטים בו וממשיכים לנקוט נגדו במעשי מרמה והונאה וכי בניגוד להבטחותיהם הם אינם מתכוונים להשיב לו את כספו הייתה בחודש ינואר 2010." אם הפעם הראשונה שבה הבין התובע שהנתבעים משטים בו הייתה בחודש ינואר 2010, הכיצד כבר בחודש יוני 2009 קיבל התובע התקף לב בגין אותה תובנה?!
3. הנתבעים הגישו חוות דעת רפואית של פרופ' דן צבעוני, מומחה לקרדיולוגיה. המומחה מתאר את מצבו הרפואי של התובע לאורך השנים, ומציין מספר מקרים שבהם תועדו תלונות של התובע על כאבים בחזה, קודם להיכרותו עם הנתבעים בשנת 2007 וגם אחריה. המומחה מדגיש שעל פי הרישום הרפואי בגיליון האשפוז מסר התובע לרופאים שהוא החל להרגיש כאבים בחזה בעת שרקד בחתונה. אין ברישום הרפואי עדות לאירוע ההתרגזות שלדברי התובע קדם לחתונה. המומחה סבור שההתקדמות הטבעית של מחלת לב טרשתית שממנה סבל התובע על רקע של גורמי סיכון נוספים היא שגרמה להתפרצות של אוטם שריר הלב ולא אירוע נקודתי. וכך מציין המומחה בחוות דעתו: "ראשית, נראה לי שתחילת הכאבים לא קשורה לחלוטין להתכתשות עם בני המשפחה. כאמור, גם אם הייתה התכתשות עם בני המשפחה הרי ההתכתשות הזאת ולא ההפסד הכספי אשר נגרם, הוא היה מנגנון ההדק לתחילת הכאבים בחזה". (חוות דעת צבעוני, עמ' 7). במקום אחר בחוות הדעת מציין המומחה שגם הריקוד שאינו מאמץ פיזי קשה עשוי להיות הדק (טריגר) להתקף לב אצל אדם עם מחלת לב טרשתית מפושטת. (חוות דעת צבעוני, עמ' 8). את דרגת הנכות שיש לקבוע לתובע לאחר אוטם שריר הלב, בהתחשב במצבו הרפואי מעמיד המומחה על 10% בלבד.
4. הנתבעים חולקים על חישוב הנזק שנעשה על ידי התובע, וזו עמדתם ביחס לראשי הנזק השונים:

• נזק שאינו ממוני – 28,884 ₪;
• פיצויים עונשיים – התובע טוען לפיצויים עונשיים בניגוד להלכות המחייבות;
• הפסדי שכר לעבר – לא הוכח שנגרמו לתובע הפסדי שכר בעבר;
• הפסדי שכר לעתיד – התובע בן כ-85 שנים ועתיר נכסים. הוא אינו זכאי להפסדי שכר לעתיד;
• הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה, ועזרת צד שלישי – לא הוכחו הוצאות רפואיות כלשהן או הוצאות עבור עזרה. נכותו של התובע אינה תפקודית.

לשיטת התובע מדובר בתאונת עבודה. התובע לא פנה למל"ל וכך גילה דעתו שאין קשר סיבתי בין התקף הלב לבין היחסים העסקיים בינו לבין הנתבעים. מכל מקום, יש לנכות מסכום הפיצויים כל סכום שבו היה התובע זוכה לו פנה בתביעה מתאימה למל"ל.

הנתבעים מבקשים לדחות את התביעה נגדם ולחייב את התובע בהוצאות לדוגמה.

1. להוכחת נטענות הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של דוד, שבו חוזר דוד על האמור בכתב ההגנה. לתצהיר צורפו מסמכים ספורים שקשורים לעסקאות בין הצדדים.

דיון והכרעה

1. האם אחראים הנתבעים להתקף הלב שחווה התובע בחודש יוני 2009, ומה שומת הנזק של התובע כתוצאה מאותו התקף לב? – אלה השאלות שעומדות להכרעה בפסק דין זה.
2. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שלפניי החלטתי לדחות את התביעה. לא שוכנעתי שקיים קשר סיבתי בין מעשי הנתבעים לבין התקף הלב שעבר התובע. עם זאת, הואיל ושוכנעתי ששני הנתבעים אחראים למצוקתו של התובע ולעוגמת הנפש הרבה שנגרמה לו מאז שפגש התובע את הנתבעים ועד היום, אינני עושה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. ודוק, התביעה בתיק זה לא הוגשה בגין עוגמת נפש או בגין נזק נפשי שגרמו הנתבעים לתובע, כי אם בגין התקף לב שנגרם לתובע עקב מעשי המרמה של הנתבעים. נזק זה לא הוכח ועל כן התביעה נדחית. לו קיבלתי את התביעה הייתי פוסק לתובע פיצויים בסך 170,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט.

אנמק את דבריי.

1. בפתח הדיון אני רואה לחזור על שציינתי באוזני הצדדים בפתח ההליכים. אין בדעתי לשוב ולדון במערכת העסקאות שנעשו על ידי הצדדים. עסקאות אלה נדונו באריכות בפסקי הדין שצורפו לכתב התביעה ודי באמור בהם כדי לקבוע ממצאים בעניין זה.

אני דוחה את טענותיו של דוד כאילו האמור בפסקי הדין אינו מחייב אותו מחמת שלא היה בעל דין באותם הליכים. הוכח להנחת דעתי, והדבר עולה גם מפסקי הדין וגם מהחלטות אחרות שמוזכרות בפסקי הדין, שדוד הוא המושך בחוטים והוא שעומד מאחורי העסקאות שנעשו לכאורה בין משה או חברות שבשליטתו לבין התובע. לא בכדי, דוד ולא משה הוא שהגיש תצהיר עדות ראשית וביקש לדון מחדש בכל העסקאות שבעניינן ניתנו פסקי דין, בטענה שהוא בקיא בפרטי העסקאות. אין זה מקרה שלאורך כל ההליך לא נראו פניו של משה בבית המשפט ולא נשמע קולו. אינני מקבל את הטענה לפיה היעדרותו של משה נובעת ממצבו הרפואי הקשה. לא הוצגה כל ראיה לכך. עוד זאת, לא במקרה צירף עצמו דוד להסכם הפשרה שהוגש לבית המשפט העליון, והוא שנטל על עצמו את ההתחייבות לשלם את התשלום שנקובה בהסכם הפשרה בסכום של כ-6 מיליון ₪. טענתו של דוד כאילו הסכים ליטול על עצמו את ההתחייבויות בהסכם הפשרה מתוך רצון לסייע לאחיו, היא בעיניי טענה צינית שאין בה שמץ של אמת. הנכון הוא, שדוד הוא שסיבך את משה בעסקאות הסיבוביות מושא פסקי הדין השונים, ולכן הוא שניסה בעסקה סיבובית נוספת לסיים את מכלול ההליכים בין הצדדים. דא עקא, בדיעבד התברר שגם עסקה זו לא נחתמה על ידי הנתבעים בתום לב, ואין בכוונתם לקיים אותה. חמש שנים חלפו מאז נחתם הסכם הפשרה, וסיום ההליכים לא נראה באופק.

1. אני דוחה גם את טענת ההשתק השיפוטי שהעלו הנתבעים. כאמור לעיל, טענת ההשתק השיפוטי נסמכת על הציטוט הבא מתוך טענות התובע בעניין טענת התיישנות שנטענה כלפיו: "הפעם הראשונה בה הבין התובע כי הנתבע ואחיו משטים בו וממשיכים לנקוט נגדו במעשי מרמה והונאה וכי בניגוד להבטחותיהם הם אינם מתכוונים להשיב לו את כספו הייתה בחודש ינואר 2010." מתוך דברי התובע שעליהם מבססים הנתבעים את טענת ההשתק השיפוטי עולה ההיפך הגמור. התובע לא טען שבחודש ינואר 2010 הוא הבין לראשונה שהנתבעים רימו אותו. אדרבה הבנה זו ליוותה אותו זה מכבר. התובע ידע שהנתבעים הונו אותו ועל כן נדרשו הבטחות חוזרות ונשנות של הנתבעים כי ישיבו לתובע את כספו. בחודש ינואר 2010 גמלה במוחו של התובע ההבנה שהנתבעים משטים בו ואינם מתכוונים להשיב לו את כספו. טענת התובע נגד טענת ההתיישנות לא התקבלה, ולא מסיבה זו אני דוחה את טענת ההשתק השיפוטי. אני דוחה את הטענה מחמת שאיני מוצא סתירה בין הצהרת התובע כפי שנוסחה לעיל, לבין הטענה העובדתית שכבר בחודש יוני 2009, ואף לפני כן, הבין התובע שנפל קורבן למעשי מרמה והונאה של האחים בלס.
2. הנימוק לדחיית התביעה, אפוא, הוא העדר הוכחה לקשר סיבתי בין מעשי הנתבעים לבין התקף הלב שחווה התובע.

ראשית, לא הוכח קיומה של אותה שיחה בין התובע לבין בני משפחתו, אשר לדברי התובע היא שהייתה ההדק (טריגר) להתקף הלב. שיחה זו, לשיטת המומחה מטעם התובע, היא שהביאה לדחק הנפשי החריף ב-24 שעות שקדמו להתקף הלב, ועליה עומדת התביעה כולה. יש לזכור שעדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין, וככזו ניתן להסתפק בה רק אם יש לה סיוע או לאחר פירוט מיוחד. עדותו הראשית של התובע נמסרה בתצהיר. עדותו של התובע בבית המשפט הותירה ספק בלבי אם ניתן להסתמך על האמור בתצהיר העדות הראשית של התובע. התקשורת עם התובע הייתה קשה ביותר. התובע לא השיב לשאלות שנשאל, וספק אם הבין את השאלות. התובע חזר על מסרים שאתם "הגיע מהבית", וניכר היה שהוא נסער, כועס וכואב, בגלל הנתבעים. לצערי, על אלה לא ניתן להשתית קביעה של ממצאים עובדתיים, ובהעדר עדות סדורה וקוהרנטית לא אוכל לקבל את גרסת התובע באשר להשתלשלות האירועים על יסוד תצהיר העדות הראשית בלבד. בעניין המרכזי שבמחלוקת, דהיינו קיומה של אותה שיחה משפחתית ותרומתה להתקף הלב שחווה התובע, לא הייתה כל סיבה שעדות התובע תהיה עדות יחידה של בעל דין. יכול היה התובע להביא בנקל חלק מבני המשפחה שנטלו חלק באותה שיחה דרמטית, או למצער אחד מהם. איש מבני המשפחה שנטלו חלק בשיחה, לכאורה, לא הובא לעדות, ועובדה זו פועלת לחובת התובע.

יתר על כן, לו הוזכרה אותה שיחה משפחתית שהיוותה הדק להתקף הלב לטענת התובע, ברישום הרפואי האותנטי, היה בכך סיוע לעדותו של התובע. בפועל, ההיפך הוא הנכון. במכתב סיכום אשפוז מיום 29/6/2009, נרשם שבשעות הבוקר שקדמו להתקף הלב סבל התובע משלשול מימי מספר פעמים, וכי בשעות הערב רקד בחתונה והחל לסבול מכאבי חזה. (נספח ו' לתצהיר התובע). עינינו הרואות כי ברישום הרפואי תועדו אירועים שקדמו לפניה לחדר המיון, ואין בהם אזכור של שיחה דרמטית שלטענת התובע התרחשה ערב קודם. לא זו אף זו, בכתב התביעה נרשם: "החל מהשיחה עם בני משפחתו ובעקבות ההצפה החוזרת של מקרי הרמאות, החל התובע לסבול מכאבים ולחצים קשים בחזה. לאחר שחלף הזמן ולא חל כל שיפור במצבו, פנה התובע בדחיפות לבית החולים בילינסון, שם אובחן כי הוא סובל מהתקף לב..." (כתב התביעה, סע' 14). אין בכתב התביעה אזכור לכך שהפניה לבית החולים נעשתה בתוך 24 שעות מאתה שיחה בין התובע לבין בני משפחתו, ואין בכתב התביעה אזכור לכך, שבין לבין שהה התובע בחתונה ואף רקד בה. הנה כי כן, דבר קיומה של השיחה המשפחתית שגרמה לתובע התרגשות רבה ודחק נפשי כלל לא הוכח, ובוודאי לא הוכח שהשיחה התקיימה כ-24 שעות לפני התקף הלב.

1. שנית, עקב המחלוקת שבין המומחים מטעם הצדדים באשר לקשר הסיבתי שבין השיחה שבה דיווח התובע למשפחתו על מעשי המרמה של הנתבעים לבין התקף הלב, מיניתי את פרופ' מיכאל אלדר כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הקרדיולוגיה. המומחה המציא לבית המשפט שתי חוות דעת בהפרש של חמישה ימים זו מזו.

בחוות הדעת הראשונה מיום 12/1/2021 ציין המומחה שהאירוע מושא התביעה על פי סיכום המחלה הוא "ריקוד שרקד התובע בחתונה כשהחל לסבול מכאבים בחזה". בהמשך חוות הדעת קובע המומחה שנכותו של התובע היא בשיעור של 20%. בהתייחס לקשר שבין מצבו של התובע לבין "האירוע" מציין המומחה שהגורם להתקף הלב היה מחלתו הטרשתית של התובע בצירוף גורמי סיכון ובהם יתר לחץ דם ויתר כולסטרול. המומחה מציין שהתקף הלב לא גרם לפגיעה בתפקוד היומיומי של התובע וכי לא נגרמו לו מגבלות רפואיות משמעותיות. לסיום, קבע המומחה לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% לשלושה חודשים ו-50% לשלושה חודשים נוספים. עם קבלת חוות הדעת, ביום 13/1/2021, החזרתי אותה אל המומחה לצורך השלמה. בהחלטתי ציינתי שהריקוד בחתונה אינו "האירוע מושא התביעה" ולא בגינו הגיש התובע תביעה נגד הנתבעים. הדגשתי ש"האירוע מושא התביעה" הוא מערכת היחסים העכורה בין התובע לנתבעים, ותרומתה להתקף הלב היא ששנויה במחלוקת בין המומחים מטעם הצדדים. המומחה הגיש חוות דעת מתוקנת ביום 17/1/2021.

בחוות הדעת מיום 17/1/2021 חזר המומחה על הממצאים שציין בחוות הדעת הראשונה, אך הוסיף התייחסות מפורטת לשאלת הקשר הסיבתי אשר שנויה במחלוקת בתיק זה. תחילה התייחס המומחה לדחק הנפשי המתמשך שחש התובע בחודשים שקדמו להתקף הלב. לגביו, קובע המומחה, שתרומתו להתפתחות מחלת הלב – זניחה. אשר לאירוע של השיחה שבה שיתף התובע את בני משפחתו במעשי המרמה שהוא נפל קורבן להם, ובה הרגיש התובע פגוע ומושפל, קובע המומחה, שאם יקבע בית המשפט ששיחה שכזו אכן התקיימה, הרי שמדובר בדחק נפשי חריף שתרומתו לאוטם שריר הלב מכרעת בשיעור של כ-80%. המומחה מוסיף שאם יקבל בית המשפט את גרסת התביעה, כי אז יש לקבוע שהדחק הנפשי החריף נגרם בשל האירועים מושא התביעה, דהיינו מעשי הנתבעים, ולא בשל התנהלות בני המשפחה.

נקל לראות, שבין שתי חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט קיים פער ניכר. בחוות הדעת הראשונה אין כל התייחסות למעשי הנתבעים ולשיחה המשפחתית שאחריה חש התובע בדחק נפשי. על פי חוות דעת זו הגורם להתקף הלב הוא מחלתו הטרשתית של התובע וגרמי הסיכון שמהם הוא סובל. לעומת זאת, בחוות הדעת השנייה, קובע המומחה שאם תתקבל גרסת התובע באשר למהלך האירועים הרי שמעשי הנתבעים הם שגרמו לדחק הנפשי החריף של התובע. ואכן, לו הוכח להנחת דעתי ש-24 שעות לפני התקף הלב התקיימה אותה שיחה משפחתית, וטיבה של אותה שיחה היה מבורר יותר, כי אז הייתי קובע שמעשי הנתבעים הם שגרמו להתקף הלב. דא עקא, כפי שציינתי לעיל, איני יכול לסמוך בעניין זה על עדות יחידה של התובע כבעל דין, ועל כן אני קובע שהגורם להתקף הלב היה המהלך הטבעי של מחלתו הטרשתית של התובע בשילוב עם גורמי הסיכון שמהם סבל.

התוצאה היא שבהעדר ראיה לקשר סיבתי בין מעשי המרמה של הנתבעים לבין התקף הלב שחווה התובע, דין התביעה להידחות.

1. אייחד מילים ספורות לעניין הנזק. אפשר שנזקו הנפשי של התובע גדול מהנזק הרפואי שגרם לו התקף הלב. בכתב התביעה ציין התובע שנגרם לו נזק נפשי כתוצאה ממעשי הנתבעים אך הוא לא צירף חוות דעת רפואית בתחום זה לכתב התביעה. לא זו אף זו, בדיון שהתקיים ביום 6/3/2017 הבהיר ב"כ התובע שהתובע לא יגיש חוות דעת רפואית בתחום הנפשי (עמ' 2 ש' 19).

מניתי לעיל את ראשי הנזק שבגינם ביקש התובע פיצויים בסכום כולל של כ-1,170,000 ₪ (בתחשיב הנזק של התובע שאליו הוא מפנה בסיכומיו, נפלה טעות אריתמטית ביכום ראשי הנזק). לטענת התובע, הוא הפך מאדם בריא לשבר כלי כתוצאה מהתקף הלב מושא התביעה. ולא היא. בצדק הפנו הנתבעים לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט שם הוא קובע כי תפקודו היומיומי של התובע לא נפגע וכי הוא אינו סובל ממגבלות רפואיות משמעותיות כתוצאה מהתקף הלב.

לו קיבלתי את התביעה הייתי פוסק לתובע פיצויים בסכום כולל של 170,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט.

לא הייתי פוסק לתובע פיצויים בגין הפסדי שכר לעבר או לעתיד. התובע לא הציג מסמכים שיש בהם כדי לבסס את טענותיו להפסדי שכר כלשהם. התובע הוא כיום בן 86 שנים – עד 120 – ואין מקום לפסוק לו פיצויים בגין הפסדי שכר לעתיד.

לא הוכחו הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה, או הוצאות בגין עזרת צד ג'. עם זאת, בהתחשב בתקופת הנכות הזמנית, הייתי פוסק לתובע פיצויים בסך 20,000 ₪ בגין כל אלה.

בגין נזק שאינו ממוני – כאב וסבל - הייתי פוסק לתובע פיצויים בסך 150,000 ₪, בהתחשב בנכות צמיתה בשיעור של 20%, ונכות זמנית בשיעורים של 100% ו-50% לתקופה כוללת של חצי שנה.

ככלל, אין מקום לפסיקת פיצויים עונשיים בתביעת נזיקין, אלא במקרים חמורים ומגונים במיוחד. תכלית הפיצויים בדיני הנזיקין על פי השיטה הנהוגה בישראל היא השבת המצב לקדמותו. פיצויים עונשיים אינם בכלל זה.

הנתבעים טענו שלשיטת התובע מדובר בתאונת עבודה, ועל כן יש לנכות תגמולים שהיה התובע עשוי לזכות בהם לו הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי. אינני מקבל טענה זו. על המזיק שטוען לניכויי מל"ל, לרבות ניכוי רעיוני, להוכיח את סכום התגמולים שבהם היה עשוי לזכות הניזוק. בעניינו, טענו הנתבעים טענה כללית בלבד בעניין זה. בהעדר ראיה לעניין סכום התגמולים אני דוחה את טענת הנתבעים.

סוף דבר

1. בין התובע לבין הנתבעים נקשרו בשנת 2007 מספר עסקאות, שבמסגרתן העביר התובע לנתבעים סכומי כסף שונים, ובסה"כ כ-1,500,000 ש"ח. הנתבעים הונו את התובע והוא הפסיד את כספו. לימים, בגין עסקאות אלה, זכה התובע בפסקי דין ופתח תיקי הוצאה לפועל לגביית החוב הפסוק מהנתבעים. עד היום הכסף לא שולם.

בתביעה בתיק זה, טוען התובע שכתוצאה ממעשי הנתבעים לקה בהתקף לב בחודש יוני 2009. הואיל ולא הוכח קשר סיבתי בין מעשי הנתבעים לבין התקף הלב – החלטתי לדחות את התביעה.

1. הואיל והוכח להנחת דעתי, שהנתבעים הונו את התובע, והם מהתלים בו ומתעמרים בו במשך שנים, הרי שחרף דחיית התביעה, איני עושה צו להוצאות.
2. בשולי הדברים –

מספר פעמים לאורך ההליכים ניסיתי להניא את התובע מהמשך ההליכים ולא עלה בידי. לא הצלחתי להבין, מה תועלת תצמח לתובע, גם אם יזכה בתביעתו, מפסק דין נוסף שבגינו ייאלץ לנקוט בהליכי גבייה, בשעה שעומדים לזכותו כמה וכמה פסקי דין שבהם זכה, ובגינם פתוחים נגד הנתבעים תיקי הוצאה לפועל בסכומים של מיליוני ₪, מזה מספר שנים ללא הועיל.

ניתן היום, כ"ד אדר ב' תשפ"ב, 27 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.