לפני תביעת לתשלום פיצויים בסך 365,902 ₪ בגין נזקי רכוש עקב שריפה, אשר נגרמה לטענת התובעים על ידי הנתבע, כמפורט להלן.

תמצית הרקע העובדתי

1. התובעת 1 הינה עוסק מורשה בתחום שיווק מוצרי מזון. הנתבעים 2 ו- 3 הם מנהליה.
2. על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע, ניהל ו/או החזיק ו/או היה הבעלים בנגריה סמוכה למחסן בו אוחסן מלאי התובעת, באזור התעשייה באליפלט. ביום 28/6/15 בשעה 13:30 לערך, עת מחסן התובעת היה סגור, התגלתה שריפה אשר כילתה את מבנה המחסן ותכולתו (להלן : "האירוע").

טענות התובעים

1. לטענת התובעים, אינם יודעים ולא יכלו לדעת מהן הנסיבות שגרמו לפרוץ השריפה או לנזק. נטען כי השריפה נגרמה על ידי פעולות, ציוד, כלים או נסיבות שלנתבע היתה שליטה מלאה עליהם, וכי אירוע השריפה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה וכי עליו הראיה כי נקט זהירות סבירה וכי לא היתה לגבי האירוע והנזק, ופרוץ השריפה או התפשטותה, התרשלות שיחוב בגינה.
2. נטען להתרשלותו ולאחריותו של הנתבע לאירוע, לכאורה משלא נקט בפעולות הנדרשות למניעת פרוץ השריפה והתפשטות האש; בפעולותיו ומחדליו גרם לפרוץ השריפה והתפשטותה; התעלם מהסכנה של התלקחות אש בשטח רגיש; לא דאג לשמירה ולתצפית במקום הדלקת האש באופן שיתריע על פרוץ השריפה; לא הצטייד בציוד כיבוי אש מתאים או מספק; לא נקט בפעולות ראויות הנדרשות לאיתור או למניעת השריפה; לא פעל באופן סביר בעניין.
3. לתמיכה בנזקים הנטענים צורפה לתביעה חוות דעת שמאית מטעם השמאי, מר שמואל רמתי, מחברת נ.ח.מ.ה ניהול וביצוע בע"מ (להלן: "השמאי").

טענות הנתבע

1. הנתבע מכחיש את אחריותו הנטענת לאירוע ולנזקים הנטענים. לגרסתו, לא ידועות לו העובדות הנוגעות לאירוע ודין התביעה להידחות משכתב התביעה אינו מגלה כל עילה כנגדו.
2. באשר לאירוע הנטען, הנתבע אינו מכחיש כי הוא מנהל נגריה בסמיכות למחסן וכי בתאריך הנטען אירעה שריפה, אלא שלטענתו השריפה פרצה בשטח או בנכס השייך לתובעים ובשליטתם. נטען כי הנתבע לא הבעיר אש, לא היה אחראי לפריצת השריפה ולא היה בעל המקרקעין, מקור השריפה. עוד לטענת הנתבע, הוא לא הבעיר אש בנגריה או בסמוך לה בפרק זמן של חודשים, עובר לפרוץ השריפה.
3. הנתבע כופר בנזקים הנטענים, באופן חישובם ובשיעורם הנטען כשלטענתו הסכומים הנטענים הינם מוגזמים, מופרכים ונעדרי בסיס עובדתי או משפטי. כמו כן כופר הנתבע בתוכנה וקבילותה של חוות דעת השמאי מטעם התובעים. נטען לעניין זה כי חוות הדעת צורפה ללא האסמכתאות עליהן היא מסתמכת.
4. הנתבע מוסיף וטוען לאשם תורם של התובעים בטענה כי בנסיבות היה עליהם לפעול למניעת השריפה ולהקטנת נזקיה ולנקיטה באמצעים סבירים למניעת התפשטותה, בין היתר באמצעות התקנת מערכת מתזי מים (ספרינקלרים) במחסן.

ההליך

1. ביום 17/12/15 הגישו התובעים חוות דעת חקירת דליקה של שירותי כבאות והצלה גליל עליון מזרחי מדור חקירת דליקות מטעם המומחה מר חיון אבי (להלן: "חוות דעת שירותי הכבאות").
2. במסגרת ההליך התקיימו הליכי גישור, בגדרם הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות אשר קיבלו תוקף של החלטה ביום 15/5/16.
3. ביום 16/6/16 הגישו התובעים בקשה למתן צו עיקול זמני על נכסי הנתבע. בגדרי הדיון שהתקיים ביום 19/6/16 הגיעו הצדדים להסדר דיוני אשר קיבל תוקף של החלטה ולפיו הוטלו עיקולים על חשבונות הבנק של הנתבע וניתן צו לרשם המקרקעין למסור לתובעים מידע בדבר זכויותיו הרשומות של הנתבע, ככל שרשומות על שמו זכויות במקרקעין.
4. ביום 6/11/16 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים 2 ו- 3, בין היתר, בצירוף חוות דעת חוקר שריפות מטעמם. על אף האמור, בהתאם להודעת ב"כ התובעים בדיון ההוכחות מיום 17/10/17, נמשכה חוות דעת חוקר השרפות מטעם התובעים מן התיק (עמ' 18 לפרוטוקול).
5. ביום 31/1/17 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע.
6. ביום 17/10/17 התקיים דיון הוכחות בפני, במסגרתו נחקרו התובעים 2-3, השמאי והנתבע. לאחריו, הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בחומר שלפני ושמעתי עדויות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד, כמפורט להלן.
2. "כדי לבסס קיומה של עוולת רשלנות יש להוכיח כי נתקיימו יסודותיה: חובת זהירות, התרשלות, ונזק. כמו כן נדרשת התקיימות קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין ההתרשלות לבין הנזק (סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 129 (1985), (להלן: עניין גורדון); ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 10 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (12.3.2009))." (ע"א 2303/11 מדינת ישראל - משרד הביטחון נ' לוטפי חסן עואודה (24/6/14), סעיף 9 (להלן: "עניין עואודה".
3. על התובעים הנטל לשכנע באחריותו הנטענת של הנתבע לשריפה ולנזקיה בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", בין בהוכחת רשלנותו הנטענת במישרין, ובין באמצעות העברת הנטל להוכחת העדר רשלנותו, בהתאם לקבוע בסעיף 39 לפקודת הנזיקין, לפיו: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה." (ראו: ע"א 8650/12 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (31/3/14 עמ' 5).
4. כעולה מלשון הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין, נטל ההוכחה יועבר לכתפי הנתבע במקרה בו הוכח כי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבערתה, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין מהם יצאה האש.
5. במצב דברים זה, יהא על הנתבע להראות כי לא התרשל, הן באשר למקור האש והן באשר להתפשטותה. ראו ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נ(1) 866 סעיף 6 :

"סעיף 39 לפקודה מעביר למחזיק הנכס שממנו יצאה האש את נטל ההוכחה להראות שלא התרשל בקשר למקור האש או התפשטותה. מלשון הסעיף עולה, כי המחזיק יוכל לעמוד בנטל שהוטל עליו רק אם יראה כי נקט אמצעי זהירות כאלה עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו, תהיה סיבת האש אשר תהיה (ראה ע"א 382/59 הפטקה נ' בוסט [1]).

בית המשפט הבחין בין התרשלותה של המערערת בנוגע להתפשטות האש לבין התרשלותה בנוגע להיווצרותו של מקור האש. קביעתו היא, כאמור, כי לגבי התפשטותה של האש לא הייתה כל התרשלות מצד המערערת. מכאן, כי על המערערת נותר להראות שהיא גם לא התרשלה לגבי מקור האש, דהיינו לגבי עצם פריצת האש, כדי שתעמוד במלוא נטל ההוכחה המוטל עליה."

1. המחלוקת הנוגעת לגורם לפרוץ השריפה ולהתפשטותה היא מחלוקת עובדתית בעיקרה.
2. בחוות דעת שירותי הכבאות אשר הוגשה לתיק, תוארה הזירה כדלקמן:

צד צפון קיים לול המשמש כנגריה; צד מערב קיים לול אשר משמש כנגריה; צד מזרח מטעים; צד דרום לולים ומושב אליפלט.

1. צוין להשלמת התמונה בפרק העובדות, סעיף 4 לחוות הדעת כי:

".1 ....

2. נמצאו מיכל צפרדע ומיכל לשריפת פסולת נסורת ועצים.

3.מיכל הצפרדע נמצא בצד הדרומי מרוחק מהמיכל מטר אשר נמצא בצידו הצפוני כ- 5 ושניהם משמשים לשריפת פסולת וניסורת עצים.

4. מוקד השריפה החל מהמיכל (הקטן) אשר התפשטה לעשבייה (קוצים) ולכיוון לול מחסן התבלינים." (ההדגשה אינה במקור)

1. בפרק הממצאים צוין כי נמצאה צפרדע לפסולת שריפת נסורת ופסולת עצים; נמצא מיכל נוסף לפסולת לשריפת נסורת ופסולת עצים; עשביה שרופה צמודה למחסן התבלינים, שריפת עצים בתוך מיכל סולר (מקום מוקד השריפה).
2. משכך הגיע המומחה למסקנה, בסעיף 6 לחוות הדעת, כדלקמן:

"לאור העובדות והממצאים מסקנתי

...

קיימת נגרייה בצד המערבי וישנם צפרדע ומיכל נוסף אשר משמשים לשריפת ניסורת ועצים מבדיקה שבצעתי נמצאו גחלים בתוך המיכלים וכתוצאה משריפת נסורת עצים ורוח מערבית לכיוון מזרח (מקום מחסן התבלינים וחומרי ניקוי) ככל הנראה עפו גיצים אשר הבעירו את העשבייה (קוצים) הסמוכים למיכל איסוף הניסורת השריפה התפשטה לכיוון מחסן התבלינים, אשר נמצא בחלק המזרחי, חדרה לתוך המחסן והמחסן נשרף כליל. מבדיקה שביצעתי לא נמצאו (יצולים) או טבעות /ווי גרירה להרמת המיכל או הצפרדע לפינוי פסולת הניסורת והעצים." (ההדגשות אינן במקור)

1. לחוות הדעת צורפו תמונות רבות הממחישות את עוצמת השריפה ואשר יש בהן כדי לאושש אף את טענת התובעים לקיומו של נזק למחסן ותכולתו, כפי שיפורט בהמשך.
2. באשר לזיקת הנתבע למוקדי השריפה, העיד התובע 2, מר כפיר שבת, כי המיכל ממנו פרצה השריפה היה רק ליד הנתבע, כי אין שם אף אחד אחר וכי המיכל צמוד לנתבע (עמ' 9 לפרוטוקול). עדותו נתמכת בתמונות שצורפו לחוות דעת שירותי הכבאות ואף בשרטוט התובע 3 (ת/1). מאלה עולה כי המיכלים נמצאו בגב עסקם של התובעים ובסמוך לעסקו של הנתבע, באופן שהדעת נותנת כי היו בשימושו.
3. התובע 2 נשאל:

"ש. יכול להיות שהשריפה היא מכם וזה התפתח וכך נוצרה השריפה." והשיב:

ת. לא" (עמ' 11 לפרוטוקול).

1. התובע 2 נשאל בחקירתו החוזרת לעניין זה:

"ש. נשאלת מדוע תבעת את אריה ולמה אתה סבור שהוא אשם בקרות השריפה, בחומרים בכתב התביעה נחשפת לחומרים של כיבוי אש, האם אתה יודע לומר מה אומרת חוות הדעת?

ת. כן, שהאש הגיע מהצפרדע ושיש שם נסורת" (עמ' 12 לפרוטוקול).

1. במהלך עדותו של התובע 3 בפני, שרטט הוא כאמור את המיכל שנשרף, סימנו ב- X (ת/1), ומעדותו עולה כי מקור השריפה הוא הפח הקטן, במובחן מן הצפרדע (עמ' 15 לפרוטוקול). בנוסף עולה מעדות התובע 3 בעמ' 15 לפרוטוקול כי בשביל להיכנס לעסקו של הנתבע יש כביש פנימי, ולכן לא היה שם אף פעם, ובעמ' 17 לפרוטוקול: "אין לי גישה לשם, זה הצד האחורי של המחסן שלי.".
2. עדותו זו תומכת בעדות התובע 2 לפיה רק לנתבע היתה גישה למקום וכי לא היה שם אחר מלבדו.
3. הנתבע עצמו אושש בעדותו את הטענה כי רק לו יש גישה לאזור הנגרייה אשר כונתה "המחסן", על אף כי בד בבד הכחיש את הטענה כי הוא היחיד שמשליך שם פסולת:

"ש. האם רק לך יש גישה לאיזור המחסן לאליפלט, אף אחד לא עושה בו שימוש.

ת. נכון. אך לעיתים מפנים את הזבל של הלולים אז חונים בו.

ש. רק אתה זורק שם פסולת.

ת. לא.

ש. אז למה יש שם צפרדע.

ת. כי המושב רוצה. יש שם כביש פתוח רחב והם שמות את המשאיות שלו" (עמ' 20 – 21 לפרוטוקול; ההדגשה אינה במקור)

1. טענת הנתבע לפיה לכאורה לעיתים מפנים את הזבל של הלולים או חונים אחרים במקום - לא נתמכה בכל ראיה, ואת הימנעותו מהבאת ראיה לעניין זה יש לזקוף לחובתו.
2. בנוסף, עדותו של הנתבע לעניין שריפת פסולת העצים הנסורת של הנגריה היתה מבולבלת ואני רואה לדחותה, כדלקמן:

"ש. הרי הנגריה עובדים עם עצים ויש לה פסולת, מה הפסולת של העצים

ת. עצים ונסורת.

ש. מה אתה עושה עם הנסורת.

ת. אוסף אותו ושם אותו במקום בתוך המושב יש מכולה גדולה לפסולת, שם זורקים את הנסורת

ש. אני לא מבין את הטירחה ואת כל הבלגן, קרוב אלייך יש צפרדע.

ת. רפי המזכיר של המושב שבוע לפני השריפה הכריח אותי להביא את הצפרדע.

ש. אתה אמרת שנחשפת בחוות הדעת, שם נקבע שליד הצפרדע יש איזה שהוא מתקן פח שבעזרתו הנגריה שמאחורי המחסן של התובעים שורפים שם כל מיני פסולת, עצים ונסורת, נחשפת לזה.

ת. כן קראתי את זה, אבל זה לא מעניין כי זה לא נכון.

ש. אז אתה קורא למומחה שקרן.

ת. הוא לא שקרן, אבל הוא ממציא דברים שלא כדין.

ש. התמונות שהוא צרף לחוות דעתו זה גם המצאות. אני מראה לך תמונות, החוקר שריפות אומר שבפח היו עצים.

ת. הוא יכול להגיד, זה לא נכון". (עמ' 21 לפרוטוקול; ההדגשה אינה במקור)

1. התרשמתי כי עדותו של הנתבע בנקודה זו היתה מגמתית ובלתי מהימנה. עדותו לפיה לכאורה פינה את פסולת הנגריה במקום מסוים בתוך המושב במרוחק מן הנגרייה אינה עולה בקנה אחד עם טענתו כי המושב הכריח אותו להביא צפרדע למקום, והיא אף אינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר.
2. בכל הנוגע לתכולת המיכלים, מקור השריפה, העדפתי לאמץ את ממצאי ומסקנות חוות דעת שירותי הכבאות לפיה במיכלים נמצאו גחלים כתוצאה משריפת עצים ונסורת. טענת הנתבע כי "זה לא נכון", לא נתמכה ולו בראשית ראיה.
3. חוות דעת שירותי הכבאות הינה למעשה דו"ח ניטרלי, של גורם זר לסכסוך הנעדר אינטרס בתוצאותיו, אשר נערך בזמן אמת במסגרת שגרת תפקידו של חוקר שריפות מטעם שירותי הכבאות, ומכאן אמינותו הרבה. (השווה: פסק הדין ששניתן בבית משפט המחוזי בעניין ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ הנ"ל, בגדרי ת"א (נצ') 720/09 ת"א (נצ') 720-09 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון (13/10/12)).
4. כמו כן, עדות הנתבע המובאת לעיל מבססת זיקתו הישירה לצפרדע, באומרו כי "רפי המזכיר של המושב שבוע לפני השריפה הכריח אותי להביא את הצפרדע" (שם, בעמ' 21). היינו: הוא שהביא את הצפרדע למקום, לדרישת המושב, באופן שיש לראותה כמטלטליו.

בעדותו זו אישוש נוסף לכך שהצפרדע והמיכל הובאו לשימושה של הנגרייה ולצרכיה, ועבור פסולת העצים והנסורת.

1. בנוסף, ההערה הכלולה בסעיף 6 לחוות דעת שירותי הכבאות, לפיה לא נמצאו (יצולים) או טבעות או ווי גרירה להרמת המיכל או הצפרדע, תומכת במסקנה כי המיכלים לא נועדו לשם פינוי הפסולת, והדעת נותנת כי הובאו לשם על מנת לשמש ככלי לשריפת פסולת הנגרייה.
2. ועוד לעניין זה, מזכיר המושב לא הובא לעדות מטעם הנתבע בסוגיה זו, על אף שעדותו יכולה היתה לשפוך אור על מטרת הדרישה להצבת הצפרדע במקום, כמו גם על זהות המשתמשים בצפרדע ובמיכל. את ההימנעות מהבאתו לעדות יש לזקוף לחובת הנתבע.
3. זאת ועוד, על אף שהנתבע חולק למעשה על מסקנות חוות דעת שירותי הכבאות ומציג גרסה עובדתית שונה לאירוע לפיה מקור השריפה הוא דווקא בעסקם של התובעים - לא הובאה מטעמו כל ראיה לתמיכה בגרסתו או להפרכת ממצאי ומסקנות חוות דעת שירותי הכבאות. הנתבע נשאל לעניין זה מדוע על אף שיש חוות דעת שקובעת שמקור האש הוא לא מן המחסן של התובעים, הוא לא הביא בוחן שריפות מטעמו, והשיב כי אין לו כסף. משעסקינן בתשובה סתמית ובעלמא, יש לזקוף אף מחדל זה לחובתו. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לעובדה כי נותן חוות הדעת מטעם שירותי הכבאות לא זומן לעדות מטעם הנתבע ולא נחקר על חוות דעתו, באופן שחוות דעת שירותי הכבאות - לא נסתרה. לכשנשאל הנתבע מדוע לא ביקש לזמן את המומחה לשריפות לעדות השיב בעלמא: "לא יודע זה העורך דין שלי" (עמ' 20 לפרוטוקול).
4. בנוסף, עדות הנתבע לפיה כביכול מעולם לא הדליק אש בעסק, אינה תואמת את העולה מכתב הגנתו, לפיו: "בעניין זה יודגש כי הנתבע לא הבעיר אש בנגריה ו/או בסמוך לה בפרק זמן של חודשים לערך עובר לפרוץ השרפה!!!" (ס' 30 לכתב ההגנה).
5. האמור בסעיף 4.4 לחוות דעתו של השמאי מטעם התובעים, לפיו ביום ביקורו מצא פסולת "טרייה" במיכל, מטילה אף היא צל כבד על גרסתו בעניין זה ויש בה משום אישוש נוסף לכך שהנתבע נהג לשרוף את פסולת הנגרייה במיכל ובצפרדע דרך שיגרה.
6. לנוכח כל האמור, על אף שלא נעלמה מעיני העובדה כי גרסת התובעים אינה חפה מבקיעים ומסתירות, ראיתי להעדיף את גרסת התובעים כגרסה המסתברת במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי וכזו העולה בקנה אחד עם חוות דעת שירותי הכבאות.
7. באשר לחובת הזהירות של הנתבע כלפי שכניו התובעים, יפים הדברים שנקבעו ב- ע"א 9212/99 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 906 (25.2.2002), סעיף 4 לפסק הדין:

"...אין ספק כי קיימת בענייננו חובת זהירות מושגית מצד המשיבה כלפי "שכנותיה", המערערות. נשאלת השאלה אם מוטלת על המשיבה גם חובת זהירות קונקרטית כלפיהן. הגורמים העיקריים שיש לשקול ביחס לשאלה זו הם, מהצד האחד – מידת הסיכון להתרחשותו של נזק שיצרה השלכת הקרטונים על-ידי המשיבה, ושיעור הנזק שהיה צפוי בהתממש הסיכון; ומן הצד האחר – עלות אמצעי הזהירות שהייתה המשיבה יכולה לנקוט כדי למנוע סיכון זה: ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם [2]; ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש [3]; ע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט ישראל בע"מ נ' נחמיאס [4]. בחינתם של שיקולים אלה בענייננו מביאה למסקנה שחלה על המשיבה חובת זהירות קונקרטית כלפי המערערות. להלן אפרט את נימוקיי.

6. השלכת הקרטונים הדליקים בסמוך למבנים מאוכלסים יצרה סיכון להתלקחותם של אותם קרטונים, אף אם ההתלקחות הראשונית מקורה בפסולת שאינה שייכת למשיבה או בשדה הקוצים הסמוך. צדק בית-משפט השלום כאשר קבע כי היה על המשיבה לצפות כי "השלכת פסולת דליקה בכמויות גדולות יוצרת סיכון של דליקה מקרית כתוצאה משביב אש מקרי, כגון סיגריה שהושלכה למקום", או "פיתוי ל'מעשה קונדס' ואפילו להצתה מכוונת". דרכן של דליקות שהן נגרמות על-ידי גורמים מגורמים שונים, שלא תמיד ניתן לצפות אותם במדויק. בע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה [5] כתב השופט (כתוארו אז) ברק:

....

העובדה שהמשיבה לא צפתה את דרך התרחשותו המדויקת של הנזק אינה גורעת מאחריותה לנזק זה, והוא – כל עוד הצתת ערימת הקרטונים והתפשטותה של האש דרכה היו צפויות בדרך זו או אחרת. הנזק הצפוי מהתממשות הסיכון שיצרה המשיבה היה גבוה מאוד. המדובר הוא בסיכון לחיי אדם, שאין להם מחיר, וסיכון לרכוש רב שהיה בבניינים הסמוכים לערימת הפסולת ולבניינים עצמם. לעומת זאת אמצעי הזהירות שהיה על המשיבה לנקוט היה פשוט, זול יחסית ומקובל: פינוי הפסולת באמצעות חברה העוסקת בכך. אכן, על-פי הראיות שהובאו לפני בית-משפט קמא, דאגו החברות שפעלו בבניינים הסמוכים למחסן המשיבה לפינוי הפסולת שיצרו. המשיבה לא נהגה כך. עובדה זו מבססת את רשלנותה של המשיבה אף אם תאמר כי הסיכוי להתלקחות ערימת הפסולת לא היה גדול. "סכנה שניתן למנעה באמצעים קלים ופשוטים, סביר הוא לדרוש מאדם לנקוט באמצעים כאלה, אף כשאין הסכנה כה חמורה" (השופט ויתקון בע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן [6], בעמ' 121)." (ההדגשה אינה במקור)

1. לנוכח כל האמור לעיל, בראי מסקנות וממצאי חוות דעת שירותי הכבאות על צרופותיה, והתרשמותי מעדותו של הנתבע כבלתי מהימנה ובראי העדויות המבססות גישתו הבלעדית של הנתבע למקום, אני קובעת כי עלה בידי התובעים לבסס התרשלותו הנטענת של הנתבע, בעל הנגרייה, במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי.
2. אף אם יטען הטוען כי לא הוכחה רשלנותו של הנתבע בפועל, ניתן להגיע לתוצאה דומה לנוכח סעיף 39 לפקודת הנזיקין, לפיו כאמור בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבערת האש על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה (ע"א 645/77 דוד גנור נ' מדינת ישראל (26.11.1979).סעיף 5).
3. זאת משמצאתי כי יש בכל המפורט לעיל, בשים לב חוות דעת שירותי הכבאות, לזיקתו של הנתבע למקום ולעדות הנתבע לגבי הצפרדע והמיכל, כדי לבסס הקשר המתחייב בין מקור השריפה לפסולת הנגרייה שבבעלות הנתבע, ולו במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי.
4. השוו לעניין זה: ע"א 595/88 דניאל אדרי נ' לאון חסקל, פ"ד מז(5) 333:

"תובע אינו יודע, במהלכם הרגיל של דברים, מה אירע בחצרו של שכנו ומה גרם להתפרצותה ולהתפשטותה של האש. מן הצד האחר, נתבע יכול לדעת (קונסטרוקטיבית), ובוודאי יש בידו אמצעים לידיעה טובים מאלה שבידי התובע; ומתוך שיכול הוא לדעת, מסיק החוק כי אמור הוא לדעת מה גרם לאש ולהתפשטותה. ראה והשווה ד"נ 4/69 נוימן ואח' נ' כהן ואח' [7], בעמ' 255- 256(מפי הנשיא אגרנט); דברי הנשיא אגרנט מוסבים, אמנם, על כלל "הדבר מעיד על עצמו", אך ההיגיון המשפטי הוא אותו היגיון (ובמובנים מסוימים אף על דרך של קל וחומר). ראה עוד, לאחרונה, ע"א 206/89 רז נ' בית החולים אלישע בע"מ ואח' וערעורים שכנגד [8] (מפי הנשיא שמגר)."

1. מנגד, הנתבע לא הניח בפני בית המשפט כל ראיה לתמיכה בגרסתו לפיה כביכול השריפה פרצה בשטח ו/או בנכס השייך לתובעים או כי לתובעים השליטה עליו או בטענתו כי לא היתה לגבי מקור האש או התפשטותה התרשלות שיחוב עליה באופן שהגורם לה היה גורם אחר משריפת הנסורת והעצים של הנגרייה. משכך לדידי יש להטיל עליו את האחריות בגין נזקי השריפה. ראו: עניין עואודה עמ' 21:

"בנוגע לנזקי האש, קבע השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי כבר בשנת 1961 כי:

אם התבררו העובדות בנוגע להבערת האש והתפשטותה, מוטלת על הנתבע החובה לשכנע את בית המשפט שעובדות אלו אינן מגלות רשלנות שלו או של אלה שלמעשיהם הוא אחראי. אך מה יעשה הנתבע, כאשר סיבת האש לא התבררה? במקרה זה יוכל להתנצל מאחריות רק אם יש בידו להראות, כי נקט אמצעי זהירות כאלה, עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו או רשלנותם של אלה שלמעשיהם הוא אחראי. זוהי חובת הוכחה כבדה, מפני שהנתבע אינו יכול לכוון את מערכת הוכחותיו לעובדות ידועות. במילים אחרות, עליו להראות שאמצעי הזהירות אותם נקט דיים לשלול רשלנות, תהיה סיבת האש אשר תהיה מבין כל הסיבות האפשריות, הבאות בחשבון במידת הסבירות. ברור שגם חובת הוכחה זו תכבד על הנתבע, ככל שהנסיבות האובייקטיביות אשר הוכחו, מצביעות על אפשרויות רבות יותר של התלקחות שריפות במקום.

(ע"א 382/59 הפטקה נ' בוסט, פ"ד טו 388, 393-392 (1961); וראו גם: ענין גנור, בעמ' 772; ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז(5) 333, 345-344 (1993))

הנה כי כן, כאשר עובדות האירוע ידועות מוטל על הנתבע הנטל להוכיח כי הן אינן מגלות רשלנות מצידו. אך כאשר עובדות האירוע אינן ידועות - וכזה הוא המקרה שלפנינו בהיעדר כל ראיה ולו באשר למספרו הסידורי של רימון הרסס שהתפוצץ - על הנתבע הנטל להוכיח כי בחינת כל אחד מן התרחישים האפשריים אשר בעקבותיהם נגרם הנזק, מובילה למסקנה כי לא התרשל."

להשלמת התמונה ראו גם: דנ"א 4798/14 מדינת ישראל נ' לוטפי חסן עואודה (24/8/14).

1. השווה גם: ת"א (י-ם) 1567-05-13 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' מוסך אליק ובניו (14/7/16) והאסמכתאות שם בעמ' 21:

"די בקביעה לפיה פרצה השריפה במוסך אליק והתפשטה ממנה למרכז הרדיאטור כדי להטיל את האחריות לנזקי השריפה על הנתבעים. מסקנה זו נשענת, בראש ובראשונה, על הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), המטילה את נטל הראיה על תופש המקרקעין ממנה יצאה האש (לעניין היקף הנטל ראו ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז(5) 333, 340 (1993)), ועל כך שלא עלה בידי הנתבעים להרים נטל זה. על מנת שיוכל המחזיק לעמוד בנטל עליו להרים "חובת הוכחה כבדה" ולהוכיח כי נקט אמצעי זהירות כאלה שדי בהם כדי לשלול התרשלות מצדו או מצד עובדיו "תהיה סיבת האש אשר תהיה מבין כל הסיבות האפשריות, הבאות בחשבון במידת הסבירות" (ע"א 382/59 הפטקה נ' בוסט, פ"ד טו 388, 393 (1961); ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה, פ"ד נ(1) 866, 870 (1996), להלן: הלכת יער זאב; ע"א 2303/11 מדינת ישראל נ' עואודה, [פורסם בנבו] מיום 24.6.14, בפסקה 4 לפסק-דינה של כבוד השופטת חיות, להלן: הלכת עואודה). במקרה דנא לא עמדו הנתבעים בנטל זה, ולמעשה אף לא ניסו להוכיח כי לא היה לגבי מקור האש או התפשטותה "התרשלות שיחוב עליה", כלשון סעיף 39 לפקודה. את יהבם השליכו אך על הנסיון, שכשל, להוכיח כי השריפה כלל לא פרצה מהמוסך שבבעלותם." (ההדגשה אינה במקור)

(מעיון במאגרים המשפטיים עולה דבר הגשת ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון בגדרי ע"א 8200/16).

1. לא נעלמה מעיני טענת הנתבע בסיכומיו לפיה התובעים היו שורפים קרטונים בבור שיכול היה להיות הגורם לשריפה. אף על פי כן, בגדרי דיון ההוכחות שהתנהל בפני, חודדה נקודה זו ושוכנעתי כי אין מדובר במיקום אשר נקבע בחוות דעת שירותי הכבאות כמקור השריפה, אלא במיקום שונה, המצוי לפני הכניסה לעסקם של התובעים מצד ימין (ראו לעניין זה: שאלת בית המשפט בעמ' 10 לפרוטוקול).

אשם תורם

1. בכתב ההגנה טען הנתבע לאשם תורם של התובעים בטענה כי היתה עליהם חובה לנקוט באמצעים סבירים לצורך מניעת התפשטות השריפה תוך התקנת מערכת מתזי מים במחסנם, וכי הם לא עשו כן. על אף האמור, הנתבע לא הביא כל ראיה לתמיכה בטענה בדבר קיומה של חובה מעין זו על התובעים או עסקם, או בדבר מקורה של החובה הנטענת בשים לב לטיב ומהות עסקם של התובעים. למעשה העדות היחידה שהובאה לתמיכה בשלל טענות ההגנה של הנתבע הינה עדותו שלו, באופן שמדובר בעדות יחידה של בעל דין כמשמעותה בסעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.
2. בנוסף, בסיכומי הנתבע לא בא זכרה של הטענה, וההלכה בעניין זה הינה כי יש לראות טענה שלא נטענה בסיכומים כטענה שנזנחה (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311). הדברים אמורים גם בשים לב לסעיפים 9-10, וסעיף32 לסיכומי הנתבע.
3. משכך סבורני כי הטענה בעניין אשמם התורם של התובעים נטענה בעלמא וללא כל ביסוס או ראיה, ובנסיבות אלה לא ראיתי להשית על התובעים אשם תורם.

הנזק

1. באשר לנזק סומכים התובעים תביעתם על חוות דעת השמאי מטעמם בהתאם לרכיבים שפורטו בעמ' 5- 6 לחוות הדעת, ואשר לשם הנוחות יובאו להלן:
2. שווי המלאי שנשרף במחיר עלות - 235,244 ₪.
3. תכולה שנשרפה: מחשב נייח (2,394 ₪), מחשב נייד (2,051 ₪), עלות שטחים (1,102 ₪), מערכת אזעקה (3,000 ₪), עגלת סבלים (763 ₪).

סה"כ - 9310 ₪.

1. מזגן- 1,059 ₪.
2. מלגזה- 15,000 ₪.
3. מצלמות אבטחה פרוויז'ין 4 יח' – 3,500 ₪.
4. עבודות פינוי תכולה ומלאי שנשרף- 20,000 ₪.
5. אובדן מכירות עקב השריפה (על פי אישור רו"ח) 50,000 ₪.
6. חן כיבוי אש- 31,789 ₪.

סה"כ הוערך הנזק בחוות דעת השמאי בסך של: 365,902 ₪

1. לטענת הנתבע בסיכומיו, התובעים לא הרימו את הנטל להוכחת נזקיהם הנטענים או שיעורם, ולחלופין הנזק הנטען הוא מוגזם ומופרז.
2. אקדים ואומר כי השמאי העיד בפני עדות סדורה אשר הותירה עלי רושם אמין. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שקיימים ליקויים אובייקטיביים בחוות הדעת ובעמדת התובעים, באופן שקבלת חוות הדעת במלואה, ככל שהינה נוגעת לשיעור הנזק הנטען, מעוררת אי נוחות רבה, כפי שיפורט להלן.
3. בעמ' 4 לחוות הדעת צוין, כי בעת ביקורו במקום נוכח השמאי כי למבנה נגרם נזק בלתי הפיך, קונסטרוקציית המתכת התעוותה וקרסה מעצמת החום והאש שהתפשטה במקום. מעצם טיב וסוג הסחורות המאוחסנות במחסן הנדון הארוזות בקרטונים, נייר, ניילון פלסטיק וחומרי אריזה דליקים, נשרפה תכולת המחסן עד היסוד ללא אפשרות שיקום או ניצולת. עוד צוין בחוות הדעת כי תכולה נוספת כגון מחשבים, מלגזה וכיוצא בזה, נשרפו גם כן עד היסוד. עוד צוין בעמוד זה כי "למעשה עקב ההרס הרב לא ניתן היה לבצע שיחזור של היקף הסחורות שהיו במקום בעת האירוע ולכן היה צורך לקבל נתונים חשבונאיים מרו"ח החברה לצורך חישוב היקף הרכוש שנשרף במחסן", וכי במשרד השמאי נתקבל דוח רווח והפסד ליום 31/12/14; דוח רווח והפסד מותאם ליום 31/12/14; טופס פחת ליום 10/6/15.
4. אלא, שמסמכים אלה לא צורפו לחוות הדעת השמאי ולא הונחו בפני בית המשפט, על כל המשתמע מכך. בהתאם לתקנה 134א' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 שכותרתה: "צירוף אסמכתאות לחוות דעת מומחה":

"חוות דעת של מומחה מטעם בעל דין או שמינה בית המשפט, תוגש בצירוף רשימת האסמכתאות אשר המומחה הסתמך עליהן בחוות דעתו; אסמכתאות אשר לא ניתן לאתרן בנקיטת אמצעים סבירים, יצורפו לחוות הדעת."

1. לעניין זה נפסק בעבר כי על מומחה המגיש חוות דעתו לבית המשפט לצרף ולהגיש את מסד הנתונים והחומרים עליהם הסתמך בחוות דעתו (ע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר (4.7.12), עמ' 23). הימנעות מצירופם של מסמכים מהותיים אלה העומדים בבסיס חוות הדעת גורעת ממשקלה של חוות הדעת ומטילה צל על טענות התובעים לעניין שיעור הנזק הנטען. זאת במיוחד, בשים לב לטענות הנתבע בעניין זה כבר בכתב ההגנה (סעיפים 23- 33 לכתב ההגנה), ולעדות השמאי באשר לאופן החישוב וההערכה בעמ' 13 לפרוטוקול.
2. בנוסף, לכשנשאל השמאי בחקירתו אם קיבל קבלות על הקניות שנקנו ואם עבר גם על הקבלות או רק על דוח רווח והפסד, השיב: "זה לא יעזור, מה זה רלוונטי." (שם, בעמ' 13), באופן שהוברר כי לא עמדו בפניו חשבוניות וקבלות שהופקו בפועל.
3. לגבי הציוד האחר נשאל השמאי:

"ש. לגבי הציוד האחר חוץ מהחשבוניות, יש ציוד נלווה כמו מלגזה, מזגן, מצלמה, האם כשהגעת הייתה במקום מלגזה.

ת. לא. אני אמרתי." (עמ' 13 לפרוטוקול; ההדגשה אינה במקור)

1. בהמשך עדותו הבהיר השמאי כי "מלבד המלאי הזה שהתקבל עבורו אישור מרואה חשבון, אמרו שהיו דברים כמו מזגן וכו', אמרתי שיוכיחו, ואז העבירו מסמך שבו מופיעים כל הפריטים המופיעים במסמך 2 לחוות דעתי מסעיף 2.1 עד 2.7 מופיעים בטופס הפחת. סעיף 2.8 לא מופיע בטופס הפחת, אני הערכתי את זה על פי התייעצות עם מומחה. לגבי המלגזה היא במחיר של יד שניה, כי אין מלגזה במחיר של 15,000 ₪" (עמ' 14 לפרוטוקול; ההדגשות אינן במקור). לאי צירופם של מסמכים מהותיים אלה לשם ביסוס האמור יש לתת את המשקל המתחייב.
2. התובע 2 נשאל גם הוא מדוע לא צורפו לתביעה חשבוניות, קבלות או דוח רווח והפסד מפורט על הציוד שהיה בעסק כנטען, והוא השיב: "יש את זה אבל לא צירפתי, אני אוכל להראות לך". (ראו עדותו בעמ' 10 לפרוטוקול, לרבות לעניין המלגזה, המזגנים והמצלמות).
3. הלכה היא, כי הדרך בה בעל דין מנהל את עניינו בבית המשפט עשויה כשלעצמה להיות בעלת משמעות ראייתית, בדומה לראיה נסיבתית, ובנסיבות שבפני, ההימנעות מהצגת המסמכים במלואם לשם ביסוס הנזק הנטען כמו גם שיעורו, פועלת לחובתם של התובעים. ראו והשוו לעניין זה: ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.7.08), עמוד 15:

"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב." (ראו ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595 (1990))."

1. הדברים מקבלים משנה תוקף בהינתן כי מעדות התובע 2 הוברר עוד, כי יכול שבחור בשם שמעון רכש חלק מהציוד שנשאר תקין (עמ' 11 לפרוטוקול).
2. לאור עדות זו, טענת התובעים והקביעה בחוות הדעת לפיה תכולת המחסן נשרפה כליל – אינה יכולה לעמוד. יש להדגיש לעניין זה כי מעדות התובע 2 עולה לכאורה כי הדבר לא נמסר לשמאי וכי ככל הנראה בוצע לאחר ביקורו (ראו עדות התובע 2, עמ' 12 לפרוטוקול).
3. בנוסף עולה מעדות התובע 2 בעמ' 11 לפרוטוקול, כי לכאורה אותו מר שמעון לקח חלק מן הציוד שנשאר תקין ובתמורה פינה את הפסולת. עדות זו מעוררת סימני שאלה גם באשר לרכיב בחוות הדעת הנוגע לעבודות פינוי תכולה ומלאי בסך של 20,000 ₪.
4. ועוד יש לתת את הדעת לכך שחוות הדעת ניתנה ביום 3/11/15 וכי צוין בה כי בדיקת השמאי במקום היתה ביום 10/8/15, קרי: בחלוף תקופה של למצער כחודש וחצי מיום האירוע.
5. מטעמים אלה ומשקלם המצטבר, באתי לכלל מסקנה, כי לא ניתן לאמץ את חוות הדעת במלואה לעניין שיעורו של הנזק הנטען, באופן שדעתי אינה נוחה מלפסוק לטובת התובעים את מלוא הסכומים על פי חוות הדעת. "אכן, "פעמים רבות נאמר בפסיקה כי בית המשפט הוא המכריע על סמך הראיות שבפניו, והוא רשאי לאמץ מסקנות המומחים, לדחותן כולן או חלקן ואין נפקא מינה אם מדובר במומחים מטעם הצדדים ואף במומחים מטעם בית המשפט." (ע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר (4.7.12), עמ' 25). שהרי לעולם יראו את שיעור הנזק הנתבע כשנוי במחלוקת, אלא אם הנתבע הודה בו במפורש (תקנות 84 ו- 85 לתקנות סדר הדין האזרחי).
6. על אף האמור, וכפי שצוין לעיל, התמונות שצורפו לחוות דעת שירותי הכבאות מבססות כשלעצמן קיומו של נזק מסוים למחסן התובעים ולתכולתו במאזן ההסתברויות הנדרש, באופן המצדיק באופן חריג לפסוק לטובת התובעים פיצוי על דרך האומדנא ובשים לב ועל יסוד הרכיב בחוות הדעת הנוגע לאובדן מכירות עקב השריפה (על פי אישור רו"ח החברה), אשר הוערך על ידי השמאי בסך של 50,000 ₪.
7. השוו לעניין זה: ע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ (11.11.10), עמ' 15-16:

"קיימת הכרה שיפוטית בדבר קיום שיקול דעת שיפוטי בהיקף מסוים לפסיקת פיצוי על פי האומדנא. הנטייה להשתמש בשיקול דעת כזה בולטת כאשר נהיר כי הנפגע סבל נזק של ממש, וכאשר הפער בין הערכה בדרך של אומדן ובין הערכה על פי ראיות מוצקות אינו פער גדול במיוחד (ע"א 769/86 רובינשטיין ושות', חברה קבלנית בע"מ נ' זמרן, פ"ד מב(3) 581, 589-590 (1988)). השימוש באומדנא נעשה, דרך כלל, "כאשר בית המשפט נתקל בבעיה קשה הנוגעת לכימות הנזק, בין אם בתחום הנזיקין או בענף משפטי אחר... השימוש באומדנה על ידי בית המשפט לא נעשה כחלק מכלל משפטי מרכזי, אלא בא בעיקר כדי ליתן תשובה ראויה במקרים קונקרטיים" (דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, פסקה 16 לפסק דינו של השופט גרוניס ([פורסם בנבו], 29.8.2010); ע"א 1716/09 יעקובי נ' בנק דיסקונט לישראל ([פורסם בנבו], 28.6.2010)). נזק מסוג אובדן רווח נמנה על סוג הנזקים שהערכתם קשה במיוחד. קביעת הפיצויים בראש נזק זה כרוכה בהערכות והשערות, ולכן ניתן לנקוט גישה מקילה עם נפגע המבקש לפסוק לו פיצויים בגינו (ע"א 153/04 רבינוביץ נ' רוזנבוים, פסקה ז(8) ([פורסם בנבו], 6.2.2006), להלן: ענין רבינוביץ; ענין אלוניאל)." (ההדגשה אינה במקור)

סוף דבר

1. אשר על כן - התביעה מתקבלת בחלקה.
2. הנתבע ישלם לתובעים פיצוי בסך כולל של 50,000 ₪ זאת בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
3. צו העיקול הזמני אשר ניתן בהחלטתי מיום 19/6/16 יועמד על סכום של 50,000 ₪.
4. שעה שהתביעה התקבלה בחלקה בלבד אני רואה להשית על הנתבע הוצאות משפט על הצד הנמוך. הנתבע ישלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד כולל מע"מ, בסך כולל של 5,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ח אדר תשע"ח, 15 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.