כבוד השופטת נאוה בכור

המערערת בעפ"א 33133-01-16 מדינת ישראל

בעפ"א 33150-01-16

בעפ"א 25664-11-15

נגד

המשיבים בעפ"א 33133-01-16 1. צבי סנדר

2. יו. אס.אי.אי בע"מ

3. גרשון אברמוביץ

4. פרופיליום בע"מ

5. בן ציון שוקיאן

המשיבים בעפ"א 25664-11-15 1. נכסי מ. ליפקיס בע"מ

2. איל ליפקיס

המשיבים בעפ"א 33150-01-16 1. רפאל בוקרה

2. אלין בוקרה

3. אותות הסדנא בע"מ

4. אלון בוקרה

5. בועז ספקטור

נוכחים:

ב"כ המערערת: עו"ד עפרה אורנשטיין

ב"כ משיב 1: עו"ד עידו וארס (בעפ"א 33133-01-16)

ב"כ המשיבים 2,3: עו"ד אליוב (בעפ"א 33133-01-16)

המשיבים 1-3

אין התייצבות למשיבים 4,5 (בעפ"א 33133-01-16)

פסק דין

1. בפניי שלושה ערעורים שאוחדו על החלטות בית משפט השלום בכפר סבא (כב' הש' פרייז) מיום 12.10.15, בת"פ 19304-11-14, מיום 31.12.15 בת"פ 42529-05-15, ומיום 13.12.15 ו-23.12.15 בת"פ 42390-05-15, המורות כולן על ביטולם את כתבי האישום בהם.

2. בעפ"א 25664-11-15 (ת"פ 19304-11-14), ביום 3.1.14 שלחה היחידה הארצית לפיקוח על הבניה במשרד האוצר (להלן: "היחידה הארצית") הודעה ליו"ר ועדה מקומית לתו"ב דרום השרון (להלן: "הועדה המקומית"), בהתאם להנחיית היועמ"ש 8.1101 בדבר "הפעלת סמכות האכיפה של המדינה בעבירות תו"ב במרחבי תכנון מקומי", לפיה במקרקעין הנמצאים במשוב חגור, המצוי בתחומה של הוועדה המקומית, מתכוונת היחידה הארצית לנקוט בפעולות חקירה ואכיפה בגין עבירות שאותרו במקום. כמו כן התבקשה הועדה המקומית להעביר את תיק הבניין והתיק המשפטי ליחידה הארצית.

ביום 11.11.14 הגישה המערערת כתב אישום נגד המשיבים בגין עבירות שימוש חורג במקרקעין ללא היתר ואי קיום צווי בית משפט.

ביום 12.10.15 הורה בימ"ש קמא על ביטול כתב האישום כנגד המשיבים בשל פסול שנפל בו, עת הוגש בניגוד להנחיית היועמ"ש מס' 8.1011 בדבר "הפעלת סמכות האכיפה של המדינה בעבירות תכנון ובנייה במרחבי תכנון מקומיים".

בעפ"א 33150-01-16 (ת"פ 42529-05-15), ביום 29.6.14 שלחה היחידה הארצית הודעה ליו"ר הועדה מקומית לפיה במקרקעין הנמצאים במשוב חגור, המצוי בתחומה של הוועדה המקומית, מתכוונת היחידה הארצית לנקוט בפעולות חקירה ואכיפה בגין עבירות שאותרו במקום.

ביום 25.5.15 הוגש כתב אישום כנגד המשיבים בתיק בגין עבירות של שימוש חורג במקרקעין ואי קים צווי בית משפט.

ביום 31.12.15 הורה בימ"ש קמא על ביטול כתב האישום כנגד המשיבים מן הטעם הנ"ל.

בעפ"א 33133-01-16 (ת"פ 42390-05-15), ביום 28.5.14 שלחה היחידה הארצית הודעה ליו"ר הועדה המקומית דרום השרון כי במקרקעין המצויים במושב נווה ירק המצויים בשטחה, בכוונתה לנקוט פעולות חקירה ואכיפה בגין העבירות של המשיבים.

ביום 25.5.15 הוגש כתב אישום כנגד המשיבים בתיק ובו שלושה אישומים בגין שימוש חורג במקרקעין ללא היתר.

ביום 13.12.15 הורה בימ"ש קמא על ביטול כתב האישום כנגד המשיבים מן הטעם הנ"ל.

מכאן הערעור שבפניי.

3. בהמשך להודעות המשיבים בעפ"א 25664-11-15 ו- 33150-01-16 מיום 20.3.17 - הסכימו הם להכרעת דינו של בית המשפט בלא התייצבותם לדיון.

4. יצוין עוד – כי בהמשך לאי התייצבותם של המשיבים 4-5 (בעפ"א 25664-11-15) בדיונים בעניינם – נקבע בהיעדרם מתן פסק הדין להיום.

רק בסמוך טרם מועד מתן פסק הדין היום – הודיע המשיב 5 על דבר מחלתו – אך משלא עשה כן מאז הדיון – אין לדחות את מתן פסק הדין בנוגע לכלל המשיבים.

5. מטיעוני המערערת עולה כי מדובר בערעור בסוגיה משפטית זהה לסוגיה משפטית שנדונה אצל כב' השופטת נגה אוהד בערעור פלילי 5284-07-15 ,ובבימ"ש העליון ברע"פ על החלטתה.

אכיפת דיני התכנון והבנייה יכולה להיעשות גם ע"י המדינה כסמכות מקבילה לזו של הועדה המקומית.

לצורך השוואה יש את סעיף 60ד לחסד"פ הקובע סמכות מקבילה בעבירות מסוג עוון ופשע מסוימות - לתביעה ולפרקליטות.

עניינה של הנחיית היועמ"ש היא בקווים מנחים כלליים להפעלת שיקול דעת בהחלטה על הפעלת סמכות זו, וקביעת מנגנון תיאום בין הגורמים, אולם היא אינה מהווה רשימה סגורה של מקרים בהם ורק בהם תפעיל המדינה את סמכותה.

על כן, נקיטת הליכים דנן אינה מהווה סטייה מהנחיית היועמ"ש, ואינה מהווה עילה לביטול כתב אישום.

בימ"ש קמא דנן קבע כי סמכות המדינה היא שיורית או חילופית, שזו פרשנות חדשה לפרשנות של בימ"ש עליון לפיה הסמכות היא מקבילה.

המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין הוקמה כמחלקה מיוחדת בפרקליטות המדינה מאחר וכל נושא האכיפה של דיני תכנון ובניה בארץ הגיע למצב של היעדר אכיפה ולמציאות של "איש היישר בעיניו יעשה". המחלקה המיוחדת עוזרת למדינה לפקח על הוועדות המקומיות והתובעים שלהן, וגם מקימה מערך תביעה פעיל ויוזם - שיילחם ויאכוף כתף אל כתף עם הוועדות המקומיות.

גם במקרים בו מדובר בוועדה פעילה דוגמת דרום השרון- זכות המדינה לפעול מיוזמתה.

בשלב הראשוני את נטילת הסמכות או הפעלתו קובעת היחידה הארצית, היחידה החוקרת לאכיפת דיני תכנון ובניה – השייכת למשרד האוצר.

היא זו שמחליטה לחקור מקרה מסוים ומודיעה לוועדה המקומית כי היא נוטלת את הסמכות מכאן ואילך. לאחר ניהול החקירה, בהתאם להנחיית היועמ"ש – כשמדובר בחקירת יחידה ארצית - התיק מועבר לפרקליטות ולא לוועדה מקומית.

נקבע מנגנון שכב' השו' אוהד התייחסה אליו בהרחבה בהחלטתה – לפיו תובע מטעם הועדה המקומית רשאי לחלוק על נטילת הסמכות.

במקרים דנן, לא הוגש כל ערר או מחלוקת על העניין הזה מצד תובע הועדה המקומית,

לכן נטילת הסמכות הייתה כדין.

כתב האישום הוגש ע"י מאשימה מוסמכת, כך שלא נפל פגם- קל וחומר לא כזה המצדיק ביטול כתב האישום לחלוטין.

הפסיקה קבעה כי המבחן הבסיסי לביטול כתב אישום בשל קיומו של "פגם" הינו האם נגרם לנאשם עיוות דין בשל כך והגנתו קופחה, אחרת- יורה בימ"ש על תיקון כתב האישום או ידחה את הטענה ללא תיקונו.

בנסיבות אלה, לא ברור מדוע מקום בו המחלקה בפרקליטות מגישה את כתב האישום - נוצר עיוות דין או פגיעה בצדק.

שיקול הדעת מסור ליחידה הארצית ולמחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה.

חזקת התקינות המנהלי עומדת לגופים אלה, ובימ"ש קמא שגה בכך ששם עצמו בנעלי הרשות המנהלית והחליף את שיקול דעתה כשהחלטתה מצויה במתחם הסבירות.

ברע"פ 9321/03 אהרון אדרת נגד מ"י דן בימ"ש העליון בסוגיה זו וקבע כי סמכותה של הוועדה המקומית הינה מקבילה לסמכות היועמ"ש לנהל הליכים פלילים בעניינים אלו.

גם ברע"פ 252/04 רון שדות נגד הועדה המקומית לודים- נקבע כי מדובר בסמכות מקבילה.

אמנם נקבע כי החובה לפעול לקיומן של הוראות חוק התו"ב מוטלות בראש ובראשונה על הוועדה המקומית, אולם אין בכך לסייג את סמכותה של המדינה.

גם במישור העובדתי - טעה בימ"ש בקובעו כי לא קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הגשת כתב אישום ע"י פרקליטות המדינה בהתאם להנחיית היועמ"ש, כשמדובר בעבירות בהיקף עצום של כ-4000 מ"ר, ומשיבים המתעלמים מצווים של בימ"ש מאז שנת 2001.

מדובר בשימוש מסחרי מתמשך בקרקע חקלאית מוכרזת, והמדינה נוהגת לפעול כנגד שימושים כאלו המהווים פגיעה סביבתית ותכנונית.

העובדה לפיה המשיבים הוזהרו בעבר על אי חוקיות השימוש בקרקע וכי התנהלו כנגדם הליכים משפטיים שבסופם הוצאו צווי הריסה ואישור שימוש שלא קוימו למעלה מ-12 שנים מלמדת כי המשיבים נוהגים בזלזול רב כלפי רשויות אכיפת החוק ובתי המשפט שדנו בעניינם.

יש מקרים נוספים שאינם מנויים ברשימה, אבל מהווים תופעה עבריינית חוצת מרחבי תכנון – כמו שימושים חורגים ובנייה בקרקע חקלאית או גני אירועים שמהווים עניינים חשובים ביותר שלא נאכפים, באופן שהמדינה רואה לנכון לאכוף אותו.

גם בשני התיקים הנוספים בעניין זה –קבע בימ"ש (הש' פרייז) בטעות כי אין סמכות, בהם מדובר באלפי מטרים מרובעים, ובהפרת צווים שיפוטיים משך שנים רבות.

במקרים בהם הופעלה הסמכות של המדינה כבר בשלב החקירה אין כל חובה בהפעלת שיקול דעת חוזר, או בהודעה למאן דהוא, אלא תיק המדינה עובר להמשך טיפול ע"י המדינה.

גם ע"פ סעיף 2ג להנחיית היועמ"ש - משהופעלה סמכות האכיפה של המדינה הרי שהליכי התביעה ינקטו ע"י המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה.

על כן טעה בימ"ש קמא בקובעו כי הפעלת סמכות האכיפה של המדינה בוצעה בנסיבות אלה שלא בהתאם להנחיית היועמ"ש.

יתרה מכך, לנאשם אין זכות מוקנית לבחור את הגוף שיחקור אותו או ניהל נגדו את התביעה.

הנחיית היועמ"ש לא נועדה לתת כלי בידי נאשמים על מנת לתקוף את הסמכות, אלא לנתב את הפעולה של גורמי האכיפה – ולמנוע התנגשות בין שני גורמי סמכות.

אין סיבה למסור לידי נאשם את הזכות לבחור את הגוף החוקר אותו.

בנסיבות אלה, שיקול הדעת הופעל בצורה נכונה וסבירה מצד העוררת לכן ההחלטה של בימ"ש קמא שגויה מעיקרה, ולא היה מקום להתערב בשיקול הדעת של המדינה.

לאור כל האמור, יש לקבל את הערעור ולהורות על ביטול החלטתו של בימ"ש קמא.

6. מטיעוני המשיבים עולה כי הנחיית היועמ"ש כתובה בצורה ברורה, לפיה הסמכות נתונה לוועדה מקומית, ובמקרים חריגים יכולה המחלקה ליטול הסמכות.

המקרים דנן לא עמדו בכללים ואין במקרה זה נסיבות מיוחדות או עניין ציבורי חשוב, שבו הועדה המקומית לא מפעילה את סמכותה כמו במקרה שהתגלגל לפתחה של כב' השו' אוהד.

לא נשמעה סיבה מיוחדת לפיה כתבי האישום הוגשו דנן בדרך שהוגשו.

ביהמ"ש קמא בעצמו הביע תמיהה על נקודה זו כמי שיושב בתיקים בעניינים אלה תדיר.

למשיבים אין נסיבות מיוחדות המצדיקות הגשת כתבי האישום באמצעות הועדה המחוזית, באופן שמתפרש ע"י בימ"ש כחמור יותר המצדיק קנס גבוה יותר, והם לא נופלים באף אחד מהדוגמאות שניתנות בסעיף ב' להנחיית היועמ"ש להפעלת הסמכות המקבילה.

אין מחלוקת כי ההנחיה מחייבת כאן את התביעה/המדינה ויש להן תוקף של חוק, ולא של קווים מנחים כלליים. העובדה שנרשם כי לא מדובר ברשימה ממצה, אינה מלמדת כי ניתן להכניס לרשימה זו סיבה סתמית או שרירותית שכן מהדוגמאות שכן מצויות ברשימה- ניתן ללמוד את רוח הדברים.

הסמכות לעניין הזה היא של הוועדה המקומית כי היועץ המשפטי לממשלה אומר "ברחל בתך הקטנה": "לפיכך ככלל השימוש בסמכות העקיפה ייעשה באופן נקודתי, ויתקיים בנסיבות מיוחדות. לגבי מקרה מסוים או סוג מסוים של מקרה, שבהם מתקיים עניין ציבורי חשוב".

בת"פ 49593-05-10 (שלום ת"א) -בוטל כתב אישום בפרשה "גן הקופים" בר"ג – בניין שלם שנבנה בסטיות מהיתרים, והועדה המחוזית הגישה כתב האישום שלא בדין וביהמ"ש קבע כי הם לא עומדים בהנחיות היועמ"ש.

7. דיון והחלטה

לאחר שנדרשתי למכלול הטיעונים והשיקולים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

בפתח הדברים ייאמר כי שאלת חלוקת הסמכויות בין המדינה לוועדות המקומיות נדונה והוכרעה ברע"פ 9321/03 אדרת אהרון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 18.8.15) (להלן: "עניין אדרת") הדן בשאלת הגורם המוסמך בהגשת אישומים פליליים בענייני תכנון ובנייה בתחומי מרחב התכנון המקומי, וזאת על רקע סעיפים 11-12 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב- 1982 (להלן:"החסד"פ") הקובעים כי המאשים במשפט פלילי הוא המדינה, שתיוצג בידי היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו למול סמכותה של ועדה מקומית לתכנון ובנייה מכוח סעיף 258 לחוק התכנון והבנייה.

סעיפים 11 – 12 לחסד"פ הנ"ל, מסמיכים את היועמ"ש ונציגיו כתובעים, היינו פרקליט המדינה ופרקליטי המחוזות, ובכלל זה -המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה המערערת בתיק שבפניי.

בעניין אדרת נקבע במפורש כי מדובר בסמכות מקבילה, אשר אינה נדחית מפני סמכותה של הועדה המקומית, אלא דרה עימה בכפיפה אחת-

"סמכותה של הועדה המקומית ונציגיה לנהל תביעות פליליות בענייני תכנון ובנייה הינה סמכות מקבילה לסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו לנהל הליכים פליליים בעניינים אלה במסגרת סמכות התביעה הכללית הנתונה לו, ואין היא באה במקומה... אין הוראה ברוח זו גם בחוק התכנון והבנייה עצמו, ואין הוא מתיימר לייחד את סמכות התביעה הפלילית בהפרות עונשיות של חוקי התכנון והבנייה לועדה המקומית בלבד. שנית, מסקנה זו מתיישבת עם שיקולי מדיניות תביעה ראויים, המותירים בידי היועץ המשפטי לממשלה, כמי שעומד בראש התביעה הכללית, את מלוא הסמכות להפעיל את מדיניות התביעה הכללית בעניינים פליליים במדינה, ובכלל זה לפעול בתחום אכיפת חוקי התכנון והבנייה, תוך שמירה, בה בעת, על מרחב פעולתה של הועדה המקומית לתכנון ובנייה לקדם אף היא את אכיפת החוק בתחומה.."

גם ברע"פ 252/04 רון שדות נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, לודים , נח (5) 871 נקבע כי קיימת סמכות מקבילה, ואף עמד באריכות על תפקידו של היועמ"ש כמפקח מתוקף תפקידו על פעולותיהן של הוועדות המקומיות בניהול להליכים פלילים על פי חוק תכנון ובנייה -

"עם זאת לא היה מעולם ספק...כי סמכותם של הוועדה המקומית ונציגיה הינה סמכות מקבילה לסמכותם הכללית של המדינה ונציגיה לנהל הליכים פליליים, ואין היא באה במקומה... כך עלה גם מהוראות שונות בחוק התכנון והבניה שהתייחסו לסמכויות היועץ המשפטי לממשלה או לנציגו בהליכים פליליים על-פי אותו חוק, שמהן ברור כי לא רק הוועדה המקומית מוסמכת לנהל הליכים פליליים מעין אלה, אלא גם היועץ המשפטי לממשלה, כמי שעומד בראש התביעה הכללית, באמצעות נציגיו...בשנת 1991 נוספה הסיפה לסעיף 258, והיא כוללת התייחסות ספציפית להליכים פליליים מכוח חוק התכנון והבניה וקובעת כי בהליכים כאלה לא יוכל לייצג את הוועדה כל עובד שהרשתה לכך, וכי נדרשת לצורך זה הסמכה מטעם היועץ המשפטי לממשלה. הוראה זו נועדה לצמצם את עצמאותה של הוועדה בניהול הליכים פליליים לפי חוק התכנון והבניה ולהגביר את פיקוחו של היועץ המשפטי לממשלה על הליכים אלה נוכח "מקרים שבהם עשו ועדות מקומיות שימוש לא ראוי בסמכותן זו", כלשון דברי ההסבר להצעת חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 33), תשנ"א-1991 (הצ"ח תשנ"א, בעמ' 251)... הפירוש המוצע על-ידיהם (של המבקשים שם- נ.ב.) אף מתעלם ממטרת התיקון, אשר נועד לצמצם את עצמאותן של הוועדות ולהרחיב את פיקוחו של היועץ המשפטי לממשלה כראש התביעה הכללית על ההליכים הפליליים לפי חוק התכנון והבניה...הפרקטיקה הנוהגת עומדת אף היא בסתירה לפירוש שטוענים לו המבקשים (ראו לעניין זה את הנחיית היועץ המשפטי לממשלה: "התובעים בועדות המחוזיות לתכנון ולבניה" הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 8.1101 (9.12.2003)). עיקרו של דבר, הסמכות לנהל הליכים פליליים – ובכללם הליכים מכוח חוק התכנון והבניה – מסורה לתביעה הכללית בלא צורך בהסמכה ספציפית נוספת."

בענייננו, שאלת ביטולו של כתב אישום בעניין תכנון ובניה בעטיה של נטילת סמכות להגשתו ע"י המדינה, ולא ע"י הועדה המקומית הרלוונטית, נדונה והוכרעה באופן ברור וחד משמעי בבימ"ש זה בעפ"א (מרכז) 52857-07-15 מדינת ישראל נ' חוה אונגר (פורסם בנבו, מיום 2.3.16) (להלן: "עניין אונגר"), כשהבקשה לרשות ערעור בפני בימ"ש עליון על הליך זה- נמחקה בהסכמת המבקשים נוכח המלצת בימ"ש (רע"פ 2711/16 תמר רחל פרידמן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 30.1.17)).

בעניין אונגר נדונה שאלה דומה לענייננו, לפיה המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה הגישה ערעור נגד שתי החלטות, שנדונו במאוחד, שעניינן ביטול כתבי אישום שהגישה זאת לאחר שהערכאה הדיונית סברה כי בעשותה כן - פעלה הפרקליטות בניגוד להנחיות היועמ"ש, עת בחרה להגיש כתב אישום בעצמה ולא על ידי הועדה המקומית.

בימ"ש עמד שם על מעמדה של הנחיית היועמ"ש מס. 8.1101 הרלוונטית לענייננו וקבע את הדברים הבאים-

"טענה נוספת למשיבים והיא כי הנחיה 8.1101 מבטלת את כוחה של הפרקליטות לשמש תובעת בהליכים דנן. ואולם, עיון בהנחיה 8.1101 מחודש אפריל 2013, שכותרתה "הפעלת סמכות אכיפה של המדינה בעבירות תכנון ובנייה במרחבי תכנון מקומיים", מעלה כך:

ראשית נקבע בהנחיה, מפורשות, כי אכיפת דיני התכנון והבניה במרחב התכנון המקומי יכולה להיעשות גם על ידי המדינה מכוח הסמכות שהוענקה לה בחסד"פ בסעיפים שצוטטו לעיל. זוהי הנחת היסוד. עוד הובהר כי עניינה של ההנחיה הוא התווית קווים מנחים כללים להפעלת שיקול הדעת. קרי; לפרקליטות הרשות להפעיל את שיקול דעתה בשאלה אימתי להפעיל את סמכות האכיפה המקבילה, ומטרת הנחיה זו אינה לקבוע רשימה סגורה המגבילה את שיקול הדעת של הפרקליטות, אלא לקבוע קווים מנחים כללים בלבד.

כמו כן נקבע בהנחיה כך: "אין בהנחיה זו כדי לפגוע בסמכות היועץ המשפטי לממשלה או מי מטעמו להורות לגורמי האכיפה לפתוח בחקירה או לנקוט בהליכי אכיפה ולקבוע את הגורם שיבצעם ו/או ליתן הנחיות לניהול ההליכים, ואין היא חלה על החלטה כי ייצוג הועדה המקומית בעניין או בעניינים מסוימים יהיה על ידי מערך התביעה של המדינה"...הערה זו, בפתח ההנחיה, מחזקת את האמור לעיל, לפיו מדובר בקווים מנחים, שאינם מגבילים ואינם מבטלים את סמכות הפרקליטות לקבוע את הגורם שיבצע את הליכי האכיפה...בסעיף ב' בהנחיה, שכותרתו "הפעלת סמכות האכיפה המקבילה", צוין כי "הפעלת סמכות האכיפה המקבילה לא נועדה לבוא במקום פעילות האכיפה השוטפת של הועדה המקומית או לשמש לה תחליף. .... לפיכך, ככלל, השימוש בסמכות האכיפה המקבילה ייעשה באופן נקודתי, בהתקיים נסיבות מיוחדות, לגבי מקרה מסוים או סוג מסוים של מקרים, שבהם מתקיים עניין ציבורי חשוב, המצדיק טיפול על ידי מערכת האכיפה של המדינה".

כך למשל, מונה ההנחיה דוגמאות למקרים שהם בגדר אותם מקרים נקודתיים, בהם יש מקום להפעיל את הסמכות המקבילה כאשר צוין מפורשות כי מדובר ברשימה שאינה ממצה."

אין חולק כי בפסיקה נקבע פעמים רבות כי הנחיות יועמ"ש הינן בעלות תוקף המחייב את רשויות הממשלה (בג"ץ 4445/02 ורדה מור נ' ראש-עיריית הרצליה, הגב' יעל גרמן, נו(6) 900 (2002); בג"ץ 4065/09 עו"ד יוסף פנחס כהן נ' שר הפנים (פורסם בנבו, 20.07.2010)).

עיון בהנחיה מעלה כי זו מציינת במפורש בסעיף ב2 כי מדובר ב"מספר דוגמאות למקרים -רשימה לא ממצה" (ההדגשה שלי- נ.ב.) בכל הנוגע למקרים בהם ראוי כי המערערת תפעיל סמכותה המקבילה לחקור ולהגיש כתבי אישום בגין עבירות תכנון ובנייה.

רשימת הדוגמאות כאמור, מונה בין היתר- מקום בו הוועדה המקומית אינה מפעילה סמכותה כלל או כראוי, מקום בו מערכת האכיפה המקומית מתקשה לבצע את האכיפה מחמת מורכבות מיוחדת, מקום בו קיים חשש לניגוד עניינים של הועדה המקומית, כי מראית פני הצדק מחייבת זאת, או מקום בו מדובר בטיפול במקרה מסוים או בסוג מסוים של מקרים, שהם חלק מתופעה עבריינית חוצת גבולות מרחבי תכנון מקומיים, שקיים צורך שהטיפול בה ייעשה על ידי מערכת האכיפה של המדינה.

ההנחיה מתייחסת בסעיף ו במפורש אף לסוגיה בה נדרשת הפעלת הסמכות מצד המדינה במקביל להפעלת הסמכות המקומית, ולפיה מקום בו קיימת מחלוקת לגבי סוגיה זו- תעשה פניה מטעם הפיקוח המקומי או התובע המקומי ליועץ המשפטי לממשלה או מי מטעמו, בבקשה מנומקת בכתב, להימנע מהפעלת סמכות האכיפה המקבילה, כאשר אף בכך- לא יהיה כדי למנוע את הפעלת סמכות האכיפה המקבילה או לדחותה.

לא בכדי קבע בימ"ש בעניין אונגר כי אף בכך שמחלוקת בנוגע לשאלת הפעלת הסמכות המקבילה- מסורה לידי היועמ"ש, יש כדי לחזק את טענות המערערת לפיהן מדובר בשיקול דעת בלעדי ועצמאי של היועמ"ש ומי מטעמו, ולא תלויה במעורבות כזו או אחר מצד הנאשם, ויתרה מכך- ההנחיה אף קובעת כי המדינה יכולה להחליט אודות העברת המשך ניהולו של תיק תלוי ועומד מהתביעה המקומית- לטיפולה (סעיף ה2(1) להנחיה).

במסקנותיו קבע בימ"ש זה בעניין אונגר כדלקמן-

"למערערת מוקנית הסמכות להגיש כתי אישום בהליכים פלילים. סמכות זו לא בוטלה או צומצמה על ידי הנחיה 8.1101. נהפוך הוא. ההנחיה חזרה על הסמכות המקבילה הן בשלבי הפיקוח, הן בשלבי החקירה, הן בשלבי התביעה, ואפילו לאחר שהוגש כתב אישום על ידי התובע המקומי והחל משפט לפי כתב האישום שהוגש. ההנחיה ציינה כי לאכיפה המקומית רשות לטעון נגד ההחלטה להפעיל את הסמכות המקבילה, ואולם אין בכוחה של הפנייה לעצור או לדחות את הפעלת הסמכות המקבילה. עוד נקבע כי הגוף המברר הוא היועץ המשפטי לממשלה או מי מטעמו, להבדיל מבית משפט.

זאת ועוד, ההנחיה הקנתה לפרקליטות שיקול דעת רחב בשאלה האם להפעיל את הסמכות המקבילה ולא תחמה את הפעלת שיקול הדעת למקרים מצומצמים בלבד"

דומה כי אין צורך להכביר במילים אודות האמור לעיל, הדומה לענייננו.

בנסיבות אלה, המערערת הפעילה סמכותה כדין, באופן העולה בקנה אחד עם הנחייה היועמ"ש הנ"ל, ומבלי שנפל כל פגם או פסול בכתב האישום.

אדרבא, אף בהתאם להילך רוחה של החלטת בימ"ש קמא לפיה מדובר בסמכות אותה יש להפעיל רק בהתאם לרשימה הדוגמאות הנ"ל, הרי שבהחלט ניתן לומר כי עניינם של המשיבים נופל בגדרה של החלופה האחרונה, לפיה מדובר במקרים המהווים חלק מתופעה עבריינית חוצת גבולות מרחבי תכנון מקומיים, שקיים צורך שהטיפול בה ייעשה על ידי מערכת האכיפה של המדינה.

לאור האמור, נתפס בימ"ש קמא לכלל טעות בעניין זה בקובעו למשל בהחלטתו מיום 12.10.15 כי "..המדובר בוועדה פעילה במיוחד, אשר דווקא תיקים חמורים יחסית, מהסוג נשוא כתב האישום שבפניי, מאפיינים אותה ומייחדים אותה מוועדות אחרות הפעילות בבית משפט זה. נוכח האמור, נסיבות העבירות בכתב האישום שבפניי אינן מלמדות על מקרה מיוחד באופן המצריך את הפעלת סמכות האכיפה המקבילה" - שהרי סמכותה של המדינה כאמור מקבילה לוועדה בהגשת כתבי אישום במקרים כגון דא, ולא בסמכות שיורית רק במקרים "מיוחדים" או מקום בו הוועדה אינה מתפקדת כלל או כראוי, לא כל שכן מקום בו בחינת נסיבות התיקים דנן מעלות כי מדובר במקרים חמורים של שימוש מסחרי על קרקע חקלאית, באופן רחב היקף, שההפרות בשניים מהם מתפרשות על פני שנים ארוכות.

כך, בעפ"א 25664-11-15 מדובר בנסיבות חמורות מאין כמוהן על עבירות התכנון ובניה, מקום בו מדובר בעבירות שימוש חורג במקרקעין במבנים בשטח כולל של כ-4230 מ"ר, ובשתי עבירות של אי קיום צווים שיפוטיים נשוא גזר הדין שניתנו נגד משיב 2 בעמ"ק 5046/00(שלום כפר סבא) בנובמבר 2001, היינו לפני כ-16 שנים(!), ובעמ"ק 20274/03 (שלום כפר סבא) משנת 2004, צווים- שלמותר לציין- לא בוצעו עד היום.

בעפ"א 33150-01-16 יוחסו למשיבים 1 ו-2 שימוש חורג ללא היתר בהיקף של כ- 4100 מ"ר, וכשכנגד משיב 1 יוחסה אף עבירה של אי קיום צווים שיפוטיים שניתנו בגזרי דין נגדו האחד ביוני 2000 בעמ"ק 5051/00 (שלום כפר סבא) והשני בנובמבר 2002(!) בעמ"ק 5085/02 (שלום כפר סבא), צווים שאף הם לא בוצעו עד היום.

בעפ"א 33133-01-16 יוחסו למשיב 1 שם עבירות שימוש חורג ללא היתר בהיקף כולל של כ- 1900 מ"ר, למשיבים 2 ו-3 בהיקף של 650 מ"ר ולמשיבים 4 ו-5 בהיקף של כ-1000 מ"ר, כל זאת לשימוש מסחרי בקרקע חקלאית.

בשולי הדברים יוער כי נטען ע"י המערערת (באופן שלא נסתר ע"י ב"כ המשיבים), כי כל התיקים הנ"ל, היינו עמ"ק 5051/00, עמ"ק 5046/00 ועמ"ק 20274/03 שנוהלו בעבר כנגד המשיבים השונים בבימ"ש לעניינים מקומיים בכפר סבא, ובעטיים יוחסו להם עבירות של אי קיום צווים שיפוטיים, הוגשו ונוהלו דאז אף הם ע"י המדינה ,ולא ע"י הועדה המקומית, ועל כן לא ברור על מה ולמה מלינים המשיבים היום(!).

בנסיבות אלה, לא זו בלבד שהדבר תואם את הנחיית היועמ"ש, אלא שהאינטרס הציבורי בבסיס מקרים אלה אינו מאפשר ביטול כתב אישום מעיקרו, אלא שאף לא נשמעו כל טענה, טעם או ראיה לכך שנגרם עיוות דין או קופחה הגנתם של מי המשיבים מעצם ניהול החקירה וההליך בידי המערערת.

למען הסר ספק יובהר כי הגם שנסיבות המנויות בעפ"א 33133-01-16 הינן פחותות בחומרתן ביחס לשני התיקים האחרים, מבחינת היקף העבירות, כמו גם העדר קיומם של צווים תלויים ועומדים, הרי שמקום בו כתב האישום הוגש בסמכות כאמור- אין טעם לביטולו, וממילא לא הוצגה כל ראיה לכך שהגנתם קופחה.

למותר לציין כי מקום בו המערערת פעלה כדין, הן בהתאם להסכמתה בחוק והן בהתאם להנחית היועמ"ש, ואף הפעילה סמכות זו ושיקול דעתה בסבירות, הרי שיש בכך כדי לשמוט כליל את הקרקע תחת כל טענות שעניינן הגנה מן הצדק.

8. לאור כל האמור, הריני מקבלת את הערעור במובן זה שהחלטותיו של בית המשפט קמא בתיקים נושא הערעורים שבפניי – מבוטלות.

9. עותק פסק הדין יישלח למשיבים בעפ"א 25664-11-15, ועפ"א 33150-01-16. – בדואר רשום.

10. עותק פסק הדין יישלח למשיבים 4,5 בעפ"א 33133-01-16 – בדואר רשום.

<#7#>

ניתנה והודעה היום ט' תמוז תשע"ז, 03/07/2017 במעמד הנוכחים.