מחלוקת בעניין תחולתה ותוקפה של הוראה מספר 62 של האגף החקלאי במינהל מקרקעי ישראל אשר פורסמה ביום 14.2.1999 שעניינה הפרדת מגרש מגורים מנחלה/צרוף מגרש מגורים לנחלה להקמת יחידת מגורים שניה (להלן: "הוראה 62").

בתובענה שהוגשה במסגרת המרצת פתיחה מבוקשים הסעדים כדלקמן:

1. ליתן צווים לאכיפת ביצוע הליך הפרדה של מגרש בשטח בן דונם אחד, עליו בנוי בית מגוריהם של המבקשים (להלן: "המגרש"), והידוע כחלק ממשק חקלאי המצוי בגוש 4679 חלקה 4 מגרש 27, במושב כפר שמואל (להלן: "הנחלה" או "המשק");
2. להורות למשיבים להשלים את ביצוע הליך רישום הפרדת המגרש מהנחלה בהתאם למשטר המשפטי אשר שרר בשנת 1983 עת אישרו הרשויות המוסמכות ובכללן המשיב 1, מינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל שלשם הנוחות יקרא להלן: "המינהל") את הקמת בית המגורים של המבקשים על המגרש;
3. להצהיר שהוראה 62 אינה חלה בנסיבות ענייננו מאחר ואין תחולה רטרואקטיבית;
4. לחילופין, להצהיר כי הוראה 62 פוגעת בזכות הקניין וכי היא אינה עומדת במבחני פיסקת ההגבלה;
5. לחילופי חילופין – במידה והוראה 62 חלה, להצהיר כי המצב התכנוני אינו מאפשר חלוקת המגרש וכי בהתאם לחריגים הקבועים בהוראה 62, יש להורות למינהל לבצע הפרדה של המגרש כשטח בן דונם אחד מהנחלה;
6. לחילופין – להורות למינהל לרשום את זכויות המבקשים באופן שבו ככל שתיוותר יתרת שטח שאינה רשומה בנפרד על-שם המבקשים, לרשום את יתרת השטח (עד לדונם אחד) כזיקת הנאה או כזכות רשומה אחרת.
7. להתיר למבקשים לפצל את הסעדים, באופן שיותר להם בעתיד להגיש נגד הגופים המתאימים תביעות לסעדים אחרים ובכלל זה, פיצוי בגין נזקים ככל שאלה יתגבשו בשל העילות המפורטות בתובענה.

א. תמצית הרקע הרלוונטי

• • 1. כאמור, הנכס נשוא התובענה הינו המגרש שהינו חלק מהנחלה.
    2. הקמת מושב כפר שמואל נעשתה מתוקף חוזה משבצת תלת צדדי (להלן: "חוזה המשבצת") שנחתם בין המינהל, המשיבה 2, הסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: "הסוכנות") והמשיבה 3, האגודה השיתופית - כפר שמואל מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות שיתופית (להלן: "האגודה" או "המושב").

על-פי תשובת המינהל, חוזה המשבצת האחרון נחתם ביום 22.3.2010 לתקופה של שלוש שנים שהסתיימה ביום 30.9.2011.

• • 1. המשק מורכב משתי חלקות: חלקה א' – בשטח של כ- 20 דונם, מתוכם מיועדים 4 דונם למגורים, אשר לטענת המבקשים, דונם אחד מהם הוקצה לטובתם; חלקה ב' – בשטח של 8 דונמים נוספים.
    2. בהתאם למצב רישום זכויות המשק במינהל, הוריה של המבקשת 1 – ה"ה אדולף שמעון סלומון ז"ל ורחל סולומון (המשיבים 4-5)- הינם בעלי זכויות "בר רשות" במשק בחלקים שווים. זכויות ברי הרשות בנחלה הינן פועל יוצא מחוזה המשבצת.
    3. ביום 18.3.1986 העניקה הועדה המקומית לתכנון ולבניה "לודים" היתר בניה לבניית בית המבקשים במשק כ"בית מוצע לבן ממשיך".
    4. לטענת המבקשים, בנו הם את ביתם במגרש המצוי על הנחלה מכספם ובמימונם המלא כבית המיועד ל"בן ממשיך", תוך התחייבות בעלי הזכויות בנחלה (הורי המבקשת) להעביר לידיהם את הזכויות בבית המגורים כמו גם במגרש עליו הוא בנוי.
    5. ביום 18.3.1996 נחתם בין הוריה של המבקשת הסכם גירושין (להלן: "הסכם הגירושין"; נספח 7 לתובענה), אשר אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה כהסכם ממון על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 וקיבל תוקף של פסק דין (תמ"ש 3750/95) (להלן: "פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה"). הסכם הגירושין כלל הוראות מהן עולה כי כוונת הוריה של המבקשת הייתה להביא להפרדת המגרש מהנחלה ולהעניק למבקשים במתנה את זכויותיהם במגרש והבנוי עליו.
    6. ביום 14.2.1999 פורסמה הוראה 62.
    7. המבקשים הציגו מסמכים ותכתובות שונות בדבר הפעולות שננקטו לשם ביצוע הליך הפרדת המגרש והנחלה, הן קודם לפרסומה של הוראה 62 והן לאחר מכן. אין מחלוקת כי הפרדת המגרש מהנחלה לא הושלמה ולא נרשמה ברישומי המינהל.
    8. המבקשים הגישו המרצת פתיחה במסגרתה התבקש בית המשפט, בין היתר, להצהיר כי הקניית הזכויות במגרש כפי שנעשתה על-ידי הורי המבקשת תקפה; להורות על השלמת הליך הפרדת המגרש מהנחלה; ולקבוע כי נושיו של אביה המנוח של המבקשת לא יוכלו להיפרע מהמגרש (ה"פ 9451-03-12; להלן: "ההליך הקודם"). ביום 11.10.2013 ניתן פסק דין בהליך הקודם (נספח 17 לתובענה; להלן: "פסק הדין"), במסגרתו נקבע כי המבקשים צמצמו את הסעד שהתבקש, כך שבמסגרת פסק הדין לא נדרש בית המשפט לדון בטענות בנוגע ליישום ההפרדה של המגרש מהנחלה בהתאם להוראה 62, ובכלל זה טענות המבקשים בהליך הקודם לגבי האילוצים התכנוניים של המגרש.
    9. המינהל הגיש ערעור על פסק הדין (ע"א 8307/13) ובעקבות הסכמת הצדדים הורה בית המשפט העליון על החזרת התיק לשם מתן הבהרה האם נקבעו בפסק הדין מסמרות ביחס לגודל המגרש לו זכאים המבקשים (נספח 18 לתובענה). ביום 15.9.2014 ניתנה על-ידי עמיתי כבוד השופט י' שינמן החלטה המבהירה את פסק הדין (להלן: "החלטת ההבהרה"), לפיה, בין היתר, "אין בפסק הדין כל קביעה או מסמרות בכל הנוגע לגודל המגרש לו זכאים המשיבים 1 ו- 2 [המבקשים כאן – הבהרה שלי, י.ש.] בעת פיצול המגרש על פי נוהלי המינהל" (פסקה 8 להחלטת ההבהרה; נספח 19 לתובענה).
    10. בעקבות כך הוגשה התובענה דנא. לאחר הדיון שהתקיים בפני, ולאחר שקיימו הצדדים מגעים ביניהם על-מנת לנסות ולהגיע לפתרון מוסכם - הודיעו הצדדים כי הם מוותרים על חקירת המצהירים וכי הם מבקשים להסתפק בחומר שהוגש לבית המשפט ומוותרים אף על הגשת סיכומים. הצדדים אף הסכימו על כך שאין מחלוקת כי מדובר בזכויות של "בר רשות" ולא בזכויות חכירה (ע' 5 לפרוטוקול, ש. 20-21).

תמצית טענות המבקשים

• • 1. המבקשים טוענים כי בנו הם את ביתם על המגרש; כי ביום 4.10.1987 קיבלו טופס 4 והחל ממועד זה הם מתגוררים בו, יחד עם שלושת ילדיהם. המבקשים רשומים ברשויות השונות כמחזיקים במגרש ומשלמים את התשלומים בהם מחויב מחזיק בנכס, על-פי שטח של דונם אחד. חתימת המינהל על תוכניות בניית הבית מהווה רישיון בלתי הדיר והסכמה לבנייתו, אשר באה לידי ביטוי גם במכתב המינהל מיום 24.6.1999 (נספח 11 לתובענה). המבקשים אף מפנים לקביעותיו של כבוד השופט שינמן במסגרת פסק הדין ביחס למכתב זה.
    2. שטחו של המגרש בהיקף של דונם אחד נקבע מפורשות בפסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה, המהווה מעשה בית דין כלפי המינהל ומונע ממנו העלאת טענות ביחס לקביעות עובדתיות חלוטות שהוכרעו באותו פסק דין. פסק הדין הובא לידיעת הגופים המיישבים וכן לידיעת המינהל, והמינהל נמנע מלהתנגד לאמור בו ולכן מושתק הוא מלהתנגד לגודלו כיום, גם מכוח חובת תום הלב החלה על המינהל כרשות מינהלית. ציון השטח כדונם אחד נקבע בהתאם למדיניות המינהל שהיתה נהוגה באותה העת ולאחר בירור שנעשה עם המינהל ביחס למדיניות זו. זכויות המבקשים בנחלה נקבעו לפני פרסום הוראה 62 ולא ניתן להחיל את ההסדרים המנויים בהוראה זו באופן רטרואקטיבי על מערכת הנסיבות ביחס למבקשים.
    3. לחילופין, טוענים המבקשים כי הוראה 62 אינה חוקתית ופוגעת בקניינם המהווה זכות יסוד חוקתית, שלא בהתאם לתנאי פסקת ההגבלה. לחילופי חילופין נטען כי גם אם היה ניתן להחיל את הוראה 62, הרי שלפי מערכת הנסיבות שנוצרה יש לקיים את החריג בהוראה ולאפשר הפרדת מגרש של דונם אחד בשל קיומם של אילוצים תכנוניים כאמור בסעיף 13(ג) להוראה 62 – שכן ישנם טעמים תכנוניים רבים המחייבים הגדרת שטח גדולה יותר (כמפורט בחלק ד.6.2 לתובענה).

תמצית טענות המשיבים

• • 1. המינהל מתנגד למבוקש בתובענה וטוען כי בקשת המבקשים לפיצול מגרש מנחלה בגודל של כדונם, הינה בניגוד להחלטות המינהל ואינה בהתאם להוראות הדין.
    2. מדיניות המינהל מאז ומתמיד הינה לקבוע גודל מינימום של נחלה, לשמור על הנחלה כיחידת קרקע בעלת יכולת כלכלית כיחידה חקלאית ולא לפצל אותה. ההיתרים שקיבלו המבקשים, לרבות היתר הבנייה, התייחסו לבניית בית שני בנחלה מבלי שהמגרש יופרד מהנחלה.
    3. בעקבות בקשות להפרדת מגרשים מנחלות על רקע סכסוכים משפטיים או גירושין הוקמה ועדה בינמוסדית אשר איפשרה הפרדת מגרש מנחלה (להלן: "הועדה הבינמוסדית"). הועדה הבינמוסדית עברה מן העולם עם כניסתה לתוקף של הוראה 62 המפרטת את מדיניות המינהל בעניין הפרדת מגרש למגורים מתוך נחלה אשר גודלו המקסימאלי הוא חצי דונם ובמקרים מסוימים יכול להגיע עד דונם. טענת המבקשים לפיצול מגרש בין דונם אחד אינה תואמת את מדיניות המינהל.
    4. המינהל מוסיף וטוען כי בענייננו לא מצויה במסמכיו החלטה של הועדה הבינמוסדית המתירה את הפרדת המגרש מהנחלה. המינהל מוסיף וטוען כי אף לו הייתה ניתנת המלצה כאמור, הרי שבהתאם לסעיף 18 (המינהל מפנה בשגגה לסעיף 10) להוראה 62 (שכותרתו "הוראות מעבר"), נקבע כי "המלצות שניתנו בעבר על ידי הועדה הבינמוסדית למגורים בנחלות, וטרם מומשו, יהיו בתוקף לשנה בלבד מתאריך ההמלצה".
    5. הוראות האגף הינן כלי ליישום החלטותיה ומדיניותה של מועצת מקרקעי ישראל. מדיניות זו נכונה לשעתה ונתונה לשינוי ולתיקון בהתאם לאינטרס הציבורי. הוראה 62 אינה רטרואקטיבית וחלה ממועד כניסתה לתוקף. הפרדת המגרש נבחנת בזמן במועד הגשתה ולא ממועד הסכם הגירושין או פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה.
    6. פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אינו יוצר מעשה בית דין, או השתק או מניעות. פסק דין זה לא יכול לקבוע וליצור זכויות קנייניות יש מאין, המינהל לא הוסף כצד לאותו הליך ולכן לא התנגד לפסק הדין. העובדה שהורי המבקשת גילו דעתם ביחס לשטח המגרש, אין בה כדי לחייב את המינהל לפעול בניגוד להחלטותיו ונהליו. הסעדים המבוקשים בתובענה אינם תואמים את האמור בנהלי המינהל ואינם אפשריים.
    7. המינהל הודיע למבקשים במסגרת פגישה ביניהם כי יסכים להפרדת שטח מהנחלה, בכפוף לנהלי המינהל ואישור הגורמים המוסמכים, אך הבהיר כי לא ניתן לפצל דונם שלם מהמגרש, אלא שטח קטן יותר, והמבקשים בחרו שלא לקבל הצעה זו.

ביום 3.8.2011, לאחר פרסום הוראה 62, הועברה למינהל תוכנית נקודתית להפרדת מגרש מנחלה, וזו הועברה לבדיקה ונמסרו הערות לאדריכל התוכנית בגין התקנון וגודל המגרש. בהמשך העבירו המבקשים למינהל תשריט פיצול והמינהל הבהיר כי אין מניעה להקטין את המגרש כך שיתאם להוראה 62. בסופו של יום היה מוכן המינהל לפצל מהנחלה כ – 630 מ"ר, אולם המבקשים דחו את ההצעה.

• • 1. טענות המבקשים ביחס לפסק הדין בהליך הקודם והחלטת ההבהרה אינן נכונות. הקביעה ביחס לזכותם של המבקשים לקבלת מתנה בשטח של דונם אחד הינה במישור היחסים החוזי בין המבקשים להורי המבקשת ואינה מחייבת את המינהל.
    2. המינהל טוען כי עמדתו ראויה מכל היבט ציבורי וכי המבקשים לא הוכיחו אפליה כלשהי.
    3. ביחס לטענות התכנוניות טוען המינהל כי לא ניתן לבחון אותן על-בסיס החומרים שצורפו לתובענה. במסגרת הטיעונים שהועלו בדיון, ולאחר שהצדדים קיימו מגעים ביניהם בהתאם להמלצת בית המשפט, נטען כי טענותיהם התכנוניות של המבקשים נבחנו על-ידי מתכנן המחוז והחלטתו הינה מקצועית וסבירה.
    4. המשיבה 2, הסוכנות, טענה כי היא מתנגדת לקביעת זכויות בנחלה בניגוד לחוזה המשבצת ובניגוד לכללים ולנהלים של המינהל. יש לפעול להפרדת המגרש מהנחלה בהתאם לכללי ונהלי המינהל.
    5. יתר המשיבים לא הגישו תשובות בהליך זה ולא התייצבו לדיון.

דיון ומסקנות

• • 1. כפי שיפורט להלן, דעתי כי דין התובענה להידחות. להלן נימוקי.

הטענות ביחס להסכמת המינהל לבניית הבית

• • 1. יש לקבל את טענות המינהל לפיהן ההיתרים שקיבלו המבקשים, לרבות היתר הבנייה, התייחסו לבניית בית שני בנחלה, מבלי שניתן אישור לכך שהמגרש יופרד מהנחלה. לעניין זה, אין בהסכמת המינהל לתוכנית משנת 1986 לבניית בית נוסף על שטח הנחלה כולה על בסיס "בית לבן ממשיך" (נספח 3 לתובענה) כדי ללמד על הסכמה כלשהי לפיצול והפרדה של המגרש מהנחלה. אדרבה, אף פניות הורי המבקשת למינהל לאחר מכן (כמו גם הוראות הסכם הגירושין), מלמדות כי הצדדים לא ראו בהסכמה לבניית בית נוסף כהסכמה גם לפיצול שטח הנחלה וסברו כי נדרשת הסכמה נפרדת ונבדלת מול המינהל.

הטענות ביחס להסכם הגירושין ופסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה

• • 1. יש לקבל את טענות המינהל לפיהן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אינו יוצר מעשה בית דין או השתק או מניעות כלפי המינהל. המינהל לא היה צד לפסק הדין ופסק דין זה לא יכול לקבוע וליצור זכויות יש מאין.
    2. כידוע, אישור הסכם ממון או הסכם גירושין על-ידי בית המשפט אף אינו מעניק להסכם מעמד של פומביות, כדוגמת מרשם המקרקעין. בהתאם, תקף הוא במישור שבין הצדדים לו ואינו מחייב צדדים שלישיים.

יפים לענייננו דברי כבוד השופטת ד' דורנר, לפיהם:

"הסכם ממון בין בני זוג, ככל הסכם, תקף אך במישור האישי ועצם אישורו על-ידי בית-המשפט, ואפילו ניתן להסכם תוקף של פסק-דין, אינו מקים את אותו אקט פומבי, ההופך את ההסכם למחייב אף צדדים שלישיים...

אף אין באישור ההסכם כדי ליצור זכות מקום שזכות זו אינה קיימת."

ע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' זמר, נז(5) 491, 502 (2003); ראו גם: מיגל דויטש קניין כרך א' 65-66 (1997).

• • 1. למעלה מן הדרוש יובהר, כי טענות המבקשים לפיה זכותם בשטח צמחה מכוח הסכם הגירושין ופסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה – אף אינן עולות בקנה אחד עם נוסחו של הסכם הגירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין.

כך, במסגרת הסכם הגירושין עצמו (ממנו כאמור מעוניינים המבקשים להיבנות), עולה כי הורי המבקשת (שהם בעלי הזכות החוזית כ"ברי רשות") היו ערים לכך שהעברת הזכויות כפופה ל"אישור המינהל" [סעיף 4.ב(3) להסכם הגירושין] וכי זכויותיהם של המבקשים בשטח של דונם והבית שנבנה על השטח הינם "כפוף להסכמת המינהל" [סעיף 4.ג(1) להסכם הגירושין].

• • 1. הנה כי כן, אף הסכם הגירושין עליו מתבססים המבקשים, מבהיר כי זכויות המבקשים במגרש כפופות לאישור המינהל ולהסכמתו.

הטענות בדבר "הליך הפרדת המגרש מהנחלה" ופניות המבקשים למינהל

• • 1. המבקשים טענו כי הם פעלו מול המינהל לביצוע הליך הפרדת המגרש מהנחלה שנים קודם לכניסתה לתוקף של הוראה 62, וכי פעלו בשקידה ראויה ובהתמדה אחר הוראות המינהל (פרק ג.3.1.2 לתובענה). אין בידי לקבל טענה זו וסבורני שהמבקשים לא הוכיחו את טענותיהם בהקשר זה כשאף דומה כי המבקשים אינם עורכים הפרדה ראויה בין פניותיהם לפני כניסתה לתוקף של הוראה 62 ואחריה.

הפעולות שקדמו לכניסתה לתוקף של הוראה 62

• • 1. נספחים 5 ו- 6 לתובענה הינם פניות של הורי המבקשת למינהל מחודשים יוני 1996 ו- 27.9.1995, בהתאמה (יצוין כי שתי הפניות קודמות בזמן להסכם הגירושין ופסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה). המכתב נספח 6 נשלח על-ידי בא-כוח הורי המבקשת ושם מבוקשת "הסכמת המינהל" לפיצול החלקה כך שהמבקשת "תחתום על חוזה נפרד עם המינהל". מכתב זה מופנה למר נסים לוצאטו, ראש הועדה הבינמוסדית.
    2. כפי שהובהר על-ידי המינהל, הועדה הבינמוסדית הייתה אמונה על מתן היתר לפיצול נחלות קודם לכניסתה לתוקף של הוראה 62.
    3. טענת המבקשים כי פעלו בשקידה ראויה אינה עולה בקנה אחד עם העובדה כי לא הוברר כלל מה היו תוצאות הפניה לועדה הבינמוסדית. נראה כי הורי המבקשת הכירו בכך שנדרש אישור המינהל לשם ביצוע החלוקה, אולם כפי שצוין על-ידי המינהל, לא נמצא כי הועדה הבינמוסדית אישרה את הבקשה לפיצול המגרש מהנחלה. חרף העובדה כי הנושא היה מצוי בטיפולו של עו"ד מטעם הורי המבקשת, לא ניתן על-ידי המבקשים הסבר כלשהו לפעולות שנעשו לכאורה למול הועדה הבינמוסדית לשם קבלת היתר לפיצול המגרש.
    4. אדרבה, על-פי הסכם הגירושין ופסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה אף מונו כונסי נכסים לשם ביצוע הליך פיצול המגרש מהנחלה. אולם, התובענה נעדרת כל פירוט ביחס לפעולות שננקטו על-ידי כונסי הנכסים, ככל שננקטו, לשם פיצול המגרש מהנחלה.
    5. במצב דברים זה, יתכן כי בקשת הורי המבקשת לפיצול הנחלה לא אושרה כלל על-ידי הועדה הבינמוסדית, אולם כך או כך לא עלה בידי המבקשים להוכיח מהן הסיבות לכך שלא ניתן האישור ומה עלה בגורל הפניה לועדה הבינמוסדית. בהקשר זה אין למבקשים להלין אלא על עצמם, ולא ניתן לקבוע כי פעלו ב"שקידה ראויה" המתחייבת ממי שמבקש את הסכמת המינהל לפיצול מגרש מהחלקה [ראו והשוו: ת.א. (מחוזי חיפה) 36047-11-09 פליס נ' לזר (פורסם בנבו, 23.7.2016), שם ניתן אישור הועדה הבינמוסדית ונקבע כי המינהל מחוייב לאשר הפרדת המגרש ועליו בית המגורים מיתר אדמות הנחלה, שכן החלטת הועדה הבינמוסדית שניתנה שם מהווה מצג של המינהל שהוכח כי הצדדים הסתמכו עליו – ראו שם בפסקה 30].
    6. יצוין, כי גם הטענה שפסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה "הובא לידיעת" המינהל - לא הוכחה, אולם ממילא בנסיבות העניין נראה כי לא היה בכך כדי לסייע לעמדת המבקשים. כפי שצוין על-ידי ב"כ המינהל "לא מגישים בקשה מכוח הסכם גירושין ושוכחים ממנה" (ע' 4, ש. 14 לפרוטוקול).
    7. אף אם היה ניתן לקבל את עמדת המבקשים ולהחיל עליהם את "המשטר המשפטי" שקדם להוראה 62 (וכמפורט לעיל ולהלן לא כך היא) - הרי שעל-פי אותו "משטר משפטי" שהמבקשים מעוניינים להחיל על עצמם, נדרשה המלצתה של הועדה הבינמשרדית. הורי המבקשת פנו לועדה הבינמשרדית, אולם המבקשים לא טענו וממילא לא הוכיחו, שהמלצה כאמור ניתנה בפועל (וכפי שנטען על-ידי המינהל אף אין כל ערובה, וממילא שהמבקשים אף לא ניסו להוכיח, כי בקשה כאמור הייתה מאושרת על-ידי הועדה הבינמוסדית). דומה כי די בכך כדי להביא לדחיית התובענה, שכן אף אם היינו מקבלים את טענות המבקשים לעניין המשטר המשפטי החל, לא היה בכך כדי לסייע להם.
    8. זאת ועוד, כפי שצוין על-ידי המינהל, אף לו הייתה ניתנת המלצת הועדה הבינמוסדית, הרי משעה שזו לא מומשה ולא נרשמה אף לא בתוך שנה ממועד מתן ההמלצה, ממילא בהתאם להוראה 62 אין כבר להמלצה כאמור כל תוקף.

הפעולות לאחר כניסתה לתוקף של הוראה 62

• • 1. המבקשים הציגו את מכתב המינהל נושא תאריך 24.6.1999 (נספח 11 לתובענה) וטענו כי מכתב זה מלמד על הסכמת המינהל לביצוע הפרדת השטח מהנחלה (סעיף 58 לתובענה). מדובר במכתב המופנה להורי המבקשת ובו נכתב:

"ע"פ דו"ח הפיקוח של מחוזנו קיימים בנחלה 2 יח"ד.

אי לכך באפשרותכם, כפוף למילוי תנאים, להפריד מגרש מבונה דהיינו מגרש שעליו קיים בית אחד מהשניים הקיימים.

אם יופרד מגרש לא תהיו זכאים לבניית בית שני בנחלה.

האם לכך התכוונתם בבקשתכם לקבלת מידע מוקדם על הפרדת מגרש?

אבקשכם להודיענו כדי שנוכל להמשיך בטפולנו."

• • 1. איני רואה כיצד יש במכתב זה כדי לקדם את עמדת המבקשים. אף כיום המינהל אינו מתנגד להפרדת המגרש מהנחלה, אלא שזאת ייעשה "כפוף למילוי תנאים". אין במכתב זה התייחסות לשטח המגרש שניתן להפריד, ואין בו תמיכה לטענת המבקשים כי המינהל מכיר ב"זכותם" להפרדת מגרש בשטח של דונם אחד דווקא. על-פניו נראה, כי משעה שמכתב זה נשלח לאחר כניסתה לתוקף של הוראה 62, הרי שחלק מאותם "תנאים" הנדרשים לשם קבלת היתר המינהל להפרדת מגרש הוא עמידה במגבלות הוראה 62. אין בכך חידוש או סתירה לעמדת המינהל, ואין במכתב הסכמה לכך שהוראה 62 לא תחול על המבקשים.
    2. אף ניסיונם של המבקשים להסתמך על דבריו של בית המשפט במסגרת פסק הדין בהליך הקודם ביחס למכתבו האמור של המינהל, אינם יכולים לסייע להם. זאת, הן לאור פסק הדין שם שקבע כי "העברת הזכויות במגרש על שם המבקשים תעשה בכפוף לכל נוהל או הוראת דין ובכלל זה כללי המינהל בקשר להעברה"; הן לאור האמור בהחלטת ההבהרה; והן לאור העובדה שהוסברה לעיל כי אין במכתב הסכמה מצד המינהל לפיצול שטח של דונם אחד.
    3. בנוסף, לא הבהירו המבקשים איזו פניה קדמה למכתבו של המינהל. מן האמור במכתב עולה כי זה נשלח בעקבות בקשה "לקבלת מידע מוקדם על הפרדת מגרש", ואכן נראה מהתשובה שזו כוללת מתן מידע כללי בלבד ואינה מהווה התחייבות (ובוודאי שלא המשך ל"התחייבות" קודמת כלשהי) מצידו של המינהל.
    4. העובדה כי בשנת 1999 נמסרת התייחסות המינהל לבקשה לקבלת מידע מוקדם, עשויה ללמד כי הורי המבקשת (והמבקשים אשר מבקשים "להיכנס בנעליהם" לצורך הטענה להסתמכות על מצגי המינהל) זנחו את פנייתם לועדה הבינמוסדית. לכל הפחות, לאור טענות המבקשים היה מצופה כי יציגו מכתב תשובה המביע פליאה מדוע לא מקדם המינהל את הבקשה הקודמת לפיצול החלקה שהוגשה לועדה הבינמוסדית, או שינתן הסבר מדוע נעשתה פניה מצידם לקבלת "מידע מוקדם" אם לשיטתם כבר הוגשה בקשה לועדה הבינמשרדית. תשובה מטעם המבקשים לא הוצגה ועל-פניו נראה כי המבקשים לא עמדו ב"זמן אמת" על הטענות המועלות על-ידם בדיעבד כיום (וכך גם נטען על-ידי ב"כ המינהל – ע' 4, ש. 26-27). אי-הצגת מכתב תשובה והמסקנות המתבקשות מהמסמכים שכן הוגשו על-ידי המבקשים – כמו גם מהחוסרים העובדתיים בתובענתם – פועלים לחובתם.
    5. מסמך נוסף אליו מפנים המבקשים הוא בקשה המופנית למינהל להעברת זכויות מגרש מגורים בגודל של דונם אשר נחתמה על-ידי המבקשים ביום 21.11.2000 (נספח 10 לתובענה; להלן: "הבקשה משנת 2000"). המבקשים לא הוכיחו כי הבקשה הוגשה בפועל למינהל, אולם ממילא לא הוסבר כיצד הגשת בקשה חדשה בשלהי שנת 2000 עולה בקנה אחד עם טענותיהם כי יש להחיל עליהם את המשטר המשפטי שקדם להוראה 62. בבקשה משנת 2000 אין כל זכר לטענה כאמור, והמבקשים אף לא טענו כי נשלח למינהל מכתב נלווה או מסמך אחר כלשהו בו מבוקש לבצע את הרישום על-בסיס "המשטר המשפטי שקדם להוראה 62". מדוע הגישו המבקשים בקשה חדשה לפיצול המגרש אם סברו כי בקשתם הקודמת עדיין עומדת לבחינת המינהל? מדוע תחת הגשת הבקשה משנת 2000 לא הסתפקו במשלוח מכתב המבקש לברר מה עלה בגורל בקשתם הקודמת?
    6. על-פניו נראה כי בעצם הגשת הבקשה בשנת 2000 יש לשמוט את הקרקע תחת טענות המבקשים כאילו מדובר בהליך שהחל קודם לכניסת הוראה 62 לתוקף, או כי הליך הפרדת המגרש שהחל קודם להוראה 62 היה "בעיצומו" (כפי שנטען, לדוגמה, בסעיף 35 לתובענה).
    7. אם לא די בכך, לאחר הגשת הבקשה בשנת 2000, "מתחדש" המשך "סיפור המעשה" במסגרת התובענה רק עשר שנים לאחר מכן. כך, מוסיפים המבקשים וטוענים, כי רק במהלך שנת 2010 הגישו באמצעות באי-כוחם בקשה למינהל בצירוף תרשים להפרדת המגרש מהנחלה, שנועדה לקבל את הערות המינהל קודם שיושקעו כספים בהפקת תוכנית מתאר נקודתית (נספח 13 לתובענה נושא תאריך 29.11.2010).
    8. ודוק, אין כל הסבר במסגרת התובענה מה אירע במהלך 10 השנים הנוספות שחלפו, ולא ניתן כל הסבר מדוע שקטו המבקשים על שמריהם במשך תקופה כה ארוכה. מובן כי גם עובדה זו פועלת לחובת המבקשים ושומטת את הקרקע תחת טענתם כי פעלו "בשקידה ראויה" או כי ה"הליך" שהחל קודם לכניסתה של הוראה 62 היה "בעיצומו".
    9. בנוסף, המבקשים עצמם טענו כי פנייתם המקדימה למינהל בשנת 2010 לשם הכנת תוכנית מתאר נעשתה בהתאם להוראה 62, אשר תנאי לה הינו הכנת תוכנית מתאר נקודתית (סעיפים 36-37 לתובענה). פעולתם של המבקשים בשנת 2010 בהתאם להוראה 62 מלמדת כי אף הם סברו כי הוראה 62 חלה עליהם ועל בקשתם לפיצול המגרש מהנחלה.
    10. יתרה מכך, במסגרת תשובת המינהל לאחר הפניה האמורה (ובמענה למכתב אחר מטעם בא-כוח המבקשים אשר לא צורף לתובענה), הובהר לבא-כוח המבקשים ברחל בתך הקטנה כי: "..הריני להודיעך כי העברנו למח' תכנון את הבקשה והתרשים להפרדת מגרש מהנחלה. עם קבלת הערות התכנון – נודיעך. אבקש להביא לידיעתך כי הפרדת מגרש מנחלה מבוצעת בהתאם להוראת אגף חקלאי 62, אש[ר] בין היתר קובעת במקרה זה, את הצורך בהסכמת הסוכנות להפרדה ולהקצאה למי שמבוקש להקצות המגרש" (תשובת המינהל מיום 29.11.2010; נספח 13 לתובענה).
    11. ככל שסברו המבקשים, כפי טענתם כיום, כי מכתב המינהל נושא תאריך 24.6.1999 (נספח 11 לתובענה) מלמד על הסכמת המינהל לביצוע הפרדת השטח מהנחלה בהיקף של דונם אחד (סעיף 58 לתובענה), היה עליהם להתרעם על העברת הבקשה והתרשים לקבלת הערות מחלקת התכנון בשנת 2010; ככל שסברו המבקשים, כפי טענתם כיום, כי הוראה 62 אינה חלה לגביהם – היה עליהם להתרעם באופן מיידי על ההבהרה הברורה שניתנה על-ידי המינהל בשנת 2010 לפיה הבקשה כפופה להוראה 62. אולם, המבקשים לא עשו כן.
    12. אף במכתב המבקשים למינהל מיום 3.8.2011 (נספח 16 לתובענה), אין זכר לטענות המבקשים בדבר אי-תחולתה של הוראה 62 על בקשתם לפיצול המגרש מהנחלה.
    13. הלכה מוכרת היא כי שתיקה והימנעות מנקיטת פעולות פועלת לחובת הנמנע ועשויה להקים, בנסיבות המתאימות, השתק ומניעות מהעלאת הטענה בדיעבד. כך נקבע על-ידי בית המשפט העליון:

"הימנעות מנקיטת צעדים או פעולות, אשר הדבר היה מחוייב המציאות תוך ידיעת מצב הדברים, עשויה להתפרש כהודאה שבשתיקה או כקבלת הדין המונעת מהצד הנוגע בדבר לטעון כעבור זמן את ההיפך מזה".

ע"א 84/64 בית חנניה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע״מ נ' משה פרידמן, יח (3) 20 (1964); ע"א 11771/04 לשכת עורכי הדין בישראל נ' הארגון הבינלאומי של עורכי  דין ומשפטנים (פורסם בנבו, 22.01.2007).

• • 1. יתרה מכך, אף במכתב שנשלח מטעם המבקשים ביום 25.1.2015 (נספח 20 לתובענה), לאחר שהסתיים בפסק דין ההליך הקודם ועמדת המינהל הייתה ברורה וידועה למבקשים, ביקשו המבקשים לבחון את פיצול הנחלה "בהתאם לסעיף 13א לנוהל 16, ותוך התחשבות באילוצים התכנוניים" (סעיף 5 למכתב נספח 20).
    2. אני סבור כי התנהלותם של המבקשים, כפי שזו עולה מהמסמכים שצורפו על-ידם ובחינתם בסדר הכרונולוגי הנכון, עולה כדי "קבלת הדין" ומהווה הודאה ברורה מצד המבקשים, בכך שהוראה 62 חלה לגבי בקשתם לפיצול המגרש מהנחלה.
    3. לכל הפחות לא עלה בידי המבקשים להוכיח כי המינהל הסכים שלא להחיל את הוראה 62 על בקשתם של המבקשים לפיצול הנחלה; וממילא לא עלה בידי המבקשים להוכיח כי הייתה הסכמה או מצג כלשהו מצד המינהל ביחס להיקף השטח שיאושר לפיצול מהנחלה.
    4. לא ניתן להסכים עם עמדת המבקשים, לפיה יוכל אדם להגיש בקשה לפיצול חלקה, לשקוט על השמרים במשך שנים רבות (ואף במשך שנים אלה להגיש בקשה חדשה שעומדת בסתירה לבקשתו הקודמת), ואז לטעון כאילו עצם הגשת הבקשה מקנה לו "רישיון בלתי הדיר" מכוח "הסכמה מכללא" (שבענייננו כלל לא הוכח כי ניתנה ואף לא הוכח כי ניתן היה להבין כי ניתנה). אף טעמים של מדיניות משפטית ראויה אינם מאפשרים לקבל את טענת המבקשים, אשר משמעותה הלכה למעשה היא, כי עצם הגשת בקשה לאישור המינהל להעברת זכויות משולה לקבלת "הסכמת" המינהל לבקשה.
    5. באמור לעיל יש גם לדחות את טענות המבקשים (פרק ד.5.2 לתובענה) לפיה יש להחיל את תורת ההשתק ולמנוע מהמינהל לחזור בו מההרשאה שניתנה על-ידו. משעה שלא הוכח כי ניתנה הרשאה, ומשעה שלא הוכח כי המינהל הכיר בטענת המבקשים לזכות לפיצול הנחלה בשטח של דונם אחד שלא על-פי כללי והוראות המינהל, אין כל עילה להפעלת תורת ההשתק (המבוססת על חובת תום הלב) כלפי המינהל. אדרבה, כפי שהובהר לעיל נראה שדווקא המבקשים הם המושתקים מלהעלות כיום טענות שלא עמדו עליהן כלפי המינהל לכל אורך התקופה (אשר נמשכה כעשרים שנים).

הטענה כי ניתן למבקשים "רישיון בלתי הדיר"

• • 1. על-פניו נראה כי אין בסיס גם לטענה זו של המבקשים ביחס ל"רישיון בלתי הדיר" שניתן להם כביכול. המבקשים טענו כי הם מסתמכים על פסק דינו של בית המשפט העליון ב- בע"מ 445/05 איזמן נ' מחלב (פורסם בנבו, 2.8.2006) (להלן: "עניין מחלב"). אולם עיון בפסק הדין בעניין מחלב מעלה כי הוא אינו תומך בעמדת המבקשים. כך, נקבע שם [תוך אימוץ הדברים שנקבעו בע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' רייך, פ"ד נג(2) 218 (1999)] כי "להעברה שנעשתה בלי הסכמת המינהל מראש ובכתב יהיה תוקף במישור היחסים שבין הממחה והנמחה (המוכרים והקונים בהתאמה), אולם תוקפה במישור היחסים בין הנמחה לבין החייב (הקונים והמינהל) יהא מותנה בקבלת אותה הסכמה" (פסקאות כ"ב-כ"ג לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין).
    2. הנה כי כן, "הענקת הזכות" על-ידי הורי המבקשת הינה במישור היחסים שבינם לבין המבקשים, אולם אין לה תוקף במישור היחסים שבין המבקשים למינהל מבלי שניתנת לה הסכמת המינהל. בענייננו לא ניתנה הסכמת המינהל לפיצול החלקה. המינהל אכן הסכים לבניית בית נוסף בנחלה על-פי הסדר "בן ממשיך בנחלה" (הוא ביתם הנוכחי של המבקשים), והמינהל אינו מבקש לחזור בו מהסכמה זו. אולם, הסכמה זו אינה מלמדת כי ניתנה הסכמה לפיצול הנחלה ולהפרדת מגרש מהנחלה שלא על-פי נהלי והוראות המינהל ובכפוף להם.

הטענות ביחס ל"בטלותה" של הוראה 62

• • 1. המבקשים טענו כי הוראה 62 אינה חוקתית, פוגעת בזכותם היסודית להגנת קניינם על-פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עוד נטען כי הוראה 62 אינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה.
    2. ראשית, משעה שנקבע לעיל כי המבקשים מוחזקים כמי שקיבלו על עצמם את תחולתה של הוראה 62 ביחס אליהם ולבקשתם לפיצול הנחלה וכמי שפעלו על-פי הוראה זו, מושתקים הם עתה מלהעלות טענותיהם ביחס לבטלותה של הוראה 62.
    3. שנית, למעלה מן הדרוש יובהר, כי בענייננו אין מחלוקת בין הצדדים כי בעלי הנחלה (הורי המבקשת) הם במעמד של "בר-רשות" וכי עסקינן בזכות של "בר-רשות". לזכות זו התייחסה השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 314 (2002):

"ההלכה הפסוקה הגדירה זכות זו כזכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון. ... אף שרשות השימוש היא זכות אישית, היא עבירה בכפוף לתנאי ההסכמה בין מעניק הזכות למקבל זכות השימוש. יוצא מכך, כי בר-רשות רשאי לעשות דיספוזיציה בזכותו - הכל בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון..."

ראו גם ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1) 477, 481; וכן עניין מחלב בעמוד 11.

• • 1. הנה כי כן, על-פניו ממילא ככל שניתן היה לומר כי קיימת למבקשים "זכות" (וכאמור אף זו לא הוכחה), הרי שעל פניו זכות זו אינה עולה לכדי זכות קניינית הזוכה להגנת חוק היסוד. אדרבה, אף אם ניתן היה להגדיר את זכותם של המבקשים כ"קניינית", מעצם טיבה וטבעה של הזכות הנטענת כפופה היא להסכמת מעניק הרישיון (המינהל) בהתאם להסכמה החוזית שנתגבשה בחוזה המשולש - אשר דורש קבלת הסכמת המינהל מראש ובכתב (סעיף 20 לחוזה המשולש - נספח א' לתשובת המינהל). מובן כי הורי המבקשת לא יכולים היו להעביר למבקשים יותר ממה שיש להם.
    2. שלישית, על-פניו ניתן לקבוע בנקל כי החלת הוראה 62 הינה לתכלית ראויה ומקובלים עלי שיקולי המדיניות שפורטו על-ידי המינהל בהקשר זה [להרחבה בנושא הוראה 62 ראו גם: גדעון ויתקון דיני מקרקעי ישראל 1026-1028 (2009)]. אף "הוראת המעבר" שקבועה בסעיף 18 להוראה 62 (המאפשרת קבלת המלצות שניתנו בעבר על-ידי הועדה הבינמוסדית למשך שנה נוספת מיום כניסת הוראה 62 לתוקף) הינה ראויה ומידתית בנסיבות העניין.
    3. בהתאם גם אין לקבל את טענות המבקשים ל"חוסר סבירות", "אפליה" או "שרירות" בפעולת הרשות. טענות אלו לא הוכחו על-ידי המבקשים ונראה כי אף לא נעשה ניסיון של ממש על-ידי המבקשים להוכיחן. המבקשים טוענים, בסתמיות, כי המינהל לא נתן דעתו "לשיקולים שראוי היה להתייחס אליהם", אולם לא מפרטים מהם שיקולים אלה וכיצד שיקולי המינהל "חורגים ממתחם הסבירות". בנוסף, כפי הידוע למבקשים, ההליך שננקט על-ידם אינו עתירה מנהלית ואינו עולה בקנה אחד עם טענות מתחום המשפט המנהלי. ממילא על-פניו נראה כי הסכמת המינהל להגדלת שטח המגרש המפוצל מחצי דונם לשטח של כ- 630 מ"ר, עומדת אף היא בסתירה לטענות המבקשים ומצביעה על תום-ליבו של המינהל בפעולתו כלפי המבקשים.
    4. בנוסף, אין כל בסיס לטענה כי המינהל מבקש להחיל באופן "רטרואקטיבי" את הוראה 62 ביחס למבקשים. כאמור לעיל, ממילא על-פי אותו "משטר משפטי" שהמבקשים מעוניינים להחיל על עצמם נדרשה המלצתה של הועדה הבינמשרדית. המבקשים לא טענו וממילא לא הוכיחו שהמלצה כאמור ניתנה בפועל (וכפי שנטען על-ידי המינהל אף אין כל ערובה, וממילא שהמבקשים אף לא ניסו להוכיח, כי עמדו בתנאים שנקבעו לפני תחולת הוראה 62, או כי בקשה כאמור, ככל שזו הוגשה על-ידם, הייתה מאושרת על-ידי הועדה הבינמוסדית).

בהקשר זה אף ראויים לעיון דבריה של השופטת ארבל בבג"ץ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 09.06.2011) המתייחסים לכך שקביעת יום קובע לעניין תביעות הרשות, ופעולה בהתאם לו, הן הכרחיות:

"אכן, בקביעתו של יום קובע, כבכל קביעה שעניינה מידות ושיעורים, קיימת שרירותיות מסוימת שיסודה בהפניה למועד מסוים וקביעת סף קשיח שעל פיהם ייפול דבר (ראו בג"צ 4886/06 עיריית באר שבע נ' שר הפנים ([פורסם בנבו], 14.1.2007)). עם זאת, במקרים רבים, אין מנוס מקביעת יום קובע, בשל הוודאות שהוא מספק ותרומתו להכוונת התנהגות ולהתנהלות קבועה, יעילה ובהירה (בג"צ 9634/08 מועצה אזורית חוף השרון נ' שר הפנים, סעיף 18 ([פורסם בנבו], 5.10.2009)). פעמים רבות, משמשת קביעת יום קובע גם אמצעי אפקטיבי למניעת התנהגות "אסטרטגית", הנוקטת בפעולות שונות בשל מודעות להטבות שעתידות להינתן מכוחה של החלטה צפויה (וראו ההתייחסות בבג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ''ד נט(2) 481, 596-595 (2005))".

[שם בעמוד 112, פסקה 143]

• • 1. בהקשר זה לא ניתן להסכים ולאפשר למקבלי העברה של זכות כלשהי בנחלה מאת בעלי-הרשות, להתעלם במשך שנים מן החובה לקבל את הסכמת המינהל ויחד עם זאת להתייצב שנים לאחר מכן ולדרוש כי המינהל יאפשר פיצול החלקה על-פי מדיניות שעברה מן העולם. בענייננו גם לא "התאייד" ביום אחד המשטר המשפטי ששרר לפני תחילתה של הוראה 62 וזאת לאור הוראות המעבר (כמתואר לעיל), כך שלא ניתן לטעון שמדובר ב"פגיעה" שרירותית שלא ניתן היה להיערך לה. בטוחני כי לו היו מועלות טענות המבקשים ב"זמן אמת", היה בידי המינהל להשיב להן. שתיקת המבקשים בהקשר זה פועלת לחובתם.
    2. מקובלת עלי עמדת המינהל, לפיה הפרדתו של מגרש מנחלה נבחנת במועד הגשת הבקשה לפיצול ולא במועד ההסכמה הפנימית שבין המעביר לנעבר. יתכן וניתן היה להגיע לתוצאה שונה לו היו עומדים המבקשים בנטל להוכיח מה עלה בגורל הבקשה שהוגשה לפני תחולתה של הוראה 62, אולם הם לא עשו כן ואף לא ביססו או הוכיחו טענה כי נפל פגם בהתנהלות המינהל בהקשר זה.

הטענות ל"אילוצים תכנוניים" על-פי הוראה 62

• • 1. כאמור, המבקשים טענו לחילופין כי ככל שהוראה 62 חלה בנוגע לבקשתם להפרדת המגרש מהנחלה הרי שיש לפעול לפי סעיף 13(ג) להוראה 62 הקובע כי:

"גודל המגרש להפרדה יהיה עד חצי דונם, אלא אם מיקום הבית בחלקה ואילוצים תכנוניים המחייבים הגדרת שטח גדולה יותר, אך לא יותר מכדונם אחד. יוקפד כי ליתרת שטח חלקה א' תהיה גישה שלא דרך המגרש שיופרד"

• • 1. בסעיף 109 לתובענה פורטו ה"אילוצים התכנוניים" אשר לשיטת המבקשים מאפשרים את הפרדת המגרש מהנחלה בשטח של דונם אחד. כך, נטען כי יש להותיר את קו חזית הבניין כפי שנקבע בתב"ע; נטען כי הצעת החלוקה של המינהל תעביר שטחים בהם עוברות תשתיות ביתם של המבקשים כך שאלו יוצאו מחוץ למגרש; כי הצעת המינהל מהווה סטיה מקו הבניין; כי לא ניתן לגרוע שטחים מצידיו של בית המגורים, ועוד.
    2. בתשובת המינהל (סעיף 53), נטען כי לא ניתן להתייחס לטענות המבקשים שכן לא צורפה לתובענה התב"ע המבוקשת. עוד הובהר כי הרשות תסכים לבחון שוב את כל טענותיהם התכנוניות של המבקשים כאשר יועבר החומר הנדרש.
    3. על-אף פגישות שקיימו הצדדים בהתאם להמלצת בית המשפט, לא הגיעו הצדדים לעמק השווה בהקשר זה. במהלך הדיון אף נטען ע"י המינהל, כי טענות המבקשים אינן מדוייקות וכי מתכנן המחוז בחן את טענות המבקשים והחלטתו מקצועית וסבירה (ע' 5, ש. 7-8).
    4. במצב דברים זה לא מצויה בפני תשובה סדורה מטעם המינהל ביחס לטענותיהם התכנוניות של המבקשים. מנגד, מעלים המבקשים נגד טענת המינהל טענות מתחום התכנון, אשר נראה כי היה עליהם להציג לגביהן חוות דעת מומחה – וזאת לא נעשה. נראה כי המבקשים לא עמדו בנטל הרובץ לפתחם להוכיח את טענותיהם כדבעי ואין בידי איפוא לקבלן.

הבקשה החלופית לרישום יתרת השטח כ"זכות אחרת"

• • 1. בשולי התובענה ביקשו המבקשים, להורות למינהל לרשום את זכויותיהם באופן שבו ככל שתיוותר יתרת שטח שלא תופרד לטובת המגרש ותישאר כחלק מהנחלה, תירשם ה"יתרה" בנפרד עד לשטח כולל של דונם אחד על-שם המבקשים כזיקת הנאה או כזכות רשומה אחרת.
    2. בהקשר זה סבורני כי בצדק נטען על-ידי המינהל, שהמבקשים לא הניחו כל בסיס עובדתי או משפטי לעתירה זו ועל-כן אין מקום להיעתר לה.

סוף דבר

• • 1. לאור האמור לעיל נדחית התובענה.
    2. המבקשים ישאו בהוצאות המינהל בסך של 30,000 ₪.

אין צו להוצאות ביחסים שבין המבקשים לבין יתר המשיבים (אשר כולם למעט הסוכנות לא הגישו תשובות לתובענה ולא התייצבו לדיון).

המזכירות מתבקשת להמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהמצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ה תשרי תשע"ז, 27 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.