1. יחסי שכירות בין בעלי הדין, הגיעו לפתחו של בית המשפט בתביעה כספית בעילה חוזית ונזיקית זאת לאחר שהנתבע, פינה את המושכר לאחר שניתן פסק דין לפינוי בתא"ח 28080/09/15.

רקע:

2. בעלי הדין, נקשרו בהסכם שכירות לדירה שבבעלות התובעים המצויה ברח' הערבה 6 (להלן – "המושכר") לתקופה בת 12 חודשים , עד ליום 30/06/16 (נספח ב' לכתב התביעה, להלן – "ההסכם"). ביום 07/12/15 ניתן פסק דין שהורה על פינוי המושכר בהיעדר הגנה בתביעה שהוגשה בתא"ח (נספח א' לכתב ההגנה, להלן-"פסק דין לפינוי") .

ביום 14/12/15 הודיע ב"כ הנתבע עו"ד לוי לב"כ התובעים, כי בכוונת הנתבע לפנות את המושכר תוך 14 יום.

ביום 27/12/15 פינה הנתבע את המושכר (להלן-"מועד הפינוי") והחזקה בו עברה לידי התובעים.

טענות הצדדים:

3. התובעים טענו להפרה יסודית של ההסכם באי תשלום דמי שכירות לחודש אוגוסט 2015 ובביצוע שינויים במושכר ללא הרשאה מהם, בהריסה של "אי" שהפריד בין המטבח לסלון.

בנסיבות אלו, נשלחה הודעה על בטול ההסכם וניתנה לנתבע ארכה לפינוי המושכר עד סוף חודש אוגוסט 2015 (נספח ד' לכתב התביעה, להלן-"הודעת הביטול"). לאחר משלוח הודעת הביטול חוללו המחאות לדמי שכירות עבור חודשים ספטמבר-נובמבר 2015 (נספח ה' לכתב התביעה). זאת בעוד הנתבע מבקש באמתלות ותואנות שווא , לפטור אותו מתשלום דמי שכירות. הן בטענה להיעדר אספקה של מים חמים למושכר והן מאוחר יותר, בטענה בדבר זרם מים חלש למקלחת ואף שהדברים נבדקו וטופלו על אתר על ידי שרברב מטעמם ונמצא כי אין להם בסיס.

4. בתצהיר עדות ראשית של התובע נאמר כי החוב לדמי שכירות הצטמצם ל-4 חודשי שכירות ובסך של 17,000 ₪ (סעיף 19) ולא כנטען בכתב התביעה (סעיף 13) שנסוב על כל תקופת השכירות שנקבעה בהסכם לסך של 46,750 ₪. לכך, יש להוסיף ריבית פיגורים חודשית לפי הוראות ההסכם בשיעור של 1.5% , המגיעה לסך של 5,000 ₪.

5. התובעים דרשו פיצוי מוסכם בסך של 400 ₪ לכל יום איחור בפינוי המושכר מהמועד שנקבע בהודעת הביטול קרי: בסוף חודש אוגוסט 2015 ועד מועד הפינוי בפועל ביום 28/12/15 המגיע לסך של 48,000 ₪. נזקי התובעים בגין הריסת "האי" הועמדו בכתב התביעה על סך של 25,000 ₪ ואילו בתצהירו של התובע הועמדו על סך של 5,000 ₪.

בגין רכיב עגמת הנפש דרשו התובעים בתצהירם פיצוי בסך של 20,000 ₪ עקב התנהגות הנתבע בכל הנוגע לשכירות ותוצאותיה.

6. הנתבע טען מנגד לפגם נסתר במושכר שמנע שימוש סביר בו על ידו וע"י רעייתו שהיתה הרה בזמנו, בליקוי במערכת המים החמים ובזרם המים. עקב אותם ליקויים ביטל הנתבע את ההמחאה לדמי שכירות לחודש אוגוסט 2015 מבלי שהתובעים דאגו לתקן את הטעון תיקון. בהתקבל פסק הדין לפינוי בידי הנתבע ועל מנת להקטין את נזקו, הוא הודיע לתובעים כי יפנה את המושכר עד יום 27/12/15, מה שאילץ אותו למצוא לו מושכר חילופי בהתראה קצרה ערב לידת בנו.

7. עוד טען הנתבע כי דמי שכירות שולמו בחודשים דצמבר 2015 וינואר 2016 ולפיכך נותר חוב לדמי שכירות לשלושה חודשים בלבד (אוגוסט-אוקטובר 2015) בסך כולל של 12,750 ₪, ממנו יש לקזז את נזקיו מחמת מצבו של המושכר משלא תוקנו הליקויים שהתגלו בו לאחר תחילת השכירות.

8. הנתבע, הכחיש את הטענה בעניין ביצוע שינויים במושכר וטען כי כל שעשה הוא בהסרת מדף שהיה מצוי ליד המטבח. התובעים הסכימו לכך אך חזרו בהם מההסכמה. מה עוד, שהם דחו את הצעתו לפיה הוא ידאג בעצמו להחזרת המדף למקומו (כפי כינויו ע"י התובעים כ"אי").

9. שיעור נזקי התובעים מופרז וללא כל בסיס וכן אין להשית על הנתבע כפי שיטתו פיצוי מוסכם משלא נשלחה אליו התראה בעניין ההמחאה שלא כובדה כי אם הודעת ביטול של ההסכם. לא ניתנה לו הזדמנות לשלם את החוב עבור חודש שכירות כי אם התובעים מיהרו לשלוח את הודעת הביטול בחלוף 12 ימים ממועד האיחור בתשלום על מנת להתעשר על חשבונו בחיובו בפיצוי מוגזם ומופרז (סעיף 29 לכתב ההגנה). התובעים, הם שגרמו לו נזק וסבל בפינויו מהמושכר. לפיכך, יש לדחות את התביעה לפיצוי בסכומים מופרזים (סעיפים 31-32 ו-37 לכתב ההגנה) ולקזז מחיוביו, ככל שיהיו, את נזקו בגין הפינוי החפוז ומצב המושכר.

ניהול ההליך:

10. בישיבה מיום 20/07/16, הודיעו התובעים כי אינם טוענים עוד לחוב לשכר דירה עבור חודש ינואר 2016 משפינה הנתבע את המושכר כבר בחודש דצמבר 2015. באותה הישיבה הודיע הנתבע כי הוא אחראי לסלק את החובות עבור מים, חשמל , גז וועד בית לתקופת מגוריו במושכר מבלי שיטריח את התובעים לתקן את תביעתם לרכיבים אלו.

11. משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה במסגרת הידברות ביניהם ואף לא להסכמה דיונית שתייתר את הבאת הראיות, ניתן צו להגשת תצהירים. התובעים הגישו את תצהיריהם ואילו הנתבע, לא הגיש תצהירים מטעמו.

בפתח ישיבת ההוכחות, הושגה הסכמה דיונית לפיה פסק הדין יינתן על פי החומר המצוי בתיק וללא שמיעת עדים ונשמעו סיכומים בעל פה.

דיון והכרעה:

חוב לדמי שכירות:

12. החוב לדמי שכירות הוא עבור 3 חודשים, בסך של 12,750 ₪ כפי הודאת הנתבע ובצירוף ריבית פיגורים בשיעור של 1.5% לחודש (לפי סעיף 8.3 להסכם) ממועד כל איחור בתשלום ל-3 חודשי השכירות האחרונים ועד מועד הגשת התביעה.

הנתבע ישלם את חובו זה לתובעים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל.

הודעת הביטול:

13. אי תשלום דמי שכירות במועד שנקבע בהסכם החל מחודש אוגוסט 2015, מהווה הפרה יסודית של ההסכם בהתאם לסעיף 1.1 להסכם ולפי סעיף 13 (א) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (להלן-"חוק השכירות") וסימן ד' לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת הסכם) התשל"א-1970 (להלן-"חוק התרופות"). הנתבע, לא תיקן את ההפרה ולא דאג להעביר לתובעים את דמי שכירות ולו גם באיחור, כי אם המשיך להחזיק במושכר. זאת, מבלי לשלם דמי שכירות לחודשים העוקבים להודעת הביטול ובהחזר חלקי של החוב שנעשה בחודש דצמבר 2015 ובחודש ינואר 2016.

14. הנתבע, לא הגיש תצהיר עדות ראשית על מנת להוכיח את טענותיו בדבר נזקי המושכר ושיעור הפגיעה בהנאתו ממנו בגינם. לא הוגשה כל חוות דעת של מומחה מטעמו, מהנדס או שמאי, בתמיכה לגרסתו על נזקו ולהוכחת זכותו לביטול ההמחאה לדמי שכירות. משלא הוגשו ראיות מטעם הנתבע, לא נסתרה גרסת התובעים שהכחישו קיומם של ליקויים ותמכו זאת בתצהיר של השוכר החדש מר ממו.

15. לא זו אף זו. ככל שנמצאו ליקויים במושכר והללו לא תוקנו ע"י התובעים, מה שלא הוכח ע"י הנתבע, אין בכך כדי להקים לנתבע זכות לבטל את ההמחאה לדמי שכירות , בהיעדר ראייה על מניעה משימוש במושכר מחמת הליקוי הנטען. הנתבע, אף לא פעל כפי זכותו לפי חוק השכירות , לתיקון הליקוי בעצמו ולהפחתת הוצאותיו עבור התיקון מדמי השכירות (ראו: ע"א 765/82 משה אלתר נ' יחזקאל אלעני , פ"ד לח(2)701,708 ).

16. לפיכך אני קובעת כי ההסכם בוטל כדין ע"י התובעים לאור ההפרה היסודית של ההסכם באי תשלום דמי שכירות.

17. לעניין ביצוע שינויים במושכר, לא נסתרה גרסת התובעים לפיה הם לא נתנו הרשאה לנתבע להרוס את "האי" המצוי בין המטבח לסלון. גם בכך, היה משום הפרה יסודית של ההסכם (סעיף 11.1 בהסכם) והודעת הביטול נשלחה כדין.

שיעור הנזק:

18. לא הוכח בראיות התובעים נזקם בשל העתקת ה"אי" ממקומו בהיעדר ראיה על הוצאותיהם עבור התקנתו מחדש כמו גם על מחירו של "אי" בעת התקנתו או בהזמנת אי מחדש. התובעים, הודו בתצהירם (סעיף 15) כי דחו את הצעת הנתבע להתקין מחדש את ה"אי", מה שמעיד כי ה"אי" נותר במושכר ובכך, מנעו את הקטנת נזקם.

אוסיף כי מתצהירו של מר ממו עולה כי הוא שכר את המושכר כבר ביום 1.2.16 ולא ראיות מצד התובעים על הוצאותיהם לביצוע תיקונים. בכל אלו יש כדי ללמד על מצבו של המושכר שלא ניזוק, וודאי לא קשות, ע"י הנתבע.

לפיכך, נדחית התביעה לפיצוי בגין הריסת ה"אי" אף שעניינו יתברר בבחינת רכיב הנזק של עגמת נפש להלן.

פיצוי מוסכם:

19. בהתאם לסעיף 13.1 להסכם על השוכר, לפנות את המושכר "בתום תקופת השכירות ו/או עם ביטול הסכם זה, הכל לפי המועד המוקדם". בהתאמה לכך נקבע בסעיף 14.1 כי השוכר מתחייב כי אם לא יפנה את הדירה כאמור בסעיף 13 בהסכם "הוא ישלם למשכיר עבור כל יום איחור דמי שימוש מוסכמים ומוערכים מראש בסך של 400 ₪" וכי: "הצדדים מצהירים כי הסכום הנ"ל הינו בבחינת פיצויים קבועים ומוסכמים מראש ללא צורך בהוכחת נזק וזאת מבלי לגרוע מזכויות המשכיר ע"פ דין ו/או ע"פ הסכם".

20. הנתבע, טען שוב ושוב במסגרת כתב ההגנה כי אין להשית עליו פיצויים בסכומים מופרזים, מוגזמים ומנופחים (בסיפא של סעיף 29 ובסעיף 32) וביקש לדחות את ניסיון התובעים להתעשר בכך על חשבונו (סעיף 33 ו-37 לכתב ההגנה). בטענות אלו יש משום בקשה שלא לפסוק את מלוא הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם.

21. סעיף 15 (א) לחוק התרופות קובע: " הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים, יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". בית המשפט עשוי להפחית משיעור הפיצוי המוסכם לפי שיקול דעתו, מקום בו יימצא כי גובה הפיצוי בגין הפרה יסודית, נעדר יחס סביר בין ההפרה לנזק ( ע"א 1/84 ברדה נתן נ' שמעון ורודה סטרוד , פד"י מ"ב (1) 661,בפסקה 4; ע"א 3846/98 דהן ואח' נ' ביטון ואח', תק-על 2000(3) 1870).

כך מצינו בע"א 707/78 יוסף ידיד ואח' נגד קניאל ואח' פד"י לה (4) 796,800 שם נקבע: "יש להעביר את ההפרה הקונקרטית , על תוצאותיה, בכור המבחן של הסעיף הנ"ל. דהיינו, לקבוע אם מלכתחילה, בעת כריתת החוזה עשוי היה המפר לראות את הפיצויים המוסכמים כמשקפים לפי קנה מידה סביר כלשהו את הנזק, העשוי להיגרם בהפרה".

בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק התרופות בחנתי אם מבחינה אובייקטיבית, ניתן היה לראות את אותו נזק מראש בעת כריתת ההסכם (כמובא בסעיף 10 לחוק) כתוצאה מסתברת של ההפרה. "שאלת הסבירות במועד כריתת ההסכם נבחנת לאור ההפרה דהיום, לפי מהותה , מראש, בעת כריתתו "( ע"א 3745/92 פסקל נ' מזרחי , פ"ד מח(2) 359,363).

22. לאור גובה דמי השכירות החודשיים שנקבעו בהסכם בסך של 4,250 ₪ וגובה הפיצוי המוסכם שנקבע בסך של 400 ₪ לכל יום אחור בפינוי, המגיע לקרוב לפי 3 מדמי השכירות החודשיים ובהתחשב בנסבות בהן ההודעה על ביטול ניתנה בחלוף כשבועיים בלבד ממועד ההפרה, מה שמשליך על סבירות שיעור הפיצוי , לא מצאתי כי גובה הפיצוי המוסכם סביר בנסבות העניין. התכלית של הפיצוי מוסכם היא אמנם להרתיע את השוכר מפני הפרה של ההסכם, אך הפיצוי המוסכם בעניינינו, אינו סביר להשגת אותה תכלית ונימצא מוגזם ומופרז.

23. לאחר ששקלתי את הדברים אני מעמידה את הפיצוי המוסכם באומדנא דדינא בסך של 250 ₪ לכל יום איחור בפינוי ובסך כולל של 26,050 ₪ עבור 117 יום (מיום 01/09/15 ועד יום 27/12/15).

24. הפיצוי בגין עגמת נפש יועמד על סך של 2,000 ש"ח בהתחשב בין היתר בשינוי שנעשה במושכר ללא הרשאה.

קיזוז:

25. הנתבע, לא הגיש כאמור את ראיותיו להוכחת הליקויים במושכר ונזקו בגינם. לפיכך, לא הוכחה טענת הקיזוז ודינה להידחות.

26. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ לאור התוצאה ובהתחשב בהסכמה הדיונית שהושגה.

המזכירות תשלח עותק לצדדים.

ניתן היום, י"ד טבת תשע"ח, 01 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.