רקע כללי

בפניי תביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובע יליד 24/7/1960 אשר נפגע, כך על פי הנטען, בתאונת דרכים מיום 4/10/2012, במהלך עליה לרכבו לצורך תחילת נסיעה, רכב המבוטח על ידי הנתבעת (להלן: "התאונה").

התביעה הוגשה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן:"חוק הפיצויים"). אין חולק כי התאונה ארעה בדרכו של התובע חזרה מעבודתו והתובע אף פנה בקשר אליה באיחור רב של מספר שנים, למל"ל בתביעה להכיר בה כתאונת עבודה.

יחד עם זאת, הנתבעת חולקת הן על סוגיית החבות (נסיבות התאונה ותחולת חוק הפלת"ד) והן על סוגיית הנזק. הנושאים ידונו להלן על פי סדרם;

נסיבות התאונה וניתוח סוגיית החבות

1. על פי הנטען, המדובר בתאונה עצמית אשר ארעה עת התובע עלה לרכבו, ג'יפ גבוה, ובעת שהניח את רגלו, החליק על המדרגה בעזרתה עולים לתוך הג'יפ, ונפל על צידו הימני בתוך הרכב ונחבל מבלם היד שפגע בצווארו.
2. על פי הנטען, התאונה ארעה ביום גשום (סעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית). התובע היה אותה עת לבדו וללא עדי ראיה שצפו בתאונה. ראה עמ' 6-7 לפרוטוקול. לטענת התובע מדובר היה בעליה לרכב לצורך תחילתה של נסיעה ומשכך יש לראות בה כתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים.
3. הנתבעת כופרת בנסיבות הנטענות ובטענה כי המדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים. לטענתה, תיאור התאונה כמות שעולה מדברי התובע אינו אפשרי מאחר ואינו מתיישב עם הנתונים הפיזיים של התובע ושל מימדי הרכב ועל כן גורסת הנתבעת כי יש לדחות את גרסת התובע לאופן קרות התאונה ולקבוע כי אינה נופלת לגדרו של חוק הפיצויים.
4. לאחר שעיינתי במסכת הראייתית כפי שהוצגה בפניי, באתי למסקנה כי התובע אכן לא צלח להרים את הנטל הראייתי, אשר כידוע רובץ לפתחו, להוכיח כי נפגע כתוצאה מתאונת דרכים, במהלך עליה/כניסה לרכבו כנטען על ידו. להלן אמנה אחד לאחד את הטעמים שהביאוני למסקנה זו:
   1. בעמ' 6 לפרוטוקול מתאר התובע את נסיבות התאונה באופן הבא: "יצאתי מהעבודה, ניגשתי לרכב הג'יפ שלי שהוא גבוה, שמתי את הרגל בשביל לעלות לג'יפ, החלקתי ונפלתי על צד ימין לתוך הרכב וקיבלתי את הידית בלם יד לתוך הצוואר". בהמשך בעמ' 8 לפרוטוקול: " באתי לרכב, עליתי למדרגה, החלקתי על בלם היד וקיבלתי מכה בצוואר".(הדגשה שלי- א.ב.).
   2. לשון אחר, התמונה המצטיירת מתיאור זה היא של ג'יפ מוגבה ביחס לפני הכביש, בניגוד לרכב רגיל, ועל כן יש מדרגה בצד דלת הנהג עליה יש לעלות על מנת להתיישב בכיסא הנהג.
   3. בכתב התביעה מציין התובע כי התאונה ארעה עת עלה לרכבו, תוך ציון מספר הרישוי של הרכב, הא ותו לאו. לא הוזכרה המילה "ג'יפ" ולא צורף רישיון רכב, לא לכתב התביעה ולא לתיק המוצגים מטעם התובע להוכחת גרסתו כי מדובר היה בעליה לג'יפ.
   4. התובע דווח על התאונה למשטרה למעלה מחודש לאחר שארעה, ושם צויין כי מדובר "ברכב פרטי דגם יונדאי קוריאה 5 דלתות". (ראה תדפיס אישור משטרה מיום 7/11/12 מוצג 1 למוצגי התובע. לא צורפה ההודעה עצמה).
   5. במסגרת חקירתו הנגדית של התובע, הציגה ב"כ הנתבעת תמונת רכב דומה לזה שנטען כי היה מעורב בתאונה ואשר אין חולק כי היה בבעלות התובע, ואשר בעת העליה אליו התרחשה התאונה, כך על פי הנטען (נ/2). התובע אישר בעדותו שאכן כך בדיוק נראה הרכב מושא התאונה, רק דגם ישן יותר (עמ' 8 לפרוטוקול).
   6. עיון בתמונת הרכב נ/2, מעלה כי אין ברכב כל מדרגה חיצונית אשר עשויה להיות חשופה לגשם שעליה ניתן היה להחליק. כאשר נשאל על כך, הסביר התובע כי המדרגה הינה פנימית (עמ' 7 לפרוטוקול: " ברגע שפותחים את הדלת יש מדרגה"). הרכב אף נראה כרכב משפחתי רגיל במימדיו ולא נחזה כג'יפ או כרכב מסחרי כלשהו המוגבה מעל פני הכביש הדורש עליה על מדרגה כלשהי כדי להיכנס לתוכו. ואכן, מהתמונה המציגה את מראה הרכב עולה כי כלל אין מדרגה חיצונית כאמור.
   7. לא נותר אלא להגיע למסקנה כי במסגרת מסכת ראיותיו של התובע, אין כל ראיה כי אכן היה מדובר בגי'פ, מה שעשוי היה אולי, אם כי לא בהכרח, להתיישב עם נסיבות התאונה הנטענת. כך למשל לא הוצג רישיון רכב המוכיח כי מדובר בג'יפ, או למצער תמונה של הרכב מבפנים המדגימה את מימדיו באופן שיתיישבו עם נסיבות התאונה הנטענות. אדרבא, המילה "ג'יפ", המרמזת כביכול על רכב גבוה שהיה צורך לעלות לתוכו באמצעות עליה על מדרגה, נזכרה לראשונה רק בתצהיר עדות ראשית ובחקירתו הנגדית, ברם אינה נתמכת בראיה כלשהי מלבד עדות התובע עצמו שהינה כידוע עדות בעל דין יחידה, עת עסקינן בתאונה עצמית וללא עדי ראיה. עם כל הרצון הטוב, אין בכך סגי.
   8. ייתכן וניתן היה "להצניע" את המשמעות והמשקל של הקושי הראייתי עליו הצבענו לעיל, אילו רק בתיעוד הרפואי הסמוך לאחר התאונה, עת פנה התובע לראשונה לקבלת טיפול רפואי בקופת חולים למחרת היום, הייתה נמסרת גרסה התומכת בנסיבות התאונה, כפי שמגולל התובע בכתב התביעה ובעדותו. להווי ידוע כי בנקודת זמן זו הסמוכה לתאונה, לרוב נמסרת גרסה אוטנטית ובלתי מעובדת באשר לנסיבות. לא כך הוא הדבר במקרה דנן: הביקור הראשון של התובע בקופת חולים אצל דר' חיג'לה עוראבי אורטופד הקופה מיום 5/10/12 נרשם: " ת.ד. אתמול. כאבי צוואר וכתף ימין". (מוצג 2 למוצגי התובע). אין כל זכר לנסיבות של החלקה תוך כדי עליה לרכב וחבטה בצוואר מבלם היד. גרסה המזכירה במשהו את הנסיבות הנטענות לאופן קרות התאונה, באה לעולם רק ביום 27/11/2012, כחודש וחצי לאחר התאונה בביקור אצל רופא אחר מטעם הקופה, ד"ר טורקניץ שם צויין: " תאונת דרכים 4/10/2012 נפגע בצווארו עקב נפילה במכונית". (מוצג 11 למוצגי התובע). התובע לא סיפק כל הסבר הכיצד גרסה זו נזכרה לראשונה בכתובים רק חודש וחצי לאחר התאונה הנטענת, וגם אז לא לגמרי באופן המתיישב עם הגרסה שמסר בחקירתו על דוכן העדים.
   9. לכך מתווסף החסר של מתן גרסה במל"ל לגבי נסיבות התאונה הגם שמדובר בתאונת עבודה וזאת מהטעם כי תביעה כאמור למל"ל כלל לא הוגשה כל השנים מאז שארעה ועד לפניה ראשונה למל"ל בסוף שנת 2017 כעולה מ- נ/1. כאשר התובע נשאל על כך בפתח חקירתו השיב כי "לא ידעתי שצריך לפנות למוסד לבטוח לאומי. עברו כמה שנים לפחות". גם חוסר ראייתי זה אומר דרשני: מדובר בסַפָּר עצמאי שנפגע לא פעם בעבר בתאונות, אשר חלקן אירעו במסגרת עבודתו והוכרו כתאונות עבודה (ראה תיק המוצגים מטעם הנתבעת, תשובות התובע לשאלון וחקירתו הנגדית עמ' 7-9 לפרוטוקול). הכיצד דווקא בקשר לתאונה נטענת זו פרח מזיכרונו כי מדובר בתאונת עבודה שעשויה לזכותו בקבלת פיצוי במל"ל? לתובע הפתרונים.
   10. זאת ועוד, הנסיבות של אופן קרות התאונה אינן עולות בקנה אחד עם גובהו של התובע ביחס לרוחב הרכב, ואף לא מתיישבות עם ניסיון החיים ועם השכל הישר. ובמה הדברים אמורים? התובע אישר בחקירתו כי גובהו 1.70 מטר בקירוב. (ראה עמ' 6 לפרוטוקול). כאשר נשאל היכן היו רגליו בעת שהתהפך ונפל על בלם היד, השיב: "אני לא זוכר כנראה שהיו באוויר" (עמ' 8 לפרוטוקול). התובע לא ידע להעריך את רוחב הרכב ואולם מאחר ולטענתו בלם היד הוא הרכיב שפגש את הצוואר במהלך המעידה תוך כדי העלייה לרכב, והבלם כידוע ממוקם באמצע בין מושב הנהג למושב הנוסע, הרי שלא ייתכן מצב בו מרבית גופו של התובע כבר מצוי בתוך הרכב תוך כדי העלייה לתוכו, כפי הנראה במצב של שכיבה שהרי רגליו מונפות באוויר כטענתו ולא על הקרקע, וצווארו יפגוש את בלם היד הממוקם מרחק של קצת יותר מרוחב מושב מהדלת כניסה. אילו כך היה הדבר והתובע אכן היה מחליק בתוך הרכב כפי שטען, ראשו/צווארו היו צריכים לפגוש את דלת או זגוגית של מושב הנוסע. מסקנה זו אך מתחזקת בהינתן ממדי הרכב כנצפה בתמונה נ/2.
   11. אין זאת אלא כי מדובר בתאונה עצמית תוך כדי עליה לרכב, כך על פי הנטען, ואשר למעט גרסת התובע בנוגע לעליה על "ג'יפ גבוה", גרסה שכאמור הועלתה לראשונה בכתובים רק בתצהיר ובחקירתו הנגדית ואשר אינה מתיישבת עם השכל הישר ביחס לממדי ותיאור הרכב כנחזה מתמונה נ/2, לא הוצגה מטעם התובע כל ראיה חיצונית אוטנטית התומכת בה.
   12. על האמור לעיל, מתווספת העובדה כי עדותו של התובע הינה עדות בעל דין יחידה כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש]-תשל"ה, 1971. נתון זה בהצטרף לכל האמור לעיל, מלמד כי לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי מכריע על סמך עדותו.
5. לאור המקובץ לעיל, ולנוכח התהיות המתעוררות מהגרסה שהציג התובע עליהן הצבענו, באתי למסקנה כי התובע לא צלח להרים את נטל השכנוע כנדרש במשפט האזרחי (מאזן הסתברויות).

סוגיית הנזק

למקרה שהמסקנה אליה הגעתי לעיל לא תתקבל, אדון להלן בסוגיית הנזק;

שיעור הנכות הרפואית

1. למחרת התאונה הנטענת פנה התובע לקופת חולים כשהוא מתלונן על כאבי צוואר וכתף ימין. התובע עבר סדרה של בדיקות בירורים שכללו בדיקות הדמיה: צילום עמ"ש צווארי נמצאו שינויים ניווניים קשים לאורך כל עמ"ש צווארי ובדיקת CT עמ"ש צווארי שהדגימה בקע דיסק C4-5 היצרות תעלה בגובה 4-6 C. התובע הופנה לקבלת סדרת טיפולי פיזיוטרפיה.
2. לבדיקת התובע מונה מטעם בית המשפט מומחה בתחום האורטופדי, דר' אלישע אופירם (להלן: " המומחה"), אשר קבע בחוות דעתו מיום 26/11/16 כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 3.5% בגין מגבלת תנועה בע"ש צווארי (הפחתה מ-5% מצב כולל בגין עברו הרפואי) וכן 10% בגין פגיעה רדיקולרית ביד ימין (גפה עליונה דומיננטית). סה"כ נכותו הרפואית משוקללת הינה, אפוא, בשיעור 13.15%.
3. לבקשת הנתבעת, זומן המומחה לחקירה על חוות דעתו וזאת בשל עברו הרפואי של התובע כעולה מהתיעוד שהועבר לעיונו של המומחה. בחקירתו הסביר המומחה כי התובע סובל ממיאלופטיה צווארית אשר ניתנת לאבחנה רק בבדיקת MRI וכי מדובר בשינויים פרוגרסיביים ואיטיים כאשר לעיתים די בפגיעה קלה כדי להוציאם מן הכוח אל הפועל ולידי ביטוי חריף. המומחה מאשר כי אמנם מדובר במצב תחלואי שנמשך על פני שנים ולא נגרם בעקבות תאונה ואולם כאמור, די בטריגר חיצוני בדמות תאונת דרכים וחבלה צווארית כדי להוציאו ממצב אסימפטומטי למצב סימפטומטי. (ראה עמ' 12-13 לפרוטוקול).
4. כאשר נשאל האם ניתן להעריך מה היה מצבו ושיעור נכותו בקשר למצב תחלואי זה עובר לתאונה על מנת לבודד את תרומתה של התאונה בלבד, השיב המומחה כי לא ניתן להשיב על כך מאחר והוא לא נבדק בדיקה יסודית בעבר בנוגע לסימנים מילופאטיים ולא ניתן לבסס ממצא כאמור אך ורק על סמך תלונותיו בעבר להבדיל ממצאים קליניים שיש להפיק בבדיקה כיום קשה לדעת בצורה רטרוספקטיבית מה היה מצבו בשנים עברו לרבות שנת 2007 עליה חקרה ב"כ הנתבעת לאור התיעוד הרפואי.
5. ראה עדותו בעמ' 12-13 לפרוטוקול:

" המדובר בשינויים פרוגרסיבים ואיטיים אבל לפעמים דרוש איזו "פגיעה" כדי להביא את זה לידי ביטוי חריף מאוד, דהיינו הוא הולך על חבל דק ותאונה קטנה יכולה להביא אותו למיון למצב של (פארפלג) כוונתי לטריגר חיצוני... בדיקת הMRI- שהוא עשה אחרי התאונה משקפת מצב שהתמשך על פני שנים? ת. מן הסתם. ש. התובע היה עם עמוד שדרה לא הכי טוב. ת. כן אבל ה-CT לא מעניין. את לא יכולה להשוות CT משנת 2007 ל-MRI משנת 2013 כי הם לא תואמים. המכה שעבר התובע עשתה משהו שהאחרות לא עשו. היא הביאה את המילופתיה ממצב של דימות למצב של סימפוטמלי וקליני. מהכוח אל הפועל... "

1. הנתבעת גורסת כי שומה על התובע להקטין את נזקו ולעבור את הניתוח עליו המליצו רופאיו המטפלים כמו גם המומחה בעצמו אשר ציין בחוות הדעת כי:" התערבות ניתוחית היא היחידה, שיכולה לעצור זאת " בהתייחס למיאולפטיה הצווארית . ואולם, אין בכוחה של טענה זו כדי להפחית את שיעור הנכות לצרכי חישוב הפיצויים. מלבד העובדה כי מדובר בניתוח מסוכן אם כי סיכויי הצלחתו גבוהים, הסביר המומחה כי מטרת הניתוח נועדה למנוע הדרדרות מוטורית ולא לשפר את המצב הקיים, מצב נתון שלא ניתן לשפרו באמצעות הניתוח. ולדבריו בעמ' 15 לפרוטוקול:

"..הניתוח הזה מסוכן אבל הלכה למעשה אם עושים אותו בזמן, אחוזי הצלחה מאוד גדולים כאשר המטרה היא לעצור את התקדמות התסמונת ולא לתקן. כלומר סימנים פרמידליים זה לא יעזור אבל זה ימנע הדרדרות מוטורית. אנו מתייחסים להידרדרות מוטורית בסיכון גבוה... את הנזק שקרה כבר לא ניתן לתקן אבל אולי אפשר לחסוך לו את הנזק העתידי ככל שעשוי לקרות..."

1. לאור עדות המומחה וללא יכולת אמיתית להתחקות אחר מצבו הרפואי של התובע טרם בדיקתו בפני המומחה, מצאתי לנכון לאמץ את קביעתו של המומחה דר' אופירם אשר קבע בחוות דעתו כי מצבו של התובע כיום שקול ל- 10% בגין הפגיעה הרדיקולרית לגפה עליונה דומיננטית והוסיף 3.5% בגין ההגבלה בטווח תנועות עמוד שדרה צווארי (לאחר הפחתה מ-5% בשל מצב רפואי קודם). בעניין זה אפנה להלכה בעניין ע"א 293/88 יצחק ניימן בע"מ נ' מונטי רבי פורסם בנבו) בנוגע למומחה בית משפט:

"... משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת.אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." (הדגשה אינה במקור-א.ב).

1. ראה גם ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח המגן מיום 23/8/07 (סעיף 7):

"...הלכה פסוקה היא כי חוות דעתו של מומחה רפואי איננה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, אם ראה לנכון לעשות כן בנסיבות העניין ...יחד עם זאת, לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה..." (הדגשה אינה במקור-א.ב).

עיסוקיו של התובע ונתוני שכר עובר לתאונה ולאחריה

1. התובע הינו סַפָּר עצמאי, אשר מנהל מספרה מאז שנת 1991. אין חולק כי מלבד ההכנסה המדווחת מעסק, לתובע קיימת הכנסה הונית מנכס מניב שכר דירה שבבעלותו (עמ' 6 לפרוטוקול).
2. נתוני ההכנסה מיגיעה אישית כעולה מחקירתו של התובע, דוחות השומה שצירף לתיק המוצגים מטעמו ודוחות השומה לשנים 2015-2016 אשר צורפו במועד ההוכחות (סומנו ת/1 – ת/2), ובהצטרף לתע"צ המוסד לביטוח לאומי (סומן נ/3) מעלים את תמונת השכר המוצגת בטבלא הבאה:

הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד

1. עינינו הרואות אפוא כי בסיס השכר המדווח של התובע היה זעום עוד עובר לתאונה ונותר כזה גם לאחריה. התובע נשאל בנוגע להכנסות הזעומות המדווחות לרשויות המס מעסק המספרה והסביר כי הוא אינו עובד הרבה ואישר כי :" מה שכתוב פה זו האמת. אני לא איש של מספרים". אמור מעתה, בסיס שכרו המשקף את פוטנציאל השתכרותו לצרכי חישוב הפיצוי הינו 3,000 ₪ במעוגל.
2. הפסדי שכר לעבר- התובע לא צירף אישורי אי כושר או ראיה אחרת המעידה כי התובע נעדר מעבודתו בתקופות הסמוכות לתאונה ובקשר אליה. ואולם מנגד, לא ניתן להתעלם מירידת שכר תלולה שחלה בשנתיים העוקבות לאחר התאונה בשנים 2013-2014. התובע עותר בסיכומיו לפיצוי גלובלי בסך 10,000 ₪ בגין הפסדי שכר לעבר. בשים לב לעובדה כי ההפסד האריתמטי בשנתיים העוקבות לאחר התאונה גבוה פי ארבע מחד ומאידך אין תשתית ראייתי הקושרת הפסד זה לתאונה בהכרח, מצאתי לנכון להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך 5,000 ₪.
3. באשר להפסדי שכר לעתיד- נתוני הטבלא לעיל מצביעים על כך כי משנת 2015 ואילך ממשיכה מגמת ירידת השכר. התובע העיד כי אינו עובד הרבה ומתקשה בתפקוד תקין, ולדבריו בעדותו בפניי :"יש לי כאבים וזרמים בידיים" (ראה גם סעיף 6 לתצהירו ועמ' 6 לפרוטוקול). במצב דברים זה ובהצטרף למקצועו כסַפָּר עצמאי ומגבלותיו של התובע במהלך יום עבודתו כפי שתוארו על ידו, מצאתי לנכון לבצע חישוב אקטוארי מלא (עד גיל 70 ללא פנסיה) כדלקמן : 118.7X 3,000X 13.15% = 47,000 ₪.

עזרת הזולת

1. הלכה פסוקה, כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, כאשר עזרה של בן משפחה אינה מזכה כדבר שבשגרה בפיצוי, ויש להוכיח כי חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. עקרון זה נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין וביניהם בע"א 103/82, גדיר נ' מ"י, המאוזכר בספרו של המלומד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית הוצאת תמר), בע"מ 416 :

"אמת נכון הוא, שכאשר בן משפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו, ואולי אף מבני משפחה אחרים, לעזור ולסייע לו ככל יכולתם. כאשר עזרה זו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על ידי בן זוג אחד לרעהו או בין בן משפחה אחד למשנהו במהלך חיים היום יום על תהפוכותיהם, ייתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים". הלכה זו בה נדרש: 'מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני משפחה' כדי לזכות בפיצוי חזרה על עצמה גם בענין פלונית" (רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6.1.2015).

1. במסגרת זו, פסק בית המשפט כי "היה ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העוזרת בפועל" (ע"א 619/86, חברת שחר זר נ' אטדג'י, תק'- עליון, כרך 90 (3) תש"ן - תשנ"א, עמ' 551).
2. במקרה דנן לא הובאה כל עדות מטעם התובע כי נזקק לעזרת זולת. יתרה מזאת, התובע כלל לא טוען בתצהיר עדותו הראשית כי נזקק לעזרה כאמור. כאשר נשאל התובע מדוע לא זימן מי מבני המשפחה או החברים להעיד על העזרה לה נזקק ואשר הגישו לו, השיב התובע: " על מה יש להם בדיוק להעיד? לא הזמנתי אף אחד". (עמ' 10 לפרוטוקול). בנסיבות אלו, ובהיעדר טענות וראיות בראש נזק זה, לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי כלשהו.

הוצאות רפואיות ונסיעה

1. התובע צירף למוצגיו קבלות על הוצאות רפואיות בסך 1,800 ₪. בעדותו העיד כי משתמש באופן קבוע ארקוקסיה שהינה תרופה משככת כאבים. בסיכומיו עותר התובע לפיצוי בסך 40,000 לעבר ולעתיד ₪. אין בידי לקבל טענה זו שהינה חסרת אחיזה בתשתית הראייתית שהציג התובע.
2. לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 742 (30/4/97), זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו, במסגרת קופת החולים, בה הוא חבר וזאת מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984. הפן השני של הלכה זו מחייב את הנפגע, למצות זכאותו לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית, ראה לעניין זה; ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ"ד מו(2) 456, 462 (8/4/92).
3. יתרה מכך, בהתאם לסעיף 87 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995, ומכוח תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח- 1968, זכאי התובע לתבוע ולקבל מהמל"ל הוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים רפואיים והוצאות הטיפולים הרפואיים.
4. אין חולק כי התאונה הינה תאונת עבודה המוכרת ע"י המל"ל ולפיכך התובע זכאי להטבות מן המוסד לרבות טיפולי פיזיוטרפיה. בנוסף, בהיות התובע חבר קופ"ח הוא זכאי למגוון הטבות מכוח סל הבריאות המוצע למבוטח עפ"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לרבות טיפולים אמבולטוריים, פיזיוטרפיה וטיפולים תרופתיים.
5. לאור כל האמור לעיל, ראיתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בגין הוצאות בהן נשא או יישא בעתיד מעבר לזכאותו במסגרת סל הבריאות בקשר לתאונה לרבות נסיעות לקבת טיפולים ככל שיזדקק להם בעתיד, בסך כולל של 5,000 ₪ לעבר ולעתיד גם יחד.

כאב וסבל

1. בנסיבות אלו, ובהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו- 1976, יש להעמיד הפיצוי בראש נזק זה בשיעור 19,205 ₪.

סיכום לפי ראשי הנזק:

• 1. הפסד שכר לעבר-גלובאלי 5,000 ₪ .
  2. הפסד שכר לעתיד - 47,000 ₪ .
  3. הוצאות - 5,000 ₪ .
  4. כאב וסבל לפי 13.15% 19,205 ₪ .
  5. סה"כ: 76,205 ₪.

סוף דבר

1. לנוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל בנוגע לסוגיית החבות, התביעה כנגד הנתבעת נדחית בזאת.
2. התובע ישא בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד שנגרמו לנתבעת בשל ניהול הגנתה בהליך זה בסך כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום, כ"ח שבט תשע"ט, 03 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.