לפניי בקשה לסילוק על הסף של התביעה.

תביעה זו עניינה בתשלום פיצויי הפקעה בסך 4,000,000 ₪, בגין הפקעתם שלא כדין (כך הטענה), של מקרקעין הידועים כגוש 30586 חלקות 64 ו-65 (להלן: "המקרקעין") ואי תשלום פיצויי הפקעה לתובע ובני משפחתו.

התביעה בקצרה

1. התובע (המשיב בבקשה דנן) הוא בן למשפחת ממרוט, אשר נטען כי רכשה חלק מהמקרקעין מהאגודה השיתופית (בפירוק) "נחלת ישורון – אגודה הדדית בע"מ" (להלן: "האגודה"). זכויות משפחת התובע בחלק המקרקעין, להן הוא טוען, לא נרשמו. בשנת 1980 הפקיעה הנתבעת את המקרקעין. לטענת התובע התקיים משא ומתן עם הנתבעת ושולם פיצוי לאגודה בגין חלק המקרקעין שלה, אך לא בקשר לחלק המקרקעין שלו ושל משפחתו. לדידו, דין ההפקעה להתבטל מאחר שהנתבעת השתהתה 34 שנים ולא עשתה שימוש במקרקעין; כמו גם מאחר שהמטרה הציבורית שלמענה הופקעו המקרקעין נזנחה ושונתה; ומאחר שההפקעה מנוגדת להוראות תכנית בניין עיר. משכך, מבקש התובע את פיצויי ההפקעה המגיעים לו ולמשפחתו (לשיטתו), בגין חלק המקרקעין.

טענות הצדדים בבקשה דנן

1. אליבא דנתבעת (המבקשת), גם אם נקבל את טענות התובע בתובענה, הרי שלמשפחתו יש לכל היותר זכויות אובליגטוריות כנושים בפירוק האגודה, בעוד שהאגודה היא שהחזיקה בזכויות קנייניות במקרקעין. הנתבעת שילמה פיצויי הפקעה לכונס נכסי האגודה (להלן: "הכנ"ר"). משכך, כך נטען, האגודה היא שצריכה להיתבע, ויש לדחות את התביעה נגד המדינה, בגין היעדר יריבות והיעדר עילה. כן טענה הנתבעת, שפיצויי ההפקעה שולמו לאגודה בזמן אמת, ובחלוף 30 השנים ממועד ההפקעה נוצרו השתק ומניעות כלפי האגודה או התובע (שתובע מכוח זכותו כנושה), ומי מהם אינו יכול להעלות טענות באשר לגובה הפיצוי או חוקיות ההפקעה. הנתבעת טענה גם, כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בתביעה מאחר שהסעד הראשי בה הוא ביטול ההפקעה. עוד, כך הנתבעת, מאחר שפיצויי ההפקעה הועברו לאגודה בשנת 1984, ומאחר שמשפחת התובע היתה מודעת לכך (כעולה מתכתובת שצורפה לבקשה), הרי שדין התובענה להידחות נוכח השיהוי הרב שבהגשתה. לחלופין נטען, כי יש להורות על צירוף הכנ"ר ובני משפחת התובע אשר לטענתו הוא פועל בשמם, הגם שלא צורף מסמך המעיד כי הוא מוסמך לעשות כן.
2. מנגד טען התובע, כי בין הנתבעת לאגודה התקיים משא ומתן באשר לגובה הפיצויים שמגיעים לאגודה, מבלי שהתובע היה מעורב. לדידו, המדובר היה במשא ומתן באשר לזכויות האגודה במקרקעין בלבד, ולא זכויות התובע ומשפחתו. התובע כפר בטענת הנתבעת, כי עולה מהמסמכים שצורפו לבקשה שהוא ויתר על זכויותיו, או כי הוא מנוע מלהגיש את התביעה דנן. התובע דחה גם את טענת היעדר הסמכות, וטען כי ההיפך הוא הנכון – יש לבית המשפט סמכות ייחודית לדון בתביעה לפיצויים המגיעים לבעל מקרקעין שהופקעו מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943. לשיטת התובע, אמנם טען בתביעתו כי דין ההפקעה להתבטל, אולם הבהיר, כי מדובר בתקיפה עקיפה של המעשה השלטוני לצורך דיון בשאלה הנמצאת בסמכות בית משפט זה, זאת, משום שהסעד העיקרי המתבקש הנו תשלום פיצויי ההפקעה. עוד טען התובע, כי מאחר שמדובר בהפקעה שבוצעה בשנות השמונים של המאה הקודמת, מלאכת איתור המסמכים הנדרשים התארכה למספר שנים. אולם, לטעמו, לא הוא שהשתהה בהגשת התביעה, אלא הנתבעת אשר התמהמהה במשך 30 שנים ומעלה, מבלי לעשות שימוש במקרקעין.
3. הנתבעת השיבה, כי על התובע לבקש לתקן את תביעתו, בהתאם לעובדות החדשות שנטענו על ידו. לדידה, טענת התובע כי הפיצוי שהועבר לכנ"ר לא ניתן בגין חלק המקרקעין שלו, לא בוססה ואף סותרת את האמור בתביעה. לעניין זה הפנתה הנתבעת למסמכים אותם צירפה לבקשה ולכתב ההגנה, אשר הוגש בין לבין, לפיהם ניתן פיצוי בגין המקרקעין. הנתבעת חידדה את טענתה והסכימה, כי הדיון בפיצויי הפקעה נמצא בסמכות בית המשפט, אך כאן מדובר בשני סעדים: האחד, ביטול הפקעה; השני, פיצוי – ואת הראשון יש לסלק.
4. קודם למתן ההחלטה אעיר כי ביום 4.7.16 הוריתי לנתבעת להגיש את בקשת הסילוק המקורית בשנית, לא יאוחר מיום 7.7.16, משום שנדמה כי סעיף 24 בה קטוע. הנתבעת לא עשתה כן, ולא ראיתי לדחות את מתן ההחלטה עקב כך.

דיון והכרעה

1. בתביעה נכתב כך: "בין הנתבעת לבין האגודה, ללא כל שיתוף של התובע, התקיים משא ומתן לגבי גובה הפיצויים המגיעים לאגודה בגין הפקעת הקרקע. אולם, יודגש, כי המשא ומתן התנהל אך ורק לגבי הקרקעות שהיו בבעלות האגודה, וכי התובע היה בעלים של חלק אחר מהזכויות בחלקה, אשר רכש אותם מהאגודה" (סעיפים 12 – 13 בכתב התביעה). משכך, שוגה הנתבעת בטענתה כי התובע סותר בתשובתו את הטענות העובדתיות שבתביעתו – שכן בשניהם נטען, כי פיצויי הפקעה שולמו לאגודה בגין חלק המקרקעין שלה, ולא שולמו לו בגין חלק המקרקעין שלו ושל בני משפחתו. לכן, התובע אינו צריך לתקן את תביעתו, ואין לסלק את התביעה בגין היעדר עילה.
2. כך גם באשר לטענה לסילוק התביעה בגין היעדר יריבות. על התובע להוכיח, כי במועד הרלוונטי היה בעל זכויות קנייניות בחלק המקרקעין, שהיה בהן לזכותו בפיצויי הפקעה. אם יצליח לעשות כן, הרי שגם קיימת יריבות בינו לנתבעת. אם לאו, ייתכן כי תהא לו עילה תביעה כלפי האגודה והכנ"ר. ברם, במצב הדברים הנוכחי, ועוד קודם לתחילת הגשת הראיות, אינני יכול לפסול את האפשרות שיעלה בידי התובע להוכיח את טענותיו (השוו: ע"א (מחוזי - ת"א) 2933/06 מדינת ישראל נ' רובינסון (22.4.07), פסקה 4(ב)).
3. נוכח זאת, גם לא ראיתי לנכון להורות על צירוף הכנ"ר. לא כך באשר לבני משפחת התובע, אשר הוא טוען כי הוא מייצג את ענייניהם. מאחר שלפי התביעה חלק המקרקעין שבגינו נתבע הפיצויים שייך למשפחת התובע, ולא רק לתובע עצמו (סעיפים 1 ו-6 בכתב התביעה), עליו להגיש אישור בדבר הסכמתם כי ייצג אותם, או לחלופין בקשה לתיקון כתב התביעה, כך שהם יכללו בה. אישור כאמור יוגש לא יאוחר מיום 31.8.16.
4. באשר לטענת השיהוי – כידוע, בהגשת תביעה כגון דא, ולמרות שהיא מוגשת כהליך אזרחי, יש להידרש למרכיבי השיהוי המינהלי: ראשית ייבחן השיהוי הסובייקטיבי – האם יש בהתנהגות התובע כדי ויתור משתמע על זכויותיו. שנית נידרש לשיהוי אובייקטיבי – שמשקלו כבד ומשמעותי משל קודמו. במסגרתו נבחן האם יש באיחור שבהגשת התביעה כדי לפגוע בצדדים שלישיים. אחרון נשאל – האם יש בקבלת טענת השיהוי כדי לפגוע באופן חמור בשלטון החוק או באינטרס ציבורי חשוב (ע"א 6900/11 יצחק מאיש נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (23.3.14) (להלן: "עניין מאיש"), פסקה 14; עע"מ 8539/11 מלכה אנגלסמן ושות' משרד עורכי דין נ' משרד האוצר אגף החשב הכללי (6.7.12), פסקאות 15 – 16).
5. דומה, כי אכן יש שיהוי סובייקטיבי בתביעה דנא. במכתב מיום 15.11.84 מאת שלמה ממרוט, בשם משפחת ממרוט, נשמעת הדרישה להשיב לידי המשפחה את חלק המקרקעין אשר נטען כי הם שייכים להם, והלה גם שלל את האפשרות לפצותם תחת זאת. אולם, הנתבעת לא הצביעה על זכויות מהותיות שיפגעו אם תידחה טענת השיהוי, ושיש בהן ללמד גם על שיהוי אובייקטיבי. כן יש לשים לב לטענת התובע באשר להתמהמהות הנתבעת לנצל את הקרקע אותה הפקיעה ועשיית השימוש בה, בשונה מהשימוש בו הצדיקה את ההפקעה. אציין, כי לא מצאתי בבקשה לסילוק או בתשובה לתגובה מענה לטענות אלו, וברי כי יש בהם להשפיע על השיהוי במסגרת הפגיעה בשלטון החוק. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט י' דנציגר שעה שדן באותו נושא ממש:

"...בשים לב לעוצמת הפגיעה בזכויותיו הקנייניות של המערער ולאור התנהלותה של המשיבה, שבמקום לעשות במקרקעין שימוש המתיישב עם מטרת ההפקעה העמידה אותם לרשותו של צד ג' על מנת שינהל בהם עסק פרטי, סבורני כי בנסיבות העניין יש מקום להיזקק לטענותיו של המערער לגופן, על אף השיהוי הסובייקטיבי בהתנהלותו" (עניין מאיש, פסקה 18, וראו גם את פסק דינה של כב' השופטת ד' ברק ארז).

1. ברור לי הקושי של הנתבעת באיתור מסמכים שנוסחו ותויקו לפני עשרות שנים. ברם, קושי זה רלוונטי גם לתובע, עליו נטל ההוכחה, בעוד שהמדינה נהנית מחזקת התקינות של המעשה המינהלי. לכן, סבורני, כי באיזון שבין השיקולים השונים, דחיית התביעה מחמת שיהוי עלולה להביא לתוצאה קשה היה ויוכח כי לתובעים אכן היו זכויות קנייניות בחלק המקרקעין.
2. לבסוף, עליי להחליט באשר לסוגית הסמכות העניינית. צודקת הנתבעת כי לבית המשפט העליון הסמכות הייחודית לדון בביטול ההפקעה (רע"א 5664/04 מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל נ' מנהל עזבון המנוחה שרה לוי ז"ל, פ"ד נט(6) 193, 198 - 199 (2005)). כן מסכים אני שהלכה למעשה, הדיון בביטול ההפקעה הוא עצמאי ואינו נדרש לצורך המחלוקת בה יש לי סמכות לדון (השוו: ת"א (נצ') 38125-03-11 מדינת ישראל נ' לביב (12.6.11), פסקה 12). האמור עולה גם מדרך ניסוח הסעד המתבקש בגדרי התביעה: "כספית-הצהרתית בדבר בעלות מקרקעין". משכך, יוגבל הדיון בתובענה לשאלות הבאות: (1) האם לתובע ומשפחתו היו זכויות קנייניות בחלק מהמקרקעין עובר להפקעה; (2) האם הפיצויים אשר שולמו בשנות השמונים במאה הקודמת כללו פיצוי בגין חלק המקרקעין שהתובע טוען כי לו ולמשפחתו יש זכויות בהן.
3. חלק התביעה הנוגע לביטול ההפקעה – נמחק.

סיכום

1. הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת חלקית.
2. חלק התביעה הנוגע לביטול ההפקעה – נמחק.
3. התובע יגיש, לא יאוחר מיום 31.8.16 אישור בדבר הסכמת בני משפחתו כי ייצג אותם או לחלופין בקשה לתיקון כתב התביעה, כך שהם יכללו בה.
4. הדיון בתובענה מוגבל לשאלות הבאות:

(1) האם לתובע ומשפחתו היו זכויות קנייניות בחלק מהמקרקעין עובר להפקעה;

(2) האם הפיצויים אשר שולמו בשנות השמונים במאה הקודמת כללו פיצוי בגין חלק המקרקעין שהתובע טוען כי לו ולמשפחתו היו זכויות בהן.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

ניתנה היום, ה' תמוז תשע"ו, 11 יולי 2016, בהעדר הצדדים.