לפני: כב' השופטת יעל אנגלברג שהם

נציגת ציבור (עובדים) - גב' חגית שילו

פסק דין

תביעה זו עניינה זכויות התובע בגין עבודתו בנתבעת וסיומה.

רקע עובדתי

1. הנתבעת היא חברה העוסקת בענף המסעדנות אשר הפעילה מזנונים בין היתר בספארי ברמת גן (להלן: סניף ספארי) ובטרמינל אילת (להלן: סניף אילת).

2. התובע החל עבודתו בנתבעת ביום 1.3.08 בסניף ספארי, ובהמשך, במהלך שנת 2009 הועסק בסניף אילת. הצדדים חלוקים בעניין מהות תפקידו של התובע, האם מדובר בתפקיד סגן מנהל או שמא בתפקיד ברמן-קפה, אולם אין מחלוקת לעצם היותו עובד בנתבעת.

3. מחלוקות הצדדים נוגעות בשאלה האם הסתיימו יחסי העבודה ביוזמת התובע או שמא הנתבעת היא שפעלה להפסקתם, וכן בעניין זכויות התובע בגין עבודתו וסיומה.

4. מטעם התובע העיד הוא עצמו ואילו מטעם הנתבעת העידו מנכ"ל הנתבעת מר דורון להב (להלן: מר להב), סמנכ"ל התפעול לשעבר של הנתבעת מר רון רוזן (להלן: מר רוזן), מנהל בנתבעת במועד הרלוונטי מר צחי ווינר (להלן: מר ווינר) ומנהל המזנונים באילת מר מור לוגסי (להלן: מר לוגסי).

להשלמת התמונה יוער, כי הנתבעת הגישה תצהיר נוסף מאת עו"ד שירז גילמור אשר שימשה במועדים הרלוונטיים כעורכת הדין של הנתבעת, אולם בהסכמת הצדדים, הוצא תצהירה מהתיק (ראו פרוטוקול דיון 11.2.18 עמ' 43 ש' 9).

הכרעה

נדון בסוגיות השונות שהועלו מטעם הצדדים, כסדרן.

נסיבות סיום העבודה

5. עיקר המחלוקת בין הצדדים היא - האם פוטר התובע על אתר, וכפועל יוצא מכך זכאי לתשלום פיצוי בגין הפרת זכותו לשימוע וכן לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת, או שמא התפטר התובע מבלי שנתן הודעה מוקדמת לנתבעת.

6. לטענת התובע בכתב התביעה ובתצהיר, בחודש אפריל 2012 הודיע למנהל מערך המזון, מר מור, כי הוא נכנס כשותף בעסק פרטי. לשיטתו, מאותו היום הוא "סומן" כגנב ונשלח פעמים תכופות לבדיקות פוליגרף (אשר אותן צלח). לטענתו, מנהליו המשיכו להצר צעדיו, נישלו אותו ממרבית תפקידיו ואף צמצמו את היקף העסקתו, ובפועל פיטרו אותו וזאת ללא עריכת שימוע כדין, כאשר יומו האחרון לעבודה היה 19.5.2013.

עוד הוסיף התובע כי הוא חלה בין התאריכים 22.5.13 ועד 31.5.13, כאשר בתום תקופת מחלתו התייצב והיה זמין לעבודה, אולם גם כעבור עשרה ימים הוא לא שובץ למשמרות. לגרסתו, נודע לו מעובדים אחרים בנתבעת כי "רון יעשה כל מיני תרגילים" כדי שהתובע יתפטר ביוזמתו, על כן פנה למנהלת שלו בטענה כי לא ברור לו מדוע הוא אינו משובץ. לדבריו, נאמר לו כי הוא מנוע מלעבוד בסניף אילת אלא רק בסניף עובדה, וכאשר מחה על הקביעה המנהלת שאלה אותו מתי והיכן הוא מעוניין לעבוד, כאשר לטעמו מדובר ב"מילים יפות אולם בפועל כלום לא בוצע" לשיטתו, הנתבעת ניתקה עמו כל קשר.

7. לטענת התובע בגין פיטוריו אשר בוצעו שלא כדין זכאי הוא לפיצוי בגין אי קיום שימוע בסך של 5,000 ₪. עוד הוסיף התובע כי לנוכח הפיטורים זכאי הוא לפיצויי הפיטורים שהופרשו לטובתו, וכן להשלמת ההפרשות, שכן לשיטתו שכרו הקובע לחישוב זכויותיו עומד על הסך של 4,518 ₪ לחודש, כאשר הועסק בנתבעת 1917 ימים, ומשכך עומדים הפיצויים שלהם הוא זכאי על הסך של 23,730 ₪.

בנוסף טען התובע כי הוא פוטר תוך פגיעה בזכויותיו תוך שהנתבעת הפרה את חובת תום הלב, ונגרמו לו נזקים לא ממוניים מהתנהלותה.

8. לטענת הנתבעת, היא זו אשר גילתה שהתובע פתח עסק עצמאי וזאת בעת שעבד אצל הנתבעת. לדבריה, בדיקות הפוליגרף נערכו כדבר שבשגרה ובוצעו לכל העובדים עקב כך שבמסגרת עבודתם הם מטפלים בכסף מזומן בסכומים גבוהים. לטענת הנתבעת, התובע מעולם לא נחשד על ידה כ"גנב".

הנתבעת טענה כי התובע מעולם לא פוטר, אלא חדל מלהגיע למשרדי הנתבעת, ועל כן בהכרח לא נערך לו שימוע. בנוסף טענה הנתבעת, כי אף לאחר שחדל התובע מלהגיע לעבודה, הגיעו מנהליו לבית העסק של התובע והפצירו בו לשוב לעבודתו בשירותה וזאת נוכח מערכת היחסים הטובה ששררה בין הצדדים.

עוד טענה הנתבעת כי מאחר והתובע הוא שהפסיק להתייצב בנתבעת, הרי שהיא זכאית לשיפוי כספי בהעדר "הודעה מוקדמת" מטעמו, וככל שיפסקו לתובע כספים הרי שיש לקזזם אל מול זכאותם ברכיב זה.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי הפרישה כדין בעבור התובע לקופת הפנסיה והפיצויים שלו, כאשר הכספים מצויים בחברת "הפניקס", משוחררים ועומדים לזכות התובע.

9. בדיקות הפוליגרף - לטענת התובע בכתב התביעה ובתצהיר, לאחר שהודיע על פתיחת עסקו הפרטי, נערכו לו 4 בדיקות פוליגרף (בתקופה של 7 חודשים), עובדה המצביעה על התנכלות כלפיו ואשר עולה בקנה אחד עם טענתו שלפיה פוטר מעבודתו על אתר וללא הצדקה.

התובע נשאל לגבי המועד שבו הודיע לנתבעת על פתיחת העסק, וכך השיב:

"ש. בית הדין: מתי הודעת, אחרי שנה?

ת. אחרי שנה. אם כתוב בתצהיר אפריל 2012 זה לא נכון, הודעתי במרץ 2013. את החלק של השותף קניתי בינואר - פברואר 2013 ...

...

ש. את כל זה סיפרת לעוה"ד והוא טעה וכתב את זה בתצהיר?

ת. יכול להיות שאני הטעיתי אותו גם.

ש. בית הדין: אתה אמרת שהודעת בעצם כמה חודשים לפני שסיימת לעבוד?

ת. זה יוצא שלושה חודשים" (פר' עמ' 20 ש' 26 - עמ' 21 ש' 2; הדגשות שלי - י.א.ש.)

בניגוד לטענת התובע, היה והתובע הודיע על רכישת העסק רק בחודש מרץ 2013, נותרו לכל היותר חודשיים ימים עד לסיום עבודתו.

התובע העיד בענין זה:

"ש. ב - 7 חודשים עשית 4 פוליגרף?

ת. עובדה.

ש. בית הדין: כי אתה טוען בתצהיר שאת בדיקות הפוליגרף עברת בגלל שהודעת שיש לך עסק.

ת. לא.

ש. בית הדין: זה לא קשור?

ת. יש בדיקת פוליגרף אחרונה שעשיתי בגלל שהם גילו על החנות. הקודמות זה היה בלי שום קשר. אף פעם לא עשיתי לבד אגב.

ש. בית הדין: בדיקות פוליגרף נעשות כדבר שבשגרה?

ת. כן.

ש. טענת בתצהירך שנשלחת בגלל החשדות של הגניבה אחרי שהודעת 3 - 4 פעמים לפוליגרף, זה נכון? זו טעות?

ת. זו טעות, רק הפוליגרף האחרונה נעשתה בעקבות זה" (פר' עמ' 21 ש' 7-18; הדגשות שלי - י.א.ש.).

כעולה מעדותו של התובע עצמו, בדיקות הפוליגרף נערכו כדבר שבשגרה ואין בביצוען כדי להצביע על התנכלות לתובע. התובע עצמו חזר בו מטענתו זו ודינה להידחות.

10. האם פוטר התובע או התפטר? - גם בענין זה לא מצאנו את גרסת התובע מדוייקת.

מר לוגסי ששימש כמנהלו הישיר של התובע בזמנים הרלוונטיים, העיד כי:

"ש. תאשר שהוא לא נתן לך מכתב התפטרות?

ת. לא קיבלתי מכתב התפטרות נאמר שהוא לא מעוניין להמשיך לעבוד.

ש. למי נאמר? אתה שמעת?

ת. כן.

ש. לך הוא אמר?

ת. כן. גם לי.

ש. תפרט בבקשה?

ת. את כל הסיטואציה אני לא זוכר, נאמר במהלך יום עבודה שהוא לא מעוניין להמשיך.

ש. מה זה נאמר, הוא אמר?

ת. עוד פעם, במהלך יום העבודה שי אמר שהוא לא רוצה להמשיך. שהוא לא מעוניין להמשיך.

ש. למי הוא אמר?

ת. לי

ש. ביקשת ממנו לכתוב את זה?

ת. אני לא זוכר. לא חושב" (פר' עמ' 41 ש' 20-33; הדגשות שלי - י.א.ש.).

11. התובע טען כי עבודתו הופסקה ללא כל הודעה מוקדמת ביום 19.5.13 אלא שמעדותו עולה כי הנתבעת המשיכה לשבצו לעבודה. וכך העיד:

"ש. אני מראה לך צילום הודעת SMS שאתה שלחת מיום 24.05.2013 האם אתה מסכים שזה אחרי 19.05.2013 או שצריך לשאול את עורך הדין שלך?

ת. זה אחרי.

ש. אני אומר לך ראו זה פלא, יש פה סידור עבודה שאתה מופיע, תסביר.

ת. גם אם רשום ההודעה, מצאתי את זה, גם אם רשום ההודעה אני לא עבדתי, כי בדו"ח שעות שלי שזה 2 דפים לפני, מופיע היום האחרון שעבדתי ביום 19.05.2013 זה יום ראשון.

ש. זו התשובה שלך?

ת. כן.

ש. אני חוזר על השאלה שלי, אתה לא ענית כרגיל, אתה קודם אמרת שלא פנו אליך, אתה מצהיר כל כך הרבה הצהרות, לא ציוותו אותך, לא נתנו לך משמרות אחרי ה 19.05.2013 אבל אתה מצרף מסמך שבו כתוב שאתה מצוות, אז כל מה שאמרת קודם לא נכון אתה מסכים איתי?

ת. לא. יש את התלוש בחודש מאי מופיע 12 ימי עבודה. אפריל 2013 9 ימי עבודה, זה הימים שעליהם קיבלתי כסף.

ש. למה קודם אמרת שלא צוותו אותך, שכן יש פה הזמנה שתבוא לעבוד?

ת. אבל חודשיים קודם לא ציוותו אותי.

ש. קודם טענת טענה והוכחת שהיא לא נכונה, יש עוד משהו שאתה רוצה לתקן?

ת. לא.

ש. דרך אגב נכון שלא עבדת את המשמרת הזאת?

ת. לא. לא עבדתי.

ש. זאת אומרת שהטענה של הנתבעת ניסינו לצוות אותך, שלחנו לך ציוות ולבסוף לא באת למשמרת היא נכונה אם כך? מה אתה אומר? לפחות לגבי 24.05.2013?

ת. ברגע שהבנתי שאני מצוות פעם או פעמיים בשבוע, אני הפסקתי להגיע, אם רון החליט לרשום שאני כן עובד, רשם, להגיע אני לא הגעתי" (עמ' 16 ש' 4 - 26; הדגשות שלי - י.א.ש.).

מכאן כי התובע מודה שההחלטה להפסיק להתייצב לעבודה היא החלטה שלו. אלא שלדבריו, כך נעשה משום שהנתבעת צמצמה את משמרותיו לפעם - פעמיים בשבוע. וכדבריו:

"ש. ובכל זאת החלטת לא לחזור?

ת. החלטתי לא לחזור לא בגלל שדיברו אלי לא יפה, בגלל שלא נתנו לי לעבוד חודשיים לפני זה. מאי ואפריל.

ש. שוב, במסגרת ההודעות שלך SMS מיום 06.05.2013, נכון שפה אתה מצוות?

ת. רשום שאני מצוות.

ש. אני מראה לך עמוד אחד לפני זה שביום 18.05.2013, כתוב (מצטט), זה היה ביום 18.05.2013, זה מתאים למה שאמרת קודם?

ת. יום לפני אחרון.

ש. אתה אמרת שלא ציוותו אותך?

ת. אני לא אמרתי את זה, אני אמרתי שהפסיקו לתת לי לעבוד, מ 24-26 ימי עבודה, ירדתי ל 12 ימים. יתרה מכך, באותו דף שמדובר עכשיו הודעתי בפני רון על ימי מחלה של חודש שעבר, חודש אפריל, מפרעה שירדה לי פעמיים ולא קיבלתי החזר עליה מספטמבר ודצמבר חצי שנה לפני חוסר בכסף שלא קיבלתי עליו כסף.

ש. לשאלת בית הדין - מה אתה אומר עכשיו, האם התפטרת?

ת. לא. אני מציין דברים שביקשתי שמגיעים לי.

ש. אני אומר לך שבניגוד לטענה שלך מציעים לך עבודה ב 15.05.2013 אבל אתה מגביל אותה רק לראשון וחמישי, האם זה נכון?

ת. סליחה לא שמעתי.

ש. אני חוזר על השאלה.

ת. יכול להיות.

ש. זאת אומרת, מבין 7 ימי עבודה בשבוע, נניח שאתה יכול רק יומיים, האם זה צמצום עבודה על ידך או לא?

ת. יכול להיות שבאותו מקרה ספציפי היו לי מקרים אישיים, אני לא יודע. בוא נגיד שזה לא קרה אף פעם, יש לי חודשים של 350 שעות בחודש" (פר' עמ' 17 שו' 4 - 27; הדגשות שלי - י.א.ש.).

בחקירתו הנגדית מודה התובע כי הנתבעת לא צמצמה את משמרותיו אלא נענתה לבקשה מפורשת שלו לשבצו רק פעמיים בשבוע. ועוד עולה מעדותו של התובע:

"ש. מי אמר לך שגם במהלך מאי 2013, גם אחרי ה 19 למאי 2013 נעשו אליך פניות אנא תחזור לעבודה?

ת. אני אומר שזה לא נכון, נעשתה פניה ביולי אותה שנה יולי 2013, צחי ורון הגיעו אלי לחנות וביקשו ממני ואמרו לי "אתה רוצה לחזור"? התשובה שלי היתה זה לא רציני חבל שהגענו למצב הזה שאתם באים לבקש ממני ככה, אני לא אחזור. עד לאותו יום חודשיים אחרי ה 19.05.2013 לא שמעתי שום דבר, כאילו לא הייתי.

ש. סיפרת עכשיו סיפור שאתה יודע שהוא יופיע בכתב ההגנה, למה לא הכחשת וסיפרת את כל זה בתצהירך?

ת. אני סיפרתי שהם הגיעו אלי לחנות ואני אמרתי שאני לא מגיע.

ש. תראה לי את זה בתצהירך.

ת. אני סיפרתי לעורך הדין שלי.

ש. אי אפשר להעמיס הכל על עורך הדין שלך, הוא לא רשלן.

ת. אני לא אמרתי שהוא רשלן.

ש. אני אומר לך שאתה ממשיך בעמימות, כל מקום שלא נוח לך אתה אומר שכן עשיתי סיפרתי לעורך דין.

ת. אני אומר את האמת" (עמ' 15 ש' 22 - עמ' 16 ש' 3).

מעדויות אלו עולה בבירור כי הנתבעת נעתרה לבקשות התובע לשיבוץ וכי התובע נתלה בשיבוץ המצומצם (שכאמור נעשה לבקשתו) כעילה להפסקת עבודתו ולהטלת האחריות לכך על הנתבעת. לטענתו זו אין כל יסוד.

12. מכל האמור לעיל אנו מוצאים כי התובע התפטר מעבודתו אצל הנתבעת. על כן, הנתבעת לא הייתה חייבת לערוך לו שימוע ואין מקום לפסיקת פיצוי בגין כך. כמו כן אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים (מעבר לסכומים שהיה על הנתבעת להפריש על פי כל דין כפי שיפורט בסעיף 20-21 להלן).

יתרה מזו, משלא נתן התובע לנתבעת כל הודעה מוקדמת על כוונתו לסיים את עבודתו, זכאית הנתבעת לפיצוי בגין כך, והיא רשאית לקזז רכיב זה אל מול כספים שיפסקו לטובת התובע. משטענה הנתבעת כי משכורתו הממוצעת של התובע עמדה על הסך של 3,853 ₪ (סעיף 95 לתצהירו של מר להב), יקוזז סכום זה מהכספים שיפסקו לטובת התובע.

13. התובע טען בסיכומיו כי ככל שיקבע שלא פוטר מעבודתו, יש לראותו כמתפטר עקב הרעת תנאים. לא מצאנו מקום לקבל טענה זו. התובע נשאל מפורשות האם התפטר מעבודתו והשיב בשלילה (עמ' 17 ש' 17-18 לפרוטוקול). התובע אינו יכול לטעון טענות חלופיות סותרות וגם אם לא מתקבלת טענתו כי פוטר מעבודתו, הרי שממילא לא הרים את הנטל להוכיח כי התפטר בשל הרעה בתנאי עבודתו.

השכר הקובע

14. התובע השתכר שכר שעתי אשר תחילה עמד על סך של 23 ₪ לשעה, ואילו בסיום עבודתו עמד על סך של 29 ₪ לשעה. לטענת התובע עבד בהיקף של משרה מלאה, ואילו לטענת הנתבעת עמד היקף משרתו של התובע על 80% משרה.

בחנו את תלושי השכר ומצאנו כי היקף משרתו של התובע בכל תקופת עבודתו עומד על שיעור של 87.6% משרה. על בסיס זה, תחושבנה זכויות התובע.

דמי מחלה

15. לטענת התובע, מסר לנתבעת אישורי מחלה לתקופה 26.2.13-2.3.13 (להלן: תקופת המחלה) והללו לא שולמו לו חרף היותן ימי עבודה רגילים של התובע, כאשר לשיטתו מדובר ב-5 ימי מחלה עם זכאות לתשלום בגין 3 ימים מלאים, בסך כולל של 696 ₪ (3 * 8 * 29 ₪). עוד טען התובע כי הוא זכאי לתשלום 10 ימי מחלה (7 ימים מלאים) לתקופה 22.5.13 - 31.5.13 בסך של 1,624 ₪.

לטענת הנתבעת, אישורי המחלה מעולם לא נמסרו לידה והיא מטילה ספק באמינותם. לשיטתה, חישוב התובע לוקה בחסר, וחישוביה שלה מכמתים רכיב זה בסך של 557 ₪ כאשר בגין ימי המחלה בחודש מאי 2013, הרי שאלה חלו לאחר סיום עבודתו בשירותה.

16. משהציג התובע אישורי מחלה כדין לתקופה 26.2.13-2.3.13 ואלה לא נסתרו, היה על הנתבעת לשלם לו בעבור תקופת מחלתו. משעמד היקף משרתו של התובע על 87.6% משרה, זכאי הוא לתשלום בסך של 609.6 ₪ (29*8*3* 87.6%).

באשר לתקופה שמיום 22.5.13 ואילך, משקבענו כי התובע סיים עבודתו ביום 19.5.13, וימי מחלתו חלים לאחר מועד זה, אין הנתבעת חייבת כל תשלום בגינם ודין תביעת התובע בעניין זה להידחות.

חופשה שנתית

17. לטענת התובע, חייבת לו הנתבעת פידיון חופשה אשר לא שולמה לו כלל, אולם על רקע מגבלת ההתיישנות העמיד תביעתו ברכיב זה לשנים 2011-2013, על הסך של 12,030.36 ₪ (חישובי התובע צורפו כנספח ד' לכתב התביעה).

לטענת הנתבעת, התובע מנצל "פרצה טכנית" על מנת לדרוש כספים ששולמו לו. לשיטתה, בפועל שולמו לתובע הכספים כדין בכך ששולמו לו בגין ימים שבהם לא עבד, אך בשל קושי טכני בעדכון ימי חופשה שנתית במערכת הנוכחות, נרשם כתשלום ליום עבודה.

לחילופין נטען כי ככל שלא תתקבל טענת הנתבעת לתשלום החוב, הרי שלשיטתה נפל פגם בחישובי התובע וכי בגין רכיב זה זכאי הוא לסך של 5,142 ₪, אשר יש לקזז אל מול תשלום בסך 654 ₪ ברכיב דמי חופשה במסגרת גמר החשבון שנערך מולו. על כן, לכל היותר זכאי התובע לסך של 4,488 ₪.

18. ראשית יאמר, כי אין לקבל את בסיס החישוב של התובע. יום החופשה מחושב כיום עבודה רגיל, דהיינו 8 שעות עבודה. מששכרו של התובע עמד על 29 ₪ לשעה, ערך יום עבודה רגיל עמד על 232 ₪. בהתחשב בהיקף משרתו של התובע אשר עמד על 87.6% משרה , ערכו של יום חופשה עומד על הסך של 203.23 ₪.

הנתבעת טענה כי התובע קיבל תשלום בגין ימים שבהם לא עבד ואולם לא פרטה בפני בית הדין ימים אלה, ובנסיבות אלה לא הרימה את הנטל להוכיח טענתה זו.

עם זאת, הוראות סעיף 3 לחוק חופשה שנתית קובעות את מספר הימים להן זכאי עובד בגין כל אחת משנות עבודתו. על פי הוראות אלה (כפי שהיו נכון לתקופת עבודתו של התובע, טרם תיקון החוק), זכאי היה התובע בעבור שנת 2011 ל-12 ימי חופשה, בעבור עבודתו לשנת 2012 היה זכאי ל-14 ימים, ואילו בעבור שנת 2013 היה זכאי לחלק היחסי מתוך 16 ימים, היינו 6.66 ימים, סך הכל זכאי היה התובע לתשלום פדיון חופשה בעבור 32.66 ימים אשר עומדים על הסך של 6,630 ₪ (203 ₪ * 32.66 ימים).

מסכום זה יש להפחית את הסך של 654 ₪ אשר שולם בגמר החשבון. על כן זכאי התובע להפרשי תשלום פדיון חופשה בסך של 5,976 ₪.

הפרשות לפנסיה

19. לטענת התובע חבה הנתבעת הפרשי תשלומים לקרן פנסיה, אשר לשיטתו עומדים על סך של 6,643 ₪ הפרשות מכספו וכן סך של 8,093 ₪ הפרשות הנתבעת, כאשר יש לחייב את הנתבעת לשחרר לתובע את הכספים האמורים.

20. לטענת הנתבעת, שולמו לתובע מלוא זכויותיו לקרן הפנסיה מדי חודש, וכי נצברו מכספיו סך של 6,643 ₪ בקרן הפנסיה של "פניקס" וכן סך של 13,309 ₪ מהפרשות הנתבעת לפנסיה ופיצויים, ואלו עומדים לרשותו בקרן הפנסיה, אשר שוחררה לטובת התובע.

21. עיינו בבסיס החישוב של התובע לעניין ההפרשות לפנסיה, ולא מצאנו לקבלו. התובע כלל בחישוביו שעות שבגינן קיבל גמול שעות נוספות והלכה היא כי בחישוב בסיס השכר להפרשות לפנסיה יבואו בחשבון רק שעות עבודה רגילות.

עם זאת משאין מחלוקת בין הצדדים באשר לשיעור ההפרשות בפועל לפנסיה ולפיצויים ובאשר לזכאותו של התובע לקבלם, הכספים המופקדים בקופת הפנסיה ישוחררו לטובת התובע ואין התובע זכאי לכל תשלום נוסף ברכיב זה.

דמי הבראה

22. לטענת התובע, אך בחודש ספטמבר 2013, לאחר פניות מצד ב"כ התובע לנתבעת, שולמה לתובע יתרת דמי ההבראה שהגיעה לו, אולם התשלום בפועל לא הועבר שכן הסכום קוזז אל מול חוב שטענה לו הנתבעת. מכאן נטען כי התובע זכאי בגין רכיב זה לסך של 4,623 ₪.

23. לטענת הנתבעת, דמי ההבראה שולמו לתובע בתשלום שכר לחודש ספטמבר 2013. עוד טענה הנתבעת כי התובע חב לה חלף הודעה מוקדמת שבגינה היא זכאית לקזז מסכומים שלהם זכאי התובע. לחילופין טוענת הנתבעת, כי זכאות התובע עומדת על הסך של 4,113 ₪ בלבד.

אין חולק כי בגין השנים 2011-2013 לא שילמה הנתבעת לתובע דמי הבראה במהלך תקופת עבודתו. דמי הבראה שלהם זכאי התובע בגין שנתיים אחרונות לעבודתו עומד על 7 ימים לכל שנה, היינו 14 יום, אשר בהתאם להיקף משרתו של התובע עומדים על סך של 12.26 ימים. משערכו של יום הבראה בתקופה הרלוונטית (מועד סיום עבודתו) עומד על הסך של 371 ₪, זכאי התובע לתשלום ברכיב זה בסך של 4,548.5 ₪.

הפרשי שכר

24. לטענת התובע, עיון בתלושי השכר שלו מעלה כי בלא מעט חודשים עבד מעבר למסגרת שעות העבודה הנהוגים במשק (בסך של 186 שעות חודשיות), אולם לא קיבל על כך גמול שעות נוספות. התובע הסכים כי חלק מתביעתו ברכיב זה התיישנה, והעמיד תביעתו ברכיב זה על הסך של 4,832 ₪ (שנת 2008 2,323 ₪; שנת 2009 887.13 ₪; שנת 2010 1,332.63 ₪; שנת 2011 268.25 ₪; שנת 2012 21.75 ₪) .

25. לטענת הנתבעת, בחודשים בהם עבד התובע שעות נוספות הוא קיבל על כך תשלום, ולעיתים לאחר ביקורת עצמית התגלו תקלות בשל טעות טכנית ועל כן ההפרשים שולמו לו במלואם לעיתים במועד מאוחר יותר, ועל פי חישוביה מדובר בכל היותר בסך של 2,871 ₪ אשר שולם לו. עוד נטען כי התובע עבד בנתבעת למעלה מ-6 שנים ומעולם לא הלין על חוסרים בשכר בגין שעות נוספות.

26. עיון בתלושי השכר מעלה כי בחודשים אפריל ומאי 2011 שולמו לתובע הפרשי שכר בסך של 4,025 ₪. סכום זה יש להפחית מהסכומים שנתבעו על ידי התובע ועל כן היתרה שלה זכאי התובע בגין הפרשי שכר עומדת על הסך של 807 ₪.

הודעה לעובד

27. לטענת התובע, הפרה הנתבעת את חובתה למסור לידיו תוך 30 יום מיום תחילת העסקתו עותק של הודעה בכתב על תנאי העסקתו. עוד הוא טוען כי היה עליה חובה לעדכנו בכתב על כל שינוי בתנאי העסקתו אך הדבר לא קרה עם מעברו לעיר אילת. עוד נטען כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הנתבעת להוכיח כי הימנעות ממסירת ההודעה בכתב לא הייתה ביודעין ועליה להוכיח מה מנע ממנה מסירת ההודעה.

התובע כימת תביעתו ברכיב זה על הסך של 5,000 ₪.

28. לטענת הנתבעת, עותק מהודעת תנאי העסקה נחתמה על ידי התובע והועברה לידיו.

עוד נטען כי התובע עצמו צרף את טופס הודעה לעובד שנמסר לידיו ועל כן לא ברור על איזו הפרה הוא מדבר. הנתבעת הוסיפה וטענה כי עדכנה את התובע בכל שינוי בתנאי העסקתו, אשר רק הלכו והשתדרגו עם השנים.

29. הנתבעת הגישה עותק של הודעה בדבר תנאי עבודה אשר נחזית לשאת את חתימתו של התובע אשר כעולה מהרשום בה היא נערכה ביום 1.3.08.

בעדותו העלה התובע לראשונה טענה כי המסמך נושא חתימה מזוייפת. לדבריו, הטענה הועלתה בשלב זה היות שרק לאחר שהוגשה התביעה הוצג המכתב בפניו (עמ' 9 ש' 21). אלא שמחקירתו עולה כי עותק המסמך הועבר לידי באת-כוחו הקודמת, כשנתיים קודם להגשת התביעה (נספח י' לתצהירי הנתבעת), כי היא הציגה את המסמך בפניו (עמ' 13 ש' 6 לפרוטוקול) וכי טענת הזיוף לא הועלתה בזמן אמת. התובע טוען כי יש ללמוד שהמסמך מזויף היות שצוין בו שהוא עובד תחת מנהל אזור דרום בעוד שעבודתו הראשונה הייתה בספארי המצוי ברמת גן.

מנהל הנתבעת טען בעניין זה כי החלוקה נעשתה על פי עומס הסניפים ולא כחלוקה גאוגרפית ועל כן גם בסניף הספארי היה התובע כפוף למנהל מחוז דרום.

30. התובע לא נתן הסבר להעלאת טענתו המאוחרת וכן להימנעותו מלהגיש תלונה למשטרה בעניין זה, כמו גם לא נתמכה טענתו בחוות דעת גרפולוגית. לגופו של עניין, התובע אף אינו חולק על האמור בטופס ההודעה.

עם זאת, הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי מסרה בזמן אמת בידי התובע עותק מטופס ההודעה. לדבריה ההודעה נערכה ונמסרה על ידי פקידה במשרדי הנתבעת, ואולם אותה פקידה לא הובאה להעיד בפנינו וטענתה זו לא נתמכה בכל ראיה שהיא.

31. התובע הוסיף וטען כי הנתבעת לא הציגה כי הודיעה לו על כל שינוי בתנאי עבודתו עם מעברו לאילת. לא מצאנו כל פגם בעניין זה. כעולה מהוראות סעיף 3 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002, פטור מעסיק מהצגת הודעה על שינויים בתנאי עבודה כאשר השינוי מופיע בתלוש השכר של העובד. מכאן ששינוי בשיעור שכרו של התובע לא חייב במתן הודעה מיוחדת ואילו משלא חל שינוי בתוארו של הממונה הישיר על התובע (מנהל מחוז דרום) ולא צוין בפנינו כל תנאי אחר שנסתר מהתובע, לא הוכח כי היה במעבר לאילת כל שינוי שחייב הוצאת הודעה חדשה על תנאי עבודה.

בנסיבות אלה, משלא מצאנו כי נגרם לתובע כל נזק, מששוכנענו כי התובע חתם על טופס ההודעה לעובד ואולם משלא הוכח בפנינו כי טופס ההודעה לעובד נמסר לידיו עם תחילת עבודתו, אנו מעמידים את הפיצוי ברכיב זה בסך של 500 ₪ בלבד.

מכתב סיום העסקה (נזק לא ממוני)

32. לטענת התובע, על פי הוראות סעיף 8 לחוק הודעה מוקדמת (לפיטורין והתפטרות) התשס"א-2001 היה על הנתבעת להעביר לידי התובע מכתב סיום העסקה מיד עם תום יחסי העבודה, ומשלא עשתה כן, זכאי הוא לפיצוי בסך של 5,000 ₪.

עוד עתר התובע להורות לנתבעת לחייבה בהנפקת מסמך כאמור.

33. לטענת הנתבעת, התובע הוא זה שעזב את העבודה אצל הנתבעת וסרב לחזור אף שהפצירו בו. לדבריה, עם סיום עבודתו נערך לו גמר חשבון, ולתובע חיכה תלוש גמר חשבון ומכתב סיום העסקה. הנתבעת צרפה עותק ממכתב הסיום העסקה לכתב הגנתה וטענה כי עותק נוסף נשלח לבאת כוחו הקודמת של התובע (נספח ג'). עוד נטען כי הטענה בדבר נזק לא ממוני הומצא אך לצורכי "ניפוח" התביעה.

34. עיון בנספח ג' מעלה כי מדובר במכתב סיום העסקה מיום 9.10.2013 ערוך כדין והמונה את תקופת עבודתו של התובע. עם זאת, אין חולק כי המכתב הוצא בחלוף זמן ניכר ממועד סיום עבודתו של התובע. הנתבעת טענה בעניין זה כי תחילה לא הייתה מודעת לסיום עבודתו של התובע, ולאחר מכן ניסתה להשיבו לעבוד בשירותה, ורק משהבינה כי התובע אינו מעוניין כלל להמשיך לעבוד בשרותה, הנפיקה את המכתב בעבורו.

משברור כי אי הנפקת המכתב לא נבעה מהתנהלות בחוסר תום לב מצד הנתבעת ומתוך כוונה לפגוע בתובע, ומשלא הוכיח התובע כי פנה לקבלת המכתב ובקשתו סורבה, לא מצאנו כי זה המקרה הראוי לפסיקת פיצוי בגין אי מתן המכתב. יודגש כי המכתב הונפק עוד קודם להגשת התביעה לבית הדין ולא כפועל יוצא ממנו. משכך, דין תביעת התובע ברכיב זה להידחות.

עבודה בשבת

35. לטענת התובע, עבד בשירות הנתבעת גם בימי שבת, וזאת ללא תשלום גמול ראוי, ללא מנוחת פיצוי וללא תשלום גמול העסקה מלא בגין שעות נוספות. לשיטתו, קיים פער של ממש בין דוחות הנוכחות לבין תלושי השכר ששולמו בפועל.

התובע הפנה לתלושי שכר ספציפיים שבהם כלל לא שולם גמול עבודה בשעות נוספות (תלושי שכר לחודשים 8/2008, 9/2008, 1/2009, 4/2009, 5/2009, 6/2009, 8/2009, 1/2013) וכימת רכיב זה בסך של 11,600 ₪.

בנוסף טען התובע כי בגין שעות נוספות שביצע במהלך שבת/חג היה זכאי לגמול של 175% או 200%, ולשיטתו בגין 50 חודשים שבהם לא שולם כנדרש רכיב זה, זכאי הוא לסך של 54,375 ₪. התובע ביסס את תביעתו על דרך האומדנה של 25 שעות שבת (לפי 150%, 175% ו-200%) בכל חודש שבו לא שולמו לו שעות שבת, וזאת בעבור 50 חודשים, על בסיס שכר שעתי של 29 ₪.

עוד טען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגין אי מתן יום מנוחה לאחר עבודה בשבת. התובע העמיד תביעתו זו על הסך של 5,000 ₪.

36. לטענת הנתבעת, במסגרת העסקתו של התובע הן בשבת והן בשעות נוספות, כל זכויותיו שולמו לו כנדרש. לעמדתה, לעיתים נתגלו טעויות בהפרשי השכר בשל טעויות טכניות, ואלו שולמו לו בתלושים עתידיים (פורט בסע' 79 לכתב ההגנה), וכדוגמא הפנתה לתלוש 10/2008 ששם שולמו לתובע "הפרשי שכר ספטמבר בסך של 1,482 ₪".

עוד נטען כי התובע עבד בנתבעת למעלה מחמש שנים ומעולם לא הלין על שעות עבודה שולמו בתעריף לא נכון.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי לתובע שולמו שעות השבת כדין, והפנתה לתלושי שכר של 10/2008 ו-11/2008, תלושים שלגביהם טען התובע לחוסר בתשלום, ולשיטתה בחודשים אלו שולמו לתובע 92.5 ו-55.5 שעות שבת, בהתאמה.

37. בתצהיר עדותו הראשית מפנה התובע לדוחות הנוכחות משנת 2008. משהתיישנה התביעה בגין תקופה זו, אין מקום לדון בדוחות הנוגעים לתקופה שקדמה לחודש נובמבר 2008. יתר על כן, בחודש 10/2008 קיבל התובע תשלום בגין הפרשי שכר לחודש ספטמבר בסך של 1,482 ₪ ואילו עיון בתלוש השכר לחודש אוגוסט 2008 מעלה כי לתובע שולמו 47 שעות שבת וזאת בניגוד לטענות התובע שלפיה לא שולם לו מלוא שכרו בגין חודש זה. כך גם שולמו לתובע שעות רבות ביתר החודשים.

יתר על כן, דוחות שצירף התובע אינם יכולים לשקף דברים בהווייתם שכן התובע רשם בהם שעות של 100% ושעות של 150% בימי עבודה רגילים מבלי לציין את שעות ה-125%. זאת ועוד, בנוגע לחודש 4/2009 צירף התובע שני דוחות שונים (נ/1, נ/2) ומכאן כי טענתו שמדובר בדוחות שהופקו מהמערכת בזמן אמת, נסתרה ולא ניתן להתבסס עליהם.

38. לטענת התובע, למעט 8 החודשים האחרונים בעבודתו, עבד בכל חודש 3-4 שבתות כאשר לא קיבל את מלוא הגמול בגין עבודתו בשעות נוספות בשבתות אלה. התובע העמיד את תביעתו ברכיב זה על סך של 25 שעות שבת (לפי 150% או בכללם גם ההפרשים של 175% ו/או 200%) בכתב התביעה ובסיכומיו פירט התובע 50 חודשים והעמיד את תביעתו על סך כולל של 54,375 ₪.

39. בעדותו נשאל התובע מדוע שתק כאשר לא קיבל את השכר המגיע לו בעבור השבת והשיב: "לא אמרתי דבר כזה" ועוד אמר "על השבתות שעבדתי קיבלתי... לא כל חודש קיבלתי את הכסף רוב החודשים קיבלתי את הכסף, יש דברים ספציפיים פה מתוך 50 החודשים שאנו מדברים פה" (עמ' 27 ש' 4-9). עוד טען התובע כי כאשר סבר שחסר כסף בשכרו פנה בעניין זה לנתבעת, ומעת לעת קיבל את התשלום (עמ' 26 ש' 18-23).

40. התובע בחקירתו אמנם עמד על כך שהוא זכאי לתשלום בסך של 54,000 ₪ וזאת בהתבסס על חישוב שערך בא-כוחו, ואולם טענתו בסיכומיו שלפיה עבד בכל חודש בין 3-4 שבתות וכי לא קיבל תשלום מלא בגין כך נטענה כטענה בעלמא ללא כל פירוט כאשר התובע עצמו טוען כי לרוב קיבל את שכרו בגין העבודה בשבת.

משהיו בידי התובע דוחות הנוכחות אשר לטענתו משקפים את עבודתו (אשר נרשמו לטענתו בטלפון האישי שלו בכל יום ויום) (עמ' 23 ש' 32 - עמ' 24 ש' 3 לפרוטוקול), ומשטוען התובע כי חסרו כספים ספציפיים, לא נמנע מהתובע לערוך תחשיב מדוייק של התשלומים שהוא זכאי להם והתשלומים שקיבל. העובדה שהתובע בחר שלא להצביע על פירוט מדוייק אינה עולה בקנה אחד עם הדרישה לכימות התביעה ועם נטל ההוכחה המוטל עליו. יתר על כן, הפירוט שאותו הציג התובע בחליפת הודעות ה-s.m.s. תואמות את הסכומים ששולמו לו וכדבריו "היו חודשים שהיו בסדר, אף אחד לא אמר שלא" (עמ' 25 ש' 14 לפרוטוקול) וכן "אני לא אמרתי שבכל חודש חסר לי כסף" (עמ' 26 ש' 14). אכן לדבריו "יש גם כאלה שלא קיבלתי את כל הכסף" (עמ' 25 ש' 16 לפרוטוקול), אך כאמור, אלה לא הוכחו בפנינו.

41. ערים אנו לטענה כי דוחות הנוכחות שצורפו לתצהירי הנתבעת מהווים שחזור של דוחות הנוכחות המקוריים, ואולם השוואתם (המדגמית) לדוחות שצרף התובע לתצהירו, מצביעה על כך שהרישום שעשתה הנתבעת מיטיב עם התובע.

השוואת הדוחות לתלושי השכר מצביעה אף היא על כך שהתובע קיבל שכרו בהתאם לדוחות הנתבעת כך למשל בתלוש השכר לחודש 4/2009 שולם לתובע בגין 85 שעות נוספות בשיעור של 150%, בעוד שמהדוח של התובע עבד בחודש זה 14 שעות של 125% ו-63 שעות של 150%. מכאן, שבגין 14 השעות שהתובע קיבל תשלום נוסף בשיעור של 25% יש לזקוף תשלום זה לשעות שבהן עבד התובע ושבגינן הוא זכאי לתשלום מעבר ל 150% (ככל שהיו כאלה ואלה לא הוכחו על ידי התובע).

כאמור, התובע בחר שלא לערוך כל תחשיב מסודר ומבוסס ולהעמיד תביעתו על 25 שעות לחודש בגדר של אומדנה. בהינתן כי כעולה מתלושי השכר התובע קיבל תשלומים עבור עבודה בשבת ובשעות נוספות, לא מצאנו לקבל את טענת התובע כי נגרע שכרו. משלא השכיל התובע להוכיח את תביעתו, דין תביעתו לתשלום גמול נוסף בגין עבודה בשבת - להידחות.

בנסיבות אלה, לא מצאנו כי התובע הרים את הנטל להוכיח את תביעתו לתשלום הפרשי שכר בגין עבודה בשבת ותביעתו זו נדחית.

42. לטענת התובע זכאי הוא לפיצוי בגין אי קבלת יום פנוי לאחר שעבד בשבת. התובע העמיד תביעתו ברכיב זה על הסך של 5,000 ₪. לא מצאנו כל בסיס לתביעה זו. בפרשת ארגון הכבאים קבעה דעת הרוב בבית הדין הארצי כי:

"אין תשלום בגין יום מנוחת פיצוי" – כשם שעובד אינו מקבל תשלום בגין יום המנוחה השבועי, כך אין העובד זכאי לתשלום בגין "יום מנוחת הפיצוי", מאחר שהוא אינו מועסק ביום זה בעבודה בפועל. אולם אם העובד מועסק בשבת, הוא יקבל יום מנוחה חלופי ביום חול אחר באותו שבוע.

... מכאן כי עובד שהועסק ביום המנוחה ולא קיבל "מנוחת פיצוי" לא יהיה זכאי לתשלום פדיון יום מנוחת הפיצוי או ליום חופשה חלופי או לימי "מנוחת פיצוי" מצטברים" (עס"ק 26/99 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל - איגוד ערים איזור חיפה (שירותי כבאות), פד"ע לח 289, 333-334 (20.11.2002); הדגשה שלי - י.א.ש.).

על יסוד האמור, תביעת התובע ברכיב זה נדחית.

אחרית דבר

43. לאור כל האמור, תביעת התובע לתשלום הפרשות לפנסיה, פיצוי בגין אי מתן מכתב סיום העסקה, פיצויי פיטורים חלף הודעה מוקדמת, הפרשים בגין שעות שבת ופיצוי בגין העדר שימוע - נדחות.

הנתבעת תשלם לתובע כדלקמן:

א. דמי מחלה בסך של 609.6 ₪

ב. פדיון חופשה בסך של 5,976 ₪

ג. דמי הבראה בסך של 4,548.5 ₪

ד. הפרשי שכר בסך של 807 ₪.

ה. פיצוי בגין אי מתן טופס הודעה לעובד בסך של 500 ₪

מסכום זה יקוזז חלף ההודעה המוקדמת אותה חב התובע לנתבעת, וזאת בסך של 3,853 ₪.

סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.5.2013 ועד למועד תשלומם בפועל.

כמו כן ישוחררו לידי התובע כל הכספים המופקדים לטובתו בקופות הפנסיה/ביטוח מנהלים.

משהעמיד התובע את תביעתו על סך כולל של כ-148,246 ₪ ובסופו של יום נקבע כי הוא זכאי לפחות מ-10% מסכום תביעתו, מצאנו כי על התובע לשאת בהוצאות הנתבעת בסך של 5,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ב חשוון תשע"ט, (31 אוקטובר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.