בפני ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, בבד"א 39/15 (עו"ד י' ננר, אב בית הדין והחברים עוה"ד מ' סיבל-דראל ור' גולן) אשר דחו את ערעורו של המערער על הכרעת דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין מחוז דרום (אב בית הדין עו"ד י ' אוריין והחברים עוה"ד י' אבישור ונ' שפר). יחד עם זאת, הקל בית הדין המשמעתי הארצי בעונשו של המערער והעמידו על 36 חודשי השעיה, במקום 48 חודשי השעיה שהוטלו על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי.

הרקע לקובלנה ולהכרעת הדין הינו מכתב שכתב המערער לווטרינרית העירונית ד"ר מאיה מילצקי, לאחר שכלבו של המערער בשם רינגו נתפס על ידי השירות הווטרינרי ומת בעת היותו בהסגר.

ביום 13.7.08 שלחה ד"ר מילצקי מכתב לנאשם ובו פרטי העניין ובתגובה, ביום 7.8.08, שלח המערער את תשובתו לד"ר מילצקי ובו כתב כדלקמן:

"את יצור נתעב ועלוב ואני מאחל לך ולכל אחד מבני משפחתך כי סופו יהא כסופו של רינגו, אנחנו עוד ניפגש בבית המשפט – תמסרי זאת לעלובי הנפש שאת פינכתם את מלחכת".

בטרם אדון בערעור לגופו, מן הראוי להעיר למערער, כי שקלתי לדחות את ערעורו רק בשים לב ללשונו הבוטה והשתלחותו חסרת הרסן בבית הדין הארצי למשמעת. כך, לדוגמה, כתב המערער בסעיף 5 לכתב הערעור כדלקמן:

"שגה בית הדין הארצי, בנסותו פעם אחר פעם, לעוות את פני המציאות ביפויה לטובת ביה"ד קמא ובהשחרתה לרעת המערער באורח המעמיד בספק את יושרתו".

בסעיף 7 לכתב הערעור הוסיף המערער וכתב כי בית הדין שגה "במכוון".

גם בעת הדיון בפני המשיך המערער להשתלח בבית הדין וציין, כי "ברור לגמרי מהדברים האלה שבית הדין לא הבין מה הוא כותב ובמה הוא עוסק... עינינו הרואות שאב בית הדין לא קרא את הפרוטוקול בכלל, ואם קרא את זה, קרא את זה כפי שקוראים עיתון".

למערער היתה גם טענה כלפי בית המשפט העליון, שהשעה אותו בעבר למשך 5 שנים.

יתירה מזאת, למרות שהמערער הושעה ממקצוע עריכת הדין, הוא מצא לנכון לחתום על כתב הערעור כעורך דין. (יצוין, כי השופטת התורנית בבית משפט זה דחתה את בקשת המערער לעיכוב ביצוע פסק הדין). כאשר העיר ב"כ המשיבה על כך, "הסביר" המערער כי חתם כעורך דין "משום שטענתי היא שכל ההליכים שהתבצעו הן בבית הדין המחוזי והארצי הינם כאפס, כאילו לא נעשה הדבר...".

ומכאן - לערעור גופו.

המערער טען, כי נמנעה ממנו הזכות לחקירה נגדית של המתלוננת, הווטרינרית העירונית ד"ר מאיה מילצקי, וכי בית הדין הארצי למשמעת חרג מסמכותו כאשר הציג בפניו שאלות לעניין גרסתו. המערער המשיך וטען, כי ד"ר מילצקי רקחה נגדו עלילה, בדתה ראיות, והדיחה עדים.

במהלך הדיון הובא לידיעתי, כי נגד המערער מתנהל כתב אישום פלילי בבית משפט שלום בגין אי נקיטת צעדי זהירות, לאחר, שנטען, שכלבו נשך מישהו (זאת היתה הסיבה שד"ר מילצקי תפסה את הכלב באותו יום והכניסה אותו להסגר).

גם אני אפשרתי למערער להעלות באריכות מה את גרסתו, אך לא מצאתי כי יש בכך כדי לשנות מן התוצאה אליה הגיעו שני בתי הדין למשמעת.

יהיו אשר יהיו נסיבות כתיבת המכתב, אין בכך כדי להצדיק את הביטויים החריפים שהעלה המערער כלפי ד"ר מילצקי, מכתב אשר הביא להרשעתו בעבירות שיוחסו לו בקובלנה דהיינו, סעיף 61 (3) לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א – 1961 בגין עשיית מעשה או מחדל שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין וסעיף 53 לאותו חוק, לפיו על עורך דין לשמור על כבוד המקצוע של עריכת הדין ולהימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע.

אשר לטענת המערער לפיה חקירתו הנגדית הופסקה לאחר מספר מועט של שאלות, הרי שנקבע לא אחת, כי אף שהזכות לחקירה הנגדית הינה חשובה, הרי שאין היא גורעת מסמכותו של בית המשפט לנהל את ההליך שלפניו ולכוונו.

בע"פ 5329/98 אחמד דג'אני נגד מדינת ישראל (פורסם במאגרים מיום 3.2.03) נקבע כדלקמן:

"גם בהינתן חשיבותו של אמצעי דיוני זה, נתונים לבית המשפט הכוחות והסמכות לשלוט בהליכי המשפט ולכוונם, ובכלל זה גם להתערב בנסיבות מתאימות באופן החקירה הנגדית כאשר היא נערכת בדרך בלתי אפקטיבית ובלתי יעילה, ומקום שאין בה כדי לקדם את בירור האמת, והיא צורכת זמן שיפוטי יקר שלא לצורך. כן רשאי בית המשפט להתערב בדרך ניהול החקירה הנגדית כדי להגן על שלומו וכבודו של עד נחקר לבל יושפל ולבל ייפגע וזאת תוך מודעות מתמדת לתכליותיה החשובות של החקירה הנגדית, וככל האפשר בלא פגיעה בה כמכשיר לגילוי האמת".

בית המשפט העליון חזר על הזכות להפסקת חקירה נגדית גם בעפ 6253/04 דוד דהרי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים ביום 26.4.07) וכך כתב כבוד השופט א' גרוניס (כתוארו אז):

"אכן, הזכות לחקירה נגדית הוכרה בישראל כזכות מן המעלה הראשונה אך חשיבותה אינה גורעת מסמכותו של בית המשפט לנהל את ההליך שלפניו ולכוונו. כבר נקבע כי חקירה מתמשכת שיש בה חזרה על שאלות שנפסלו או חזרה על שאלות שכבר נשאלו וניתנה להם תשובה או חקירה קנטרנית... עשויות להצדיק הפסקתן או הגבלתן בידי בית המשפט ואין לראות בכך פגיעה בזכות דיונית של נאשם".

כפי שציין בית הדין המשמעתי המחוזי, הרי שיש התבטאות ויש סגנון, שהם לעולם פסולים ואינם יכולים להלום התנהגותו של עו"ד במצב כלשהו (הדברים נכתבו על ידי נשיא בית המשפט העליון, מ' שמגר בבעל"ע 7/73 עו"ד פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב-יפו פ"ד כ"ח(1)679 בעמ' 724.

בית הדין המשמעתי המחוזי השעה את המערער לתקופה של 48 חודשים, אך, כאמור, בית הדין המשמעתי הארצי הקל בעונשו והעמיד את עונש ההשעיה על 36 חודשים (יצוין כי אב בית הדין סבר כי יש להעמיד את עונש ההשעיה על 18 חודשים בלבד).

בשים לב להרשעותיו הקודמות הרבות של המערער, אינני רואה כי מדובר בעונש חריג המצדיק התערבות ערכאת ערעור,

מתברר, כי עונשי ההשעיה הקודמים שהושתו על המערער לא הרתיעו אותו מלשוב ולהתבטא באופן בלתי הולם, ובנסיבות העניין הכמות הופכת לאיכות.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור על שני חלקיו ומחייב את המערער בהוצאות הלשכה בסך 2,500 ₪.

המזכירות תשלח לצדדים העתק בדואר.

ניתן היום, כ"ט טבת תשע"ו, 10 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.

חתימה