פתח דבר:

1. ענייננו בתביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע (יליד 1978) כתוצאה מתאונת עבודה שאירעה לו בתאריך 01.10.2013 עת עבד לטענתו בשירות הנתבעת מס' 1, תחת פיקוחה והשגחתה, כקבלן משנה לביצוע עבודות צבע באתר העבודה בקיבוץ דן (להלן: "הקיבוץ" ו/או "קיבוץ דן").
2. התובע טען בתביעתו, כי בתאריך הנ"ל נתבקש על ידי הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") לבצע עבודות צבע יסוד בבית משפחת רביץ בקיבוץ. לצורך ביצוע עבודתו, השתמש בסולם אשר סופק לו על ידה ובפיגום שנבנה על ידה באופן מאולתר. הוא עלה לסולם ותוך כדי מעבר בין הפיגום לסולם, הפיגום קרס, הסולם החליק והוא נפל מגובה של 1.8 מטרים (להלן: "התאונה").
3. בעקבות התאונה הובהל התובע למרכז הרפואי זיו בצפת, שם התקבל בשעה 14:43 במחלקה האורתופדית בדחיפות עקב כאבים, דפורמציה בשוק ימין ושבר בטיביה הדיסטאלית, בוצע לו שחזור סגור והתקנה של מקבע חיצוני וכן החזרה סגורה וקיבוע פנימי ולאחר אשפוז הוא שוחרר ביום 20.10.2013 לביתו והוא נדרש לטיפולים נוספים בעקבות הפגיעה.
4. התובע הגיש את תביעתו כנגד הנתבעת 1, שהנה הקבלן הראשי ו/או מבצעת העבודה באתר הבנייה וכנגד הנתבעת 2,חברת הביטוח אשר ביטחה את הנתבעת 1 בפוליסת ביטוח המכסה את התאונה נושא תביעה זו.
5. על פי הנטען בכתב התביעה, התאונה אירעה בשל רשלנותה הבלעדית ו/או הפרת חובה חקוקה על ידי הנתבעת 1 שבין היתר, בנתה את הפיגום ברשלנות ו/או בחוסר מיומנות ולא הזהירה את התובע מפני הסכנות הכרוכות בעבודה שביצע, לא הנהיגה שיטת עבודה יעילה בטוחה וסבירה ולא דאגה לעובדים שיחזיקו את הסולם במהלך עבודת התובע , לא הזהירה את התובע מפני הדברים המסוכנים המוצבים בשטח, לא פיקחה ולא דאגה למעברים בטוחים ונקיים ולסילוק המכשולים ו/או המפגעים.
6. הנתבעות הכחישו נסיבות התרחשות התאונה וכפרו באחריותן. הן הוסיפו כי גם אם בית המשפט יקבע כי התאונה אירעה בנסיבות שתוארו על ידי התובע, יש להטיל עליו אשם תורם בשיעור 100% בין היתר בשל הפרת חובות והוראות הבטיחות בעבודה ובשל כך כי נהג בחוסר סבירות וחוסר זהירות בנסיבות המקרה.
7. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה ולתובע נקבעו נכויות זמניות שלאחריהן נקבע כי נותרה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 42% לאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות").
8. ביום 23.05.2017 הגיעו הצדדים לידי הסכמה ולפיה התיק יתנהל על בסיס נכות רפואית משוקללת בשיעור של 28%. לאור הסכמה זו, לא מונה מומחה מטעם בית המשפט. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות אך לא ביקשו לחקור את המומחים מטעמם ומכלול טענות הצדדים בכל הנוגע לנכות הרפואית והתפקודית פורטו בסיכומיהם כפי שיובא להלן.
9. הצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשות התאונה, הגדרת היחסים בין התובע ובין הנתבעת 1, חובת הנתבעות לפצות את התובע וגובה הנזק.

נסיבות התרחשות התאונה:

1. הצדדים אינם חלוקים כי הנתבעת 1 שכרה את שירותיו של התובע לצורך ביצוע עבודות טיח וצבע באתר עבודה, בית פרטי, בקיבוץ דן. התובע טען כי ביום התאונה הגיע לאתר לצורך ביצוע עבודות "שליכט צבעוני" למבנה, המחייבות התקנת פיגום כאשר על פי המוסכם בין הצדדים היה על הנתבעת 1 לספק פיגום תקני. לגרסתו, משלא הותקן פיגום, הוא המתין להתקנתו וזה הותקן בבוקר יום התאונה בצורה רשלנית על ידי עובדי הנתבעת 1. התובע טען כי במהלך ביצוע עבודתו, ועת ביקש לעבור מהפיגום לסולם, הפיגום קרס, הסולם החליק והוא נפל ופגע. כך תיאר התובע את נסיבות התאונה בכתב התביעה:

"א. התובע טוען כי ביום 1/10/13 עבד בשירות הנתבעת ותחת פיקוחה והשגחתה כקבלן משנה לביצוע עבודות צבע באתר העבודה בקיבוץ דן.

ב. התובע התבקש ועפ"י הוראות הממונים עליו מטעם הנתבעת לבצע עבודות צבע (יסוד) בבית משפחת רביץ בקיבוץ דן.

ד. התובע נדרש להשתמש בסולם שסופק לו על ידי הנתבעת 1 ובפגום שנבנה ולאתר על ידה.

ד. התובע עלה על הסולם וביצע את עבודתו בין היתר תוך כדי שימוש באותו פיגום עת היה בגובה של כ- 1.8 מטר.

ה. תוך כדי עבודתו ובמעבר בין הפיגום לסולם , קרס הסולם החליק, התובע נפל כתוצאה מכך נגרמו לו נזקים רבים"

1. בתצהיר עדותו הראשית חזר התובע על טיעוניו תוך שציין כי: "א. במועד התאונה הייתי עצמאי – קבלן לעבודות טיח ושיפוצים... ד. כמוסכם בינינו בעבודות קודמות – הנתבעת סיפקה תמיד את הפיגום החיצוני בכל אתר בו נדרשתי לעבוד בגובה (קרי החומרים מהם מורכב הפיגום ועבודות בנייתו) וכן סולמות לעבודה. ה. ביום 1/10/13 בשעות הבוקר, הגעתי יחד עם אחי עימאד ואמין ואחייני נאדר לאתר העבודה בקיבוץ דן בבית משפחת רביץ לביצוע עבודות טיח... י. עת רציתי לרדת לאחר תום עבודתי ובמעבר בין הפיגום לסולם, הפיגום קרס, הסולם החליק ונפלתי". בחקירתו לפניי העיד התובע כי נפל עקב קריסת פיגום (ראו: עמ' 12, שורות 3-6) וחזר על טיעוניו כי הנתבעת 1 בנתה את הפיגום וסיפקה את הסולם (ראו: עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 5-15, 32-33 ועמ' 13 8 ל- 28, ועמ' 16 , שורות 10-11).
2. לטענת הנתבעות אין לייחס אמינות לתיאור נסיבות התאונה כפי שהובאו על ידי התובע, שכן קיימות סתירות רבות בין גרסאותיו כפי שאלה נמסרו לחוקר מטעם חברת הביטוח ולעורך הדין אשר הכין עבורו את טיוטת כתב התביעה הראשונה (נ/5) שם הוא ציין כי נפל מסולם, ומהדיווח שמסר בבית החולים ולמוסד לביטוח לאומי שם הוא ציין כי נפל מגובה ללא שהזכיר פיגום. לעמדת הנתבעות,
3. שקלתי טענות הצדדים לעניין הגירסה האמורה וכבר אקדים ואומר כי אני ערה לכך כי ישנן אי התאמות בין הגרסה שמסר התובע בטיוטה של כתב התביעה הראשון שהכין וצורפה כמוצג נ/5, בין גרסת התובע שמסר לחוקר מטעם הנתבעת 2 ובין גרסתו כפי שהיא עולה מכתב התביעה שלפניי אשר עליה מבסס הוא את תביעתו. עם זאת יש לציין כי הגרסה אשר עולה מכתב התביעה, ועליה חזר התובע בתצהירו ובעדותו בבית המשפט, היא הגרסה אשר ניתנה ישירות מפיו של התובע ולא נכתבה על ידי צד נוסף, והיא הגיונית וסבירה וחופפת ומתאימה לשאר הראיות ואני מוצאת אותה מהימנה ומקבלת אותה. יתרה מזאת אציין כי, אף אם ישנם אי דיוקים, ובין אם התובע נפגע עקב קריסת פיגום שנבנה על ידי הנתבעת 1 ובין אם בגין הפגיעה מהסולם שסופק לו ע"י הנתבעת 1, אין בכך כדי לשנות את מסקנתי לעניין שאלת האחריות כפי שארחיב להלן.
4. כלל ידוע הוא במשפט האזרחי הוא הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. לאחר שעיינתי בתיק ובחנתי את המסמכים השונים, ואת עדויות הצדדים הגעתי למסקנה כי התובע עמד בנטל ההוכחה הנדרש להוכחת גרסתו העובדתית,לקרות התאונה ולהלן ארחיב.

1. כבר עתה אומר, אין מחלוקת של ממש בין הצדדים בנוגע לכך כי עבודת טיח מסוג "שליכט צבעוני" חייבת להיעשות באמצעות שני פועלים, לא באמצעות סולם ורק באמצעות פיגום. כך העיד התובע (ראו: עמ' 12, שורות 32-33; עמ' 15 שורות 23-24) והעד עמאד אבו זיד מטעמו (עמ' 23, שורה 15), ועדות זו אושרה על ידי העד בסאם מטעם הנתבעות (ראו: עמ' 36, שורות 1-11). המחלוקת נוגעת לשלב התאונה, כאשר בסאם ציין שהנפילה התרחשה לא במהלך ביצוע עבודת שליכט צבעוני, אלא כאשר התובע הגיע לבצע תיקונים לאחר סיום העבודה (ראו: עמ' 37, שורות 21-24, שורות 27-31; סעיף 5 לתצהירו), דבר שהינו נקודתי ויכול להתבצע עם סולם, ללא פיגום ובאמצעות עובד אחד בלבד (ראו: עמ' 38, שורות 10-16).
2. הנתבעות ביקשו להסתמך על דו"ח חקירה שהוכן על ידי חוקר מטעם הנתבעת 2 אשר במסגרתו התובע טען כי נפל מסולם ולא הביא זכר לכך כי הנתבעת 1 נדרשה להכין עבורו פיגום או כי נפל מפיגום כלל. התאונה מושא התביעה התרחשה על פי הנטען ביום 01.10.2013 שעה שדוח החקירה שהוצג לפני, מטעם "ויצמן יער חקירות" מלמד כי השיחה עם התובע והעד מטעמו נערכה ביום 25.02.2015 (להלן: "דוח החקירה"), כשנתיים לאחר התאונה.
3. במאמר מוסגרת אציין כי בתום ישיבת ההוכחות שהתקיימה לפני בית-המשפט ביום 10.01.2019 נתבקש התובע להודיע אם עומד הוא על חקירת החוקר מטעם הנתבעות ובהודעתו מיום 17.02.2019 צוין כי אין בכוונתו להעיד את החוקר, אך הוא שומר על זכותו להתייחס לתוכן החקירה והתמלילים במסגרת הסיכומים.
4. לאחר שבחנתי את דוח החקירה ומכלול הראיות הקיימות בתיק שוכנעתי כי יש לתת לדוח משקל נמוך ואבהיר.
5. במסגרת דוח החקירה שהוגש קיימות סתירות לעניין מנגנון התרחשות התאונה, מנגד, אין סתירה של ממש בין גרסת התובע בתביעתו לבין גרסאותיו הסמוכות לאירוע. כך למשל , בדוח החקירה ציין תחילה התובע שנפל משום שנשבר שלב משלבי הסולם (השלישי או הרביעי) והוא אישר זאת יותר מפעם אחת (ראו: עמוד 3 לדוח, שורות 12-28). מנגד ובהמשך השיחה עם החוקר ציין כי הנפילה נבעה דווקא בגלל קרע באחת מחגורות/רצועות הסולם שהינו סולם צביעה מסוג "משולש" (ראו: עמ' 4, שורות 15-28, עד עמוד 5 שורות 1-17). אין זה מן הנמנע, שמנגנון הנפילה שעשוי להתרחש כתוצאה משבר שלב בסולם, לעומת קרע בחגורות התומכות עשוי להשתנות ומדובר הוא בפרט מהותי. התובע לא נחקר לפניי בנקודה זו ולא נתבקש ליישב את הסתירה, כך גם החוקר לא העיד לפניי. העד הנוסף – עמאד אבו זיד ציין שהתובע החליק על הסולם, ולא הצביע על שבירת שלב, או קרע ברצועה התומכת (ראו: עמ' 4, שורות 11 עד הסוף, עמ' 5, שורות 1-10) ושלל לחלוטין שבירה של הסולם (ראו: עמ' 7, שורה 3). גרסה זו שנמסרה לחוקר נשללה גם על ידי העד מטעם הנתבעות בסאם עווידאת (להלן: "בסאם") אשר ציין בתצהירו שלאחר התאונה, כי רצועות הסולם לא היו קרועות ושלב משלבי הסולם לא היה שבור (ראו: פסקאות 6 ו-7 לתצהיר בסאם; ראה גם נ/10 – צילום סולם שלטענת בסאם היה דוגמתו בשטח).
6. התובע הסביר כי מסר את גרסתו לחוקר לבקשת הקבלן ובמטרה לשמור על יחסים טובים עם הנתבעת 1 עמה עבד מספר שנים לפני התאונה והמשיך לעבוד לאחר התאונה באמצעות אחיו עימאד שהשלים את העבודה, וכל מטרתו הייתה לשמור על מקור פרנסתו ופרנסת אחיו (ראו: עמ' 15 שורות 4-5). לגרסתו רק לאחר שהיחסים עלו על שרטון בעקבות התאונה, הגיש את תביעתו (ראו:עמ' 14 שורות 17-20) . אחיו עמאד אישר את דברי התובע כי נתבקש על ידי הנתבעת 1 למסור פרטים שונים אודות נסיבות התרחשות התאונה: "ת.לא. אני לא חשבתי על זה כשקר. אמרתי עכשיו שזה שקר אבל לא לקחתי את זה כשקר. אמרתי שאולי זה עזרה. אני מתפרנס מהם" (עמ' 26, שורות 26-27). כאן אציין כי קיים ספק רב כי התובע או עימאד ייחסו את החשיבות המשפטית הרלוונטית לדברים או הבינו את משמעות ההבדל בגרסה שמסרו לחוקר שכן מבחינתם התובע נפל מגובה ונפגע, בייחוד כשנפילתו הייתה לטענתו בשלב של המעבר בין הפיגום לסולם.
7. ככל שהנתבעות מבקשת לאמץ גרסת התובע בנוגע לנסיבות התאונה מדוח החקירה דווקא, יש לזכור שמהאמור עולה שהתובע נפגע לטענתו, תוך כדי שימוש בסולם ובמהלך ביצוע עבודת שליכט צבעוני (עמ' 6 שורות 19-25), עבודה שלכל הדעות איננה יכולה להתבצע באמצעות סולם ואיננה יכולה להיעשות על ידי פועל בגפו על פי אישור העד מטעם הנתבעות.
8. התובע עומת עם גרסתו זו בחקירתו לפניי והסביר כי שניים משותפי הנתבעת (אוסאמה ובאסם) היו צריכים להקים פיגום תקני, אך מאחר ולא הספיקו, דאגו תוך שעתיים להקים פיגום מעץ. התובע הוסיף כי הבית בו עבד הינו בגובה 3.5 מטרים וללא פיגום לא ניתן היה לבצע את העבודה (ראו: עמ' 12, שורות 8-12, שורות 32-33). הנתבעות ביקשו לטעון לפני התובע כי לא נפל מפיגום והלה השיב בחקירתו: "אמרתי שנפלתי מגובה. לא אמרתי לא פיגום ולא שום דבר. בפועל נפלתי מפיגום, הפיגום קרס" (ראו: שורות 11-12). התובע נשאל רבות בנוגע למנגנון התאונה שאינו עולה מהמסמך לקביעת דרגת נכות למוסד לביטוח לאומי (ראו: מוצג נ/3) ממרץ 2014 שם לא הייתה התייחסות לפיגום והוא הסביר זאת בכך שלא נשאל איך נפל (ראו: עמ' 13, 22-23), והוסיף שהקבלן הוא שביקש ממנו לא לומר שנפל מפיגום אלא מגובה, כדי לא לסבכו ולא לפגוע בו כביכול בשל בניית פיגום בלתי-תקני (ראו: שם, שורות 27-32). התובע גם עומת עם טיוטת כתב תביעה (ראו: נ/5) ותעודת חדר המיון (ראו: נ/6) גם שם צוינה נפילה מגובה, ללא ציון פיגום, ואמר: "נכון, נפלתי מגובה של 1.5 מ'" (עמ' 15, שורה 1).
9. לעניין הפיגום העיד התובע, כי זה הורכב על ידי שותפי הנתבעת, מעץ:

"...כשהגעתי לעשות שליכט צבעוני על הבוקר, אוסאמה ובאסם היו צריכים להתקין פיגום תקני ושאלתי איפה זה, אמר לי לא הספקתי והוא יעשה לי פיגום מעץ, אמרתי שזה ייקח זמן, הוא אמר שהוא והפועלים שלו ירכיבו את הפיגום. זה לקח להם להרכיב בדיוק שעתיים. הגעתי בשעה 07:00 הם התקינו את הפיגום ואני התחלתי לעבוד בשעה 09:00".

(עמ' 12, שורות 8-12).

1. כאמור, מעדותו של בסאם עצמו, מטעם הנתבעים, עולה שנהוג היה בין הצדדים שהנתבעת תקים את הפיגומים וגם תספק סולם ככל שיידרש לצרכי העבודה. בהתחשב בסכום ששילמה הנתבעת 1 עבור העבודה שביצע התובע (20,000 ש"ח), סכום אשר אינו כוללת חומרי עבודה או ציוד, גרסת התובע לעיל היא סבירה ויש בה הרבה מן ההיגיון.
2. כנגד הדברים שפורטו לעיל, עיון במסמכים הסמוכים לאירוע התאונה מלמדים שאין סתירה של ממש בין אלה לנטען על ידי התובע בתביעתו, ולכל היותר עניין לנו בחסר עובדתי. כך למשל, במסגרת טופס התביעה למוסד לביטוח לאומי ציין התובע: "תוך כדי עבודת טייח נפלתי מגובה של כמטר וחצי ושברתי קרסול רגל ושוק רגל ימין" (ראה נ/1 ו-נ/2), זאת ללא התייחסות, לא לפיגום ולא לסולם.
3. לא זו אף זו, במסמך שהגיש התובע ביום 04.03.2018 מטעם המל"ל נושא תאריך 09.12.2013 צוין דווקא "נפל מפיגום מגובה". המסמך צורף לתיק וסומן נספח א' במסגרת הדיון שהתקיים לפניי ביום 13.09.2018 בכפוף להתנגדות הנתבעות ואי הודאתן בתוכנו. אף שהדברים, כטענת הנתבעת, צוינו מפי הנפגע, עדיין מדובר בגרסה מטעם התובע, הסמוכה יחסית למועד התאונה, וודאי בהשוואה למועד עריכת דוח החקירה.
4. עדותו של התובע נתמכה בעדות העדים מטעמו ובחלקה גם בעדות מטעם הנתבעות. מטעמו של התובע העידו אמין אבו זיד (אחי התובע) (להלן: "אמין"), עימאד אבו זיד (אחי התובע) (להלן: "עמאד") ונאדר אבו זיד (אחיינו של התובע – בנו של עמאד) (להלן: "נאדר"). העדים חזרו בתצהירם על גרסת התובע לפיה הנתבעת היא שדאגה להכין בחטף פיגום מעץ, ואף סיפקה את הסולם. נאדר הצהיר כי הוא עבד יחד עם התובע על הגג, כשעמאד ואמין נותרו על הקרקע. לטענתו, התובע נפגע בתהליך המעבר בין הפיגום לסולם, והוא נפל מגובה עם הפיגום ועם הסולם.
5. העד עמאד חיזק את גרסת התובע וכך תיאר את נפילתו:

"...התובע מרח לבן שלי את החומר על הגג וירד, זה המשך של קיר, הוא ירד עם הכלים, דרך, ופתאום קרס כל הפיגום והרגל שלו הסתובבה ככה (עושה תנועה עם הידיים) הרגל שלו, כל המשקל שלו על הקרש של הפיגום, כל הרגל שלו התרסקה.

ש.הוא נפל מגובה 2 מטר.

ת.לא מדדתי אבל זה פחות מ-2 מטר.

ש. כשהוא נפל הוא נפל על הפנים, הראש.

ת. המשקל שלו נפל על הרגל, הרגל שלו נתפסה בפיגום, הסתובבה הפוך, הפיגום קרס...".

(עמ' 23, שורות 25-31).

1. העד עמאד חזר על הגרסה ולפיה הפיגום נעשה על ידי גורמים מטעם הנתבעת (ראו: עמ' 28, שורות 7-8).
2. העד נאדר העיד כי הוא עבד עם התובע בזמן נפילתו בעבודה ש"הוא מורח על הקיר טייח ואני משפשף" (ראו: עמ' 29, שורה 24), מבלי להזכיר שאופי עבודה זה מצריך פיגום דווקא. העד ציין כי אותה עת: "ראינו שאין פיגום בבית, היה לפני כן פיגום תקני, והגענו ואין פיגום... התובע דיבר עם הקבלן אוסמה... אמר לו אוסמה שהוא יעשה לו את הפיגום... הוא אמר שהוא יעשה את הפיגום על אחריותו." (ראו: שם, שורות 9-14). בזמן שהתובע עבד, נאדר היה על הגג כשם שציין: "עלינו על הסולם, על הפיגום ומהפיגום עלינו על הגג. סיימנו על הגג, הוא ירד על הפיגום ופתאום קרס..." (ראו: שם, שורות 24-25).
3. העד אמין מטעם התביעה אישר כי התובע עבד יחד עם נאדר על הגג בזמן התאונה (ראו: עמ' 33, שורות 4-5) וציין אותם דברים: "כשהגענו למקום לא היה פיגום ואוסאמה ובסאם אמרו שיעשו פיגום והם התחילו לעשות פיגום מעץ. התובע היה חייב להשלים את העבודה כדי לקבל כסף מאוסמה ובסאם ועל כן היה צריך להשלים את העבודה כדי לקבל תשלום. אז הסכמנו לעשות את העבודה למרות שעשו פיגום מעץ. כל הפיגום היה מעץ" (עמ' 32, שורות 6-9). לא מן הנמנע שבלהט העבודה ובגלל חוסר זהירות התובע והעובדים עמו הסכימו לעבוד על פיגום מסוכן. הדברים הגיוניים וסבירים בנסיבות העניין.
4. הנתבעות ניסו להשליך את הקמת הפיגום על התובע ואנשיו (זאת שעה שהיא מכחישה את עצם קיומו של פיגום במקום), כך שאלה את אמין, והלה דבק בגרסתו:

"ש. הקמתם את הפיגום, מה קרה אח"כ?

ת. לא אנחנו עשינו את הפיגום. הוא עלה על הסולם ואז על הפיגום. מהפיגום עלה על הגג. בגג הוא עשה את הטייח. בזמן שרצה לרדת הוא דרך על הפיגום, כשהוא רצה לרדת מהפיגום על הסולם, כל הפיגום קרס. כל העץ של הפיגום קרס" (ראו: שם, שורות 25-27).

1. כנגד גרסת התביעה, הנתבעת מס' 1 לא הזמינה לעדות את השותף הנוסף – אוסאמה עוידאת (להלן: "אוסאמה"), אשר על פי עדות התובע הזמין את העבודה (ראו: סעיף 6. ב' ו-ג' לתצהיר התובע), וכי הוא – אוסאמה, בנה את הפיגום יחד עם עובד נוסף (ראו: סעיף 6 ו' לתצהיר), ואשר על פי עדות התובע, בחר לקרוע מכתב דרישה שהופנה אליו על ידי התובע (ראו למשל עמ' 41 לפרוטוקול, שורות 5-6). תחת זאת, בחרה הנתבעת לזמן עד אחד ויחידי (זולת דוח החקירה), - בסאם עוידאת, אשר ציין בחקירתו באופן שאיננו משתמע לשתי פנים, כי כלל לא נכח בשטח בשעת התאונה (ראו: סעיף 6 לתצהירו ועמ' 35, שורות 13-14).
2. הנ"ל ביקש להפריך טענת התביעה כי במקום הותקן פיגום, ואישר כי בשעת התאונה לא נכח מנהל עבודה מטעמו באתר העבודה (ראו: עמ' 36, שורה 27). כפי שכבר צוין בתחילת הדברים, בסאם אישר כי הפיגומים הותקנו על ידי קבלן פיגומים מטעמו, הותקנו והוסרו ואולם גם בהקשר זה הנתבעת לא הביאה לעדות את הגורמים מטעמה שפעלו להתקנתם והסרתם של הפיגומים. כידוע, הלכה היא כי הימנעות מהבאת עד רלוונטי, בהעדר הסבר אמין וסביר לכך, פועלת לחובת בעל הדין שלא זימן את העד ומקימה כנגדו חזקה כי אילו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובתו (ראו: ע"א 8382/06 כורש בוטח נ' דוד כהן, פסקה 28 (26.08.2012)).
3. זאת ועוד, אף שלא נכח בשטח, בסאם הצהיר כי פגיעתו של התובע התרחשה עקב איבוד שיווי משקל בזמן היותו על הסולם ודברים אלו הוא למד מעובדים שהיו במקום ואשר הוא לא זוכר את שמותיהם (ראו: סעיף 7 לתצהיר). לא הובא כל עד מטעם הנתבעת בהקשר זה ובסאם העיד לפניי דברים אלו כעדות מפי השמועה:

"ש.אני מפנה לסעיף 7 לתצהירך- שם אתה אמור שבבדיקה שערכת בין העובדים (מקריאה) למה אתה מתכוון כשאתה אומר בבדיקה שערכתי עם העובדים? לאיזה עובדים התכוונתי?

ת. אמרתי מי שעובד בטיח. התכוונתי מי שהיה בשטח מי שהיה בנפילה. עובדי הטייח עצמו. עימאד היה ואני לא זוכר אם היו נאדר ואמין.

ש. אתה שימשת במקור כמנהל עבודה נכון?

ת. כן.

ש. כאשר אתה לא בשטח מי החליף אותך?

ת. יש הרחבה שם. אני במרחק של כמה מטרים. זה כמה בתים שאנחנו מתעסקים בהם ביחד ואני הייתי קרוב כל הזמן. בזמן הנפילה לא היה מנהל עבודה מטעמי בשטח.

ש. כל מה שאתה מתאר בתצהיר שלך אודות נסיבות התאונה אתה לא יודע מידיעה אישית?

ת. אני התקשרו אלי ואמרו לי שהתובע נפל ואז נסעתי לשם ראיתי אותו שוכב על הכניסה לבית על המרפסת בכניסה, שאלתי מה קרה, אמרו לי שנפל ושבר את הרגל וביקשו שאזמין אמבולנס. עד שהגיע האמבולנס שאלתי איך נפל. אמרו שעשה עבודה באזור הכניסה מעל דלת הכניסה ועלה על סולם והוא נפל או קפץ מהסולם. מי שאמר לי זה העובדים שלו, של הטייח.

ש. הם אלה שאמרו לך שהוא נפל?

ת. כן. העובדים שלי לא היו שם. בזמן הזה לא היה מישהו יכול להיות שמישהו שעבד בצבע היה שם, אבל אני לא זוכר. יכול להיות שמישהו אחר היה שם".

(עמ' 36, שורה 19, עד עמ' 37 שורה 3) (ההדגשות אינן במקור – א.ז).

1. הנתבעות מבקשות להסיק את חוסר מהימנותו של התובע מהסתירות בקביעת שעת התאונה כפי שזה מסר בגרסאותיו השונות - למשל לפי עדויות עדי התביעה התאונה התרחשה בשעת בוקר מוקדמת לעומת המסמך שהוגש כמוצג נ/2 (הודעת התובע למוסד לביטוח לאומי) שם ציין שהתאונה התרחשה בשעה 10:40. התובע העיד לפניי שהחל את העבודה בשעה 09:00 בבוקר (ראו: עמ' 12, שורה 12). קיים קושי ללמוד את שעת התאונה מדו"ח מד"א, מסמך אשר סומן כמוצג ת/1, יחד עם זאת בסאם מטעם הנתבעות עומת עם הטענה כי צוות מד"א הגיע למקום בשעה 12:00 ועל כך הוא השיב שאיננו זוכר (ראו: עמ' 37, שורות 8-9). בסאם העיד שהוא עצמו היה מי שהתקשר למד"א להזמינם כאשר הגיע לשטח (ראו: שם, שורות 10-11). עיון בדוח חדר המיון מלמד שבוצעה לתובע בדיקת דימות ביום האירוע, כבר בשעה 13:47, שעה המוקדמת לזו שנטענה על ידי בסאם. נתון זה כשלעצמו סותר באופן מובהק ומוחלט את גרסת בסאם בתצהירו בסעיף 5 ולפיה התאונה התרחשה בסיום יום העבודה וכפי שהעיד לפניי, בשעה 15:30-16:00 וכי הפניה אליו הייתה "בשעה אחרי 2 בטח" (ראו: שם, שורה 6).
2. בשקלול נסיבות אלו וסתירה אחרונה זו, לא ראיתי לנכון לזקוף לחובת התובע אי דיוק זה (לכאורה) לעניין שעת האירוע ויש באמור לעיל כדי להוסיף לאמינותו – ולא להיפך. את אי הדיוק מצד התובע ופער הזמנים ניתן לגשר באמצעות העובדה שבסאם הגיע למקום אחרי זמן מה ורק אז הזמין אמבולנס.
3. אוסיף כי אף אם ניתן היה להצביע על אי אילו אי דיוקים בגרסת התביעה, יש לזקוף לחובת הנתבעת את התנהלותה באי הבאת כל עד לתאונה, ובפרט אוסאמה, שהינו עד רלוונטי והינו עד שבשליטתה של הנתבעת.
4. כאמור, "...השאלה על מי מוטל נטל השכנוע רלוונטית ככלל רק מקום בו בעלי הדין לא הציגו ראיות, או מקום בו לאחר הערכת מכלול הראיות שהונחו בפני בית המשפט, נקבע כי כפות המאזניים מעויינות, דהיינו שקיים "ספק שקול" (ע"א 7905/98 Aerocon C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 400-399 (2001); אליהו הרנון "כיצד על שופט לנהוג כאשר אינו יודע אם להאמין לתובע או לנתבע?" הפרקליט כא 415 (תשכ"ה)). כלומר, מקום בו ניתן להגיע להכרעה על פי התשתית הראייתית שפרשו הצדדים בפני בית המשפט, ולקבוע כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על משנהו – וכך ראוי שיעשה במרבית המקרים, אלא אם כן, מטעמים טובים שיפורטו, לא ניתן לעשות כן – השאלה על מי מוטל נטל השכנוע היא ככלל חסרת נפקות" (ראו: רע"א 1530/13 ‏ ‏אדוארד גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ, פסקה 11 (פורסם בנבו, 05.05.2013)) (ההדגשה איננה במקור –א.ז.).
5. לסיכום פרק זה, ביישום הפסיקה לעיל על המקרה שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כי אף בהינתן פערים ו/או אי דיוקים ו/או סתירות כלשהן בגרסת התביעה, מצאתי אותה עדיפה על פני גרסת הנתבעות, על פי מאזן ההסתברויות ומידת ההוכחה הדרושים במשפט אזרחי ואני מקבלת אותה.

אחריות הנתבעת 1 כלפי התובע:

1. הראיות מלמדות כי התובע לא הועסק על ידי הנתבעת 1 כעובד מטעמה במועד האירוע, אלא ביצע עבודות טיח וצבע כקבלן משנה בהיותו עצמאי. העד עוידאת בסאם מטעם הנתבעות צירף לתצהירו חשבונית על שם "אבו זיד אחסאן, קבלן לעבודות טייח ושיפוצים" (עוסק מורשה על שם התובע) הממוענת לנתבעת מס' 1 מיום 01.08.2013 על סך 20,000 ₪ עבור עבודות בקיבוץ דן. התובע אף אישר בחקירתו כי העבודה במהלכה נפגע בתאונה בוצעה כנגד סכום זה (ראו: עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 6-7). התובע חזר בו מטענתו הראשונה במסגרת כתב התביעה כי הוא "עובד" של הנתבעת וציין בתצהירו כי הוא קבלן משנה/עצמאי (ראו: סעיף 3 לתצהיר העדות הראשית של התובע). מן הראיות אשר הובאו לעיל הוכח שהנתבעת סיפקה לתובע את כלי העבודה, ובכלל זה בנתה את הפיגום ממנו נפל ואת הסולם בו השתמש.
2. במישור הבטיחות בעבודה נפסק כי ""הגדרתו של "עובד" בסעיף 1 לפקודת הבטיחות בעבודה כוללת גם "עובד עצמאי", וכבר נאמר כי "פקודת הבטיחות בעבודה והתקנות על פיה פורשו כבאות להגן לא רק על 'עובדים' אלא על כל המועסק במיפעל, אפילו הוא קבלן עצמאי או עובד של קבלן עצמאי" (ראו: ע' בר-שירה "הפרת חובה חקוקה" דיני הנזיקין – העוולות השונות [83], בעמ' 23; מהדורה 2, מאת ד' לוינסון-זמיר [83], בעמ' 43-42 והאסמכתאות שם). מסקנה זאת עולה גם מהגיונם של הדברים. הרציונל המונח ביסוד פקודת הבטיחות בעבודה ובתקנות הבטיחות בעבודה הוא לספק סביבת עבודה בטוחה ולהגן על חייו ושלמות גופו של כל מי שנמצא במקום העבודה לצורך עבודתו בין שהוא עובד ובין שהוא קבלן עצמאי. אכן, גם אם נניח שהגנת הפקודה והתקנות אינה פרוסה על כל מי שמבקר במקום העבודה, ודאי שאין הצדקה לשלול את ההגנה ממי שמבצע את הפעולה הפיזית של העבודה, אפילו אינו מוגדר כעובד ממש. עם זאת יש לבדוק אם חלה החובה הספציפית שטוענים להפרתה, להבדיל מן החיקוק כולו או מאותו חלק בחיקוק שבו קבועה אותה חובה, על המקרה הנדון (ע"א 245/81 הנ"ל [11], בעמ' 177; ע"א 2351/90 הנ"ל [13], בעמ' 636)".(ע"א 7130/01‏ סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ''ד נח(1) 1, פסקה 9 (2003)).
3. התובע טען כי נפל מגובה של 1.80 מטרים ובמקומות אחרים טען כי נפל מגובה של 1.5 מטרים. בהקשר זה נפסק כי גם כאשר עובד נדרש לעבוד בגובה נמוך וקיים הסיכון שבשל שיטת העבודה הוא יפול ויפגע, יש לנקוט בשיטות עבודה שימנעו זאת, לרבות באמצעות אספקת כלים מיוחדים שימנעו את הסכנה (ראו: ע"א (חיפה) 676/08 סופרגז- חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' עיסמעיל סמיח, פסקה 19 (פורסם בנבו, 19.07.2010)).
4. בענייננו אף שהעבודה בוצעה בבית משפחת רביץ, בזמן הנתון הרלוונטי לתאונה הנתבעת 1 היא אשר הייתה בעלת השליטה והמחזיקה במקום שבו ארעה התאונה, ובהתאם חלה עליה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בו (ראו: ע"א 343/74 גרובנר נגד עירית חיפה פ"ד ל(1) 141); ע"א 683/77 ברוק נגד עיריית תל אביב - יפו, פ"ד לד(1) 157, ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נגד תנעמי, פ''ד נח(1) 1, ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נגד מימוני [פורסם בנבו] (14.12.2006) ע"א 1531/04 סידי נגד מלכה (19.2.2007)).
5. איני מקבלת את טענת הנתבעות לעניין סעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שכן הוראות הסעיף אינן חלות בעניינינו.
6. בנסיבות המקרה שלפניי לצד חובת הזהירות המושגית של הנתבעת כלפי התובע, חלה גם חובת זהירות קונקרטית, שכן היה עליה לצפות כי פיגום מעץ אשר בנתה בחטף עלול לקרוס. העד מטעם הנתבעת העיד כי הפיגומים באתר נבנו באמצעות גורמים מטעמה והיא לא הביאה את העד הרלוונטי שביצע את הבנייה כדי להפריך טענות התובע לעניין זה. עוד, לא הובאה לפניי ראיות כלשהן מצד הנתבעת לפיהן פעלה לפיקוח מתאים באתר העבודה ולהבטחת בטחונם של העובדים במקום, ולבדיקת הפיגומים למשל, בניגוד לתקנות 16, 21-22 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988, ולקיים את הוראות החוק שהיא חייבת מכוח היותה "מבצע בניה", כמשמעות הדבר בתקנה 1 לתקנות אלו. אילו פעלה כך הנתבעת, התובע לא היה נפגע. בנסיבות אלו, הנתבעת התרשלה כלפי התובע.

אשם תורם:

1. התובע נפגע בהיותו קבלן עצמאי והסכים לעבוד על פיגום שאינו תקני כפי שהעיד כדלקמן:

"ש.אתה מגיע לשטח, אין פיגום לך הביתה.

ת. הגעתי לשטח, לא היה פיגום, אמרתי אין לי פיגום, אמר אני לא יכול לשלם עוד 2,000 ₪ היינו נכנסים לחג שלנו, אמר תעשה לי טובה, אני אעשה לך פיגום עכשיו, אני חייב למסור את הבית, הוא צריך לקבל את הכסף שלו, אני צריך לקבל את הכסף שלי. שאלתי את הבעלים והוא עשה לנו פיגום, הטעות שלי שלא חיכיתי שיעשה פיגום תקני.

ש. אין לך פיגום תקני אל תעלה.

ת. אני עובד איתו התפרנסתי ממנו, לא אעשה אני לא מקבל כסף".

(ראו: עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 28-33 ועמ' 17 , שורה 1)

1. כידוע "האשם התורם מהווה טענת הגנה הרלוונטית לגובה הפיצוי לניזוק. לאחר שנקבע כי המזיק הפר את חובתו כלפי הניזוק והוא אחראי לנזקיו, נבחן האשם התורם על פי מידת האשם המוסרי של המזיק מול הניזוק, ובהתאם, אם יש להפחית את הפיצויים שעל המזיק לשלם...מבחן האשם המוסרי איננו מתיימר להיות מבחן מדויק, והוא מושתת על "שקילתו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו של בית-המשפט, לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה"". (רע"א 2809/18 רונית קסברי נ' אברהם רוזן, פסקה 6 (פורסם בנבו, 26.11.2018)).
2. דברים אלה נכונים גם אם אקבל את טענת הנתבעת כי התובע נפל מסולם פגום שזו סיפקה לו ולא מפיגום. הראיות מלמדות כי התובע לא התנהל על פי אמות מידה של זהירות הנדרשת ממנו בתחום עיסוקו.
3. לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה שהתובע היה מודע בשעת התאונה לסיכון שפעולתו עלולה להביא לפגיעה, ובהתחשב כי עניינינו בתאונת עבודה, ראיתי לנכון להעמיד את אשמו התורם על 10%.

גובה הנזק:

הנכות הרפואית:

1. התובע תמך תביעתו בחוות דעת רפואית מטעם ד"ר פארס אלקיש שקבע כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 36%, הכוללת 20% בשל "מצב לאחר שבר מרוסק בקרסול שגרם לקישיון נוח", לפי סעיף (48) (3) (ב) למבחני הנכות ("קישיון נוח"), ונכות בשיעור 20% בשל "הגבלת התנועות בפרקי כף הרגל SUBTALAT JOINT" לפי סעיף 49 (2) (ו) למבחני הנכות ("הגבלת התנועות בפרקי כף הרגל: SUBTALAR JOINT או JOINTS TARSAL עם דפורמציה או כאבים") ולאחר הפעלת תקנה 15 למבחני הנכות - בסך הכל 54% נכות.
2. הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית מטעמו של פרופ' קליגמן שקבע לתובע נכות רפואית אורתופדית צמיתה בשיעור 20% בלבד, לפי סעיף 48 (3) (ב) למבחני הנכות.

1. הועדות הרפואיות מטעם המל"ל קבעו לתובע נכות זמנית בשיעור 100%, תוך הפעלת תקנה 18 (ב) למבחני הנכות לתקופה מתאריך 30.12.2013 עד 31.10.2014. לתקופה זו הוכר התובע כ"נכה נזקק" כאשר תחילה נכותו בשיעור 100% נקבעה בין התאריכים 30.12.2013 ועד 31.05.2014, ואילו מ-01.06.2014 עד 31.10.2014 הועמדה נכותו על 50% בלבד. בנוסף נקבעה לו ע"י המל"ל נכות צמיתה בשיעור 42% (כוללת הפעלת תקנה 15 למבחני הנכות) החל מיום 01.11.2014 (ראה מסמך המל"ל מיום 23.11.2014).
2. כאמור, הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחים מטעמם, ובמסגרת הדיון שהתקיים לפני בית-המשפט ביום 23.05.2017 הצדדים הגיעו לידי הסכמה דיונית כי הנכות האורתופדית הרפואית המשוקללת של התובע תעמוד על 28% ובהתאם לא מונה מומחה מטעם בית המשפט.

הנכות תפקודית והשפעת התאונה על כושר ההשתכרות:

1. התובע בקש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 50%, מעבר לנכות הרפואית המוסכמת, זאת בטענה שבהיעדר השכלה והכשרה אחרת, הוא איבד את כושר השתכרותו. הנתבעת טענה כי התובע חזר לעבודתו ולחילופין יכול היה לחזור לעבודתו, זאת על פי דוח השיקום שהוגש מטעם המל"ל (נ/9).
2. התובע, יליד 1978, נפגע בהיותו בגיל 35. כעולה מהחומר שלפניי, התובע עסק בענף הבניין כטייח וצבע עבודה המחייבת מאמץ פיזי ועמידה ממושכת. התובע התקבל לחדר המיון ביום התאונה עקב חבלה ברגל ימין ואובחן אצלו שבר בטיביה מסוג PILON. המומחה מטעם התובע קבע כי נותרה לו נכות משוקללת בשיעור 54%, הכוללת הפעלת תקנה 15 למבחני הנכות, בשל שבר מרוסק בקרסול והגבלה בתנועות כף הרגל. המומחה מטעם הנתבעות ציין כי הבחין בתובע כשהוא צולע; הבחין בצלקת ומצא רגישות מעל הקרסול והפטישונים, וציין כי מהתמונה הרנטגנטית ניתן ללמוד על שבר תוך פרקי בעצם הטיביה, אולם לדידו הוא התאחה בעמדה תקינה עם התפתחות אי סדירות קלה במשטח הפרקי של הקרסול בלבד. לאור נתונים אלו, מצא להקנות לו 20% נכות בלבד לפי סעיף 48 (3) ב' למבחני הנכות, שעניינו "קישיון נוח". כאמור, הצדדים הגיעו לידי הסכמה על נכות רפואית רפואית משוקללת בשיעור 28%, כפי קביעת המל"ל מיום 06.10.2014.
3. ברי כי לפגיעה מהסוג המתואר לעובד בניין קיימת השפעה תפקודית ניכרת. הכלל הוא כי הנכות הרפואית עשויה ללמד על הנכות התפקודית (ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 4 (פורסם בנבו, 28.06.2012)). הפסיקה נוטה, בהיעדר ראיות אחרות, לזהות את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית (ע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (31.01.2008)).
4. בנסיבות רגילות, במיוחד כאשר עסקינן בנכות אורתופדית, כמבקרה דנן, מקובל לזהות את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית (ע"א 9297/10 קדח פדל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (פורסם בנבו, 21.06.2011)).
5. התובע נחקר לפניי בעניין זה וציין שבעקבות התאונה הוא אינו מרבה לצאת מהבית, אך כדי להתפרנס הוא נענה לאחים שלו שפונים אליו, כדי שיעבוד בישיבה עם מכונת טיח מסוג "צפרדע", עבודה שאיננה מצריכה מאמץ, אך זאת לא לעתים תכופות (ראו: עמ' 18 שורות 20-23), וכ- "טובה" שאחים עושים עבורו, מזה 3 שנים, נכון ליום העדות בינואר 2019 (עמ' 20, שורות 8-9, שורות 11-12) וכי הוא מרוויח לכל היותר 3,000 ₪ בחודש, בגלל מיעוט ימי העבודה (ראו: שם, שורות 15-18). עדותו של התובע בהקשר זה לא נסתרה.
6. לאחר שעיינתי בדוחות הועדות הרפואיות מטעם המל"ל והתחשבתי בנכות הצמיתה שנקבע מטעמו מיום 19.11.2014 ובשיעור 42%, וכן הנכויות הזמניות עד קביעה זו, לאור טיעוני הצדדים, ההלכה לפיה בנכויות אורתופדית כבמקרה דנן מקובל לזהות את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית, ובפרט טיב פגיעתו של התובע, בזיקה למשלח ידו וגילו, מצאתי את האיזון הראוי בקביעת נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 35%.

בסיס השכר:

1. התובע טען בתביעתו כי עד לתאונה השתכר כ-10,000 ₪ מדי חודש. באשר להפסד השתכרותו של התובע, הוא ביקש להעמיד את בסיס השכר שלו על סך 8,500 ₪ לעבר ו- 10,000 ₪ לעתיד , זאת לאור הצפי לעליה בשכרו בשנים הסמוכות לאירוע התאונה, ובהתחשב בגילו הצעיר אז.
2. התובע הפנה בהקשר זה למסמכים לפיהם נכנס לשוק העבודה בשנת 1994, בהיותו בן 16 שנים והוא טייח עצמאי משנת 2009. התובע טען שיש לקחת בחשבון את תקופת עבודתו כעצמאי, ולא את תקופות עבודתו כשכיר, כאשר שנה עובר לתאונה (2012) השתכר כ-7,571 ₪ לחודש, ועד לתאונה בשנת 2013 השתכר 8,933 ₪ לחודש.
3. הנתבעת טענה כי שכרו בשנים עובר לתאונה היה דל (לשם כך הפנתה לדוח הרציפות מטעם המוסד לביטוח לאומי – נ/7) ומכאן שיש להעמידו, לטענת הנתבעת, לכל היותר ע"ס 5,000 ₪ בלבד. הנתבעת עימתה את התובע בחקירתו כי בסמוך למועד התאונה נהג לשלם לאחים שלו "בשחור". התובע ציין כי הוא נהג להוציא חשבונית עבור מי שהזמין ממנו עבודה, במקרה דנן 20,000 ₪ מהנתבעת מס' 1, ולאחים שלו היה משלם במזומן (ראו: עמ' 19, שורה 18). בפרויקט דנן ציין שמתוך הסכום הנ"ל, חילק בין אחיו 12,000 ₪ ונותרו לו 8,000 ₪ בלבד עליהם שילם מס (ראו: שם, שורות 27-29).
4. לפי הנתונים שהוגשו לתיק, יש לקבוע את בסיס השכר על פי השתכרות התובע בתקופה שבסמוך לתאונה, בייחוד שהוא היה עצמאי 4 שנים עובר לה. התובע תמך את תצהירו ב"הודעה על שומת מס הכנסה" לשנים 2012, 2013. בשנת 2012 הכנסתו השנתית החייבת במס עמדה ע"ס 90,585 ₪ ובשנת 2013 ע"ס 78,256 ₪. כן צורף אישור מיום 02.03.2014 מטעם רשות המסים, על סגירת תיקו במע"מ. עבודתו במהלך שנת 2013 הייתה מלאה למעט החודשיים האחרונים לאחר התאונה שאירעה בחודש אוקטובר. על פי הנתונים הנ"ל - שכרו החודשי של התובע לשנת 2012 הינו 7,548 ₪, ואילו שכרו לעשרת חודשי שנת 2013 עד אירוע התאונה הוא 7,825 ₪.
5. בנסיבות העניין, בחישוב שכרו החודשי לפי נתונים אלו, יש מקום להעמיד את בסיס השכר לעבר על סך 7,500 ₪ ואילו לעתיד, בשקלול הנתונים לעיל והאפשרות לפיה היקף עבודותיו של התובע ורווחיו אלמלא התאונה היו עולים, בהתחשב במשלוח ידו כצבע/טייח, ושנות הותק שצבר בתחום, חלוף הזמן ממועד התאונה והעלייה בשכר במשק, יש להעמיד את בסיס השכר לעתיד ע"ס 10,000 ₪, זאת לאחר שנתתי דעתי לכך כי לאור נכותו של התובע, אין כל בטוחה שהוא יוכל להתמיד בעבודה כלשהי על פי כישוריו בהתחשב בפציעתו ובגילו היום תוך שאין לשלול אפשרות של הרעה במצבו הרפואי עקב הפציע.

הפסדי שכר לעבר:

1. התובע טען בתביעתו כי בעקבות התאונה נאלץ להפסיק את פעילותו העצמאית כעוסק מורשה ולגרסתו, בתקופה שלאחר התאונה, בשנה – שנתיים האחרונות הוא עובד על "מכונת צפרדע" מספר ימים בחודש תמורת 300 ₪ ליום וסך חודשי של 3,000 ₪ לעתים בלבד, כאשר ישנם חודשים בהם אין לו הכנסות כלל.
2. התובע בקש לפצותו לעבר לפי בסיס שכר של 8,500 ₪, ובאופן מלא לתקופה שמתחילה במועד התאונה ועד חודש ינואר 2017, זאת משום שבשנה-שנתיים האחרונות החל לעבוד באופן חלקי. מאותו מועד (ינואר 2017) עותר התובע לפצותו על בסיס 50%. קרי, מיום התאונה, 01.10.2013 עד 01/2017 (לתקופה של 39 חודשים) באופן מלא, ולתקופה נוספת של שנתיים, עד ינואר 2019, לפי 50%. יוער כי במסגרת סיכומיו עתר התובע לפיצויו בגין הרכיב של הפסד השתכרות לעבר בסך 433,500 ₪, שעה שבתביעה העמיד את הדרישה על סך 250,000 ₪ בלבד ומשזה הסכום שנתבע בכתב התביעה , בית המשפט אינו רשאי לפסוק סכום העולה על סכום זה.
3. הנתבעת טענה שיש לפסוק פיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר לכל היותר בעבור התקופה שהכיר בה המל"ל, היא תקופה של 12 חודשים, לרבות התקופה בה הוכר כ"נכה נזקק", ולפי בסיס השכר האמור, אין לפסוק מעבר לסך של 60,000 ₪.
4. התובע אושפז מיום התאונה 01.10.2013, עד 20.10.2013 (20 ימים). המל"ל אישר לו תקופת נכות מלאה בשיעור 100% מיום 30.12.2013 עד 31.10.2014 (11 חודשים). מיום 01.11.2014 נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 42% עם הפעלת תקנה 15. לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות לעבר, פיצוי מלא, מיום התאונה, עד 31.10.2014 (13 חודשים) כאשר החל ממועד זה הייתה פגיעה קשה בשכרו שמסתכמת בשיעור של 35%. בהתאם, ובגין מרכיב זה, אני פוסקת פיצוי על סך 230,000 ₪.

אובדן השתכרות לעתיד:

1. באשר להפסד ההשתכרות לעתיד, התובע ביקש להתייחס לנכותו התפקודית בשיעור של 50%, מעבר לנכות הרפואית המוסכמת, זאת בטענה שבהיעדר השכלה והכשרה אחרת, הוא איבד את כושר השתכרותו, ומכאן שמבקש הוא לפסוק לפי בסיס שכר של 10,000 ₪, לפי 50%, לפי מקדם היוון עד גיל 67.
2. הנתבעת טענה שהוצע לתובע הליך שיקום באמצעות המל"ל ובמסגרת זו הוגש לתיק ביהמ"ש דוח ייעוץ ואבחון תעסוקתי (מוצג נ/9) במסגרתו הוצעו לתובע הכשרות ועבודות שונות, והוא סירב להליך השיקום ומכאן שלא פעל להקטנת נזקיו וממילא הוא יכול לבצע עבודה שלא מושפעת מפגיעתו ברגל. בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד הציעה הנתבעת לפצות את התובע על דרך האומדנא בסך 75,000 ₪.
3. בהתחשב בנתוני התיק, וקביעותיי לעיל והעובדה כי התובע כיום בן 42 ולו 25 שנות עבודה עד הגיעו לגיל 67, ולאחר שבחנתי את משלוח ידיו והעובדה כי עד למועד התאונה צבר וותק בתחום עבודתו וצפויות לו שנות עבודה ארוכות, הפסד כושר השתכרותו לעתיד יעמוד על סך 10,000 ₪ (כמפורט לעיל) x 35% (נכות תפקודית) x מקדם היוון (3%) 211 = 738,500 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

1. עוד ביקש התובע לפצותו בגין עזרת צד שלישי לעבר בשיעור 50,000 ₪ כפיצוי גלובלי ו-100,000 ₪ לעתיד כפיצוי גלובלי, והוצאות בסך 10,000 ₪ לעבר בשל נסיעות וטיפולים רפואיים, שנדרשו במסגרת קופ"ח ובית החולים, אף שלא שמר קבלות. הנתבעת טענה כי התובע לא הציג כל תיעוד רפואי מאז שנת 2014 ולא הביא לעדות כל גורם לעניין העזרה הנטענת שהוא מבקש, ובהיעדר ראיות כתובות כלשהן והוצאות על עזרה, אין לפסוק בשל ראש נזק זה, שכן ההוצאות הרפואיות מכוסות ע"י המל"ל.
2. אמנם לא הוצגו מסמכים המלמדים על הוצאות התובע ו/או על שירותי עזרת צד ג', יחד עם זאת אציין כי הפסיקה מכירה בכך כי לאחר פגיעה מעין זו התובע נזקק לעזרה כלשהי בסמוך למועד התאונה ולאור מהות הפגיעה עדיין נדרש לנסיעות לטיפולים הרפואיים (ראו: ע"א 1952/11 חאלד אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים (06.11.2012).
3. אשר להוצאות רפואיות ונסיעות , יצוין שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי ובהתאם, התובע זכאי לקבל החזר הוצאותיו. לא הוצגו מטעם התובע ראיות בעניין זה והוא ציין שלא נשמרו קבלות. ערה אני לכך כי המדובר בנזק מיוחד שיש להוכיח אך טבעי כי נפגע לא ישמור את הקבלות בגין ההוצאות עבור נסיעות וטיפולים שונים.
4. בהתחשב בתקופת האשפוז ותקופת אי הכושר של התובע , וההכרה בו כנכה נזקק , מהות הפגיעה ומיקומה והטפולים הרפואיים שעבר ויידרש בעתיד, אני מעמידה את הפיצוי בגין עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד והוצאות התובע לעבר ולעתיד על סך של 60,000 ₪.

כאב וסבל:

1. לאור אשפוזו של התובע ל-20 ימים ונוכח הנכות הרפואית המוסכמת, עותר הוא לפיצוי של 100,000 ₪ בגין כאב וסבל. הנתבעת הציעה להעמיד את הפיצוי בגין מרכיב זה על 25,000 ₪.
2. בהתחשב בחומרת הפגיעה, הנכות הרפואית המוסכמת ובפרט הנכות התפקודית המשמעותית כפי שקבעתי אותה לעיל, השבר, הצלקת, הטיפולים הרפואיים ותקופת האשפוז והנכויות הזמניות כפי שנקבעו על-ידי המל"ל, מצאתי לקבל בקשת התובע ולהעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 100,000 ₪.

סוף דבר:

1. הואיל ומכל סכום שייפסק, יש לנכות את תגמולי המל"ל, טענה הנתבעת שהתביעה נבלעת כאשר לגרסתה התובע אינו זכאי לפיצוי בשיעור 25% מהנזק, זאת משום שסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי[נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") מחייב מסירת הודעה למוסד לביטוח לאומי, הודעה אשר לא נמסרה, ומכאן שלא התאפשר למל"ל לחזור למזיק הישיר. לא ראיתי לדון בטענה זו שכן התביעה שלפניי על פי הסכומים שפסקתי - אינה נבלעת.
2. התובע ביקש במסגרת תביעתו לפסוק לו פיצויים בגין פנסיה וזכויות סוציאליות אך לא פירט את הסכומים במסגרת סיכומיו ובהתאם הנתבעת לא קיבלה זכות טיעון לענייו זה. כידוע, החל מחודש ינואר 2017 גם עובד עצמאי חייב לפקיד באופן עצמאי סכומי כסף לצורך חיסכון אך משלא טען התובע לזכותו לפיצוי בגין רכיב זה ובהתאם לא קיבלה הנתבעת זכות טיעון בעניין, אינני פוסקת פיצוי בגין הרכיב הנ"ל.
3. לסיכום ולאור כל הקביעות לעיל נזקי התובע כפי שהובאו לעיל הם כדלקמן:

א. אובדן שכר לעבר: 230,000 ₪

ב. הפסד השתכרות לעתיד: 738,500 ₪

ג. כאב וסבל: 100,000 ₪

ד. עזרה צד ג' והוצאות(לעבר ולעתיד): 60,000 ₪

_____________________________________________________

סה"כ: 1,128,500 ₪.

ובניכוי אשם תורם (10%): 1,015,650 ₪.

1. מסכום זה יש לנכות תגמולי מל"ל (סך של 798,543 ₪ על פי חוות דעת אקטוארית ודמי פגיעה על סך 33,470 ₪ ) בשיעור כולל 831,013 ₪ סכום הפיצויים יועמד על 184,637 ₪.
2. לסיכום – הנתבעות ישלמו לתובע סך של 184,637 ₪, החזר האגרה ששולמה, הוצאות חוות הדעת מטעם התובע ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 43,000 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע, באמצעות בא-כוחו, תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור במועדים הקבועים בדין.

המזכירות תמציא עותק פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ה' אייר תש"פ, 29 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.