ביום 8.1.15 החנה התובע את רכבו בחניית נכים הסמוכה לבניין עיריית חדרה.

בשעות הצהריים, כשביקש להוציא את רכבו ממקום החניה והחל בנסיעה לאחור ליציאה מהחניה, עלה באמצעות הגלגל הקדמי שמאלי על דוקרנים שבדיעבד התברר כי מונחים למעשה על גבי החניה, כך שבהתאם לתמונות שהוצגו מונחים הדוקרנים במקביל לקווים התוחמים את מקום החניה, וחורגים לתוך החניה למרחק של כ- 50 ס"מ (כך נראה מהצילומים שהוצגו).

לטענת התובע, הנחת הדוקרנים במיקום זה יש בה כדי לשים מכשול בפני נכה, ויש לראות בכך משום התרשלות של ממש.

התובע טוען כי בעקבות הארוע נאלץ להזמין גרר, בהיותו נכה המתקשה בהחלפת גלגל ברכב, ולשאת בעלויות גרירת הרכב והחלפת הצמיג בסך כולל של 1,450 ₪.

לשיטתו, פנה בעקבות הארוע לעיריית חדרה בדרישה לפצותו בגין נזקו, וזו האחרונה הפנתה את התובע אל הנתבעת 2, מי שלשיטתה מחזיקה בחניון שבתוכו מצויה החניה, ואחראית לכל נזק שייגרם לכל צד שהוא בתחומי החניה.

התובע פנה אל הנתבעת 2 וזו הפנתה אצבע מאשימה אל הנתבעת 1, העיריה, וטענה כי חניות הנכים אינן כלולות בשטח החניון ועל כן אין היא אחראית לנזקים הנגרמים שם.

בנסיבות אלו הגיש התובע לבסוף תביעה כנגד שתי הנתבעות, ודרש לפצות אותו בגין נזקיו, הן בסך של 1,450 ₪ בהתאם לחשבונית, והן בסך של 5,550 ₪ בגין עוגמת נפש, הוצאות משפט, שכ"ט עו"ד, ריבית, הצמדה ועוד.

הנתבעת 1 טענה כי החניה שבה חנה התובע מצויה בתוך שטח שנמסר לחזקת ולשימוש הנתבעת 2 בהתאם להסכם שנערך בין החברה הכלכלית חדרה בשם העיריה לבין הנתבעת 2, וכי בהתאם לאותו הסכם חבה הנתבעת 2 בתחזוקה ושמירה על מלוא תחום החניה, לרבות האזור בו מצויות חניות הנכים, וכן חלה עליה החובה לשפות את הנתבעת 1 בכל מקרה שבו תחויב זו בגין נזקים שנגרמו לצדדים שלישיים כלשהם בשל שימוש בחניון.

לשיטתה, נערך ההסכם בחודש פברואר 2003 והוארך לאחר מכן, אך מועד האחזקה המוסכם הסתיים בחודש דצמבר 2009, ואולם הנתבעת 2 סירבה להתפנות מהחניון, ואף נשלחו לה מכתבי דרישה בעניין.

נוסף על זאת טענה הנתבעת 1 כי לתובע אשם תורם שיש בו כדי להצדיק דחיית התביעה, הואיל ולא נקט באמצעי הזהירות המתבקשים והנדרשים כאשר נהג בחוסר עירנות, בקלות ראש, מבלי להבחין בדבר שיכול היה להבחין בו ללא קושי, ומבלי לנהוג בזהירות המתבקשת בשל כשלי הדרך. לבסוף טענה כי הנזקים מוגזמים ומופרזים.

במקביל הגישה הנתבעת 1 הודעת צד ג' כנגד הנתבעת 2, וצירפה את ההסכם שנערך כאמור בין הנתבעות ודרשה לשפותה בכל תשלום שתישא בו אם תישא בו, בקשר עם הארוע נשוא התביעה.

הנתבעת 2 התגוננה כנגד כתבי הטענות וטענה כי היא אמנם הפעילה חניון בתשלום בסמוך למקום בו חנה התובע את רכבו, אך שטח חניית הנכים מצוי מחוץ לשטח החניון שאותו היא מפעילה, וראיה לכך היא שהיא איננה גובה תשלום הן בגין חניית הנכים והן בגין החניות הצמודות לחניה זו, השייכות לעיריה ומצויות מחוץ לשטח החניון.

נוסף על זאת טענה הנתבעת 2 כי בסמוך לשטח החניון מוצב שלט אזהרה גדול בדבר הדוקרנים, וכי לא ברור כיצד לא הבחין התובע במחסום הדוקרנים כשהוציא את רכבו, כאשר מדובר בפעולה פשוטה למדי המבוצעת מדי יום ע"י עשרות כלי רכב.

לשיטת הנתבעת 2, הוצבו הדוקרנים ע"י עיריית חדרה, אך מכל מקום אין בהצבתם כאמור משום התרשלות, נוכח העובדה שבסמוך לדוקרנים הוצב שלט אזהרה המזהיר את הנהגים מפני כניסה בכיוון הנגדי. לשיטתה, מחסום הדוקרנים הוא אביזר בטיחות ואין לראות בו משום "דבר מסוכן".

במהלך הדיון שנערך לפניי העידו התובע, נציגת הנתבעת 1 ונציגת הנתבעת 2.

בעדותו העיד התובע כי הוא מכיר את החניון וכי הארוע ארע בשעות הצהריים. לשיטתו, רעייתו נכחה במועד הארוע עמו ברכב, שכן מדובר היה ביום שישי, אך זו לא באה להעיד. עוד העיד, בתשובות לשאלות נציגת הנתבעת 2, כי לא פגש בה אישית, כי אין ממש בטענה שהיא הזהירה אותו מפני חניה במקום וכי אין ממש בטענה שרעייתו לא נכחה עמו במועד הארוע. התובע עמד על כך שהיה מדובר ביום שישי בשבוע, על אף טענת נציגת הנתבעת 2 כי בימי שישי החניון אינו פעיל.

נציגת הנתבעת 1 טענה כי לא נערך תשריט למיטב ידיעתה של החניה שהועברה לחזקת הנתבעת 2, וביקשה להפנות את תשומת הלב לעובדה שמצילומי התובע עולה כי מרבית חניית הנכים (למעט רצועה של כ- 20 ס"מ בחלק השמאלי של החניה) מצויה מעבר למחסום, במקביל לעמדת השומר בחניון. הנציגה ביקשה ללמוד מכך כי מדובר בחניה שמצויה בתוך שטח החניון, וכי בהתאמה אין ממש בטענות הנתבעת 2.

עוד ביקשה הנתבעת 1 להפנות תשומת הלב להגדרות השטח שבהסכמים שבין הצדדים, מהם עולה כי החניון שנמסר להפעלתה של הנתבעת 2, הוא החניון המצוי בצמוד ובסמוך למבנה העיריה, ומכאן ביקשה ללמוד כי החניה שבה ארע הארוע, המצויה כאמור בצמוד למבנה העיריה, אמנם כלולה באותו שטח. כן ביקשה להפנות את תשומת הלב לעובדה שבהתאם להוראות ההסכם מחוייבת הנתבעת 2 להעמיד לרשות הנתבעת 1 מספר חניות ללא תשלום, כדי ללמד שאין בעובדה שהנתבעת 2 אינה גובה תשלום בגין החניות הצמודות, כדי להעיד על כך ששטח זה איננו חלק מהשטח שבאחריותה בהתאם להסכם.

הנציגה לא הכחישה שהחניון פונה ע"י הנתבעת 2 רק ביום 2.6.16, בעקבות צו שניתן ע"י ביהמ"ש.

נציגת הנתבעת 2 טענה אף היא כי לא נערך תשריט והסבירה שנכנסה בנעליו של צד שלישי להסכם תחזוקת החניון, ובהתאמה חתמה על מסמכי העיריה מבלי לבחון את תוכנם ומבלי לבדוק אם מצורף תצהיר בהתאם לאמור בהסכם.

בשאלות שהפנתה לתובע טענה נציגת הנתבעת 2 כי הארוע לא ארע ביום שישי, יום בו לא נהגו להפעיל את החניון, והוסיפה וציינה כי כאשר הגיע התובע וביקש להחנות בחניית נכים, השיבה לו כי "יש לי חניית נכים אבל צריך להיזהר על הגלגלים" ואף הוסיפה והציעה לו להחנות בחניה אחרת, בתשלום.

עד הנתבעת 2, מר לאון בוקובזה, אישר שהארוע ארע ביום 8.1.15, טען לעניין שטח החניון כי "אני מנהל איפה שאנחנו מחנים את כל הרכבים שזה בצד ימין שטח של 5 דונם", וכן טען כי לפחות 20 פעמים נפגעו רכבים בשל המחסום האמור, אלא שחלקם לא תבעו כלל והאחרים תבעו את עיריית חדרה ושופו על ידה. לשיטתו, ביקשו הוא ונציגת הנתבעת 2 מספר פעמים ממחלקת פניות הציבור בעיריה להסיר את הדוקרנים, אך אלה לא הוסרו. לבסוף טען כי רכבו של התובע הוא רכב גדול, שאין הצדקה להחנותו בחניה זו, אך אישר כי הרכבים האחרים שנפגעו לא היו רכבים גדולים כי אם רכבים קטנים.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ובחנתי את המסמכים שהונחו לפניי, נחה דעתי כי מעולם לא נערך תשריט לשם הגדרת שטח החניון, על אף האמור בסעיף 2 להסכם שבין הנתבעות.

שטח החניון הוגדר אם כן כ"מגרש חניה בשטח של כ- 5,000 מ"ר, הידוע כגוש מספר 10036 על חלק מחלקות 437, 439, 440, והנמצא בסמוך לבניין העיריה".

בהסכמים מאוחרים שנערכו אף הובהר כי מדובר בהפעלת מגרש החניה "המצוי בצמוד ו/או בסמוך לבניין העיריה הידוע כ...".

עיון בתמונות שהוצגו ע"י התובע מלמד כי בצמוד לבניין העיריה מספר חניות נכים, אשר חלקן מצויות מעבר למחסום הדוקרנים התוחם את החניון, קרי בתוך החניון בחלקן האחר מעברו השני של המחסם, קרי מחוצה לו.

החניה נשוא הדיון כאן מצויה כאמור בחלק השייך לכאורה לחניון עפ"י גידורו, כאשר מחסום הדוקרנים מונח כאמור במקביל לקו המצויר על גבי החניה המגדיר את סופה של החניה, משמאל, כאשר זה מצוי למעשה בחלקו על גבי החניה עצמה (כ- 20 ס"מ מימין לקו).

עובדה זו ביחד עם ההגדרות שבהסכם וביחד עם דברי נציגת הנתבעת 2, אשר מהם עולה כי לשיטתה השיבה לשאלת התובע – האם קיימת חניית נכים – בתשובה כי יש חניה כאמור, מביאים אותי למסקנה כי החניה המדוברת אמנם מצויה בתוך שטח החניון אשר מצוי היה בשליטת ובחזקת הנתבעת 2.

אין חולק כי במועד הרלבנטי תמו תקופות ההסכמים, וכי למעשה החזיקה הנתבעת 2 בחניון שלא כדין.

שקלתי האם יש בכך כדי להקנות לה הגנה כנגד תביעת השיבוב, ומצאתי כי אין להצדיק מתן הגנה כאמור למי שלכאורה החזיק בשטח שנמסר לחזקתו, ללא רשות.

למעלה מן הצורך אציין כי גם אם ניתן ע"י בימ"ש צו המתיר לנתבעת 2 להחזיק בחניון מעבר לתקופות הקצובות בהסכמים שבין הצדדים, אין בכך כדי להקנות לנתבעת 2 הגנה, שכן לכאורה במצב זה ראוי להכיל עליה את הוראות ההסכם, עד לתום התקופה שהותרה ע"י ביהמ"ש. הדברים צוינו למען הזהירות הואיל והצדדים לא הציגו לפניי את צו ביהמ"ש מכוחו המשיכה הנתבעת 2 לכאורה להחזיק בנכס, עד חודש יוני 2016, קרי למעלה משנה לאחר הארוע נשוא התביעה.

אשר לשאלת הרשלנות אציין כי עיון בתמונות שהציג התובע מלמד כאמור כי מדובר במחסום דוקרנים המונח על גבי חניית הנכים. כיוון המחסום הוא כזה שאיננו מאפשר למעשה יציאה מחניית הנכים אלא בנסיעה לאחור ולימין, כדי להתיישר עם חזית הרכב בכיוון ההורדה של הדוקרנים, וכדי לצאת בשלום מהחניון בכללותו. נסיעה לאחור ולימין כאמור, כאשר דוקרנים מונחים על גבי החניה באופן המתואר מעלה, וכאשר כיוונם הוא כנגד כיוון הנסיעה לאחור, יש בה מטבע הדברים משום סיכון לצמיג השמאלי קדמי של הרכב לכל הפחות (בהנחה שחונים עם הפנים לכיוון גבול החניה).

בהתאמה, מצופה כי מחזיק החניון ובעל השטח, יוכלו לדעת מבעוד מועד כי סיכון כאמור קיים, ותחול עליהם אחריות כלפי העושים שימוש בחניית הנכים האמורה, אחריות שהיא אחריות קונקרטית לסיכון שהתממש כאן, מעבר לחובת הזהירות המושגית החלה עליהם כלפי הבאים לשטח החניון, מעצם שליטתם בשטח זה.

מעדויות הצדדים כפי שנשמעו כאן עולה כי סיכון זה אמנם התממש פעם אחר פעם, כאשר לכאורה אף הלינה הנתבעת 2 לפני הנתבעת 1, מי שלשיטתה הניחה את המחסום, אודות הצורך בהזזתו. הנתבעת 2 לא הציגה אסמכתאות המעידות על פניותיה כאמור, בטענה שכאלו מעולם לא נמסרו, שהרי מדובר בתלונות שהועלו בע"פ באוזני נציגי עיריה המוכרים לנציגי ועובדי הנתבעת 2 היכרות אישית, ועל כן אין לפניי ראיה לכך שהנתבעת 2 אמנם דרשה מהנתבעת 1 להזיז את מיקום המחסום, ואף לא לכך שפעלה לצמצום הסיכון ע"י חסימת החניה לדוגמא למניעת שימוש בה. בהתאמה, אינני יכולה לומר כי הנתבעת 2 פעלה כנדרש כדי להסיר את הסיכון, וכי פעלה בהתאמה כמפעיל חניון סביר למניעת סיכון זה, וכן אין בפניי ראיה המעידה על כך כי הנתבעת 2 פעלה כדי לבטל את האחריות הגורפת המוטלת עליה עפ"י ההסכם שבינה לבין הנתבעת 1, ביחס לסיכון זה, על מנת לקבוע שבנסיבות העניין יש לקבוע כי מדובר בהתרשלות של הנתבעת 1 בלבד, או כדי לקבוע כי הנתבעת 2 איננה חבה באחריות.

מכל אלו, ומשהתממש הסיכון אשר ניתן היה לצפותו מראש, ולא נעשה דבר כדי למנוע אותו, אני סבורה שיש לקבוע כי לנתבעות, ביחד ולחוד, האחריות כלפי התובע בגין נזק שנגרם לו בשל התממשותו של הסיכון.

אשר לשאלת האשם התורם אני רואה לנכון לקבל את גרסת נציגת הנתבעת 2 בנוגע לאזהרה שהשמיעה באוזניו של התובע. בעניין זה אציין כי בדיקה פשוטה ביומן מלמדת כי יום 8.1.15 לא היה יום שישי בשבוע כגרסת התובע, כי אם יום חמישי בשבוע. מכאן אני למדה כי יש להעדיף את גרסתה העובדתית של נציגת הנתבעת 2 על פני גרסתו העובדתית של התובע בסוגיה האמורה, ואני מקבלת את טענתה כי אמנם היו חילופי דברים בינה לבין התובע קודם שנכנס לחניה, ולא מצאתי מדוע שלא לקבל את גרסתה בהתאמה בנוגע לאזהרה שהשמיעה באוזניו.

לעובדה זו יש לצרף את העובדה שהתובע העיד כי הוא מכיר היטב את החניון, וכן את העובדה שהתובע העיד כי מדובר היה בארוע שארע בשעות הצהריים.

זאת ועוד, לאחר ששמעתי העדויות ועיינתי בתמונות אני רואה לנכון לקחת בחשבון גם את העובדה שלכאורה, כעולה מהתמונות, לא חנה כל רכב נוסף בצמוד לרכב התובע, כך שלכאורה יכול היה, בשים לב לעובדה שצריך היה לראות את הדוקרנים, להיות מודע לקיומם נוכח היכרותו הקודמת עם החניון, ולהיות ער לסיכון נוכח חילופי הדברים בינו לבין נציגת הנתבעת 2, להוציא את רכבו דרך מעבר על גבי החניה שמימינו, ובהתאמה מבלי לסכן את רכבו.

מכל אלו אני קובעת כי לתובע בנסיבות העניין, אשם תורם בשיעור של 20%, שיעור שהוא גבוה למדי אך נובע מנסיבות המקרה המסוים שלפניי.

התובע טען כאמור לנזק בסך של 1,450 ₪ כמפורט בקבלה שצירף, ונזק נוסף בגין עוגמת נפש והוצאות. הגם שנראה כי הנתבעות הפנו את התובע מצד לצד ומאחת לשניה, באופן שגרם לסחבת מיותרת (במיוחד נוכח סעיף השיפוי בו יכולה היתה הנתבעת 1 לעשות שימוש מבלי להטריח את התובע), ואף הביאו אותו להזדקק לשרותיו של אורחים לשם משלוח מכתבי דרישה, לא מצאתי כי מדובר בדרישה סבירה ומידתית לפיצוי, במיוחד כאשר פיצוי בגין עוגמת נפש נפסק בתביעות מסוג זה במשורה, בהיותו פיצוי בגין "כאב וסבל של ממש".

לאור כל זאת – אני קובעת כי נזקיו של התובע עומדים על סך כולל של 2,050 ₪ (מצאתי כי נכון לפסוק לתובע פיצוי בגין בזבוז הזמן וההוצאות הנלוות בסך של 600 ₪), ומסכום זה אני רואה לנכון להפחית את שיעור האשם התורם של התובע ולקבוע כי יש לחייב את הנתבעות בהתאמה ולשלם לתובע, ביחד ולחוד, סך של 1,640 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 2.12.15, ועד יום התשלום בפועל.

כמו כן, אני מחייבת את הנתבעות, ביחד לחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט בסך כולל של 750 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל.

בנוסף, אני רואה לנכון לקבל את ההודעה לצד ג' מהנימוקים המפורטים מעלה, ולקבוע בהתאמה כי ככל שתשלם הנתבעת 1 לתובע סכום כלשהו מתוך הסכום שנפסק מעלה, תהא זו זכאית לשיפוי מאת הנתבעת 2 לאחר ביצוע התשלום כאמור.

אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת 2 בהוצאות הנתבעת 1 בגין ההליך כאן, בסך של 300 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל.

לצדדים זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 ימים.

המזכירות תעביר העתק מפסה"ד לצדדים.

ניתן היום, י"ב אלול תשע"ו, 15 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.