1. לפניי תובענת המבקש, לסעד הצהרתי שלפיו חוזה שנכרת בינו לבין המשיבה ביום 2.5.2012 – תקף לכל דבר ועניין. המשיבה אינה כופרת בעובדת כריתת החוזה אך טוענת כי מטעמים כאלה ואחרים, תוקפו של החוזה פקע בשלהי שנת 2012 או בתחילת שנת 2013.

העובדות הבסיסיות שאינן במחלוקת

1. המשיבה עוסקת בפיתוח, ייצור ושיווק של תרופות למניעה ולריפוי של מחלות זיהומיות. מוצר הדגל של המשיבה הוא חיסון דור שלישי (בשם Sci-B-Vac) נגד צהבת (Hepatitis B), המופק בתאי יונקים.
2. המשיבה מינתה את המבקש לשמש מפיץ בלעדי של מוצריה בכל סוכנויות האו"ם וכן בסין, טייוואן והונג-קונג. החוזה שבו עסקינן, נכרת ביום 2.5.2012 (נספח 4 לתצהיר המבקש. להלן: "חוזה ההפצה" או "החוזה"). המוציא והמביא בשם המשיבה בנוגע לחוזה זה, היה ד"ר מלמד ששימש נשיאהּ ודירקטור בה (בתקופה שראשיתה בחודש פברואר 2012 וסיומה בחודש אוגוסט 2014, שאז החליפו ד"ר לוקשין). החוזה קבע כי תקופת הבלעדיות הינה למשך 5 שנים שראשיתן במועד הכריתה, ובמקרה שיהא צורך ברישום החיסון – תימנה תקופת הבלעדיות מיום הרישום (והתקופה שמיום כריתת החוזה ועד למועד הרישום לא תובא במניין 5 השנים, אך גם במהלכה תחול הבלעדיות. סעיף 3 לחוזה). למבקש ניתנה האופציה להאריך את תקופת הבלעדיות ל-5 שנים נוספות (סעיף 4 לחוזה). החוזה הסדיר את מנגנון הרישום בקבעו (בסעיף 5) ראשית, שהמבקש יהא אחראי לביצוע הרישום וישלים ביצועו בתוך 3 שנים ממועד זמינותו של תיק הרישום ("within 3 years from the day of availability of a full registration file") וכן כל חומר אחר שיידרש על ידי הרשויות להשלמת תהליך הרישום; שנית, המשיבה תישא בכל הוצאות הרישום; שלישית, תיק הרישום וכן ההיתר הנוגע לו, יהיו קניינו הבלעדי של המבקש, ככל שהרישום נעשה על ידיו. החוזה הוסיף וקבע את התמורה המרבית שישלם המבקש למשיבה עבור החיסונים (סעיף 6 לחוזה). המשיבה התחייבה לשלם למבקש סכום שווה ערך ל-500 דולר ארה"ב בתוספת מע"מ ובצירוף הוצאות, בגין כל יום עבודה של המבקש מחוץ לישראל, בהתאם לתוכנית עבודה שתאושר מראש בידי המשיבה.
3. לאחר כריתת החוזה, בדק המבקש אפשרויות לשיתוף פעולה עם אנשי עסקים לשם קידום הפצת החיסון בסין. אגב כך, נערכה פנייה למר שיאנפנג (XianFeng), סמנכ"ל תפעול של חברת הליוס המתמחה בתיווך בין חברות מחוץ לסין לבין חברות סיניות, לרבות בתחום שיווק התרופות. מר שיאנפנג הודיע כי עלויות רישום החיסון בסין צפויות לעלות כדי סכום של כחצי מיליון דולר, למצער. הוא מסר כי על פי נתונים סטטיסטיים, מצויים בסין כ-120 מיליון נשאי צהבת B ומתוכם כ-30 מיליון סובלים מצהבת B כרונית ומכאן הפוטנציאל להצלחת שיווק החיסון בסין (ראו למשל הודעות דוא"ל מיום 14.7.2012 ו-15.7.2012, הכלולות בנספח 5 לתצהיר המבקש). פעולותיו של המבקש בעניין זה, לא נשאו פרי. העילה לכך ומשמעות הדבר, מצויים בגזרת המחלוקת שבין הצדדים. אין חולק כי המבקש לא היה מימיו בסין, הונג קונג או טייוואן וכי אין לו מערך הפצה בסין (עמ' 2 שורות 3 – 6 לפרוטוקול).
4. בשלהי חודש מרס 2015, קוימה שיחת טלפון בין המבקש לבין ד"ר מלמד (שבאותה עת לא נשא בתפקיד כלשהו במשיבה). בשיחה זו אישר ד"ר מלמד כי העדרו של תיק רישום מנע התקדמות (ראו עמ' 1 שורות 21 – 22 לתמליל שיחת הטלפון בין השניים, נספח 3 לתצהיר המבקש בבקשה מס' 1. להלן: "התמליל הראשון"). במהלך שיחה זו, ביקש ד"ר מלמד להיפגש עם המבקש (עמ' 1 שורות 25 ואילך לתמליל הראשון).
5. בפגישה שקיימו השניים ביום 31.3.2015, מסר ד"ר מלמד למבקש כי הוא מצוי בתקופה קשה, שכן אבד לו קלסר עם חוזים וביניהם החוזה עם המבקש ובאות עת נטען כלפיו שהוא לא מסר דיווח אמת למי שרכש את המשיבה (עמ' 4 שורות 5 – 6, 16 – 17 לתמליל המפגש, להלן: "התמליל השני"). מדברי ד"ר מלמד עלה כי התרחיש האידיאלי מבחינתו הוא שאם המבקש "ישכח" מחוזה ההפצה – ישרת הדבר את ד"ר מלמד (עמ' 5 שורות 3 – 8 לתמליל השני). ד"ר מלמד הוסיף ואישר כי עלות תיק הרישום (של החיסון) שעמדה על 5 מיליון דולר, היא שהיוותה חסם להמשך נקיטת צעדים לרישום החיסון בסין (עמ' 9 שורות 5 – 9 לתמליל השני).
6. ביום 7.4.2015, פנה המבקש למנכ"ל המשיבה, ד"ר לוקשין וביקש לקבל את תיק הרישום על מנת לפתוח בהליכי הרישום של החיסון בטריטוריות נושא החוזה. בתשובה, ביקש ד"ר לוקשין כי המבקש ימציא לו עותק מן החוזה (ראו הודעות דוא"ל מיום 7.4.2015, המצויות בנספח 8 לתצהיר המבקש). ביום 17.4.2015, המציא המבקש עותק מן החוזה לד"ר לוקשין (ראו הודעת הדוא"ל מיום 17.4.2015, המצויה בנספח 8 לתצהיר המבקש).
7. בעקבות שיחה בין פרקליטי הצדדים, הודיע ב"כ המשיבה לב"כ (דאז) של המבקש, כי החוזה שוב אינו בתוקף הואיל ובוטל לבקשת המבקש: האחרון הודיע לד"ר מלמד בתחילת שנת 2013, "כי אינו יכול ואינו מעוניין לקדם את הפצת המוצר בסין וביתר המדינות המפורטות בהסכם" (סעיף 6 למכתב ב"כ המשיבה מיום 4.5.2015, נספח 9 לתצהיר המבקש).
8. יתירה מזאת, הסכמה זו זכתה לביטוי נוסף: מאז תחילת שנת 2013 ועד לחודש אפריל 2015, לא פנה המבקש למשיבה לצורך קבלת המסמכים הנדרשים לרישום המוצר, לא העביר תוכניות עבודה לאישור החברה ולא הציג שותפים פוטנציאליים (סעיף 7 למכתב מיום 4.5.2015). על כן, נדחתה דרישת המבקש לקבל את תיק הרישום.
9. חילופי מכתבים נוספים בין באי כוח הצדדים לא הניאו את המשיבה מעמדתה בדבר העדר תוקפו של חוזה ההפצה מחמת ביטולו בידי המבקש. בעקבות זאת, הגיש המבקש את תובענתו.

המסגרת הדיונית

1. לאחר הגשת התובענה והתשובה, עתר המבקש להתיר לו לצרף כראיות מטעמו את קובץ ההקלטה של שיחותיו עם ד"ר מלמד, תמליל (נוסף) של שיחות אלה וכן תצהיר המפרט את אופן עריכת ההקלטות והשמירה עליהן (בקשה מס' 1 מיום 17.2.2016). המשיבה לא התנגדה להגשת ראיות אלה, בכפוף לשמירה על כל טענותיה וביום 21.2.2016 נעתרתי לבקשת הצירוף, בלא לפגוע בטענות המשיבה בנוגע לראיות אלה.
2. ביום 25.2.2016 נשמעו לפניי ראיות הצדדים. מטעם המבקש נשמעה חקירתו על שני תצהיריו (האחד שתמך בתובענה והשני שתמך בבקשה לצירוף ראייה מיום 17.2.2016). נספחי תצהיריו נתקבלו לראייה וסומנו על פי האמור בתצהירים (עמ' 1 שורות 6 – 7 לפרוטוקול).
3. מטעם המשיבה נשמעה עדותו של ד"ר לוקשין, שאינו דובר עברית ולכן נוהלה חקירתו בשפה האנגלית ובהקלטה. הנספחים שצורפו לתצהיר ד"ר לוקשין נתקבלו לראייה בהסתייגות שהביעו ב"כ המבקש (כגון: התנגדות לעדות מפי השמועה ולעדות שאינה מבוססת על ידיעה אישית של המצהיר. ראו עמ' 11 שורות 1 – 11 לפרוטוקול). בהקשר זה, אציין כי אחד מנספחי תצהירו של ד"ר לוקשין הוא תצהיר של ד"ר מלמד מיום 27.4.2015 (ראו נספח 4 לתצהיר ד"ר לוקשין). ד"ר מלמד, שהיה כאמור הרוח החיה בנוגע לעסקי המשיבה בעת ההיא ולמצער בנוגע לחוזה ההפצה, לא התייצב לחקירה. המשיבה לא ביארה בסיכומיה מדוע נמנעה מהעדת ד"ר מלמד ומדוע חרף זאת יש ליתן משקל מלא לתצהירו האמור. להסרת ספק שמא תצהיר ד"ר מלמד הוגש בתמיכה לעובדות כתב התשובה, מופנה הקורא לסעיף 51 לכתב התשובה שם נטען מפורשות כי עובדותיו נתמכות בתצהיר ד"ר לוקשין. על כן, ובכל הנוגע להליך הנוכחי, תצהירו של ד"ר מלמד אינו אלא חספא בעלמא. לא ניתן לייסד עליו כל ממצא שהוא.
4. לאחר תום שמיעת הראיות, עתרה המשיבה להתיר לה לצרף כראיות מטעמה, דו"ח המפרט את נתוני מכירת מוצרי המשיבה בהונג קונג, בין השנים 2012 – 2014 וכן דו"ח של המפיץ מטעמה בהונג קונג, המפרט נתוני רכישת מוצרי המשיבה בהונג קונג בשנים 2012 – 2014. זאת, על מנת להצביע על כך שהחיסון בו עסקינן, נמכר בהונג קונג כחיסון בלבד ולא כתוסף במסגרת ניסוי רפואי (ראו בקשה מס' 5 מיום 14.3.2016). המבקש הסכים לצירוף מסמכים אלה (סעיף 1 לתגובת המבקש מיום 3.4.2016) והוסיף ועתר לצירוף מסמכים מטעמו המלמדים, לשיטתו, על כך שהחיסון נמכר בכמות מוגבלת ובמסגרת ניסוי רפואי ולא כחיסון לכל נזקק.
5. בתשובתה, טענה המשיבה כי החיסון אושר למכירה כחיסון בהונג קונג, כפי שגם עולה מתעודות הרישום, אשר לא הכילו כל הגבלה על השימוש במוצר.
6. בהחלטתי מיום 7.6.16, התרתי צירוף המסמכים שהמשיבה עתרה להגשתם (מש/1) וכן את המסמכים שצירף המבקש בתגובתו (מב/1).

תיחום היריעה

1. לאחר הגשת סיכומי הצדדים, הודיע המבקש כי הוא מתנגד להרחבת חזית המצויה בסיכומי המשיבה. המבקש טען כי לראשונה העלתה המשיבה בסיכומיה טענה כאילו חוזה ההפצה הוא חוזה על תנאי (מתלה), שלפיו תוקף חוזה ההפצה הותנה בהתקשרות המבקש עם מפיץ מקומי בטריטוריה (בקשה מס' 15).

המשיבה טענה בתגובתה כי אין מדובר בהרחבת חזית מן הטעמים הבאים:

ראשית, מאחר וכבר בכתב התשובה טענה היא במפורש שהפעולה הראשונה הנדרשת מן המבקש, לשם יישום חוזה ההפצה, היא איתור מפיץ מקומי בסין (סעיף 31 רישא; סעיף 31.4; סעיף 32.2 לכתב התשובה);

שנית, סוגיית התנאי המתלה עלתה משאלות שהוצגו למבקש בחקירתו על תצהיריו (עמ' 8 שורות 20 – 21, 28 – 29 לפרוטוקול);

שלישית, המבקש עצמו התמודד בסיכומיו עם טענת החוזה המותנה בתנאי מתלה (עמ' 5 סעיף 26 פסקה שנייה ועמ' 6 פסקה שלישית לסיכומי המבקש).

המבקש כפר בתגובתו מכל וכל בעמדת המשיבה. כך, למשל, גרס המבקש:

ראשית, במסגרת כתב התשובה, לא הניחה המשיבה אדנים עובדתיים (ומשפטיים) לטענה בדבר קיומו של תנאי מתלה בחוזה ההפצה ומשכך – אין להתיר לה לעשות כן עתה, בסיכומיה;

שנית, בכתב התשובה נכללה טענה עובדתית שאינה מתיישבת עם טענת קיומו של התנאי המתלה, לאמור: היחסים החוזיים באו לקיצם בהסכמה הדדית (ולא מחמת אי-התקיימותו של תנאי מתלה);

שלישית, בישיבת ההוכחות, התנגד ב"כ המבקש לשינוי או הרחבת חזית הן באופן כללי (עמ' 1 שורה 25 לפרוטוקול) והן באופן פרטני (עמ' 5 שורה 28 לפרוטוקול).

1. שאלה היא אפוא אם טענת החוזה על תנאי היא טענה חדשה שלא הועלתה בעבר מפי המשיבה, או שמא אין בה חידוש והפתעה לפי שזכרה בא בטיעוני המשיבה. לשם הכרעה בעניין זה, בית המשפט בוחן, בין השאר, את השלב הדיוני שבו הורחבה החזית: "יש לייחס חשיבות לכך שטענת היעדר היריבות הועלתה בשלב מוקדם יחסית של ההליך, קרי, בעיצומו של דיון קדם המשפט השני. כשהטענה החשודה כהרחבת חזית אסורה מועלית בשלב מוקדם, נחלש במידה מסוימת הרציונאל של הכלל האוסר על הרחבת החזית, אשר כידוע נועד למנוע מצב שבו בעל דין 'יופתע' על ידי הצד שכנגד וכן לאפשר לאותו בעל דין להיערך כראוי להתמודדות עובדתית ומשפטית עם הטענות המועלות על ידי הצד שכנגד" (רע"א 8500/15 ירקוני נ' אליאש, ניתן ביום 7.2.16, פורסם במאגר נבו).
2. עם זאת, נפסק כי "כלל ידוע הוא שבעלי הדין מעצבים את המוסכמות ואת הפלוגתיות העומדות לדיון בגדר כתבי הטענות שהם מגישים בערכאה הדיונית... משטענה ... לא מצאה ביטוי בכתב התביעה, המערערים מושתקים מלהעלותה בשלב הדיון 'תוך כדי תנועה'" (ע"א 3757/13 בורנשטיין נ' עיריית חיפה, ניתן ביום 21.7.16, פורסם במאגר נבו).
3. במהלך ההתדיינות בתיק זה, לא קוימו הליכים מקדמיים (פרט לבקשה לצירוף קובץ ההקלטה וכן תמליל השיחות שבין המבקש לבין ד"ר מלמד) ולא נערכה ישיבה מקדמית. ישיבת יום 25.2.16 נתייחדה לשמיעת חקירת המצהירים. בנסיבות אלה, לא ניתן לסבור כי הרחבת החזית נעשתה במסגרת ישיבות מקדמיות או בשלב מוקדם של ההליך. על כן, ככל שטענת קיומו של חוזה מותנה בתנאי מתלה הועלתה בכתב התשובה מטעם המשיבה, רק אז ניתן יהא לקבוע כי איננו עוסקים בהרחבת חזית אלא בפלוגתה הנטושה במחלוקת, אשר הועלתה מפורשות על שולחן הדיונים.
4. מנגד, אם ביקשה המשיבה להרחיב את החזית במהלך חקירת המבקש על תצהירו – נחלה היא כישלון בכך, הואיל וב"כ המבקש התנגד להרחבת החזית הן בפתח החקירה והן במהלכה, מחד גיסא, ואילו ב"כ המשיבה סבר כי אין עסקינן בהרחבת חזית ואף לא ביקש אותה עת לתקן את כתב התשובה על מנת לכלול בו את טענת החוזה על תנאי.
5. זאת ועוד. ככל שיסתבר כי הרחבת החזית נעשתה רק בסיכומי המשיבה– וודאי שאין להתיר לה להישמע בטענה החדשה, ולו משום שלמבקש לא ניתנה שעת כושר להתמודד עמה הואיל והוא מיצה את זכות הטיעון שלו עם הגשת סיכומיו.
6. גישת המשיבה היא, בראש ובראשונה, שטענתה בדבר קיומו של חוזה על תנאי הועלתה עוד בכתב התשובה, היינו: בשלב מוקדם מאד של ההליך ועל כן – אין היא בבחינת הרחבת חזית ולבטח אינה יכולה להיחשב כטענה המפתיעה את המבקש.
7. ברע"א 4712/08 עקילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ – סניף כפר קאסם, ניתן ביום 5.11.08, פורסם במאגר נבו, שנינו מפי כב' השופט דנציגר כי "כלל יסודי בדיון האזרחי הוא הכלל האוסר על הרחבת חזית, אשר על פיו:"לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע בפירוש או מכללו של דבר את הסכמתו לכך" [י' זוסמן סדרי הדין האזרחי סעיף 120 (מהדורה שביעית, 1995)]". כאשר קיימת הסכמה, מפורשת או מכללא, של בעל הדין שכנגד להעלאת טענות חדשות שזכרן לא בא בכתב הטענות הפותח, כי אז אין מניעה להרחבת היריעה. כך, למשל, בעל דין שאינו מתנגד לראיות שהוצגו בהליך, ייחשב כמסכים מכללא להרחבת מסגרת הדיון, אפילו הראיות חורגות מהנדרש בהקשר זה בכתב הטענות (ע"א 8570/09 חגולי נ' עיריית ראשון לציון, ניתן ביום 15.3.11, פורסם במאגר נבו). לא זו אף זו. "הלכה פסוקה היא כי בעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם נעתר בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא. טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה הרחבת חזית ויש לדחותה ... אמנם המבקשים לא העלו את הטענה על אודות אחריותה של עיריית מודיעין עילית בבקשתם, אלא רק בתגובתם להחלטת בית המשפט המחוזי בעניין הבהרת מהות הדיון שנקבע. עם זאת, המשיבים לא הביעו התנגדות להעלאת הטענה, וגם המשיב התייחס אל הטענה לגופה בסיכומיו בבית המשפט המחוזי, מבלי שהביע התנגדות כלשהי לעצם העלאתה. מכיוון שהצדדים התייחסו אל הטענה בסיכומיהם, הרי שלא נגרם עיוות דין למשיב. דבריו בעניין זה נשמעו בבית המשפט המחוזי... המשיבים נתנו את הסכמתם מכללא להוספת הטענה למסגרת הפלוגתאות הנדונות, ובנסיבות העניין חל הכלל בדבר 'שינוי חזית'... משהסכימו המשיבים לשינוי חזית המחלוקת, לא ניתן עוד להעלות טענה בדבר הרחבתה האסורה, ועניין זה לא יכול להיזקף לחובת המבקשים" (רע"א 2233/14 ברזל נ' עו"ד גלברט כונס נכסים ומנהל מיוחד, ניתן ביום 11.6.14, פורסם במאגר נבו. ההדגשות – אינן במקור).

השופט (לימים המשנה לנשיאה) רובינשטיין הורה ברע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ, ניתן ביום 15.5.08, כי "הגבול בין יריעת מחלוקת מפורטת יותר או פחות, גמיש, וכל עוד באותה יריעת מחלוקת עצמה עסקינן, באותו סכום נתבע ובאותם יסודות של סיפור המעשה, ניתן לנתבע להתמודד עם פירוט פלוני או אלמוני, גם בעדויות או בתצהירים, תוך שבימ"ש שומר על הגינות כלפי כולי עלמא... כאשר הטענות והעדויות שהיו בפני בימ"ש לא חרגו מהנטען במפורש, וכל שנטען נועד רק לאמת את העילה שנטענה במפורש, הרי עצם הזכרת עובדות נוספות כלשהן, אין בהן כדי ליצור 'שינוי חזית'" (ההדגשות – אינן במקור). ומכאן – לענייננו.

1. חוששני שהדין אינו עם המשיבה. כתבי טענות "פותחים" (כגון כתב תביעה, כתב הגנה וכן המרצת פתיחה וכתב התשובה לה) מגדירים את הפלוגתות הצריכות לדיון ולהכרעה. ככאלה, כתבי הטענות אמורים להכיל את כל העובדות המהותיות עליהן מבקש בעל הדין להסתמך במהלך הדיון.
2. העיון בכתב התשובה, לרבות בתצהיר ד"ר לוקשין התומך בה ולרבות נספחי כתב התשובה, מעלה כי המשיבה לא טענה, אף לא במשתמע, כי החוזה שכרתה עם המבקש היה חוזה המכיל תנאי מתלה, שתוכנו כהאי לישנא: "תנאי למימוש ההתחייבויות האופרטיביות בהסכם, הינו גיוס שותף עסקי מקומי על ידי המבקש, אשר יפיץ את מוצר החברה בטריטוריה" (סעיף 29 לסיכומי המשיבה) ואף לא נטען מפי המשיבה, בכתב התשובה, כי תנאי מתלה זה לא התקיים ועל כן חוזה ההפצה התבטל. בסיכומי המשיבה נטען כי בענייננו חלה חזקת התנאי המתלה הקבועה בסעיף 27 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג– 1973 (להלן: "חוק החוזים (חלק כללי)") שכן "חוזה ההפצה היה טעון התקשרות – וממילא הסכמה – של צד שלישי, והוא המפיץ המקומי בטריטוריות" (סעיף 18 לסיכומי המשיבה).
3. הכל מסכימים שהתנאי המתלה הנטען, לא נכתב בחוזה ההפצה. מכאן, שטענת המשיבה היא בעצם לקיומו של תנאי מתלה מכללא (הנלמד מן הנסיבות החיצוניות לחוזה, כעמדת המשיבה בסעיף 29 לסיכומיה). לשווא יחפש הקורא בכתב הטענות הפותח של המשיבה אזכור הן לקיומו של תנאי מתלה מכללא בלשון זו (או בלשון הדומה לו) והן לאי-התקיימותו. לפנים מן הנדרש, אציין כי אפילו ד"ר מלמד, נשיאהּ דאז של המשיבה ומי שניהל עם המבקש את המו"מ לכריתת החוזה, לא ההין להעלות בתצהירו (הבלתי קביל, כאמור) טענה כאילו החוזה שבין המבקש לבין המשיבה כלל תנאי מתלה מכללא, כי תנאי מתלה זה לא התקיים וכי על כן, שוב אין תוקף לחוזה ההפצה.
4. המשיבה אכן טענה בכתב התשובה שהמבקש הציג לפניה מצג כאילו יקדם את הפצת החיסון בסין (וביתר המדינות נושא החוזה) באמצעות גיוס שותף עסקי שיפיץ וישווק את החיסון, אלא שניסיונו לעשות כך העלה חרס (סעיפים 12.3 – 12.5 לכתב התשובה). אולם, רב המרחק בין טענה זו לבין הטענה כאילו החוזה דנן הוא חוזה על תנאי מתלה. גם אם אקבל את הטענה שהמבקש הציג לפני המשיבה מצג כלשהו עובר לכריתת החוזה וגם אם אניח כי החוזה מכיל התחייבות כאמור מצד המבקש (ולא היא)– הרי שהפרת ההתחייבות האמורה אינה בבחינת אי-התקיימות תנאי מתלה.
5. דין החוזים מבחין בין תניה לבין תנאי. תניה היא התחייבות חוזית שנטל צד על עצמו וככל שהפר אותה, זכאי יריבו ל"סל תרופות" (אכיפה; ביטול; פיצויים). תנאי הוא מאורע חיצוני לא וודאי, שבהתרחשותו מתנים הצדדים מראש את כניסת חיובי החוזה לתוקף (תנאי מתלה) או את פקיעת תוקף החוזה (ראו ג' שלו דיני חוזים – החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 467 – 469 (2005). להלן: "שלו דיני חוזים"; ע"א 288/14 טהלר נ' בר זכאי, ניתן ביום 1.7.15, פורסם במאגר נבו; דנ"א 9580/09 פוארסה נ' פוארסה, ניתן ביום 24.1.10, פורסם במאגר נבו). משלא נזכר בחוזה, אפילו ברמז, קיומו של תנאי מתלה ובאין לפניי ראיות קבילות ומהימנות מטעם המשיבה, שעליהן ניתן לייסד מסקנה כי כוונתם הסובייקטיבית המשותפת של בעלי החוזה הייתה לכרות חוזה על תנאי (וממילא אין ראיות קבילות ומהימנות לתוכן התנאי), לא תישמע המשיבה בטענה כאילו חוזה ההפצה הוא חוזה על-תנאי מתלה מכללא. טענות המשיבה בעניין התנאי המתלה הן אפוא בבחינת הרחבת חזית. לאור התנגדות המבקש להרחבה, אין לשעות להרחבה ואין מקום לדון בטענת התנאי המתלה, על כל היבטיה.
6. מעבר לנדרש, אבקש לציין כי לא נעלם הימני שהמשיבה חפצה למצוא בית אחיזה לטענת קיומו של תנאי מתלה בחוזה ההפצה, גם בדבריו של ד"ר לוקשין (בסעיף 36 לתצהירו ובחקירתו הנגדית בעמ' 27 – 28 ו-34 – 35 לפרוטוקול). וזו דרך הילוכה של טענת המשיבה בהקשר זה: לא עולה על הדעת, ואין זה נהוג בחוזי הפצה, וודאי שעה שמדובר בשוק הסיני, שחברה פרמצבטית תשקיע כחצי מיליון דולר בתרגום תיק הרישום בלי שיהא לה סוכן מקומי בסין, שיכול לשמש גם מפיץ. סוכן מקומי זה יידרש ליטול חלק פעיל בתהליך רישום המוצר בסין ועל כן, עליו לחתום תחילה על חוזה מפורט וממצה המסדיר, בין יתר תניותיו, את סוגיית השמירה על הסודיות. רק לאחר כריתת חוזה כזה, סבורה המשיבה, ניתן למסור ביד הסוכן המקומי את תיק הרישום, המכיל סודות מסחריים רגישים, ולפתוח בהליך הרישום. מכאן, שתנאי מתלה בחוזה ההפצה הנדון היה גיוס סוכן מקומי שיפעל לרישום המוצר ויפיץ אותו בסין.
7. טענתה הנזכרת של המשיבה משוללת יסוד היא. אין עסקינן בתיאוריה הנוגעת לפרקטיקה העסקית הנבונה (לגישת המשיבה) ואף לא בדרך ההתנהלות המקובלת (לאמור: הנוהג המקובל בחוזים מסוג זה, כמשמעותו בסעיף 26 לחוק החוזים). עסקינן במציאות, קרי: בחוזה שכרתו הצדדים, שאחד מהם אינו אלא המשיבה, חברה העוסקת בתחום הפרמצבטי והמוחזקת כאמונה על שמירת סודותיה המסחריים. חוזה זה, על מעלותיו ומגרעותיו (ככל שקיימות) משקף את חלוקת התפקידים והסיכונים שנטל כל צד על עצמו.
8. ולא זו בלבד, אלא שהחוזה הנדון כלל אינו טעון השלמת פרטים (וממילא המשיבה לא טענה לכך) ואין ביסוס עובדתי לקשר שבין גיוס סוכן מקומי לבין רישום המוצר . החוזה הסדיר מפורשות את סוגיית רישום המוצר:ראשית, סעיף(a)5 לחוזה מורה כי הרישום ייעשה על ידי המבקש, לא על ידי סוכן מקומי בטריטוריה הכלולה בחוזה. הסעיף מורה כי"Registration will be done by Mr. Nir Izhaki…" שנית, סעיף(c) 5 קובע כי תיק הרישום והרישיון הנוגע לו, יהיו קניינו של המבקש: "For any product that will be … registered by Mr. Nir Izhaki the registration file and any permit related to it will be the property of Mr. Nir Izhaki".
9. בהינתן דברים אלה, גם אם אניח כי דברי ד"ר לוקשין, (ראו פסקה 21 לעיל), מהווים בבואה נאמנה לרצוי ולמקובל (ופרט לעדותו-שלו, לא הובאו ראיות לגבי הנוהג בחוזים מן הסוג הנדון), שוב אין לייחס להם משקל, שכן אֲתָא תוכן המצוי בחוזה והכריע תוכן שהיה (לפי הטענה) רצוי לכלול בו. והרי זה כלל היסוד בדיני חוזים.
10. הנה כי כן, התמוטט המבנה שעליו ביקשה המשיבה לייסד את טענת התנאי המתלה (גם אם לא הייתה היא הרחבת חזית).
11. היבט נוסף של תיחום היריעה, יכול היה להיסוב על העלאת טענות עובדתיות סותרות מפי המשיבה. מחד גיסא, טענה המשיבה כי חוזה ההפצה בוטל בהסכמה מפורשת של הצדדים (סעיף 100 ואילך לסיכומי המשיבה); מאידך גיסא, טענה היא כי החוזה נזנח על ידי הצדדים ועל כן, התבטל מכללא (סעיף 50 ואילך לסיכומי המשיבה).שתי הטענות אינן עולות בקנה אחד זו עם זו, שכן ממה נפשך: או שהצדדים לחוזה – המבקש וד"ר מלמד (מטעם המשיבה) – ביטלו את החוזה בהסכמה הדדית (וצעד כזה מחייב עשייה אקטיבית) או שהצדדים לחוזה לא ביטלוהו כי אם זנחוהו עד שמת מיתת נשיקה (וכאן קץ החוזה היה מחמת אי-מעש של הצדדים ועקב פסיביות מצידם). בעל דין לא יכול להישמע בטענה שהחוזה בוטל בהסכמה ולחלופין – מת מיתת נשיקה. טענות אלה אינן מתיישבות האחת עם רעותה. הדין אכן, אוסר העלאת טיעון עובדתי חלופי (בכפוף לחריג שאינו לענייננו. ראו תקנה 72 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד– 1984). אולם, המבקש לא עתר למחיקת איזו מן הטענות האמורות. על כן, אדון בהן לעיצומן.
12. הפלוגתות
13. הסוגייה הטעונה הכרעה ממקדת עצמה בשאלת "חיותו" של החוזה בעת הזו: האם החוזה עומד בעינו אם לאו. עמדת המבקש היא כי החוזה תקף ומחייב; עמדת המשיבה היא כי החוזה אינו בתוקף הואיל ובוטל בהסכמה מפורשת של הצדדים ולחלופין – נזנח על ידי הצדדים.
14. דיון והכרעה

סיום יחסים חוזיים: כללי

1. יחסים בין בעלי החוזה יכולים לבוא לידי גמר במספר אופנים עיקריים.
2. הראשון במעלה הוא החוזה המקויים.
3. השני, כאשר עסקינן בחוזה שהופר או שנפל פגם בכריתתו, "דרך המלך" לסיום היחסים היא ביטול החוזה במסירת הודעת ביטול חד צדדית (סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א– 1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)"; סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי). ההודעה יכולה להיות מפורשת, כגון במכתבו של צד אחד למשנהו, או משתמעת, דוגמת הגשת תובענה מתאימה לבית המשפט).
4. השלישי, ביטול החוזה בהסכמה משותפת. ההסכמה יכולה להיות מפורשת והדדית של הצדדים לחוזה (ראו למשל ע"א 1685/12 הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ נ' גרינברג, ניתן ביום 22.12.13, פורסם במאגר נבו, בפסקה 18) או פרי התנהגותם הנלמדת מנסיבות העניין (אשר מצביעות על "מפגש רצונות" באשר לביטול). ראו, באופן כללי, ד' פרידמן ו-נ' כהן חוזים כרך ד עמ' 39 – 40 (2011). ראו גם תא"מ (נת') 35912-12-12 אפקון בקרה והנדסה בע"מ נ' בילאק הנדסה ובנין בע"מ, ניתן ביום 1.7.15, פורסם במאגר נבו.
5. הרביעי, ביטול מחמת אי התקיימות תנאי מתלה הכלול בחוזה, או עקב התקיימות תנאי מפסיק (סעיפים 27 ו-29 לחוק החוזים (חלק כללי).
6. לבסוף, חוזה יכול להגיע לקיצו גם בדרך של סיכול (סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות)).
7. הואיל ובפרשתנו עסקינן בטענה בדבר פקיעתם המלאה של היחסים החוזיים מפאת ביטולו המפורש – ולחלופין זניחת החוזה – על ידי הצדדים לו, נקרב מבטנו לסוגיות אלה.
8. ההסכמה לבטל החוזה בנסיבות העניין
9. איש אינו טוען כי החוזה לא עמד בתוקף בזמן מן הזמנים. המשיבה סבורה כי החוזה בוטל בהסכמת הצדדים. ביטול זה התרחש בשלהי שנת 2012 או בתחילת שנת 2013. המשיבה מבססת עמדתה על תצהיר ד"ר לוקשין, אך האחרון מודה בפה מלא כי החל לכהן בתפקידו בחודש אוגוסט 2014 (ראו סעיף 2 רישא לתצהיר ד"ר לוקשין וכן עמ' 11 שורות 14 – 17 ועמ' 13 שורות 26 – 27 לפרוטוקול), ומכאן – שאין ביכולתו להעיד מידע אישי על אודות מאורעות שאירעו במשיבה בטרם היה בעל תפקיד כלשהו בה (ואולי: בטרם ידע על קיומה כלל ועיקר). ואכן, בהגינותו, ד"ר לוקשין לא ביקש לייסד את ידיעותיו בנוגע לביטול החוזה על מטען הידע שלו. הוא סיפר בתצהירו כי בעקבות פנייתו של המבקש מיום 7.4.15 (נספח 1 לתצהיר ד"ר לוקשין. ראו גם נספח 8 לתצהיר המבקש) ובעקבות קבלת העתק מחוזה ההפצה (ראו הודעת דוא"ל של המבקש לד"ר לוקשין מיום 17.4.15, המהווה חלק מנספח 8 לתצהיר המבקש), ערכה המשיבה בירור מעמיק עם ד"ר מלמד והלה מסר למשיבה את המידע הבא: לאחר כריתת החוזה, ניסה המבקש לאתר שותפים פוטנציאליים לצורך שיווק והפצת המוצר ואגב כך, קישר בין המשיבה לבין גב' בתיה טוקטלי שהציגה עצמה כנציגת מפיץ פוטנציאלי מסין.
10. לאחר בירורים שערכה הגב' טוקטלי עם חברות פארמה סיניות, הודיעה היא כי לא ניתן לרשום את מוצר המשיבה בסין עקב מגבלות רגולטוריות שונות, לרבות אופי תהליך הייצור של החיסון המיוצר בתאי CHO, ועל כן, בחר המפיץ הסיני שלא להתקשר עם החברה. בנסיבות אלה, הואיל והמבקש לא הצליח לגייס שותף עסקי בסין, הודיע הוא לד"ר מלמד במהלך סוף שנת 2012 או תחילת שנת 2013, "כי אינו יכול ואינו מעוניין לקדם את הפצת המוצרים בסין וביתר המדינות המפורטות בהסכם. ד"ר מלמד קיבל את הודעת המבקש ובכך למעשה, באה ההתקשרות בין הצדדים לקיצה" (סעיף 12.6 לכתב התשובה. ההדגשות – במקור). מאותו מועד ואילך, ניתק המבקש כל קשר עם המשיבה (סעיפים 12 ו-23 לכתב התשובה). לתמיכה בדברים אלה, צירפה המשיבה את תצהיר ד"ר מלמד (נספח 4 לכתב התשובה).
11. איני מקבל את טענות המשיבה באשר לביטול החוזה בהסכמה. טענות אלה מבוססות על עדות מפי השמועה. ד"ר לוקשין לא יכול להעיד מידיעתו האישית על עובדות המבססות ביטול חוזה בהסכמה, שכן הוא לא נטל חלק בהליך הביטול (הנטען). המידע שבפיו נסמך על דברים שמקורם בצד ג', ד"ר מלמד, אשר לא זו בלבד שלא העיד בבית המשפט, אלא אף לא מסר את המידע לד"ר לוקשין. במהלך החקירה נסתבר שד"ר לוקשין לא ערך בירור כלשהו עם ד"ר מלמד. ד"ר לוקשין ציין בתצהירו "We contacted Dr. Melamed …" (סעיף 12 רישא לתצהיר). משנתבקש, בחקירתו הנגדית, להבהיר כוונת הדיבור "We", העיד ד"ר לוקשין כי הכוונה היא לפרקליט המשיבה (עמ' 24 שורות 21 – 22 ועמ' 25 שורות 1 – 3 לפרוטוקול). ד"ר לוקשין הוסיף ואמר בתצהירו, בלשון ברורה:"In the course of the above-mentioned investigation with Dr. Melamed, the Company was provided with the following information …" (סעיף 13 לתצהיר ד"ר לוקשין). היינו: ד"ר מלמד מסר את המידע לחברה ובכל מקרה, לא לד"ר לוקשין, שגם הודה בחקירתו כי לא הונח לפניו תרגום מלוא תצהירו של ד"ר מלמד (עמ' 27 שורות 11 – 12 לפרוטוקול), אלא רק תמצית התצהיר (עמ' 25 שורה 26 לפרוטוקול). במצב דברים זה, וודאי שלא ניתן לסמוך ממצא עובדתי כלשהו על (שברֵי) מידע שהועבר מפרקליט המשיבה אל הד"ר לוקשין, לגבי דברים כאלה ואחרים המיוחסים לד"ר מלמד.
12. לפנים מן הנדרש, ורק לשם הדגמת הפירכה הקשה שנפלה בעמדת המשיבה בכל הנוגע לטענת ביטולו המוסכם של חוזה ההפצה כולו, אציין כי ד"ר מלמד אמר בתצהירו (שכאמור – אינו קביל) כי המבקש הודיע לו "אין טעם ואפשרות לקדם את המוצר בסין, כי איננו יכול או מעוניין לקדם את [ה]מוצר בסין" (ההדגשות – לא במקור. סעיף 6 לתצהיר ד"ר מלמד, נספח 4 לכתב התשובה). לעומת דברים אלה, ייחסו המשיבה וד"ר לוקשין דברים אחרים לד"ר מלמד, כאילו אמר האחרון בתצהירו שהמבקש הודיע לו "כי אינו יכול ואינו מעוניין לקדם את הפצת המוצר בסין וביתר המדינות המפורטות בהסכם" (ההדגשות – במקור. ראו סעיף 12.6 לכתב התשובה.
13. דברים זהים מצינו גם בסעיף 23 לכתב התשובה). ד"ר לוקשין טען בתצהירו כי הדברים הבאים נתמכים בתצהירו של ד"ר מלמד: המבקש הודיע לד"ר מלמד "… that he is not able and is not interested in the distribution of the products in China or in any of the other countries detailed in the Distribution Agreement" (סעיף 13.6 לתצהיר. ראו גם סעיף 24 לתצהיר).דא עקא, ד"ר מלמד מעולם לא ציין בתצהירו שהמבקש הודיע כי אינו מעוניין לעסוק בהפצת המוצר ביתר המדינות המפורטות בחוזה ההפצה. ד"ר מלמד הצהיר כי המבקש הודיעו שאינו מעוניין להפיץ המוצר בסין. הא ותו – לא.
14. אין מנוס אפוא ממסקנה אחת מן הבאות: מאן דהו כשל בהבנת תצהירו של ד"ר מלמד (הכתוב בעברית) או שמאן דהו הבין את דברי ד"ר מלמד ובכל זאת – ניסה לשוות להם נופך אחר, מתוך מניע כזה או אחר.

מכל מקום – אילו יכולה הייתה המשיבה להיסמך על תצהיר ד"ר מלמד, הרי שלשונו הברורה של התצהיר מייחסת למבקש "וויתור" על הפצת המוצר בסין, אך לא ביתר המדינות המפורטות בחוזה ההפצה; הנה כי כן, המבקש וד"ר מלמד מעולם לא הסכימו כי חוזה ההפצה כולו(היינו: על כל הטריטוריות הנזכרות בו) – מבוטל. לכל היותר, יכולה הייתה המשיבה לטעון כי בכל הנוגע לסין – הוסכם על ביטול החוזה (וגם טענה זו אילו הועלתה – לא הייתה יכולה להיסמך על תצהיר ד"ר מלמד, שאינו קביל לראייה).

1. בשולי הדברים אזכיר כי המשיבה ביקשה לעגן את עמדתה בדבר ביטולו של חוזה ההפצה, ב-י"ג סממנים הנלמדים מנסיבות העניין, המתווספים לתצהיר ד"ר מלמד (ראו סעיף 102 לסיכומי המשיבה). מיקומם הגיאומטרי הנכון של סממנים אלה אינו לשם תמיכה בטענה בדבר ביטולו בהסכמה מפורשת של החוזה, אלא לכל היותר לתמיכה בטענת ההסכמה המשתמעת לביטול, קרי: החוזה נזנח (הדדית) ועל כן נחשב כמבוטל. על כן, אדון בסממנים אלה במסגרת הדיון בטענת הזניחה (פסקה 40 להלן).
2. צבר הטעמים דלעיל מוביל למסקנה שהמבקש מעולם לא ביטל ולא ביקש לבטל את חוזה ההפצה (או כל חלק ממנו) ומעולם לא מסר דברים ברוח זו לד"ר מלמד.

פקיעת חוזה מפאת זניחה: מתווה נורמטיבי

1. "התנהגות הצדדים יכולה להביא גם לידי שינוי חוזה הקיים ביניהם. השאלה תהא תמיד האם ניתן להסיק מנסיבות העניין ומהתנהגות הצדדים כוונה לשנות מהוראות החוזה שביניהם. לא בנקל יוסק מהתנהגות הצדדים הרצון בשינוי של החוזה שביניהם. לשם ביסוס המסקנה כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם, נדרש – בעיקר בחוזים ארוכי טווח – דפוס התנהגות מתמשך, לו שותפים שני הצדדים" (שלו דיני חוזים, בעמ' 221. ההדגשות – הוספו). אני סבור כי ה"שינוי" בו מדובר לעיל, מכיל בקרבו לא רק שינוי (Variation) של תנייה זו או אחרת הכלולה בחוזה, אלא אף שינוי קיצוני מכך: ביטול החוזה כולו (Recission) בדרך של זניחתו (Abandonment).
2. זניחת החוזה מהווה, למעשה, כריתת חוזה חדש (בין הצדדים לחוזה המקורי), שבו כל צד משחרר את רעהו מהמשך ביצוע חיוביו לפי החוזה המקורי, כך שאי-הביצוע לא יהווה הפרה ולא יקים למי מהם עילה לתביעת סעדים כלשהם (אכיפה, פיצויים או ביטול). קשר חוזי (חדש) זה יכול שיהא במפורש (בכתב או בעל פה) או במשתמע מאומד דעת הצדדים המשתקפת מהתנהגותם. לוז הזניחה הוא שאיש מבעלי החוזה שוב אינו חפץ ביישום תניותיו, ובעיניהם "the matter is off altogether”, כמאמר בית המשפט בפרשת Fitzgerald v. Masters, 95 CLR 420, 432 (1956) (להלן: "פרשת Fitzgerald"). ראו גם Chitty On Contracts Vol. 1: General Principles § 22-027 (Hugh Beale ed., 32^nd ed., 2015) 1647.
3. בפרשת Blindley Heath Investments Ltd. V. Bass [2014] EWHC 1366 (ch) (להלן: "פרשת Blindley"), נאמר בעניין זה כהאי לישנא:

"The law of abandonment is based in the law of contract and so the question is whether, on an objective assessment of all the circumstances, including what was said or not said, written or not written, done or not done, an offer exists by one party to abandon the contract, which is accepted by the offeree, and which acceptance is communicated to the offeror".

1. ביטול חוזה בהסכמה וזניחת חיוביו ההדדיים, יכולים להילמד, כאמור, מן המצג החיצוני הנובע מהתנהגות שני הצדדים וממכלול הנסיבות הספציפיות (היינו: מכללא או במשתמע. ראו, למשל, Reynolds v. Medway, [2013] NSWSC 206 וכן פרשתWallera Pty Ltd. v.CGM Investments Pty Ltd.,[2003] FCAFC 279, בה נאמר, בין היתר, כי:"regard is to be had to the conduct of the parties and what might be inferred from it". בפרשה אחרונה זו נדונה השאלה אם התנהגות הצדדים מצדיקה מסקנה בדבר זניחת חוזה, משנת 1984, שלפיו הוענק למערערת זיכיון למשך 50 שנה לשימוש בשם "Electrodry" וכן בתהליך כימי מסויים, אולם בין השנים 1992 ועד 1997, לא עשתה היא שימוש בהם, מחד גיסא, ואילו המשיבה לא נקטה שום צעד כלפי המערערת בשל כך, מאידך גיסא. הערכאה המבררת קבעה כי די בכך כדי להסיק שהמשמעות האובייקטיבית של התנהגות הצדדים, הינה זניחת החוזה; מנגד, ערכאת הערעור (מפי השופטת Keifel) סברה כי נסיבות אלה לא הצדיקו קביעה בדבר מצג משתמע של זניחת החוזה, באמרה, בין היתר:"The evidence, such as it was, did not suggest that the parties regarded the contract as abandoned. At most it suggested they were not presently interested in its performance" (פסקה 54 לחוות הדעת. ההדגשות – הוספו). ראו גם לאחרונה Quinn Chi On v. Karen Gore, [2016] NSWSC 950, פסקה 124 ואילך.
2. בפרשת Blindley, נאמר בעניין זה:"Although the contractual elements may be inferred from conduct, such inference can only be drawn where it is ‘quite plain’ (to use the phrase of Bingham LJ in The Agrabele) that it would be the correct inference to draw". בערכאת הערעור לא נזקק בית המשפט לדיון בטענת הזניחה. ראו: Dixon v. Blindley Heath Investments Ltd. [2015] EWCA Civ 1023).
3. המסקנה בדבר זניחת החוזה מצריכה, אפוא, צבר של נסיבות מיוחדות ויש לנקוט זהירות יתירה בטרם קביעה כי החוזה נזנח ופקע. ראו למשל ע"א 5205/05 שחם שיווק מערכות מיזוג וחימום בע"מ נ' נפ-גל חברה לבניין ופיתוח בע"מ, ניתן ביום 20.3.08, פורסם במאגר נבו (להלן: "פרשת שחם שיווק"); ע"א 3860/09 קרן קיימת לישראל נ' קרן היסוד המגבית המאוחדת לישראל בע"מ, ניתן ביום 12.1.14, פורסם במאגר נבו (להלן: "פרשת קרן קיימת"); ה"פ (מחוזי ת"א) 526/08 פלטה נ' עזבון המנוח יוסף שמואלי ז"ל, ניתן ביום 27.12.10, פורסם במאגר נבו. דומה שזהו מצב הדברים גם בארה"ב. בפרשת Borgman v. Kedley, 646 F.3d 518, 525 (2011), נאמר: "...abandonment of a contract can only occur upon an 'unequivocal and decisive' act evidencing a party's intention to abandon. Iowa Glass Depot, Inc. v. Jindrich, 338 N.W.2d 376, 380 (1983)". ראו גם פרשת The Estate of Alba v. Alba, 238 Cal. App. 2d 620, 622 – 623 (1965) וכןCollin Campbell "The Doctrine of Waiver" 3 Michigan Law Review 9, 11 – 12 (1904).
4. צבר הנסיבות העולה מהתנהגות הצדדים, יבקש לבחון בין היתר את מסת של פעולות שהיו הצדדים אמורים לבצע בעקבות ההתקשרות החוזית, ולא נעשו חרף חלוף פרק זמן ניכר, בשים לב לאופיו של החוזה שבו מדובר; מידת הפאסיביות של הצדדים במהלך התקופה; התקשרויות חלופיות (או סותרות) אחרות שביצע צד לחוזה, ועליה ידע (ועימה הסכין, גם אם בשתיקה ובחוסר מעש) הצד השני.
5. אחד ממופעי התנהגות הצדדים (ואולי המרכזי שבהם) שנדון בפסיקה, היה חלוף הזמן מאז היווצרות יחסים חוזיים בין צדדים לעסקה (על פי רוב: במקרקעין) ועד לנקיטת צעדים ליישום החוזה. בהקשר זה נקבע כי שעה שהצדדים לא יישמו את תניות החוזה ואת חיוביהם החוזיים במשך תקופת זמן ארוכה או אפילו מופרזת באורכה (וזו נלמדת מן הנסיבות), יכול בית המשפט להגיע למסקנה כי הם זנחו את החוזה וויתרו על זכויותיהם ומכאן – שהחוזה בוטל בהסכמה הדדית. כך, למשל, היה בע"א 1901/01 מראות יפו העתיקה בע"מ נ' חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ, ניתן ביום 9.4.97, פורסם במאגר נבו, עת דובר בחוזה קומבינציה, אשר חרף חלוף 12 שנים ממועד כריתתו, לא חלה התקדמות אלי ביצועו; בע"א 3991/96 וילוז'ני נ' מעלה השרון (הרצליה) בנין והשקעות 93 בע"מ, פ"ד נב (5) 278 (1998), נקבע כי התחייבות בנוגע למקרקעין, שניתנה בייפוי כוח משנת 1970, ולא נעשה דבר למימושה עד לשנת 1994 (היינו: 24 שנים), נזנחה למעשה, פקעה וחדלה מלהתקיים;
6. בע"א 10148/05 חברת תדי ירושלים בע"מ נ' כץ-שיבאן, ניתן ביום 15.3.10, פורסם במאגר נבו (להלן: "פרשת תדי ירושלים"), נקבע כי הסכם פשרה שלא קויים במשך כ-23 שנים ואיש מן הצדדים לו לא שלח למשנהו הודעת ביטול מחמת הפרה או אי-קיום, נזנח ופקע בהסכמת הצדדים; בפרשת קרן קיימת, פסק בית המשפט כי חוזה ש"במשך למעלה משבעים שנה עמד ... בבחינת אבן שאין לה הופכין" (שם, בפסקה 9. ההדגשות הוספו), בלא ששולמו דמי חכירה ובלא שנעשה שימוש בקרקע (מה גם שבעת הזו לא ניתן לקיים את מטרתו המקורית, הקמת מחצבה) – נזנח על ידי הצדדים במהלך השנים. ראו גם דנ"א 1075/14 קרן היסוד המגבית המאוחדת לארץ ישראל נ' קרן קיימת לישראל, ניתן ביום 15.7.14, פורסם במאגר נבו). מנגד, חלוף 6 שנים, מאז כריתת החוזה ועד לפניית הרוכש אל המוכר בדרישה לקבל את הדירה נושא החוזה, לא הצדיק מסקנה בדבר וויתור הרוכש על זכויותיו וזניחת החוזה מצידו, במיוחד שעה שהרוכש שילם את חלק הארי של התמורה: פסקה 46 לפסק הדין בה"פ (מחוזי מרכז) 1005-06-10 אלשב חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' צדוק, ניתן ביום 11.9.12, פורסם במאגר נבו.
7. בפרשת Fitzgerald, שעסקה בחוסר מעש במשך 26 שנים (1927 – 1953), עמד בית המשפט על חשיבות חלוף הזמן, בציינו (בעמ' 432):

"There can be no doubt that, where what has been called an ‘inordinate’ length of time has been allowed to elapse, during which neither party has attempted to perform, or called upon the other to perform, a contract made between them, it may be inferred that the contract has been abandoned".

לעומת פרק הזמן האמור, קבע בית המשפט העליון (High Court) של אוסטרליה, בפרשת DTR Nominees Pty Ltd v. Mona Homes Pty Ltd 138 CLR 423, 434 (1978), כדלקמן:

"Thus the contract in the present case was still on foot on and after 25th July 1974. Neither party had effectively rescinded. But there can be no doubt that by 5th December 1974, when these proceedings were commenced, neither party, whatever may have been their reasons, regarded the contract as being still on foot. Neither party intended that the contract should be further performed. In these circumstances the parties must be regarded as having so conducted themselves as to abandon or abrogate the contract".

(ההדגשות – הוספו).

היינו: תקופה קצרה של 5 חודשים, הצדיקה בנסיבות קביעה כי בעלי החוזה (מטעמיהם) שוב לא חפצו בו (הגם שדובר בחוזה מקרקעין).

1. כאן המקום להדגיש כי על מנת שחוזה ייחשב ככזה שנזנח על ידי הצדדים, אין די בהתנהגות אחד מבעלי החוזה. המסקנה כי החוזה נזנח הדדית, חייבת להתבסס על הביטוי החיצוני של התנהגות כל אחד מן הצדדים (אגב, אילו דובר בוויתורו של צד לחוזה על זכות מסוימת שהוקנתה לו, די היה לעמוד על אומד דעתו-שלו).
2. לעניין זה, ראו: Summers v. The Commonwealth, 25 CLR 144, 151 – 152 (1918); Ryder v. Frohlich, [2004] NSWCA 471; Broulee Developments Pty Limited v. Mackay [2008] NSWSC 32 וכן פרשת Fitzgerald. בענייננו, הטענה אינה לוויתורו של צד על זכות פלונית הכלולה בחוזה כי אם לוויתור הדדי, זניחה הדדית, של החוזה כולו עד כדי נטישתו המלאה והמוחלטת.
3. ההלכה הפסוקה הבהירה כי נטל השכנוע באשר לפקיעת החוזה מחמת זניחתו מוטל על בעל הדין המעלה את הטענה (ראו למשל פסקה 20 סיפא לפרשת תדי ירושלים, שם נפסק כי התובעת, אשר טענה לפקיעת החוזה מחמת זניחה, הרימה את הנטל. ראו גם פסקה 13 לפסק הדין בפרשת שחם שיווק). לאמור: אף אם נתבע מעלה טענת פקיעה מחמת זניחה – יישא הוא בנטל השכנוע, שכן מדובר בטענה המקדמת את עניינו במשפט (ראו למשל ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי, ניתן ביום 11.4.13, פורסם במאגר נבו; ע"א 9178/12 המכללה האקדמית הערבית לחינוך חיפה נ' ח'יר, ניתן ביום 24.9.15, פורסם במאגר נבו). בהקשר זה, נפסק ברוח דומה גם בארה"ב, בפרשת Florence Western Medical Clinic v. Bonta,91 Cal. Rprt. 609, 620 (2000): "The burden, moreover, is on the party claiming a waiver of a right to prove it by clear and convincing evidence that does not leave the matter to speculation, and ‘doubtful cases will be decided against a waiver’". ראו גם Utility Audit Co. v. City of Los Angeles, 112 CA 4^th 950, 959 (2003).

מן הדין אל בעלי הדין

1. המשיבה, אשר בריח התיכון של הגנתה הוא שחוזה ההפצה פקע מחמת זניחתו בידי הצדדים, נושאת בנטל השכנוע בעניין זה. איני מקבל את עמדתה שהמבקש נושא, כביכול, בנטל השכנוע (ראו סעיף 13 לסיכומי המשיבה).
2. לתמיכה בטענת הפקיעה מחמת זניחת החוזה, פירטה המשיבה סממנים אחדים (סעיף 102 לסיכומי המשיבה), אשר תמציתם היא "אי יישום ההסכם על ידי המבקש, אי יישום ההסכם על ידי המשיבה, שתיקת הצדדים והימנעותם מהעלאת טענות כנגד הפרת ההסכם" (סעיף 65 לסיכומי המשיבה). אני סבור כי אין בסממנים הנטענים כדי לסייע כהוא זה בידי המשיבה. אלה כוללים מחדלים (נטענים) מצד המבקש כמו גם מעשים ומחדלים (המהווים הודיית בעל דין, על כל המשתמע מכך) מצד המשיבה. על מנת שיהא בהם כדי להנביע מסקנה בדבר זניחת חוזה ההפצה ופקיעתו, סבורני כי יש להידרש לבחינת הסממנים הללו בפריזמה אובייקטיבית, לאמור: האם הם מכילים עדות על גמירת דעת בעלי החוזה להביא את יחסיהם החוזיים לידי סיום, וכן האם מעלים הם מסקנה (סבירה) אחרת. הבחינה אינה חייבת להתייחס לכל אחד מן הסממנים בנפרד, כאילו עמד הוא בפני עצמו, שכן עסקינן בצבר התנהגויות, שאמורות בסופו של דבר להשתבץ לפסיפס ממנו מתקבלת תמונה בהירה של זניחת החוזה.

התנהגות המבקש

1. המשיבה מנתה בסיכומיה שורה של מחדלים שייחסה למבקש. אולם, לא כל המחדלים הנטענים אכן הוכחו. המחדלים שהוכחו, ואשר בגינם יכולה הייתה המשיבה לייחס למבקש טענה בדבר זניחת החוזה, הם אלה:
2. (א) הימנעות מביקור בסין, הונג קונג או טייוואן;
3. (ב) אי הגשת תוכנית עבודה למשיבה;
4. (ג) הימנעות מפנייה לרשויות לשם קבלת הנחיות מפורטות לבניית תיק רישום;

(ד) אי-גיוס שותף עסקי בסין;

1. (ה) אי הצגת תכתובות המעידות על פעולות שנקט לשם יישום החוזה (פרט לתכתובת עם מר שיאנפנג);
2. (ו) אי משלוח מכתב דרישה לקיום התחייבויות המשיבה;
3. (ז) אי הצגת הזדמנות עסקית בהונג קונג;
4. (ח) אי משלוח הודעה בדבר הפרת החוזה.
5. אני סבור כי "מחדלים" אלה אינם מצביעים על גילוי דעת המבקש לזנוח את החוזה ויהי מה. בראש ובראשונה ראוי להדגיש כי העובדות לאשורן הן שהמשיבה לא הייתה מסוגלת כלכלית (מחמת מחסור במזומנים) לשאת בהוצאות שנדרשו להכנת תיק הרישום (בין אם מדובר בסכום של 25,000 דולר ובין אם מדובר ב-5 מיליון דולר). הכנת תיק הרישום ומסירתו בידי המבקש על מנת שיוכל להגישו לרשויות בסין לשם רישום המוצר, כתנאי לשיווקו, היו אבן הראשה ביחסי הצדדים. נהיר היה להם, כשם שברור לכל, שללא רישום – לא ניתן לנקוט כל פעולת שיווק של המוצר ופשיטא שבנסיבות אלה, אין כל טעם בגיוס שותף מקומי (בהנחה שהיה על המבקש לעשות כן, והדבר אינו עולה כלל מן החוזה). מכל מקום, מקובלת עליי עמדת המבקש כי בהעדר תיק רישום המוצר וממילא באין הליכים לקראת רישום, לא בשלה השעה לקידום חיפוש (ובוודאי גיוס) שותף מקומי שיפיץ המוצר (עמ' 8 שורות 20 – 27 לפרוטוקול). באין יכולת לספק למבקש תיק רישום – ברכה לבטלה היא מצידו לפעול לגיוס שותף (שהרי אין המבקש חפץ לעסוק ב"עסקי אוויר"). גיוס שותף הוא צעד האמור להתבצע לקראת תום תהליך הרישום (עמ' 7 שורות 27 – 29 לפרוטוקול).
6. בהינתן מצב עובדתי זה, ובשים לב לכך שהמבקש שב ופנה בעל-פה למשיבה באמצעות ד"ר מלמד לא אחת בעניין זה (עמ' 2 שורות 30 – 35; עמ' 6 שורות 11 – 15 לפרוטוקול), אני סבור כי יש לפנינו דווקא גילוי דעת חיצוני פוזיטיבי מצד המבקש, בדבר רצונו בהמשך היחסים החוזיים, לא בניתוקם. מה לו, אפוא, שישלח למשיבה הודעה בדבר הפרת החוזה מצידה? ממילא אין רצונו בביטול החוזה מחמת ההפרה האמורה. המשיבה מנעה מן המבקש אפשרות כלשהי לנקוט הליכי רישום המוצר, משלא סיפקה לו את החומר הרלוונטי לביצוע הרישום, וברור הוא שחומר זה מצוי בידיה ותחת שליטתה (שכן היא עצמה טוענת, בלשון כל-חובקת, כי נקטה הליכים לרישום המוצר במדינות אחרות: סעיף 32 לתצהיר ד"ר לוקשין), שוב לא תישמע היא בטענה שהמבקש גילה דעתו בדבר רצונו לזנוח החוזה משום שלא נקט צעדים לרישומו.

אגב, המבקש אכן לא הציג למשיבה הזדמנות עסקית לשיווק המוצר בהונג קונג. אולם, אין בכך כדי להוביל למסקנה בדבר גילוי דעת המבקש לזנוח את החוזה על קרבו ועל כרעיו. לכל היותר, היה בכך משום אינדיקציה לזניחת זכות ההפצה בהונג קונג, אולם לא זו הטענה שהעלתה המשיבה. על כן, אין להידרש לאי הצגת ההזדמנות העסקית בהונג קונג כסממן לזניחת החוזה כולו בידי המבקש.

התנהגות המשיבה

1. מחדליה המוכחים של המשיבה הם אלה:
2. (א) הימנעות המשיבה ממסירת תיק הרישום;
3. (ב) הימנעות המשיבה מנשיאה בעלויות הרישום.
4. אני סבור כי בנסיבות דנן, המשיבה מנועה מעיגון עמדתה במחדלים הללו. טענתה בעניין מחדלים אלה נגועה בחוסר תום-לב. המחדלים רובצים לפתח המשיבה, אשר היא היחידה שיכולה הייתה להסירם בכל עת, אילו חפצה בכך ואילו היה בקופתה סכום הכסף הנדרש לשם הכנת תיק הרישום ולשם תשלום ההוצאות הכרוכות ברישום בסין. המשיבה, אשר סיכלה בפועל את אפשרות הרישום בשנים 2012 ואילך, אינה יכולה להפוך את עובדת אי-הרישום לקרדום לחפור בו לחובת המבקש, ממש כשם שמי שסיכל קיומו של תנאי, לא יוכל להיבנות ממעשיו (סעיף 28 לחוק החוזים (חלק כללי). כך הוא בוודאי כאשר המבקש ביקש מן המשיבה (באמצעות ד"ר מלמד) להכין את תיק הרישום ולא נענה בחיוב, מאחר משאבי המשיבה לא איפשרו זאת בעת ההיא. המבקש לא שקט על שמריו, אלא עמד, כאמור, בקשר מדי פעם עם המשיבה (באמצעות ד"ר מלמד), ועדותו בעניין זה (ראו למשל עמ' 2 שורות 33 – 35; עמ' 7 שורות 29 ואילך לפרוטוקול), לא נסתרה כלל והיא מקובלת עליי. אולם, גם אם רשאית המשיבה להישמע בטענות בדבר מחדליה-שלה כמשקפים את גילוי דעתה בדבר זניחת החוזה, לא היה בכך די משני טעמים: האחד – על מנת לקבוע כי הצדדים זנחו את החוזה, יש צורך בראיות מהימנות ומוצקות על אודות גילוי דעת משותף של שני הצדדים לחוזה (וטעמיו של כל אחד לגילוי דעת זה יכול שיהיו שונים משל רעהו). אלא שבענייננו, ניתן לכל היותר לומר כי מחדלי המשיבה משקפים את גילוי דעתה-שלה בלבד ובכך לא סגי; השני – איני משוכנע כי מחדלי המשיבה דלעיל משקפים גילוי דעת חד משמעי לזנוח את החוזה, ותו – לא. מחדליה ניתנים לפירוש נוסף (המקיים את החוזה), לאמור: המתנה לשעת הכושר שבה תוכל קופתה לשאת בהוצאות הנחוצות להכנת תיק הרישום ולביצוע הרישום. שעת כושר כזו יכולה להגיע למשל בעקבות החלפת בעלות במשיבה ורכישת מניותיה (כולן או חלקן) בידי משקיע כלשהו.
5. לעומת שני המחדלים דלעיל, שיש להם אחיזה בעובדות, אך אין להם נפקות משפטית בנסיבות העניין, לא הוכיחה המשיבה את שני הסממנים הנוספים להם טענה:

האחד – המשיבה ניסתה לאתר בעצמה שותף מקומי בסין: מעולם לא הוכח כי אירע כדבר הזה. טענת המשיבה אינה מבוססת על בדל ראייה. דברי ד"ר לוקשין כאילו ד"ר מלמד יזם בעצמו פגישות בסין עם חברות פארמה לצורך בחינת היתכנות להפצת החיסון בסין (ראו סעיפים 25 ו-33 לתצהיר), נעדרי ערך ולא הובהר מהו בסיסם העובדתי. ד"ר מלמד מעולם לא הצהיר כי אלה היו פני הדברים.

שתיקתו בעניין זה – רועמת (יוטעם כי אפילו היה ד"ר מלמד טוען אחרת, לא היה בכך כדי לשנות את התמונה העובדתית, משבחרה המשיבה להימנע מהבאתו לעדות, והלא המשיבה ידעה היטב עד כמה חשוב לשטוח את עמדת הד"ר מלמד, שכן היא צירפה את תצהירו לנספחי תשובתה). הטענה בדבר נסיעת ד"ר מלמד לסין בחודש יוני 2013, ערכּהּ אפוא כקליפת השום (אגב, המועד האמור, יוני 2013, הנזכר לראשונה בסעיף 47 לסיכומי המשיבה, נעדר אף הוא ביסוס כלשהו ונטען על דרך הסתם);

1. השני – המשיבה נקטה הליכים אקטיביים לרישום המוצר במדינות אחרות ונשאה בעלויות הכרוכות בכך: המשיבה לא הביאה כל ראייה להוכחת טענה זו, פרט לאמירה כוללנית של ד"ר לוקשין בסעיף 32 לתצהירו כאילו בשנים 2012 – 2015, פעלה המשיבה באופן נמרץ לקידום וייזום הליכי רישום המוצר במדינות שונות. ד"ר לוקשין לא ביאר מהם אותם הליכים שהמשיבה נקטה בהם ומהן העלויות שבהן נשאה. גם דבריו בחקירה החוזרת לא סייעו בהבהרת הנושא וכאן המקום לחזור ולהזכיר כי ד"ר לוקשין לא נשא בתפקיד כלשהו במשיבה בשנים 2012 – 2014. אין אפוא ביסוס כלשהו לטענה הנדונה.
2. אפילו היו הסממנים דלעיל, הנטועים בהתנהגות שני הצדדים, יכולים לפרנס מסקנה בדבר הפרת החוזה בידי אחד מבעלי החוזה או שניהם – לא היה בכך כדי להועיל למשיבה, שכן הפרת חוזה אינה גוררת מאליה תוצאה של ביטולו. הביטול צריך שיהא מעוגן בהודעה, ואף המשיבה מודה בכך שלא שלחה ולא קיבלה הודעת ביטול.
3. על מנת להגיע למסקנה בדבר תום חיי החוזה בשל זניחתו, המעוגנת בביטוייה החיצוניים של התנהגות הצדדים, חייבים סממני ההתנהגות להיות חד משמעיים, שאינם ניתנים לפירושים סבירים אחרים ואינם מותירים ספקות באשר לכוונת שני בעלי החוזה. בנסיבות העניין, גם אם אניח כי המשיבה הוכיחה כדבעי את כל הסממנים עליהם עמדה (ולא היא, כאמור), לא היה בהם כדי ללמד על גילוי דעת בדבר זניחה הדדית. היפוכו של דבר. סממנים אלה יכולים להצביע, במידה רבה יותר של וודאות, על כך שמבחינת שני הצדדים, לא הייתה יכולת אמיתית לקדם את הוצאת החוזה לפועל בעת ההיא, מחד גיסא, אך לא הייתה כל עילה לזניחתו, מאידך גיסא.
4. החוזה לא היה ניתן לקידום משום שהמשיבה לא הייתה מסוגלת לשאת בהוצאות להכנת תיק הרישום לשם מסירתו למבקש (הנושא באחריות לביצוע הרישום) ולא היה ביכולתה לשאת בהוצאות הדרושות לביצוע הרישום (והרי הרישום הוא בריח התיכון של האפשרות החוקית לשווק חיסון בכל מדינה שהיא). מבחינת המבקש, לא היה ביכולתו לעשות דבר על מנת לקדם את ביצוע החוזה. משלא היה בידיו החומר הרלוונטי להכנת תיק הרישום (שכן זה היה מצוי בשליטת המשיבה והיא גם זו שאמורה לשאת בהוצאות המתחייבות לשם הרישום), לא נותרה למבקש דרך פעולה לקידום הוצאת החוזה לפועל. לשון אחר: מן העובדות שהוכחו, ניתן להסיק כי למצער בכל הנוגע לתקופה שמאז אמצע חודש יולי 2012 (מועד קבלת עמדתו של מר שיאנפנג. ראו תכתובת הדוא"ל נספח 5 לתצהיר המבקש) ועד לחודש אפריל 2015 (מועד פניית המבקש למשיבה), היו שני הצדדים מעוניינים ב"שקט תעשייתי", קרי: המשיבה לא הייתה יכולה לספק תיק רישום ולשאת בהוצאות הרישום ואילו המבקש לא יכול היה בנסיבות אלה לנקוט כל צעד לקידום הרישום.
5. לא הייתה עילה לזניחת החוזה, לא מצד המבקש ולא מצד המשיבה. אשר למבקש – חשייתו או חוסר המעש מצידו בתקופה האמורה (בהנחה – לטובת המשיבה – שהיה חוסר מעש, הנחה הנסתרת מדברי המבקש בסעיף 60 לתצהירו ובעמ' 2 שורות 32 – 34 לפרוטוקול), אינם מחייבים מסקנה שגילוי דעתו היה זניחת החוזה דווקא. בה במידה, ניתן לומר כי החשייה או חוסר המעש מהווים בבואה נאמנה להבנתו את חוסר יכולתה הכלכלית של המשיבה לספק בעת ההיא תיק רישום ולשאת בהוצאות הרישום ולנכונותו להמתין עד אשר יעלה הדבר בידה; אשר למשיבה – הדעת נותנת כי משהתקשרה בחוזה עם המבקש דווקא, הייתה היא מודעת לכישוריו וליכולותיו לקדם את הפצת מוצריה בטריטוריות שונות בעולם. יש להניח כי המשיבה, כמבקש עצמו, העדיפו להמתין לשעה שבה יכולתה הכלכלית תשתפר ותאפשר נקיטת צעדים לשם רישום המוצר תחילה ושיווקו לאחר מכן. בהקשר זה, יש לציין כי החוזה מן הסוג דנן, אינו חוזה מכר שבו יש החלפה הדדית של נכסים וסיכונים ובכך מסתיימים היחסים החוזיים; עסקינן בחוזה הפצה שתכליתו הטיפוסית היא מכירת מוצרים רבים ככל האפשר בטריטוריה נושא החוזה המחייב מידה רבה של שיתוף פעולה הדדי. לא למותר לציין כי פרשנות התנהגותם של הצדדים לחוזה, צריכה לעלות ככל הניתן בקנה אחד עם הגישה הכלכלית לדיני החוזים, שעיקרה הוא שהצדדים לחוזה הם מעין שותפים שחברו יחדיו לשם השאת הרווחה המצרפית של שניהם מקיום היחסים החוזיים. השקפה זו ופרשנות ברוח זו של התנהגות הצדדים, תוביל למסקנה כי שניהם לא חפצו "לגנוז" את יחסיהם ולהורידם מעל לבמה אלא רצונם היה להמתין לשעת כושר שבה יעלה בידם להוציא לפועל את מטרתם המשותפת, שהיא בבסיס ההתקשרות: השאת התועלת המצרפית ההדדית מן החוזה, עקב כך שכל אחד מן הצדדים לו ימלא את התפקיד שבו הוא יעיל מחברו: המשיבה תייצר את החיסון והמבקש ישווק אותו.

התוצאה

1. לאור האמור לעיל, אני סבור כי יש לקבל התובענה. ניתן בזה אפוא פסק דין המצהיר על כך שהחוזה שנכרת בין המבקש לבין המשיבה ביום 2.5.2012 (נספח 4 לתובענה) – תקף לכל דבר ועניין.
2. המשיבה תישא בהוצאות המבקש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך עד ליום התשלום בפועל ובנוסף – בשכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ₪, להיום.

ניתן היום, י"ג אב תשע"ו (17 אוגוסט 2016), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא כדין עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.