ראשיתם של ההליכים בתיק זה, בתביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעת ובעלה לשעבר (להלן: "אייל"), בגין יתרת חובה בחשבונם המשותף. אין חולק שיתרת החוב נובעת מאשראי שלא סולק.

הנתבעת ביקשה להתגונן, ובתצהירה טענה: "אבקש להקדים ולציין, כי מעולם לא חתמתי הסדרי אשראי ו/או הסדרי חוב מול המשיבה 1". כן התייחסה להסכם הגירושין עם אייל, על פיו התחייב אייל לפרוע את החובות המשותפים לרבות ההלוואה שהתקבלה מהתובע. הנתבעת הוסיפה והכחישה את סעיפי התביעה, מחמת העדר ידיעה, ומחמת שאינה חתומה על ההסדרים.

אייל הגיש אף הוא, בהיותו מיוצג, בקשת רשות להגן, אולם לא הופיע לדיון וניתן נגדו פסק-דין.

בטרם חקירתה הנגדית, ביקשה הנתבעת להוסיף, כי לפני שהתובע נתן את ההלוואה, פנה אליה וביקש הסכמתה ואף ביקש שתחתום על מסמכי ההלוואה, אולם היא סירבה לכך. למרות סירובה, העמיד התובע את ההלוואה בחשבון.

בחקירתה הנגדית, עמדה על כך שלא חתמה על הסדרי הלוואה עם הבנק ובידה מסמך, שנשלח בפקס לתובע, בו היא מציינת במפורש שאיננה מאשרת את לקיחת ההלוואה. יתירה מכן, הופיעה בפני פקידת הבנק: "והסברתי לה שלא תיתן הלוואה לאדם כזה. בכל זאת היא על סמך דעתה החליטה כן לתת לו את ההלוואה ולכן לא צריך לחייב אותי" (עמ' 3 ש' 25-26 לפרוט').

לצד עדותה זו, אישרה כי החשבון נוהל על שם שני בני הזוג, הגם שכל הפעילות בו - החל משנת 2008 - בוצעה ע"י אייל בלבד, ואילו הנתבעת ניהלה חשבון בנפרד. הנתבעת השיבה כי לא ידעה מה קורה בחשבון ואף לא בדקה זאת.

בתום הדיון, הוסכם שב"כ התובע יגיש את פירוט התנועות בחשבון המשותף, לרבות היתרה ליום מתן ההלוואה, והצדדים יוכלו לסכם טענותיהם לאחר מכן.

לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים על נספחיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למתן רשות להגן להתקבל.

בסיס טענתה של הנתבעת איננה, כפי שניתן אולי להבין תחילה מטיעוניה, בהעדר אחריות לחובות הנצברים בחשבון המשותף, משום שנוהל באופן בלעדי ע"י מי שהיה בעלה אותה עת.

לא יכולה להיות מחלוקת, ואף לפי ההלכה הפסוקה, כפי שציטט ב"כ התובע המלומד בסיכומיו, כי בני זוג אחראים לחוב הנוצר בחשבונם המשותף, אף אם רק אחד מהם היה הדומיננטי בניהולו.

אלא, שבמקרה דנא, עפ"י העובדות הנטענות ע"י הנתבעת (שאיני מוצאת מקום להתעלם מהן אף אם לא באו באופן סדור מלכתחילה, בהיותה בלתי מיוצגת), הנתבעת פנתה בשלבים מסוימים לנציגי התובע, הודיעה על סירובה להגדלת מסגרות האשראי בחשבון, התריעה בפני הנציגים שאל להם להעניק אשראי לשותפה בחשבון, משום שאין להסתמך עליו, ואף סירבה לבקשתם לחתום על בקשה לקבלת אשראי נוסף.

מנגד, טוען התובע, כי התנגדותה של הנתבעת לחתום על קבלת הלוואה, מתייחסת להסדר לפירעון חוב שנצבר בחשבון טרם שהחלה לסרב, ועוד בתקופה בה נוהל החשבון במשותף, לניהול העסק המשותף של בני הזוג (בהיותם נשואים) ולצרכי משק הבית המשותף, הסדר שיש בו משום להיטיב את מצב החייבים, משום שיש בו להפחית באופן ניכר את הריבית הנצברת על החוב הקיים ממילא.

העיון בדפי החשבון, שצירפה הנתבעת לסיכומיה, מעלה כי גובה מסגרת האשראי גדל מפעם לפעם. לטענת הנתבעת הלינה בפני נציג התובע על כך, הודיעה שאין הדבר מוסכם עליה, ואף התריעה שלא יגדילו את האשראי ולא יאפשרו בכך להגדיל את משיכת היתר ויתרות החובה. אכן, ניתן ללמוד, כי בכל פעם שהוגדלה מסגרת האשראי, הלכה יתרת החובה ותפחה. זאת, עוד בטרם נתבקשה לחתום על ההסדר שנועד להסדיר את מלוא החוב, מה שמכונה ע"י ב"כ התובע "הסדר למיסוד החוב".

בנסיבות האמורות, אני סבורה שיש לפתוח את שערי בית המשפט בפני הנתבעת, להוכחת טענתה כי חלק מהחוב שנצבר בחשבון מקורו בהגדלות של האשראי, שהועמדו בחשבון בניגוד לרצונה ולאחר שהביעה בפני נציגי התובע נחרצות את הסתייגותה והעדר הסכמתה למהלכים אלה. מובן מאליו, כי אם יעלה בידה להוכיח טענתה זו, תעמוד לה הגנה של ממש כנגד חלק משמעותי מהחוב נשוא התביעה, והיא תהיה חייבת לפרוע רק את החיובים שנצברו עד למועד שבו דרשה שלא להגדיל את האשראי בחשבון.

ודוק, הגם שאין חולק כי היה בהסדר למיסוד החוב, משום לצמצם את הריבית המתווספת ליתרת החובה, אין בכל בלבד לאיין את מתן הרשות לנתבעת, משום שברי כי לו היה התובע נעתר לדרישותיה לכאורה (בהנחה כי יוכחו) להימנע מהגדלת האשראי, לא הייתה יתרת החובה בחשבון מגיעה לכדי הסכומים שצריך היה לסלק באמצעות ההסדר האמור.

אשר לטענה בדבר הרחבת חזית, אני מוצאת כי אין מדובר בטענה חדשה או מפתיעה אלא בפירוט גרידא של טענות שהנתבעת טענה בדיון שנערך במעמד הצדדים, והגשת מסמכים התומכים בהן.

על כן הבקשה מתקבלת. סיכומי הנתבעת מיום 3.11.16 יהוו כתב הגנה.

התיק יועבר להמשך טיפול המנ"ת.

הוצאות ההליך, בסך 2,500 ₪, יחולו בכפוף לתוצאה בהליך העיקרי.

בנסיבותיו של המקרה, מוצע לנתבעת להסתייע ביצוג משפטי.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים בדואר רשום

ניתנה היום, א' כסלו תשע"ז, 01 דצמבר 2016, בהעדר.