1. לפנינו תביעת התובע לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה (פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, הפרשי שכר ענפי, דמי הבראה, דמי חגים, פדיון חופשה, הפרשות לפנסיה, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד ופיצוי בגין אי עריכת שימוע).

העובדות

1. הנתבעת 1 – טוטאל מיקור חוץ בע"מ והנתבעת 2 – טוטאל פתרונות כוח אדם בע"מ (להלן גם: הנתבעות), הן חברות העוסקות בתחום כוח האדם ומשאבי אנוש^[1].
2. הנתבעת 3 – חברת צור איתן בע"מ היא חברה קבלנית העוסקת בביצוע עבודות בנייה (להלן גם: חברת צור איתן)^[2].
3. הנתבע 4 – מר עופר קופמן הוא בעל המניות העיקרי של חברת צור איתן (להלן גם: מר קופמן)^[3].

1. חברת צור איתן התקשרה עם הנתבעות בשני הסכמים שונים, כפי שיפורט להלן:
   1. ביום 23.5.2011 נחתם הסכם עם הנתבעת 2^[4] (להלן: ההסכם הראשון). ואלה הוראות ההסכם הראשון הרלוונטיות לענייננו:

"......

והואיל והמזמין (חברת צור איתן – ק.כ) פנה לחברה (הנתבעת 2 – ק.כ) לצורך איתור עובד עבור המזמין לביצוע עבודות מסוג של עובדים כלליים (להלן: 'השירות').

.......

8. המזמין מתחייב להגדיר לעובד את טיב העבודה והשירות הנדרשים ממנו ולהיעזר בשירותי העובד רק ביחס לשירות שעליו סוכם בין המזמין לחברה.

התמורה ואופן התשלום

11. בעבור שירותי החברה ישלם המזמין לחברה סך של 34 ש"ח לשעה בתוספת מע"מ כחוק עבור משרה מלאה. לשעות נוספות התוספת בהתאם לחוק.

12. המזמין ימסור לחברה עד לתאריך ה-3 לכל חודש עוקב שלאחר החודש בו סופק השירות, דו"ח מפורט על היקף שעות העובד עבור המזמין".

• 1. ביום 15.4.2015 נחתם הסכם עם הנתבעת 1 שכותרתו "הסכם למתן שירותי כח אדם"^[5] (להלן: ההסכם השני). ואלה הוראות ההסכם השני הרלוונטיות לענייננו:

"המזמין יוודא שכל עובד המועסק אצלו מחתים מידי יום כרטיס עבודה חודשי.

בתחילת כל חודש קלנדרי ולא יאוחר מה-3 בחודש, יעביר המזמין בכתב לטוטאל דו"ח עובדים חודשי שיכלול את מס' ימי עבודה שעבד כל עובד, שעות העבודה, גובה השכר ומרכיבי השכר, לרבות הפרשים, ניכויים, שווי ארוחות וכו'. טוטאל תשלם לעובדים את שכרם על פי הדיווח החודשי שיעביר המזמין ועל פיו בלבד. כל סכום שיגבה מהמזמין בשל טעות שלו בדיווח יתר לטובת העובד, יוחזר למזמין רק לאחר שיגבה מהעובד.

.....

התמורה

1. תמורת שירותי ההעסקה ישלם המזמין לטוטאל מדי חודש בחודשו את התמורה שלהלן:

45.5 ₪ לכל שעת עבודה בתוספת מע"מ כחוק.

בטיחות וביטוח

טוטאל מבטחת את עובדיה בביטוח חבות מעבידים ובביטוח צד ג'.

המזמין מתחייב להדריך את העובדים בכל הקשור לכללי בטיחות וגהות בעבודה. במידת הצורך, המזמין מתחייב לספק לעובדים אביזרי בטיחות וביגוד.

המזמין מתחייב לשלם כל סכום שטוטאל תהיה חייבת לשלם לעובד עבור 12 ימי פגיעה ראשונים עקב תאונת עבודה בתוספת עלות ביטוח לאומי מעביד.

...... ".

1. התובע עבד מיום 10.9.2013 ועד ליום 23.6.2015 באתרי בנייה שבהם הוצב על ידי הנתבעות^[6]. התובע הוצב מתחילת עבודתו ועד ליום 23.2.2014 באתרים שונים של חברת א. דורי בניה בע"מ (שלא נתבעה בהליך) ומיום 10.3.2014 ועד לסיום עבודתו באתר של חברת צור איתן^[7].
2. התובע עבד שישה ימים בשבוע וקיבל שכר שעתי.

יצוין כי קיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע לגובה השכר השעתי ששולם לתובע, מחלוקת בה נכריע בהמשך.

1. הנתבעת 1 שילמה את שכר התובע מחודש ינואר 2015 ועד לסיום עבודתו ואילו הנתבעת 2 שילמה את שכרו מתחילת עבודתו ועד לסוף חודש 12/2014^[8].
2. ביום 23.6.2015 הסתיימו יחסי העבודה בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים.

במחלוקת הצדדים בנוגע לנסיבות סיום יחסי העבודה נכריע בהמשך.

ההליכים המשפטיים

1. ביום 8.5.2017 התקיים דיון הוכחות שבמהלכו העידו לפנינו: מטעם התובע - התובע בעצמו; מטעם הנתבעות - מר אבי כהן – מנהל בנתבעות במועדים הרלוונטיים לתובענה (להלן: מר כהן); מטעם חברת צור איתן - מר ארז בינוביץ – מנהל העבודה ומר קופמן.
2. הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

יצוין כי התובע צירף לסיכומים תחשיב בכדי להוכיח ששולם לתובע שכר יסוד בלבד לכל שעת עבודה ואף צירף לסיכומי התשובה תחשיב מתוקן של הפרשי שכר ותשלום בעד עבודה בשעות נוספות, להם הוא זכאי על פי טענתו. משמדובר בתחשיבים המבוססים על טענות התובע בכתב התביעה ובתצהירו ועל תלושי השכר ודוחות הנוכחות שהוגשו בהליך הרי שלא מדובר בצירוף ראיות המהוות "הרחבת חזית אסורה", כטענת הנתבעים 1 – 4 בסיכומיהם. בנסיבות אלה, אין להורות על מחיקת התחשיבים שצירף התובע לסיכומיו.

דיון והכרעה

1. תחילה נדון בטענה המקדמית של הנתבעים בדבר אי מיצוי ההליכים בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה. לאחר מכן נכריע בשאלה אם חברת צור איתן והנתבעות העסיקו את התובע במשותף ונבחן מהו צו ההרחבה שחל על התובע. לאחר מכן נכריע במחלוקות הצדדים בנוגע לשכר השעתי ששולם לתובע ונבחן את נסיבות סיום יחסי העבודה. לסיום נכריע בזכאות התובע לתשלום הזכויות הנתבעות.

האם יש לדחות את התביעה בשל אי מיצוי הליכים?

1. הנתבעות וחברת צור איתן (להלן גם: הנתבעים) טענו שתביעת התובע מבוססת על ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה ולכן היה עליו לפנות לוועדה הפריטטית לפני הגשת התביעה לבית הדין.
2. דין טענת הנתבעים להידחות משלושה טעמים, כפי שיפורט להלן.

האחד, ההסכם הקיבוצי שבו נקבעה סמכות הוועדה הפריטטית לדון במחלוקות שבין מעסיק ועובד עליהם חל ההסכם הקיבוצי, נכנס לתוקף ביום 12.10.2015, עם פרסומו של צו ההרחבה. כאמור, התובע סיים את עבודתו ביום 23.6.2015, דהיינו – כארבעה חודשים לפני כניסתו של ההסכם הקיבוצי לתוקף. לפיכך, ההסכם הקיבוצי אינו חל על יחסי העבודה שבין הצדדים.

השני, הנתבעים הכחישו את תחולתו של ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה על יחסי הצדדים וטענו לתחולתו של צו ההרחבה בענף כוח האדם. בנסיבות אלה, משהנתבעים אינם מודים בתחולתו של ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה על יחסיהם, אין מקום להורות על פנייה לוועדה הפריטטית שהוקמה מכוח הוראות הסכם קיבוצי.

השלישי, עיון בכתב התביעה מעלה שהתובע תבע זכויות מכוח צו ההרחבה בענף הבנייה. צו ההרחבה אינו מרחיב את סעיף 76 להסכם הקיבוצי הקובע את סמכויותיה של הוועדה הפריטטית לדון במחלוקות שבין העובד לבין מעסיקו. לפיכך, אין מקום לחייב את התובע לפנות לוועדה הפריטטית.

1. בנסיבות אלה, דין טענת הנתבעים בדבר אי מיצוי הליכים על ידי התובע – להידחות.

חברת צור איתן והנתבעות – מעסיקים במשותף של התובע

1. התובע טען כי יש לראות את חברת צור איתן כמעסיקה במשותף עם הנתבעות. התובע הוצב על ידי הנתבעות לעבודה באתר של חברת צור איתן. חברת צור איתן פיקחה על עבודתו, קבעה את סדר יומו והמפקחים מטעמה נהגו לחתום על דוחות הנוכחות שלו ולוודא עימו את שעות העבודה. חברת צור איתן אף סיפקה את כלי העבודה עימם ביצע את עבודתו. התובע הוסיף כי חברת צור איתן התקשרה עם הנתבעות על מנת להימנע מתשלום השכר הענפי בתחום הבנייה. עוד נטען כי בכל מקרה, על פי חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996 מחויבת חברת צור איתן לקלוט אותו לעבודה אצלה לאחר תשעה חודשי עבודה. בנסיבות אלה נטען כי יש לראותו כעובד הנתבעות^[9].
2. הנתבעים טענו שרק הנתבעות העסיקו את התובע ולא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בינו לבין חברת צור איתן. הנתבעות עוסקות בתחום כוח האדם והשמת עובדים בתחומי שירות שונים ואינן מעסיקות בתחום הבנייה. התובע הוצב בחברת צור איתן מיום 10.3.2014 ולא מתחילת עבודתו אצל הנתבעות. התובע עבד בעבודות כלליות לאחר תום שלבי הבנייה ועיקר עבודתו הייתה לכוון את עוברי האורח. נטען כי ניקיון של דירות וסילוק פסולת בנייה אינן עבודות בנייה. הנתבעות הוסיפו וטענו שדאגו לתשלום זכויותיו של התובע. מדובר במיקור חוץ אותנטי^[10].

התשתית המשפטית

1. סוגיית זהות המעסיק מתעוררת לא אחת במערכות יחסים שבהן מעורבים מספר צדדים בהעסקתו של העובד, כאשר פעמים רבות סימני ההיכר לזיהוי המעסיק אינם חד משמעיים ורק מכלול הסימנים עשוי לסייע באיתור המעסיק הנושא בחובות כלפי העובד.

במקרה דנן נטען שגם הנתבעות וגם חברת צור איתן מעורבים בהעסקת התובע ושיש לראותן כמעסיקות במשותף של התובע. לפיכך, עלינו להכריע בסוגיית זהות המעסיק.

1. בעניין כפר רות^[11] קבע בית הדין הארצי את מבחני העזר הבאים לצורך איתור המעסיק במסגרת יחסי עבודה משולשים: כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם וכיצד הגדירו אותם; בידי מי הכוח לפטר את העובד ובפני מי עליו להתפטר; מי קיבל את העובד לעבודה ומי קבע והסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי קבע את מכלול תנאי עבודתו, לרבות גובה שכרו והנלווים לשכר; מי חייב לשאת בתשלום שכרו של העובד; מי נתן חופשות לעובד וממי עליו לבקש אישור לחופשותיו; כיצד דווחו יחסי הצדדים למס הכנסה, כיצד הצהירו ונרשמו במוסד לביטוח לאומי וברשויות אחרות שבהן נדרשת הצהרה בדבר זהות המעסיק; מכלול הקשרים והזיקות בין הצדדים הרלבנטיים להסדר ההעסקה, כגון: מי פיקח על עבודת העובד, למי דיווח העובד על עבודתו, ולמרותו של מי הוא סר; למי הבעלות על הציוד, החומרים או הכלים ששימשו את העובד בעבודתו; האם העבודה שלשם ביצועה נשכר העובד נעשתה במסגרת עיסוקו העיקרי של המשתמש והעובד משתלב בה, או שמא העובד נשכר לביצוע פרויקט צדדי, הדורש מיומנות מיוחדת שאינה מסוג המיומנויות הרגילות הדרושות לעיסוקו העיקרי של המשתמש בעבודה.

עוד נקבע בפסק הדין כי קיימת חזקה ולפיה המשתמש הוא המעסיק אלא אם יוכיח שההתקשרות עם צד השלישי, הנתבעות בענייננו, אינה מנוגדת לתקנות הציבור או לחובת תום הלב ולא נועדה להתחמק מחובותיו של המשתמש, חברת צור איתן בענייננו, כמעסיק.

חזקה זו בוטלה בפסק דין מאוחר יותר, כפי שיפורט בהמשך.

1. בפסק דין טופר^[12] קבע בית הדין הארצי לעניין ההכרעה בשאלת זהות המעסיק, כך:

"המפתח בשאלת זהות המעסיק הוא ניתוח המסכת העובדתית הנוגעת לעניין. על בית הדין האזורי לבחון את מכלול הזיקות שנוצרו במהלך העסקתו של העובד ולקבוע מה המשקל שיש לתת לכל אחת מהן ולאיזה צד נוטה מטוטלת המשקל בסופו של דבר. בית הדין יתן דעתו במיוחד לשאלה המהותית העיקרית והיא – מיהו, לאמיתו של דבר, מעסיקו של העובד. כמו כן על בית הדין האזורי לתת דעתו האם העסקת העובד נגועה בפיקציה והאם מתכונת העסקתו, כפי שהיתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן".

כלומר, במקרה דנן יש לבחון אם קיימת התקשרות אותנטית בין חברת צור איתן לבין הנתבעת ובין האחרונה לבין התובע ואם התקשרות זו אינה פוגעת בזכויות התובע.

1. בפסק דין חסידים^[13], שניתן במועד מאוחר יותר, דן בית הדין הארצי ביחסי עבודה משולשים – עובד, חברת כוח אדם ומשתמש. בית הדין ביטל את החזקה שנקבעה בעניין כפר רות ולפיה המשתמש הוא המעסיק אלא אם יוכיח קיומה של התקשרות אותנטית, אולם קבע שלא קיימת חזקה הפוכה. באותו עניין נפסק שיש ליתן תוקף להעסקה אותנטית שעניינה מיקור חוץ של פונקציות או של כוח אדם אלא אם מדובר בהסדר פיקטיבי שמטרתו להתחמק ממחויבות המעסיק. לסיכום נקבע כך: "זהות המעסיק לא תיקבע אם כך בהתאם להגדרות הצדדים עצמם או על בסיס מבחנים פורמליסטים, כי אם על בסיס הבחנה בין התקשרות אותנטית ולגיטימית עם קבלן המשנה, לבין ניסיון להסוות את יחסי העבודה המתקיימים בין העובד לבין המשתמש תוך פגיעה בזכויותיו".
2. נציין שבמספר פסקי דין הוטלה אחריות משותפת על המשתמש והצד השלישי כלפי העובד כמעסיקים במשותף, לצורך תשלום זכויות העובד, בנימוק שעל המשתמש מוטלת האחריות להבטיח שהצד השלישי מכבד את חוקי העבודה, לרבות החובה לשלם את שכרו של העובד ויתר זכויות המגן^[14].

בפסק דין Xue Bin^[15] קבע בית הדין הארצי כי "על מעסיק מוטלת החובה לדאוג שעובדיו לא ינוצלו ע"י חברת כח אדם, קבלן משנה, או מעסיק במשותף. כך על קבלן ראשי מוטלת החובה לדאוג שעובדי קבלן המשנה המועסקים באתרי הבניה שלו יקבלו את שכרם. אחריות המעסיק ואחריות הקבלן הראשי כוללת בחובה את הדאגה לכך שהעובדים יקבלו את שכרם".

1. בקביעה זו באה לידי ביטוי המדיניות שהותוותה על ידי בית הדין ולפיה יש להבטיח את אכיפתם של זכויות המגן ולסייע בכך. ובלשונו של בית הדין בפסק דין מחלקת הבניה:

"בהעדר חקיקה המגינה על עובדים – המועסקים ביחסי עבודה מורכבים, אשר כוללים מספר גופים משפטיים – מחובתה של הפסיקה להשתחרר מגישה פורמלית, לשאוף להבטחת הזכויות המובטחות לעובדים בחוקי המגן של משפט העבודה ולקדם מטרותיהם של חוקים אלה.

בית הדין אינו צריך להמתין לחקיקה או לחקיקת משנה לפתור את הבעיה של עובד המועסק ביחסי עבודה מורכבים. על בית הדין מוטלת האחריות לפסוק תוך התחשבות במטרה הגלומה בחוקי המגן של משפט העבודה, אפילו כרוך הדבר בחיפוש פתרונות חדשים לבעיות חדשות. על בית הדין לסייע הן לאכיפתם של חוקי העבודה המגן והן להשגת מטרותיהם, ואל לו לתת יד להפרתם או לעקיפתם".

הכרעה

1. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו לפנינו, מצאנו שחברת צור איתן הייתה מעסיקתו של התובע יחד עם הנתבעות בכל תקופת הצבתו באתר הבנייה שלה, כפי שיפורט להלן.
2. ראשית, עובדי חברת צור איתן פיקחו על עבודתו של התובע בכל תקופת עבודתו באתר העבודה שלה, נתנו לו הוראות וחתמו על דוחות הנוכחות שלו.

התובע הצהיר שמר בינוביץ (מנהל העבודה של חברת צור איתן) הדריך אותו בעת ביצוע עבודתו ונתן לו את הכלים שבאמצעותם ביצע את עבודתו. עוד הצהיר התובע כי מר בינוביץ הודיע לו על סיומו של הפרויקט ובעקבות זאת על סיום עבודתו^[16]. עדות התובע לא נסתרה.

עדותו של התובע אף נתמכה בעדותו של מר בינוביץ. מר בינוביץ אישר שבמסגרת תפקידו היה אחראי על ביצוע העבודה באתר. מר בינוביץ העביר לעובדים הדרכה בנוגע לבטיחות בעבודה, החתים אותם על טפסי בטיחות בשפתם ונתן להם הוראות. בסוף כל חודש היה מר בינוביץ מאמת עם העובדים את שעות העבודה שנכתבו בדוחות נוכחות של חברת צור איתן, לאחר מכן הוא והעובדים היו חותמים על דוחות הנוכחות ובהמשך הוא היה שולח את הדוחות למשרדי הנתבעות^[17].

מעדויות הצדדים שוכנענו שחברת צור איתן הייתה גורם דומיננטי בהעסקתו של התובע. עובדי חברת צור איתן נתנו לו הוראות, פיקחו על שעות עבודתו, תיעדו את שעות העבודה שלו וחתמו על דוחות הנוכחות. תפקיד הנתבעות הסתכם בתשלום שכר התובע ובהנפקת תלושי השכר שלו בלבד.

1. שנית, התובע עבד באתר של חברת צור איתן בפינוי פסולת בניין באמצעות כלי עבודה שסיפקו לו על ידיה.

התובע העיד כי עסק בפינוי פסולת בניין בכל תקופת עבודתו, לרבות באתר של חברת צור איתן. לצורך ביצוע עבודתו השתמש התובע בקונגו ובדיסק^[18].

מר בינוביץ העיד אף הוא שהתובע עסק בפינוי פסולת בניין, עבודה שכללה "חוצבים והורסים כל מני דברים, יש בעלי מקצוע טייחים שמשאירים אחריהם פסולת . או בנאים. זרקו את הפסולת בשרוול זבל" ועבודה עם קונגו^[19].

לעניין אספקת כלי העבודה נציין שכלי העבודה שבהם עשה התובע שימוש היו כלי עבודה המצויים באתרי הבנייה. הנתבעות לא טענו (ובוודאי שלא הוכיחו) שהן אלה שסיפקו לתובע את כלי העבודה שבהם עשה שימוש.

1. שלישית, שוכנענו שההתקשרות בין חברת צור איתן לבין הנתבעות לא הייתה התקשרות לגיטימית שנועדה להבטיח את זכויות התובע אלא שמדובר בהתקשרות המנוגדת לתקנת הציבור ולחובת תום הלב. המטרה של ההתקשרות הייתה לאפשר לחברת צור איתן להתנער מחובותיה כמעסיקה ולחמוק מתשלום הזכויות הקבועות בצווי ההרחבה בענף הבנייה, ונסביר.
   1. התובע ויתר העובדים שסיפקו הנתבעות עסקו בפינוי פסולת בניין שהותירו אחריהם העובדים המקצועיים בענף הבנייה כגון: בנאים וטייחים. עבודות אלה מבוצעות דרך קבע על ידי עובדים בלתי מקצועיים בענף הבנייה, אשר זכאים לתשלום זכויותיהם בהתאם לצווי ההרחבה וההסכמים הקיבוציים בענף, לרבות שכר ענפי גבוה יותר משכר המינימום. במקרה שלפנינו בחרה חברת צור איתן להעסיק עובדים אלה באמצעות חברות כוח אדם דוגמת הנתבעות, מבלי שסיפקה סיבה לאי העסקתם במישרין. אנו סבורים שמטרת ההתקשרות עם הנתבעות הייתה לחמוק מתשלום הזכויות הקבועות בצווי ההרחבה בענף הבנייה מתוך הנחה שבדרך העסקה זו יחול על העובדים צו ההרחבה בענף כוח האדם, הכולל זכויות פחותות מאלה שנכללו בצווי ההרחבה וההסכמים הקיבוציים בענף הבנייה.

לפיכך, בהיעדר סיבה עניינית להעסקת העובדים באמצעות הנתבעות, שוכנענו שמדובר בהתקשרות שאינה לגיטימית ואשר נועדה כל כולה על מנת לחמוק מתשלום זכויות העובדים, לרבות זכויותיו של התובע.

• 1. כמו כן, מעיון בהסכם הראשון עולה שחברת צור איתן שילמה לנתבעות תשלומים שאינם מגלמים את כל זכויות התובע בתוספת רווח מסוים עבור הנתבעות, וזאת אף אם לא נחיל את צו ההרחבה בענף הבנייה על יחסי הצדדים, ונסביר.

בהתאם להסכם זה התחייבה חברת צור איתן לשלם לנתבעת 2 סכום של 34 ₪ לכל שעת עבודה של העובדים עד לתאריך 14.4.2015. כפי שיפורט בהרחבה להלן התובע השתכר שכר שעתי בסכום של 25 ₪ נטו עד לסוף חודש אוגוסט 2014 ומחודש ספטמבר 2014 - שכר שעתי בסכום של 27 ₪ נטו עד לסיום עבודתו.

לשכר היסוד של התובע יש להוסיף את רכיבי השכר המינימליים של עובד בחברת כוח אדם אשר הינם בשיעור של 36% משכר היסוד (חופשה – 3.79%, חגים – 3.4%, נסיעות – 5.7%, פנסיה – 6%, מחלה – 2.5%, פיצויים – 8.33%, ביטוח לאומי מעסיק – 6.75% (שנת 2013)). כלומר, עלות שעת עבודה רגילה של התובע היא 34 ₪ נטו.

מכאן, שסכום של 34 ₪ (בתוספת מע"מ) לשעת עבודה כפי שסוכם בין הצדדים בהסכם הראשון אינו יכול להוות תשלום עבור כל זכויותיו הקוגנטיות של התובע לרבות רווח עבור הנתבעת 2 בגין אספקת העובד.

בנסיבות אלה, מצאנו כי ההתקשרות בין חברת צור איתן לנתבעות לא הייתה התקשרות אותנטית.

1. רביעית, לא נעלם מעינינו שההסכם השני שנחתם בין הנתבעות לבין חברת צור איתן כולל בתוכו תשלום שעתי שיכול לגלם את כל זכויות התובע בתוספת רווח מסוים עבור הנתבעת 1 אלא שהנתבעים לא הוכיחו שתשלומים אלה שולמו בפועל. הנתבעים לא הגישו חשבוניות או מסמכים המתעדים את ההתחשבנות שנערכה ביניהם בגין עבודתו של התובע.

הימנעות הנתבעים מהצגת אסמכתאות על התשלומים ששולמו על ידי חברת צור איתן החל מחודש אפריל 2015, פועלת לחובתם. שכן כידוע, ההלכה היא שהימנעות מהבאת ראיות הנמצאות בשליטת בעל דין "מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין הימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה..."^[20].

בנסיבות אלה, אי הצגת מסמכים המצביעים על התקשרות אותנטית בין חברת צור איתן לבין הנתבעת 1 החל מה-15.4.2015, בהתאם להסכם השני, מחלישים את גרסת הנתבעים.

1. חמישית, מהעדויות שלפנינו עולה שתפקיד הנתבעות הסתכם בתשלום שכרו של התובע ובהנפקת תלושי השכר שלו בלבד^[21].

כאמור, חברת צור איתן פיקחה על עבודתו של התובע, הדריכה אותו בכללי הבטיחות הנדרשים בעת העבודה באתר, קבעה את שעות עבודתו, תיעדה אותן ונתנה לו הוראות בנוגע לאופן ביצוע העבודה באתר הבנייה. הנתבעות לא היו מעורבות בהעסקתו של התובע פרט להנפקת תלושי השכר ותשלום השכר בפועל.

לפיכך, אין בעובדה שהנתבעות שילמו את שכרו של התובע והנפיקו עבורו תלושי השכר בכדי להצביע על כך שהן היו מעסיקותיו היחידות ובוודאי שאין בכך הוכחה לקיומה של התקשרות אותנטית בינן לבין חברת צור איתן בנוגע להעסקתו.

1. כללו של דבר: משהוכח כי בתקופה שבה התובע הועסק באתר של חברת צור איתן (10.3.2014 ועד לסיום עבודתו), חברת צור איתן הייתה זו שפיקחה על עבודתו, נתנה לו הוראות וסיפקה לו את כלי העבודה ומשלא עלה בידי הנתבעים להוכיח שקיימת ביניהם התקשרות אותנטית, אנו קובעים כי הנתבעות וחברת צור איתן היו מעסיקותיו של התובע במשותף.
2. בשולי הדברים נציין כי לא נעלם מעינינו שהתובע הועסק מתחילת עבודתו ועד ליום 23.2.2014 - תקופה שקדמה להעסקתו באתר הבנייה של חברת צור איתן - באתרי הבנייה של חברת א. דורי בנייה בע"מ. אלא שאין בעובדה זו בכדי לשלול את העסקתו במשותף על ידי חברת צור איתן והנתבעות בתקופה שבה הוצב באתר העבודה של חברת צור איתן, מהנימוקים שפורטו לעיל.
3. משקבענו כי הנתבעות וחברת צור איתן היו מעסיקותיו של התובע במשותף, אין אנו נדרשים לטענות התובע בנוגע לאי החלתו של חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם על יחסי הצדדים ולטענות הנתבעים באשר להיעדר תחולה של החוק להגברת האכיפה, התשע"ב-2011 על המקרה שלפנינו.

צווי ההרחבה החלים על הצדדים

1. התובע טען כי חלים על הצדדים צווי ההרחבה בענף הבנייה בכל תקופת עבודתו^[22].

מנגד הכחישו הנתבעים את תחולתם של צווי ההרחבה בענף הבנייה על יחסי הצדדים וטענו שעל הצדדים חל צו הרחבה בענף כוח האדם^[23].

1. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו לפנינו מצאנו כי חלים על הצדדים צווי ההרחבה בענף הבנייה, כפי שיפורט להלן.
2. מר בינוביץ ומר קופמן העידו שחברת צור איתן רשומה כקבלן בפנקס הקבלנים. יובהר כי אין בעובדה זו בכדי להוכיח שחברת צור איתן חברה בהתאחדות הקבלנים^[24]. בנסיבות אלה, לא הוכח שההסכם הקיבוצי בענף הבנייה חל על חברת צור איתן.
3. עם זאת, מצאנו כי חלים על הצדדים צווי ההרחבה בענף הבנייה בכל תקופת עבודתו של התובע, ונבאר.

לעניין תקופת העבודה באתר של חברת צור איתן

• 1. מעדותו של מר בינוביץ עולה כי חברת צור איתן היא חברה מבצעת העוסקת בתחום הבנייה וכי העובדים שסיפקו לה הנתבעות ובכללם התובע, עבדו בעבודות כפיים בתחום הבנייה. מר בינוביץ העיד שהתובע עסק בעבודות של פינוי פסולת בניין והסביר^[25]:

"ש. עבודות ניקיון למה אתה מתכוון?

ת. חוצבים, הורסים כל מיני דברים, יש בעלי מקצוע טייחים שמשאירים אחריהם בפסולת. או בנאים. זרקו את הפסולת בשרוול זבל.

ש. התובע גם עבד עם קונגו לפנות את הפסולת שנשארה?

ת. כן. לפעמים. כדי לפנות את הזבל. יש טיח בצדדים של הקירות הטיח נדבק ומתייבש.

ש. עבודות שאתה מתאר לי לא נחשבות כעבודות בניין? רק מי שעובד עם הכשרה הוא מבחינתך עובד בניין?

ת. החבר'ה האלה עם כל הכבוד ודאגתי להם הם לא חברה מקצועיים. הוא לא רצף ולא בנאי ולא תפסן, הוא לא בעל מקצוע בענף הבניין. הם חבר'ה שקוראים להם לצורך העניין עובד פשוט. איך שאתה רוצה לסווג אותו זה עניין שלך. הוא לא היה מסווג אצלי בתור פועל מקצועי".

בהקשר זה נציין כי לא נעלם מעינינו שמר בינוביץ טען שחלק מהעובדים עבדו בהכוונה של העוברים ושבים^[26], אלא שאין אנו מקבלים אותה, משלוש סיבות:

האחת, עדותו של מר בינוביץ היא בגדר "גרסה כבושה" מכיוון שהועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית ולכן המשקל שיש ליתן לה מועט, אם בכלל. השנייה, מר בינוביץ לא העיד בוודאות שהתובע הוא זה שעסק בהכוונת הולכי הרגל ("התובע במקרה עבד עם עוד כמה חברה באתר בעייתי לידי בי"ס במעבר של הולכי רגל אז חלקם היו מכוונים את התנועה"). השלישית, אף אם היינו מקבלים את עדותו של מר בינוביץ, ולא כך הדבר, הרי שהכוונת התנועה ליד בית ספר מסתכמת במספר שעות מועט (בתחילת יום הלימודים ובסיומו) ולא מדובר בעבודה שנעשית במהלך כל שעות יום העבודה.

• 1. צו ההרחבה מיום 5.7.2010 מחיל את הוראות ההסכם הקיבוצי על "כל מעביד בתחומי הבינוי ו/או התשתיות ו/או הנדסה אזרחית..." ועל "כל עובד ומנהל עבודה באתר בנייה (כהגדרת המונח בצו זה) המועסק בתפקיד שאינו משרדי".

מכאן, משהוכח שחברת צור איתן עוסקת בתחום הבנייה^[27] הרי שהוראות צווי ההרחבה בענף הבנייה חלים עליה ועל כל עובד המועסק על ידה בתפקיד שאינו משרדי.

משאין מחלוקת שהתובע הועסק בעבודות כפיים באתר הבנייה של חברת צור איתן ולא בתפקיד משרדי הרי שהוא בגדר העובדים עליהם חלים צווי ההרחבה בענף הבנייה.

• 1. בנסיבות אלה משהתובע הועסק על ידי חברת צור איתן והנתבעות במשותף, חלים על יחסי הצדדים הוראות צווי ההרחבה בענף הבנייה.

לעניין תקופת העבודה שקדמה לעבודה באתר של חברת צור איתן

• 1. מתלושי השכר של התובע עולה כי הוא עבד מתחילת עבודתו ועד להצבתו באתר של חברת צור איתן, באתרים של חברת א. דורי בנייה בע"מ ברחבי הארץ (הוד השרון, יבנה, ותל אביב). אין מחלוקת שחברת א. דורי בנייה בע"מ היא חברה העוסקת בעבודות בנייה.
  2. התובע העיד כי בכל תקופת עבודתו אצל הנתבעות הוא עבד באותן עבודות, דהיינו עבודות של פינוי פסולת בניין באמצעות קונגו ודיסק. התובע אף הוסיף שמעולם לא עבד עם מטאטא^[28].

חיזוק לעדותו של התובע ניתן למצוא בעדותו של מר כהן ולפיה התובע עבד בכל תקופת עבודתו כעובד ניקיון כללי באתרי בנייה^[29].

• 1. בנסיבות אלה, משחברת א. דורי בנייה בע"מ עוסקת בתחום הבנייה הרי שצווי ההרחבה בענף הבנייה חלים עליה ועל כל עובד המועסק על ידה בתפקיד שאינו משרדי.

כמו כן, משהתובע הועסק בעבודות כפיים (ולא בתפקיד משרדי) באתרי הבנייה של חברת א. דורי בנייה בע"מ, משהנתבעות לא הציגו את הסכם ההתקשרות עם חברת א. דורי בנייה בע"מ ומשלא נטען (ובוודאי שלא הוכח) שאופן ההעסקה של התובע היה שונה מאופן העסקתו באתר של חברת צור איתן, הרי שיש להחיל עליו את צו ההרחבה בענף הבנייה גם בגין תקופת עבודתו באתרים של חברת א. דורי בנייה בע"מ.

• 1. בהקשר זה נציין כי לאחרונה קבע בית הדין הארצי במקרה דומה (העסקת עובד באתרים של חברת א.דורי בניה בע"מ באמצעות הנתבעת 2) כי "כיום אין מחלוקת בדבר חלות צו ההרחבה בבניין על מקרים כגון המקרה שלפנינו"^[30].

1. אי לכך, מצאנו כי יש להחיל על יחסי הצדדים את הוראות צו ההרחבה בענף הבנייה מיום 1.1.2012 (להלן: צו 2012), המהווה תוספת לצו ההרחבה מיום 5.7.2010 (להלן: צו 2010)^[31].

שכרו השעתי של התובע והאותנטיות של תלושי השכר ודוחות הנוכחות

1. התובע טען כי בתחילת עבודתו שולם לו שכר מינימום שעתי, לאחר מכן הועלה שכרו לסכום של 25 ₪ נטו לשעה ולקראת סיום עבודתו שולם לו שכר שעתי בסכום של 27 ₪ נטו. נטען שאם נכפיל את מספר השעות הרשומות בתלושי השכר בתעריף השכר השעתי ששולם לו, נוסיף את סכום הנסיעות שבתלוש השכר ונפחית את רכיב ה"ביטוח הרפואי", נקבל את סכום ה"נטו" שנרשם בתלושי השכר. לפיכך, נטען כי השכר והזכויות הסוציאליות שנרשמו בתלושי השכר שהנפיקו הנתבעות פיקטיביים, וכל ששולם לו הוא שכר יסוד לכל שעת עבודה שביצע ודמי נסיעות^[32].
2. מנגד טענו הנתבעים שהתובע קיבל את מלוא השכר לו היה זכאי לרבות תשלום בעד עבודתו בשעות נוספות וזכויות סוציאליות נוספות. עוד נטען כי דוחות הנוכחות של התובע משקפים נאמנה את כל שעות עבודתו וכי תלושי השכר משקפים את הזכויות ששולמו לו בתקופת העבודה^[33].

הכרעה

1. הלכה היא, שתלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם ושהנטל לסתור את תכנם מוטל על הטוען זאת, התובע בענייננו^[34]. אנו סבורים שהתובע עמד בנטל זה.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו לפנינו שוכנענו כי שולם לתובע מתחילת עבודתו ועד לסוף חודש אוגוסט 2014 שכר שעתי בסך 25 ₪ נטו ומחודש ספטמבר 2014 ועד לסיום העסקתו שכר שעתי בסך 27 ₪ נטו.

עוד שוכנענו כי הסכומים שנרשמו בתלושי השכר משקפים תשלום של השכר על פי שעות העבודה שעבד התובע בפועל ואת דמי הנסיעות ששולמו לו ולכן הרכיבים האחרים שנרשמו בתלושים אינם נכונים.

נפרט את טעמינו לקביעות אלה.

1. ראשית, עדותו של התובע ולפיה שולם לו שכר בסכום של 25 ₪ נטו לשעה ולאחר מכן שכר בסכום של 27 ₪ נטו לשעה וכי בכל חודש היה בודק את מספר השעות שעבד במכפלה של השכר השעתי, לא נסתרה. התובע כלל לא נחקר בעניין זה.

נציין כי העובדה שהתובע הצהיר ששולם לו בתחילה שכר מינימום ורק לאחר מכן הועלה שכרו ל-25 ₪ נטו לשעה, אין בה בכדי להצביע על חוסר אמינותו ולטעמנו יש לזקוף את הסתירה הלכאורית בעדותו לפרק הזמן שחלף מחודש 9/2013 (מועד תחילת עבודתו) ועד למועד הגשת התביעה (12/2015).

1. שנית, גרסת התובע מתיישבת עם תלושי השכר שניתנו לו, ונסביר.

אין מחלוקת בין הצדדים ששעות העבודה הרשומות בדוחות הנוכחות ובתלושי השכר של התובע משקפות את שעות העבודה שעבד בפועל. כמו כן, אין מחלוקת שהתובע קיבל את השכר ב"ערכי נטו" שנרשם בתלושי השכר.

הסכום המתקבל ממכפלת שעות העבודה הרשומות בתלושי השכר ובדוחות הנוכחות עד לחודש אוגוסט 2015 בשכר בסך 25 ₪ נטו ומחודש ספטמבר 2015 בשכר בסך 27 ₪ נטו, בתוספת דמי הנסיעות ששולמו לתובע באותו החודש ובהפחתת רכיב ה"ביטוח רפואי" שנוכה באותו החודש - זהה לסכום "נטו" ששולם על פי תלושי השכר באותו חודש.

לדוגמא: בחודש אוקטובר 2013 עבד התובע 250.5 שעות. אם נכפיל את מספר שעות העבודה בסכום של 25 ₪ נטו נקבל סכום של 6,263 ₪. אם נוסיף לסכום זה את דמי הנסיעות בסך 360 ₪ ששולמו לתובע באותו חודש ונפחית את רכיב "הביטוח הרפואי" בסך 100 ₪, נקבל סכום של 6,523 ₪, שהוא בדיוק הסכום הרשום בתלוש השכר כ"שכר נטו".

בחודש דצמבר 2013 עבד התובע 221.5 שעות. אם נכפיל את מספר שעות העבודה בסכום של 25 ₪ נטו נקבל סכום של 5,538 ₪. באותו חודש לא שולמו לתובע דמי נסיעות ולכן נפחית רק את רכיב הביטוח הרפואי בסכום של 100 ₪. הסכום שיתקבל הוא 5,438 ₪, שהוא בדיוק הסכום הרשום בתלוש השכר כ"שכר נטו".

בחודש ספטמבר 2014 עבד התובע 218 שעות. אם נכפיל את מספר שעות העבודה בסכום של 27 ₪ נטו נקבל סכום של 5,886 ₪. אם נוסיף לסכום זה את דמי הנסיעות בסך 246 ₪ ששולמו לתובע באותו חודש ונפחית את רכיב "הביטוח הרפואי" בסך 100 ₪, נקבל סכום של 6,032 ₪, שהוא בדיוק הסכום הרשום בתלוש השכר כ"שכר נטו".

בחודש מרץ 2015 עבד התובע 242.5 שעות. אם נכפיל את מספר שעות העבודה בסכום של 27 ₪ נטו נקבל סכום של 6,548 ₪. אם נוסיף לסכום זה את דמי הנסיעות בסך 246 ₪ ששולמו לתובע באותו חודש ונפחית את רכיב "הביטוח הרפואי" בסכום של 100 ₪, נקבל סכום של 6,694 ₪, שהוא בדיוק הסכום הרשום בתלוש השכר כ"שכר נטו".

ביצוע חישוב דומה לכל חודשי העבודה של התובע בהסתמך על תלושי השכר מצביע על כך שפרט לחמישה חודשים (9/2013, 2/2014, 4/2015 – 6/2015), השכר הנקוב בהם משקף תשלום של שכר בסיס עבור שעות העבודה בלבד.

בנסיבות אלה, משמרבית תלושי השכר מתיישבים עם טענות התובע הגענו למסקנה שמתחילת העבודה ועד לחודש אוגוסט 2014 שולם לתובע סכום של 25 ₪ נטו לשעה ומחודש ספטמבר 2014 ועד לסיום העבודה שולם לתובע סכום של 27 ₪ נטו לשעה.

מכאן, שעלה בידי התובע להוכיח ששולם לו שכר רק עבור שעות עבודתו בפועל ודמי נסיעות. לפיכך, הרכיבים שפורטו בתלושי השכר אינם משקפים תשלום עבור זכויות סוציאליות נוספות.

1. שלישית, מהשוואת שעות העבודה שנרשמו בדוחות הנוכחות של התובע לאלה שנרשמו בתלושי השכר עולה שישנה אי התאמה בכל הנוגע לחלוקת השעות לשכר יסוד ולשעות נוספות. אי ההתאמה קיימת גם אם החישוב של השעות הנוספות יעשה לפי חוק שעות עבודה ומנוחה (8 ש' רגילות ליום ו-43 שעות שבועיות) ולא לפי צווי ההרחבה בענף הבנייה (42 שעות שבועיות). לדוגמא:

חודש 9/2013: מעיון בדוח הנוכחות עולה שהתובע עבד 120.5 שעות רגילות, 22 שעות נוספות בשיעור של 125% ו-15.5 שעות נוספות בשיעור של 150%. לעומת זאת, בתלוש השכר נרשם שעבד 116 שעות רגילות, 32 שעות נוספות בשיעור של 125% ו-10 שעות נוספות בשיעור של 150%.

חודש 11/2013: מעיון בדוח הנוכחות עולה שהתובע עבד 125 שעות רגילות, 30 שעות נוספות בשיעור של 125% ו-5 שעות נוספות בשיעור של 150%. לעומת זאת, בתלוש השכר נרשם שעבד 125 שעות רגילות, 34 שעות נוספות בשיעור של 125% ושעה נוספת בשיעור של 150%.

חודש 3/2014: מעיון בדוח הנוכחות לאותו חודש עולה שהתובע עבד 140.5 שעות רגילות, 25 שעות נוספות בשיעור של 125% ו-1.5 שעות נוספות בשיעור של 150%. לעומת זאת, בתלוש השכר נרשם שעבד 138 שעות רגילות ו-29 שעות נוספות בשיעור של 125%.

חודש 6/2014: מעיון בדוח הנוכחות לאותו חודש עולה שהתובע עבד 185 שעות רגילות, 39.5 שעות נוספות בשיעור של 125% ו-5.5 שעות נוספות בשיעור של 150%. לעומת זאת, בתלוש השכר נרשם שעבד 173 שעות רגילות, 48 שעות נוספות בשיעור של 125% ו-9 שעות נוספות בשיעור של 150%.

חודש 2/2015: מעיון בדוח הנוכחות לאותו חודש עולה שהתובע עבד 168 שעות רגילות, 48 שעות נוספות בשיעור של 125% ו-10 שעות נוספות בשיעור של 150%. לעומת זאת, בתלוש השכר נרשם שעבד 172 שעות רגילות, 48 שעות נוספות בשיעור של 125% ו-6 שעות נוספות בשיעור של 150%.

אי ההתאמה בין שעות העבודה הרגילות והשעות הנוספות שעבד התובע בפועל (על פי דוחות הנוכחות) לבין שעות העבודה הרגילות והשעות הנוספות שנרשמו בתלושי השכר מחזקות את גרסת התובע ולפיה שולם לו שכר עבור שעות העבודה שביצע בפועל בלבד, כאשר הנתבעת חילקה בתלושי השכר את שעות העבודה באופן אקראי על מנת לשקף הן תשלום שכר מינימום והן תשלום עבור זכויות סוציאליות נוספות.

1. מן המקובץ עולה ששולם לתובע שכר בסכום של 25 ₪ נטו לשעה מתחילת עבודתו ועד לסוף חודש אוגוסט 2014 ומחודש ספטמבר 2014 ועד לסיום עבודתו שכר בסכום של 27 ₪ נטו. כמו כן, תלושי השכר משקפים תשלום רק עבור שעות עבודתו של התובע בפועל ועבור דמי נסיעות ואינם משקפים תשלום זכויות סוציאליות נוספות, לרבות גמול עבור עבודה בשעות נוספות.

נסיבות סיום יחסי העבודה

1. השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים היא מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה. האם התובע פוטר מעבודתו, כטענתו, או שמא התפטר מהעבודה, כטענת הנתבעת?

טענות הצדדים

1. התובע טען בכתב התביעה שביום 23.6.2015 הודיע לו מר בינוביץ כי הפרויקט שבו עבד אצל חברת צור איתן הסתיים ושאין לו יותר עבודה. התובע חזר על גרסה זו בתצהירו אולם הוסיף שלאחר מכן פנה לנציג הנתבעות מר סמי ושאל אותו 'מה עליו לעשות?' והוא השיב לו שיחכה לטלפון מהנתבעות^[35].
2. מנגד הכחישו הנתבעים בכתב ההגנה את טענות התובע וטענו שהוא עזב את העבודה מיוזמתו ללא מתן הודעה מוקדמת. גם מר כהן חזר על הטענות בנוגע לנטישת מקום העבודה על ידי התובע ללא מתן הודעה מוקדמת^[36].

הכרעה

1. כידוע, מערכת יחסי עבודה בין צדדים יכולה להסתיים ביוזמת העובד או ביוזמת המעסיק, כאשר במקרה הראשון ידובר בהתפטרות ובמקרה השני ידובר בפיטורים. יודגש כי לא תמיד הפסקת יחסי העבודה תהיה בביטוי פורמאלי דווקא ולכן בעת ההכרעה בשאלה מי הביא את יחסי העבודה לידי סיום, יש לבחון את מכלול העובדות הרלוונטיות ומהן להסיק את המסקנה בנוגע לנסיבות סיום יחסי העבודה^[37].
2. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו לפנינו מצאנו כי עלה בידי התובע להוכיח שעבודתו הסתיימה ביוזמת הנתבעים, ואלה טעמנו.
3. עדותו של התובע בנוגע לנסיבות סיום יחסי העבודה הייתה עקבית.

בכתב התביעה ובתצהיר חזר התובע על כך שביום 23.6.2015 הודיע לו מר בינוביץ שהפרויקט באתר הבניה של חברת צור איתן הסתיים ושאין לו יותר עבודה. התובע אף הוסיף שפנה גם למר סמי שאמר לו להמתין בביתו עד שהנתבעות ימצאו לו עבודה אחרת.

גם בעדותו לפנינו חזר התובע על גרסה זו^[38].

1. מנגד, גרסת הנתבעים לא הייתה עקבית.

בכתב ההגנה ובתצהירו של מר כהן נכתב שהתובע עזב את העבודה מיוזמתו, אולם בסיכומים נטען שהוא התפטר לאחר שמאס בהמתנה לשיבוץ מחדש אצל משתמש אחר^[39].

מנגד, התובע העיד שהמתין לשיבוץ במשך כחודש ימים ורק לאחר מכן החל לעבוד במקום אחר^[40]. גרסה זו לא נסתרה. אנו סבורים שהמתנה של חודש ימים לשיבוץ מחדש היא פרק זמן סביר ולכן העובדה שהתובע החל לעבוד לאחר כחודש במקום אחר אין בה בכדי להצביע על נטישת העבודה.

1. בנסיבות אלה, משגרסת התובע ולפיה נאמר לו להמתין בביתו לשיבוץ לעבודה כפי שעשה במשך כחודש ימים הייתה עקבית ומנגד גרסת הנתבעים בנוגע להיעלמותו של התובע לא הייתה עקבית, הגענו לכלל מסקנה שעלה בידי התובע להוכיח שעבודתו הסתיימה ביוזמת הנתבעת.
2. מן המקובץ עולה כי עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח שעבודתו הסתיימה ביוזמת הנתבעים.

זכאותו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים

1. משקבענו כי התובע הוכיח שעבודתו הסתיימה בשל סיום הפרויקט באתר הבנייה של חברת צור איתן ומשלא הוצעו לו הצעות עבודה חלופיות על ידי הנתבעות, הרי שיחסי העבודה שבין הצדדים הסתיימו ביוזמת הנתבעים ולכן התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים.

1. בהתאם להוראות צו 2012 שכרו החודשי של עובד בענף הבנייה הוא 5,000 ₪ לחודש.
2. כאמור, התובע עבד אצל הנתבעות מיום 10.9.2013 ועד ליום 23.2.2014 באתרים של חברת א. דורי בנייה בע"מ, דהיינו תקופה של 5 חודשים ו-13 ימים. כמו כן, מיום 10.3.2014 ועד ליום 23.6.2015 עבד באתר של חברת צור איתן, דהיינו תקופה של 15 חודשים ו-13 ימים. סה"כ תקופת עבודתו של התובע הייתה 20 חודשים ו-26 ימים.
3. וזוהי חלוקת האחריות בין הנתבעים לפי תקופת ההעסקה:

הנתבעות 1 ו-2:

הנתבעות חבות בתשלום פיצויי פיטורים עבור כל תקופת עבודתו של התובע, דהיינו עבור 20 חו' ו-26 ימים.

חברת צור איתן:

חברת צור איתן חבה בתשלום פיצויי פיטורים יחד עם הנתבעות 1 ו-2 בגין תקופת העבודה באתר הבנייה שלה, דהיינו עבור 15 חודשים ו-13 ימים.

1. בנסיבות אלה, הנתבעות 1 ו-2 חבות בתשלום פיצויי פיטורים לתובע בסכום של 8,692 ₪ (20.86/12 x 5,000 ₪), כאשר בתשלום סכום של 6,429 ₪ מתוך סכום זה (15.43/12 x 5,000 ₪) חבה גם חברת צור איתן.
2. אי לכך, התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסכום של 8,692 ₪ ברוטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.7.2015 ועד לתשלום בפועל. הנתבעות 1 ו-2 חבות בתשלום מלוא הסכום ואילו בתשלום סכום של 6,429 ₪ מתוך סכום זה חבה גם חברת צור איתן.

חלף הודעה מוקדמת

1. משעבודתו של התובע הסתיימה ביוזמת הנתבעים הוא זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת.
2. בהתאם להוראות סעיף 4(3) לחוק הודעה מוקדמת, התשס"א-2001 זכאי התובע להודעה מוקדמת בשיעור של 14 ימים בתוספת יום אחד בשל כל שני חודשי עבודה בשנה השנייה.
3. לפיכך, התובע זכאי בגין כל תקופת עבודתו לתשלום בעד 18.4 ימים קלנדריים (14 + 8.86/2).

יצוין כי בגין תקופת עבודתו באתר של חברת צור איתן זכאי התובע לתשלום בעד 15.7 ימים קלנדריים בלבד (14 + 3.43/2).

1. יצוין כי הוכח שהתובע השתכר סכום של 27 ₪ נטו ולכן הוא זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת על יסוד שכר זה. עם זאת, משנתבע תשלום בהתאם לשכר הענפי בענף הבנייה, לא נוכל לפסוק לתובע יותר מערך השכר שנתבע.
2. מכאן, שהתובע זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת בסכום של 3,066 ₪ ברוטו (5,000/30 x 18.4 ימים), כאשר בתשלום סכום של 2,617 ₪ ברוטו מתוך סכום זה (5,000/30 x 15.7 ימים) חבה גם חברת צור איתן.
3. אי לכך, התובע זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת בסכום של 3,066 ₪ ברוטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בחוק מיום 9.7.2015 ועד לתשלום בפועל. הנתבעות 1 ו-2 חבות בתשלום מלוא הסכום ואילו בתשלום סכום של 2,628 ₪ מתוך סכום זה חבה גם חברת צור איתן.

פיצוי בגין אי עריכת שימוע

1. התובע טען שהוא זכאי לפיצוי בגין אי עריכת שימוע מכיוון שפוטר לאלתר ומבלי שניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו. אי לכך תבע התובע פיצוי בגובה של שתי משכורות בסכום כולל של 10,044 ₪^[41].

מנגד טענו הנתבעים כי התובע נטש את מקום העבודה^[42] ולכן אינו זכאי לפיצוי בגין אי עריכת שימוע.

1. הלכה היא כי בעת פיטורי עובד חייב המעסיק לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת. זכות השימוע היא חלק מחובה זו ולכן על המעסיק לשמוע את העובד לפני פיטוריו^[43]. מטרת השימוע היא לאפשר לעובד להזים את הטענות המועלות נגדו, להביא הוכחות לגרסתו ולנסות ולשכנע שלטענות נגדו אין בסיס או שאינן חמורות, באופן המחייב בנקיטת סנקציה חמורה דוגמת פיטורים. על חשיבותה של זכות הטיעון נפסק בעניין גוטרמן כך^[44]:

"הלכה פסוקה היא, מימים ימימה, כי זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר עת נשקלת האפשרות לסיום עבודתו של עובד...

ודוק. זכות השימוע איננה מטבע לשון, אין לראות בה 'טקס' גרידא שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה....".

נציין כי מתכונת השימוע אינה אחידה והיא תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובלבד שיתקיימו העקרונות הבסיסיים העומדים ביסוד הליך השימוע.

1. משקבענו כי יחסי העבודה הסתיימו ביוזמת הנתבעים, הרי שהיה עליהם לערוך לתובע שימוע לפני סיום יחסי העבודה. עוד נציין כי אף אם הנתבעים סברו שהתובע הוא זה שעזב את העבודה, היה עליהם לכל הפחות לשלוח אליו מכתב בעניין ולעדכן אותו בנוגע להשלכות של אי התייצבותו לעבודה. מכתב שכזה היה מונע את חילוקי הדעות בין הצדדים בנוגע לנסיבות סיום יחסי העבודה.
2. לפיכך, בשים לב לתקופת עבודתו של התובע ולעובדה שעבודתו הסתיימה בעקבות סיום הפרויקט באתר של חברת צור איתן, כך שאף אם היה נערך לו שימוע לא ברור אם הנתבעות 1 ו-2 יכלו לספק לו אתר עבודה אחר, אנו סבורים שיש לפסוק לזכות התובע פיצוי בסכום של 5,000 ₪ בלבד.
3. אי לכך, התובע זכאי לפיצוי בגין אי עריכת שימוע בסכום של 5,000 ₪. הסכום ישולם על ידי הנתבעות 1 ו-2 וחברת צור איתן, יחד ולחוד, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

הפרשי שכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות

1. התובע טען כי הנתבעים לא שילמו לו את השכר הענפי הקבוע בצו ההרחבה בענף הבנייה. נטען כי הוא זכאי להפרשי שכר תעריפי והפרשי שכר בעד עבודה בשעות נוספות בסכום כולל של 14,934 ₪. בסיכומי התשובה, לאחר שהנתבעים הפנו את תשומת ליבו של התובע לחישובים השגויים שצירף לכתב התביעה, ביצע התובע חישובים מתוקנים על יסוד תלושי השכר והעמיד את התביעה על סכום של 11,814 ₪^[45].
2. מנגד טענו הנתבעים כי התובע קיבל את מלוא השכר המגיע לו וכי לא חל עליו צו ההרחבה בענף הבניין. עוד נטען כי התחשיבים של התובע שגויים^[46].
3. דין התביעה להתקבל בחלקה, כפי שיפורט להלן.
4. בהתאם לסעיף 5 לצו 2012 שכרו החודשי של עובד בענף הבנייה הוא 5,000 ₪ החל מחודש ינואר 2012. כמו כן, בהתאם לצו 2010 שבוע עבודה בענף הבנייה הוא בן 42 שעות בלבד, כך שחודש עבודה בענף הבנייה הוא בן 182 שעות (42 ש' x 4.33 שבועות). אי לכך, ערך שעת עבודה בענף הבנייה היא 27.47 ₪ ברוטו (5,000/182).
5. לעניין התביעה להפרשי שכר תעריפי נציין כי הוכח ששולם לתובע סכום של 25 ₪ נטו לשעת עבודה בשנת עבודתו הראשונה וכי בשנה השנייה שולם לו סכום של 27 ₪ נטו לשעת עבודה. לפיכך משלא הובאו ראיות המצביעות על כך שסכומים אלה בערכם "ברוטו" נמוכים מסכום של 27.47 ₪ ברוטו, לא ניתן לפסוק לתובע הפרשי שכר בגין שעות עבודתו הרגילות.
6. לעניין התביעה לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות נציין כי הוכח שהנתבעים שילמו לתובע רק עבור שעות עבודתו בפועל. לכן התובע זכאי לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות בהתאם לשכר הענפי בענף הבנייה, כפי שתבע.
7. התובע ביצע בסיכומי התשובה תחשיב על יסוד שעות העבודה הרשומות בתלושי השכר אולם הוא הביא בחשבון הפרשי שכר גם בגין שעות העבודה הרגילות. בנסיבות אלה לא ניתן להסתמך על תחשיבו של התובע.
8. בהקשר זה נציין כי בית הדין הארצי בעניין בוג'ו^[47] דן בנוגע לאופן שבו יש לפסוק ברכיב שעניינו תשלום בעד עבודה בשעות נוספות. בית הדין הארצי דחה את הטענה ולפיה אם תחשיב התובע אינו מתקבל במלואו אזי התוצאה המתחייבת היא דחיית התביעה, ופסק שבמקרה כזה על בית הדין לקבוע את הסכום הנכון המגיע לעובד. בית הדין הארצי הוסיף:

"קביעת הסכום הנכון המגיע לעובד יכולה להיעשות על ידי בית הדין במספר דרכים: בית הדין יכול לקבוע בעצמו את הסכום על יסוד הראיות שבפניו, בין בדרך של תחשיב מדויק ובין בדרך של אומדנא; בית הדין יכול להטיל על הצדדים להכין תחשיבים, וככל שאין הסכמה בין הצדדים להכריע בין התחשיבים של הצדדים. נציין כי בחלק לא קטן מהמקרים יכולים הצדדים להגיע להסכמה על הסכום המגיע לעובד; בית הדין יכול למנות חשב שכר, בין מראש, ללא שהצדדים יתבקשו להכין תחשיבים בעצמם, ובין בדיעבד, ככל שהצדדים לא הגיעו להסכמה והגישו תחשיבים שונים, הטעונים בחינה על ידי חשב שכר. בהתחשב בעובדה שבית הדין אינו קשור בדיני הראיות הדרך בה יפעל נתונה לשיקול דעתו על פי מכלול נסיבות המקרה".

כלומר בהתאם לפסיקה כאשר מוכחת זכאותו של עובד לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות, כפי שהוכח בענייננו, ניתן לבצע את התחשיב בדרכים שונות, אף אם תחשיב העובד אינו עומד בעקרונות שנפסקו על ידי בית הדין.

1. בנסיבות אלה, משתחשיבו של התובע לא נערך על פי דוחות הנוכחות ומשנמסרו לבית הדין כל דוחות הנוכחות של התובע, נבצע את תחשיב גמול השעות הנוספות לו זכאי התובע על יסוד דוחות הנוכחות ובהתאם לעקרונות הבאים:
   1. ימים א-ה: השעתיים הראשונות לאחר שמונה שעות עבודה יהיו בשיעור של 125% ויתר השעות יהיו בשיעור של 150%.
   2. ימי שישי: בשבוע עבודה מלא השעה השלישית והרביעית יהיו בשיעור של 125% והשעות שלאחריהן בשיעור של 150%.

כעת נפרט את מספר השעות הנוספות שביצע התובע בכל אחד מחודשי עבודתו ואת הגמול לו הוא זכאי בגין כל אחד מחודשי עבודתו.

1. בנסיבות אלה, מצאנו כי התובע זכאי לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות בסכום כולל של 8,644 ₪ ברוטו. יצוין כי מתוך הסכום האמור סכום של 6,493 ₪ הוא בגין עבודתו של התובע בשעות נוספות באתר של חברת צור איתן.
2. אי לכך התובע זכאי לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות בסכום של 8,644 ₪ ברוטו בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 9.7.2015 ועד לתשלום בפועל. הנתבעות 1 ו-2 חבות בתשלום מלוא הסכום האמור ואילו בתשלום סכום של 6,493 ₪ מתוך סכום זה חבה גם חברת צור איתן.

דמי הבראה

1. התובע טען שלא שולמו לו דמי הבראה כלל ושהרכיב המופיע בתלושי השכר פיקטיבי. התובע תבע דמי הבראה בגין תשעת החודשים האחרונים לעבודתו בסכום כולל של 1,701 ₪^[48].

מנגד טענו הנתבעים כי שולמו לתובע דמי הבראה בתקופת העבודה כפי שעולה מתלושי השכר^[49].

1. דין התביעה לתשלום דמי הבראה להתקבל בחלקה.

כאמור, הוכח לפנינו שלא שולמו לתובע זכויות סוציאליות כלשהן בתקופת העבודה ולכן התובע זכאי לתשלום דמי הבראה.

1. סעיף 39 לצו 2010 קובע כך:

"עובד ועובד שיפוצים לאחר ותק של שנה בעבודה אצל המעביד, זכאי לדמי הבראה, אשר ייקבעו בהתאם לוותק שצבר שענף הבניין או ענף השיפוצים, לפי העניין, בישראל. ערך יום הבראה הינו בהתאם לערך יום הבראה בשירות הציבורי, כפי שיעודכן מעת לעת.

תשלום דמי הבראה במשכורת חודשים יולי - ספטמבר בכל שנה, או איזה מהם.

מספר ימי ההבראה בהתאם לוותק בענף הם כדלקמן:

ותק ענפי מספר ימים לשנה

1 – 2 שנים 6

מ-3 עד 4 ימים 8

.........".

יצוין כי בצו 2012 נקבע ש"ערך יום הבראה של עובד ועובד שיפוצים בענף הבנייה היא, החל מכניסת צו זה לתוקף, בהתאם לערך יום הבראה במגזר העסקי (הפרטי), כפי שיעודכן מעת לעת".

1. התובע עבד אצל הנתבעות פחות משנתיים. כמו כן, התובע לא הוכיח שיש לו ותק קודם בענף הבנייה. לפיכך, הוא זכאי לתשלום של 6 ימי הבראה לכל אחת משנות עבודתו.

כמו כן, בהתאם לצו 2012 ערך יום הבראה הוא בהתאם לערך יום הבראה במגזר הפרטי.

1. משהתובע תבע תשלום דמי הבראה בעד 9 חודשי עבודתו האחרונים בלבד, לא ניתן לפסוק לו יותר מכפי שתבע. לפיכך הוא זכאי לדמי הבראה בסך 1,701 ₪ (9/12 חו' x 6 ימים x 378 ₪).
2. בהקשר זה נציין כי התובע עבד בתשעת החודשים האחרונים לעבודתו באתר של חברת צור איתן ולכן היא חבה בתשלום מלוא דמי ההבראה הנתבעים יחד עם הנתבעות 1 ו-2.
3. בנסיבות אלה, התובע זכאי לדמי הבראה בסכום של 1,701 ₪ ברוטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.7.2015 ועד לתשלום בפועל.

דמי חגים

1. התובע טען שלא קיבל תשלום עבור ימי החג שחלו בתקופת עבודתו. התובע טען כי עבד סמוך לימי החג בהתאם לדרישת הנתבעים. נתבעו 10 ימי חג לשנה בסכום כולל של 3,850 ₪^[50].

מנגד טענו הנתבעים שהתובע קיבל את מלוא דמי החג להם היה זכאי ושהוא זכאי רק לימי חג שלא חלו בשבתות ורק אם עבד סמוך לימי החג^[51].

1. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים מצאנו כי דין התביעה להתקבל, כפי שיפורט להלן.
2. סעיף 40 לצו 2010 בענף הבנייה שכותרתו "חופשת חגים" קובע:

"א. עובד ועובד שיפוצים זכאי להיעדר מן העבודה במהלך החג, לפי מצות דתו על חשבון המעביד, בהיקף של עד תשעה ימי חג בשנה וכן יום נוסף לבחירה ובסך הכל 10 ימים בתשלום.

ב. עובד ועובד שיפוצים בעל ותק של שלושה חודשי עבודה בענף בישראל לכל הפחות, אשר לא נעדר מן העבודה בלא רשות יום לפני או יום אחרי החג, יהיה זכאי לחופשה בתשלום ביום חג, בהיקף של עד תשעה ימי חג בשנה כאמור, וכן ליום בחירה.

ג. ימי החג היהודיים לפי צו זה: שני ימי ראש השנה; יום הכיפורים; שני ימי חג הסוכות; שני ימי חג הפסח; חג השבועות; יום העצמאות (אינו תלוי בדת העובד) ונוסף על כך יום בחירה אחד, בסך הכל 10 ימי חג.

ד. עובד ועובד שיפוצים שאינו יהודי יקבל חופשה בתשלום, על פי התנאים לעיל, או בימי החג לפי מצוות דתו או בימי החג היהודיים, ובכל מקרה לא תעלה החופשה בתשלום על תשעה ימי חג בשנה + יום בחירה.

ה. מובהר בזה, כי אין תשלום בעבור יום חג הנופל על המנוחה השבועית של עובד ועובד שיפוצים".

כלומר, עובד יומי או שעתי שהשלים שלושה חודשי עבודה במקום העבודה יהיה זכאי לתשלום בעד תשעה ימי חג יהודיים או ימי חג לפי דתו, שלא חלו ביום המנוחה השבועי, ובכל מקרה שבו לא נעדר סמוך ליום החג אלא בהסכמת המעסיק.

1. הלכה היא כי הנטל להוכיח שהתובע נעדר מעבודתו בסמוך ליום החג ולאחריו מוטל על המעסיק, הנתבעים בענייננו^[52], נטל שלא הורם. נוסיף כי העובדה שהתובע עבד ברציפות, מחזקת את הטענה שעבד סמוך לימי החג וכאשר לא עבד סמוך לימי החג היה זה בהסכמת הנתבעים.
2. לפיכך, משמצאנו שתלושי השכר של התובע משקפים רק תשלומים עבור שעות עבודתו ולא עבור זכויות נוספות, הוא זכאי לתשלום בעד ימי החג שחלו לאחר שלושה חודשי עבודה ושלא חלו בימי שבת.
3. נציין כי התובע לא פירט בכתב התביעה את הימים שבהם חלו החגים. עם זאת, עיון בלוח השנה העברי, שהוא בבחינת ידיעה שיפוטית, מעלה שבתקופת עבודתו של התובע חלו 11 ימי חג, ואלו הם: בשנת 2014 חלו שמונה ימי חג (2 ימי פסח, יום העצמאות, שבועות, 2 ימי ראש השנה, חג סוכות ושמיני עצרת); בשנת 2015 ועד לסיום העבודה חלו שלושה ימי חג (יום אחד של פסח, יום העצמאות ושבועות).

יצוין כי חברת צור איתן חבה בתשלום בעד 7 ימי חג בלבד, וזאת לאחר הפחתת ארבעת ימי החג שחלו בשלושת החודשים הראשונים לעבודתו של התובע באתר שלה.

1. בהתחשב בשכר השעתי הענפי התובע זכאי לתשלום בעד 11 ימי חג בסכום של 2,417 ₪ (11 ימים x 27.47 ₪ x 8 ש'), כאשר בתשלום סכום של 1,538 ₪ מתוך סכום זה (7 ימים x 27.47 ₪ x 8 ש') חבה גם חברת צור איתן.
2. לעניין ימי בחירה נציין כי התובע תבע תשלום בעד 10 ימי חג לשנה ולא ציין שאחד הימים הנתבעים הוא בגין יום בחירה. נוסיף שאף אם התובע היה תובע תשלום עבור ימי בחירה באופן מפורש, לא היה בכך בכדי להועיל לו מכיוון שלא פירט את ימי הבחירה שניצל בתקופת העבודה ושבגינם לא קיבל תשלום. בנסיבות אלה התובע אינו זכאי לתשלום כלשהו בגין ימי בחירה.
3. אי לכך התובע זכאי לתשלום בגין ימי חג בסכום של 2,417 ₪ ברוטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.7.2015 ועד לתשלום בפועל. הנתבעות 1 ו-2 חבות בתשלום מלוא הסכום ואילו בתשלום סכום של 1,538 ₪ מתוך סכום זה חבה גם חברת צור איתן.

פדיון חופשה

1. התובע טען שלא יצא לחופשה בתקופת עבודתו בתשלום ושרכיב החופשה המופיע בתלושי השכר פיקטיבי. התובע הוסיף שהוא זכאי ל-19.14 ימי חופשה בסכום כולל של 4,210 ₪^[53].

מנגד טענו הנתבעות ששולם לתובע עבור מלוא ימי החופשה להם היה זכאי מידי חודש בחודשו^[54].

1. דין התביעה להתקבל.

כאמור, הוכח לפנינו שלא שולמו לתובע זכויות סוציאליות כלשהן בתקופת העבודה ולכן התובע זכאי לתשלום פדיון חופשה.

1. סעיף 37 לצו 2010 בענף הבנייה שעניינו "חופשה שנתית" קובע שכל עובד במשך שישה ימים בשבוע יהיה זכאי לחופשה של 12 ימים עבור השנתיים הראשונות לעבודתו. בנסיבות אלה התובע זכאי ל-20 ימי חופשה (12 + 12 x 8/12).

עם זאת, משהתובע תבע פדיון חופשה בעד 19.14 ימים, לא ניתן לפסוק לו יותר מכפי שנתבע.

1. אי לכך התובע זכאי לתשלום פדיון חופשה בעד 19.14 ימים, כפי שנתבע.

יצוין כי בגין תקופת העבודה באתר של חברת צור איתן התובע זכאי לתשלום בעד 15 ימי חופשה.

1. בנסיבות אלה התובע זכאי לפדיון חופשה בסכום של 4,210 ₪ ברוטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.7.2017 ועד לתשלום בפועל. הנתבעות 1 ו-2 חבות בתשלום מלוא הסכום ואילו בתשלום סכום של 3,296 ₪ מתוך סכום זה (15 ימים x 27.47 ₪ x 8 ש') חבה גם חברת צור איתן.

הפרשות לקרן פנסיה

1. התובע טען כי הוא זכאי להפרשות לפנסיה לקרן פנסיה בשיעור של 6% לחודש מהחודש הראשון לעבודה על פי השכר הענפי בענף הבנייה בסכום כולל של 6,300 ₪. לחלופין נתבעו הפרשות לפנסיה לפי צו ההרחבה הכללי^[55].

מנגד טענה הנתבעת כי התובע אינו זכאי להפרשות לקרן פנסיה מכיוון שהוא פליט ולכן יש להשאיר את הכספים בפיקדון עד לעזיבתו את הארץ. עוד נטען כי תשלום "חלף" הפרשות לפנסיה או פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה נוגדת את החוק ולכן הוא אינו זכאי לתשלום הפרשות לפנסיה. לחלופין נטען כי אם התובע זכאי להפרשות לפנסיה הרי שהוא זכאי להפרשות מכוח צו ההרחבה בענף כוח האדם^[56].

1. דין התביעה להתקבל, ונסביר.

צווי ההרחבה בענף הבנייה קובעים זכאות להפרשות לפנסיה בשיעור של 6% מהיום הראשון לעבודה^[57].

כמו כן, בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי, כאשר מדובר בפליט מבקש מקלט, אם לא מולאה החובה להפריש בגינו לקרן פנסיה או שלא ניתן היה למלאה, הוא יהיה זכאי לפיצוי בגובה ההפרשות שנמנעו ממנו^[58].

1. אי לכך, התובע זכאי לתשלום הפרשות לפנסיה מחודש עבודתו הראשון בשיעור של 6% מהשכר החודשי הענפי בענף הבנייה.
2. אי לכך, התובע זכאי לתשלום הפרשות לפנסיה בסכום של 5,858 ₪ ((120.5 + 180.5 + 125 + 179.54 + 11905 + 115 + 138.5 + 161 + 173 + 182 184 + 172.5 + 166 + 165 + 176 + 173 + 174.5 + 168 + 185.5 + 180.5 + 172.5 + 142) 3,554 ש' x 27.47 ₪ x 6%).

יצוין כי מתוך הסכום האמור חבה חברת צור איתן בסכום של 4,473 ₪ (2,714 ש' x 27.47 ₪ x 6%).

1. אי לכך התובע זכאי להפרשות לפנסיה בסכום של 5,858 ₪ ברוטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.7.2015 ועד לתשלום בפועל. הנתבעות 1 ו-2 חבות במלוא הסכום הנתבעת ואילו בתשלום סכום של 4,473 ₪ ברוטו מתוך סכום זה חבה גם חברת צור איתן.

אי מתן הודעה לעובד

1. התובע טען שלא ניתנה לו הודעה על תנאי העבודה בניגוד להוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב- 2002 (להלן: חוק הודעה לעובד). התובע הכחיש בתצהירו שחתם על הסכם העבודה שצורף לתצהיר גילוי המסמכים מטעם הנתבעות. לכן תבע התובע פיצוי בסכום של 2,000 ₪^[59].

מנגד טענו הנתבעים כי התובע חתם על הסכם עבודה בשפתו ולכן יש לדחות את תביעתו^[60].

1. דין התביעה להידחות.

בהתאם לסעיף 1 לחוק הודעה לעובד על המעסיק ליתן לעובד בתוך 30 יום ממועד תחילת עבודתו הודעה בכתב שבה יפורטו תנאי עבודתו.

כאמור, הנתבעים הציגו הסכם עבודה בשפה הטגרית עליו לטענתם חתם התובע. מנגד, הכחיש התובע בתצהירו שחתם על ההסכם.

אנו סבורים שבשל קיומה של מחלוקת באשר לחתימת התובע על ההסכם ושבשל העובדה שהוכח שהתובע ידע את תנאי העסקתו, אין מקום לפסוק פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד.

1. אי לכך, התביעה לתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד – נדחית.

טענות קיזוז

1. הנתבעים טענו כי יש לקזז מהסכומים שיפסקו לזכות התובע חלף הודעה מוקדמת בסך 3,811 ₪ ואת הסכומים ששולמו לו בתלושי השכר בגין זכויותיו הסוציאליות בסך 9,076 ₪^[61].

מנגד טען התובע כי יש לדחות את טענות הקיזוז של הנתבעים^[62].

1. דין טענות הקיזוז להידחות, מהנימוקים הבאים:

לעניין חלף הודעה מוקדמת – משקבענו כי יחסי העבודה הסתיימו ביוזמת הנתבעים, הרי שאין התובע חב במתן הודעה מוקדמת אלא הנתבעים חבים בתשלומה כפי שפורט לעיל.

לעניין קיזוז הזכויות הסוציאליות שפורטו בתלושי השכר – משקבענו כי תלושי השכר אינם משקפים תשלום בעד זכויות סוציאליות אלא רק עבור שכר העבודה של התובע ודמי נסיעות, דין הטענה להידחות.

1. אי לכך, טענות הנתבעים לקיזוז חלף הודעה מוקדמת ולקיזוז הסכומים שפורטו בתלושי השכר בגין זכויות סוציאליות – נדחות.

התביעה האישית נגד הנתבע 4 (מר קופמן)

1. התובע טען כי מר קופמן ניצל את מסך ההתאגדות בכדי להימנע מתשלום זכויותיו של התובע. נטען שמר קופמן השתמש בחברת צור איתן לאי תשלום שכרו והזכויות הקוגנטיות להן הוא זכאי, שהתקשורת של התובע עם הנתבעים עברה דרך מר קופמן ושהוא החליט כמה לשלם לתובע, שכר אותו לעבודה ואף פיטר אותו. בנסיבות אלה נטען כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את מר קופמן בתשלום חובותיה של חברת צור איתן^[63].
2. מנגד טענו הנתבעים כי לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובע לחברת צור איתן ולכן אין מקום להרים מסך למר קופמן. עוד נטען כי מר קופמן לא היה קשור לתשלום זכויות התובע מכיוון שהנתבעות 1 ו-2 הן אלה ששילמו זכויות אלה. עוד נטען כי מר קופמן לא שילם את שכרו של התובע ולא פיטר אותו. בנוסף נטען שלא הוכח כי חברת צור איתן הוקמה למטרה פסולה ותוך שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת^[64].

התשתית המשפטית

1. הכלל הוא כי בית הדין לא ירים את מסך ההתאגדות דרך קבע בשל עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, שכן נפסק כי "עקרון האישיות המשפטית הנפרדת מעוגן עמוק בשיטתנו המשפטית... ועל פיו ערכאה שיפוטית לא תמהר להרים את מסך ההתאגדות"^[65].
2. חריג לאותו כלל היא דוקטרינת הרמת המסך, אשר השימוש בה נועד לצורך ייחוס חובות החברה לבעלי המניות. תכליתה של דוקטרינת הרמת המסך היא למנוע שימוש לרעה באישיותו הנפרדת של התאגיד. נפסק כי "המושג 'שימוש לרעה' כולל מצבים אחדים, ועיקרם הם מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת ועוד"^[66].
3. בית הדין הארצי עמד בפסק דין זילברשטיין^[67] על האופי המיוחד של יחסי העבודה אשר בגינו יש מקום במקרים מסוימים להרים את מסך ההתאגדות, וכך נקבע:

"העסקת עובדים יוצרת קרבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קרבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קרבה זו מקורה גם – ואולי בעיקר – ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם... הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את העובדים – לעיתים במפתיע – אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך...".

1. דוקטרינת הרמת המסך עוגנה בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999. וכך קובע הסעיף:

"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניות בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחת מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניות היה מודע לשימוש כאמור...

(2) לעניין סעיף קטן זה יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות.

(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, או מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו...".

1. מנוסחה של הוראת סעיף 6(א) לחוק החברות עולה כי הרמת מסך תיעשה במקרים שבהם הוכח שנעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד כדי להונות אדם, לקפח נושה או לחלופין, לעשות מעשה שפוגע בתכלית התאגיד, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתו לפרוע את חובותיו. בסיפא להוראת סעיף 6(א) נקבעה דרישת מודעות מצד בעל המניות לשימוש לרעה הנעשה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. כמו כן, בבוא הערכאה השיפוטית להרים את מסך ההתאגדות, עליה ליתן דעתה בין השאר לשאלה האם יכולה החברה לפרוע את חובותיה.
2. בפסק דין שפרן^[68] נדונה תביעתה של עובדת שפוטרה עקב מצבה הכספי הקשה של החברה בה עבדה. בית הדין הארצי פסק כי "ספק אם ניתן להרים את המסך בכל פעם שחברה היא חדלת פירעון. הדבר פוגע בהסתמכות של נושים אחרים, בהסתמכות של בעל המניות שחבותו האישית לא תבוא תחת חבותה של החברה. הנימוק להקמת החברה היתה ציפייתו שהוא לא יחוייב אישית אם לא תמצא במעשיו הונאה או תרמית. מהבחינה המעשית לרוב העובד הפונה לבית הדין אינו העובד היחיד. בעל המניות היחיד לרוב לא יוכל לעמוד בתשלום אישי לכל העובדים".

הכרעה

1. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועדויותיהם לא מצאנו שיש להרים את מסך ההתאגדות ולייחס למר קופמן את חובותיה של חברת צור איתן, מהנימוקים הבאים:
   1. ראשית, טענות התובע הן טענות כלליות שלא הוכחו. לא הובאה ולו בדל ראיה לכך שמר קופמן הפר את חוקי המגן במטרה להונות אותו וכל הטענות בעניין זה נטענו בעלמא.
   2. שנית, לא הוכח ואף לא נטען שמר קופמן פעל בתקופת עבודתו של התובע תוך עירוב נכסיו עם נכסי חברת צור איתן או שפעל להברחת נכסיה.
   3. שלישית, לא הוכח ואף לא נטען כי חברת צור איתן חדלת פירעון ואין חולק כי מדובר בחברה פעילה.
   4. רביעית, לא הוכח שמר קופמן התנהל בחוסר תום לב או שעשה שימוש באישיות המשפטית של חברת צור איתן באופן שיש בו כדי להונות או לקפח נושה של חברת צור איתן. כמו כן, לא הוכח שמר קופמן נהג בחוסר תום לב כלפי התובע או כלפי עובדים אחרים והמשיך להעסיקם בידיעה שאין באפשרות חברת צור איתן לשלם את שכרם או לפרוע את חובותיה כלפיהם. יצוין כי התובע אף הודה בעדותו שכלל לא היה לו קשר עם מר קופמן^[69].
2. כללו של דבר: לא מצאנו שיש להורות על הרמת מסך מכיוון שלא הוכח יסוד התרמית בהתנהלותו של מר קופמן, כמי שעשה שימוש באישיות המשפטית של חברת צור איתן באופן שיש בה כדי להונות או לקפח נושה שלה. הוכח כי חברת צור איתן היא חברה פעילה ואין חשש מכך שלא תפרע את חובותיה. כמו כן, לא הוכח שמר קופמן פעל על מנת להבריח את נכסי חברת צור איתן. אי לכך, שוכנענו שאין מקום להרים את מסך ההתאגדות ואין לייחס למר קופמן את חובות חברת צור איתן.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת בחלקה.

התביעה לתשלום פיצוי אי מתן הודעה לעובד – נדחית.

1. הנתבעות 1 ו-2, יחד ולחוד, תשלמנה לתובע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין את הסכומים הבאים בגין תקופת עבודתו באתרים של חברת א. דורי בנייה בע"מ, דהיינו עבור התקופה המתחילה ביום 10.9.2013 והמסתיימת ביום 23.2.2014:
   1. פיצויי פיטורים בסכום של 2,263 ₪ (8,692 ₪ - 6,429 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.7.2015 ועד לתשלום בפועל.
   2. חלף הודעה מוקדמת בסכום של 449 ₪ ברוטו (3,066 ₪ – 2,617 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.7.2015 ועד לתשלום בפועל.
   3. גמול בעד עבודה בשעות נוספות בסכום של 2,151 ₪ ברוטו (8,644 ₪ - 6,493 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.3.2014 ועד לתשלום בפועל.
   4. ימי חג בסכום של 879 ₪ ברוטו (2,417 – 1,538) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.3.2014 ועד לתשלום בפועל.
   5. פדיון חופשה בסכום של 914 ₪ ברוטו (4,210 – 3,296 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.3.2014 ועד לתשלום בפועל.
   6. הפרשות לפנסיה בסכום של 1,385 ₪ ברוטו (5,858 ₪ - 4,473 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.3.2014 ועד לתשלום בפועל.
2. הנתבעות 1 - 3, יחד ולחוד, ישלמו לתובע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין את הסכומים הבאים בגין תקופת עבודתו באתר של חברת צור איתן בע"מ, דהיינו תקופה המתחילה ביום 10.3.2014 והמסתיימת ביום 23.6.2015:
   1. פיצויי פיטורים בסכום של 6,429 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.7.2015 ועד לתשלום בפועל.
   2. חלף הודעה מוקדמת בסכום של 2,617 ₪ ברוטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.7.2015 ועד לתשלום בפועל.
   3. פיצוי בגין אי עריכת שימוע בסכום של 5,000 ₪. לא ישולם הסכום בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
   4. גמול בעד עבודה בשעות נוספות בסכום של 6,493 ₪ ברוטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.7.2015 ועד לתשלום בפועל.
   5. דמי הבראה בסכום של 1,701 ₪ ברוטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.7.2015 ועד לתשלום בפועל.
   6. דמי חגים בסכום של 1,538 ₪ ברוטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.7.2015 ועד לתשלום בפועל.
   7. פדיון חופשה בסכום של 3,296 ₪ ברוטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.7.2015 ועד לתשלום בפועל.
   8. הפרשות לפנסיה בסכום של 4,473 ₪ ברוטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.7.2015 ועד לתשלום בפועל.
3. כמו כן, יוסיפו הנתבעות 1 – 3, יחד ולחוד, וישלמו הוצאות משפט בסכום של 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. לא ישולמו סכומים אלה בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
4. טענות הקיזוז של הנתבעים – נדחות.
5. התביעה האישית נגד הנתבע 4 (מר קופמן) – נדחית.

התובע ישלם למר קופמן הוצאות משפט בסכום של 5,500 ₪ בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לא ישולם הסכום במועד האמור, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ח, (14 דצמבר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. סעיף 1 ו-2 לכתב התביעה; סעיף 17 לכתב ההגנה. ↑

2. סעיף 3 לכתב התביעה; עדות מר בינוביץ – עמ' 12 לפרוטוקול ש' 18 – 19, עמ' 14 ש' 6 – 7; עדות מר קופמן – עמ' 14 ש' 30 – 31. ↑

3. סעיף 4 לכתב התביעה ונספח ט'2 לכתב התביעה. ↑

4. מוצג ת/2. ↑

5. מוצג ת/1. ↑

6. סעיף 29 לכתב התביעה; סעיף 14 לכתב ההגנה; עדות מר כהן – עמ' 10 לפרוטוקול ש' 14 – 15. ↑

7. סעיפים 16 ו-21 לכתב ההגנה; תלושי השכר ודוחות הנוכחות צורפו לתצהיר גילוי המסמכים מטעם הנתבעים שהוגש ביום 10.2.2016. ↑

8. תלושי השכר של התובע – נספח א' לתצהיר התובע. ↑

9. סעיפים 1 – 5, 12, 39 ו-40 לכתב התביעה; סעיפים 1 – 43 לסיכומי התובע. ↑

10. סעיפים 7 ו-13 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת; סעיפים 8 – 11 לסיכומי הנתבעות. ↑

11. דב"ע (ארצי) נב/142 – 3 אלהרינאת – כפר רות, פד"ע כ"ד (1) 535 (1992). ↑

12. ע"ע (ארצי) 4/1334 טופר – מועצה מקומית תל שבע, (29.12.2004). ↑

13. ע"ע (ארצי) 9/748 חסידים – עיריית ירושלים, (13.1.2011). ↑

14. דב"ע (ארצי) נד/96 – 3 מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי הארצי בע"מ – עאבד, פד"ע כט 151 (1995) (להלן: פס"ד מחלקת הבניה); ע"ע (ארצי) 3/326 מדינת ישראל-משרד הבריאות, המרכז לבריאות הנפש – צ'פקוב, (20.2.2006); ע"ע (ארצי) 3/273 שוואב – מדינת ישראל-משרד החקלאות ופיתוח הכפר, (2.11.2006); ע"ע (ארצי) 2/1362 חזין – תנופה שירותי כוח אדם, (5.11.2006); ע"ב (ת"א) 4/3054 שמואלוב – משה פונס שרותי ניקיון ואחזקה בע"מ, (10.12.2006); ע"ב (ב"ש) 7/2883 טרופ – שטרית ובניו חברה לעבודת ניקוי חול ופיתוח בע"מ, (6.1.2010). ↑

15. ע"ע (ארצי) 1218/02 Xue Bin – א. דורי – חברת לעבודות ההנדסיים בע"מ, (20.3.2003). ↑

16. סעיפים 3, 4 ו-12 לתצהיר התובע; עדות התובע – עמ' 5 לפרוטוקול ש' 2 – 3, ש' 11 – 12. ↑

17. עדות מר בינוביץ – עמ' 13 לפרוטוקול ש' 32 – 27, עמ' 14 ש' 11 – 13. ↑

18. עדות התובע – עמ' 6 לפרוטוקול ש' 14 – 13. ↑

19. עדות מר בינוביץ – עמ' 13 לפרוטוקול ש' 5 – 13. ↑

20. י. קדמי על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד), עמד 1650. ↑

21. עדות התובע – עמ' 8 לפרוטוקול ש' 18 – 27, עמ' 9 ש' 12 -24, עמ' 10 ש' 21 – 32; עדות מר סלם - עמ' 35 לפרוטוקול ש' 18 – 23. ↑

22. סעיף 46 לכתב התביעה; סעיפים 9 ו-54 לסיכומי התובע. ↑

23. סעיפים 93 – 107 לסיכומי הנתבעים. ↑

24. עדות מר בינוביץ – עמ' 14 לפרוטוקול ש' 6 – 7; עדות מר קופמן – עמ' 14 ש' 30 – 31. ↑

25. עדות מר בינוביץ – עמ' 13 לפרוטוקול ש' 9 – 19. ↑

26. עדות מר בינויבץ – עמ' 13 לפרוטוקול ש' 6 – 8. ↑

27. עדות מר בינוביץ – עמ' 12 לפרוטוקול ש' 18 – 19. ↑

28. עדות התובע – עמ' 5 לפרוטוקול ש' 12 – 20. ↑

29. עדות מר כהן – עמ' 10 לפרוטוקול ש' 14 – 17. ↑

30. ע"ע (ארצי) 13353-11-16 טוטאל פתרונות כ"א בע"מ – Haile Desta, (21.11.2017). ↑

31. י"פ 6369, התשע"ב, עמ' 2334 – סעיף 2 לצו. ↑

32. סעיפים 30, 35 ו-36 לכתב התביעה; סעיפים 7, 9 - 10 לתצהיר התובע; סעיפים 45 - 47 לסיכומי התובע. ↑

33. סעיפים 45, 50 ו-51 לכתב ההגנה; סעיף 5 לתצהיר מר קופמן; סעיפים 12, 13, 15 ו-16 לתצהיר מר כהן; סעיפים 145, 147 ו-148 לסיכומי הנתבעים. ↑

34. דב"ע (ארצי) נה/193 – 3 זומר פלד – מלון זוהר בע"נ, (1.5.1996); דב"ע (ארצי) מז/146 -3 חוג'ירת – גל, (פד"ע כ 19 (1998); עד"מ (ארצי)7/19 עמוס 3 בע"מ – סלוצקי, 25.11.2008. ↑

35. סעיף 42 לכתב התביעה; סעיפים 12 ו-13 לתצהיר התובע. ↑

36. סעיפים 15 ו-55 לכתב ההגנה; סעיף 10 לתצהיר מר כהן. ↑

37. דב"ע (ארצי) ל/18 – 3 בנצילוביץ – "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ, פד"ע ב' 41 (1970). ↑

38. עדות התובע – עמ' 5 לפרוטוקול ש' 7 – 12. ↑

39. סעיפים 138 ו-139 לסיכומי הנתבעת. ↑

40. עדות התובע - עמ' 6 לפרוטוקול ש' 28 – 31. ↑

41. סעיף 55 לכתב התביעה; סעיפים 55 – 57 לסיכומי התובע. ↑

42. סעיפים 75 ו-76 לכתב ההגנה. ↑

43. עס"ק (ארצי) 5/52 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - הסתדרות המעו"ף – עיריית קריית גת, (10.11.2005); ע"ע (ארצי) 6/415 מלכה – שופרסל בע"מ, (15.7.2007). ↑

44. ע"ע (ארצי) 1/1027 גוטרמן – המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח 455 (2003). ↑

45. סעיף 48 לכתב התביעה; סעיפים 54 – 56 לסיכומים; סעיף 2 לסיכומי התשובה. ↑

46. סעיף 60 - 62 לכתב ההגנה; סעיפים 3 – 13 לסיכומי הנתבעים. ↑

47. ע"ע (ארצי) 6/188 בוג'ו – קל בניין בע"מ, (28.11.2010). ↑

48. סעיף 50 לכתב התביעה; סעיפים 58 – 60 לסיכומי התובע. ↑

49. סעיף 65 לכתב ההגנה; סעיף 145 לסיכומי הנתבעת. ↑

50. סעיף 51 לכתב התביעה; סעיפים 61 ו-62 לסיכומי התובע. ↑

51. סעיפים 66 ו-67 לכתב ההגנה; סעיף 145 לסיכומי הנתבעים. ↑

52. דב"ע (ארצי) מג/91 – 3 נוהד – חברת אל-וו בע"מ, פד"ע טו 163 (1984); ע"ע (ארצי) 3/347 אופרשיאן – מונדי שירותי כח אדם בע"מ, (8.9.2005). ↑

53. סעיף 52 לכתב התביעה; סעיפים 63 - 64 לסיכומי התובע. ↑

54. סעיפים 68 ו-69 לכתב ההגנה; סעיף 145 לסיכומי הנתבעים. ↑

55. סעיף 56 לכתב התביעה; סעיפים 65 ו-66 לסיכומי התובע. ↑

56. סעיפים 77 - 87 לכתב ההגנה; סעיפים 143 ו-144 לסיכומי הנתבעים. ↑

57. סעיף 8.4.1.1 לצו ההרחבה מיום 12.5.1999 – י"פ 4760, התשנ"ט, עמ' 3452 וסעיפים 24 ו-25 לצו ההרחבה מיום 5.7.2010. ↑

58. בר"ע (ארצי) 51823-10-14 י.ב. שיא משאבים בע"מ - Hitam Abaker , (26.2.2015); בר"ע (ארצי) 36959-06-15 Musabal Abdalla - טלרן אחזקות ונקיון (2000) בע"מ, (15.7.2015). ↑

59. סעיף 54 לכתב התביעה; סעיף 8 לתצהיר התובע; סעיפים 63 ו-64 לסיכומי התובע. ↑

60. סעיף 73 לכתב ההגנה; סעיף 14 לתצהיר מר כהן; נספח 2 לתצהיר מר כהן; סעיף 159 לסיכומי הנתבעים. ↑

61. סעיף 93 לכתב ההגנה; סעיף 186 לסיכומי הנתבעים. ↑

62. סעיף 67 לסיכומי התובע. ↑

63. סעיפים 8 – 28 לכתב התביעה; סעיפים 34 – 43 לסיכומי התובע. ↑

64. סעיפים 9, 11, 12, 24, 27 – 39 לכתב ההגנה; סעיפים 15 – 17, 30, 31, 33, 163 – 184 לסיכומי הנתבעים. ↑

65. ע"ע (ארצי) 1170/00 פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ, פד"ע לח 817 (2002) (להלן: עניין פרידמן); דב"ע (ארצי) נג/205 - 3 מחמוד וגיה – גלידות הבירה, פד"ע כז 345, 350 (1994). ↑

66. עניין פרידמן; ע"ע (ארצי) 1137/02 אדיב – החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, (19.1.2003); ע"ע (ארצי) 1401/04 ברק – פרץ, (5.6.2006). ↑

67. ע"ע (ארצי) זילברשטיין – ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ, (17.12.2002). ↑

68. ע"ע(ארצי) 34/03 שפרן - אלוש אורטופדיה בע"מ, (14.5.2006). ↑

69. עדות התובע – עמ' 5 לפרוטוקול ש' 4 – 6. ↑