מונחת בפניי בקשה שהגישה הנתבעת להורות על חיוב התובעים בהפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאות הנתבעת, בהתאם להוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

רקע עובדתי

בכתב התביעה נטען כי התובע מס' 1 הינו "תושב השטחים", והינו הבעלים של הנתבעת 2, חב' שרכת אבו רידא, אשר מייבאת מוצרי פרסום מחוץ לארץ.

לפי הנטען, ביום 20.9.15 נתפסו על ידי הממונה על המכס טובין שנשלחו לתובע ממצרים, בשל הטענה כי מדובר בטובין דו שימושיים מפוקחים אשר הכנסתם לשטחי רצועת עזה מחייבת אישורי קמ"ט איכות הסביבה, ואישורים אלה לא ניתנו ביחס למשלוח הנזכר.

התובע טען כי פנה אל הממונה על המכס באמצעות סוכן המכס, ובה בעת, בא כוחו פנה בשגגה לבית המכס באשדוד, תחת פנייה לבית מכס מעברי גבול יבשתיים בניצנה, ולאחר שהבחין בטעותו, נשלחה פנייה מתאימה לבית המכס בניצנה.

חרף זאת, לפי הנטען, ביום 9.11.15 סורבה בקשת התובע להורות על שחרור הטובין, מן הטעם כי פנייתו חרגה מהמועד הקבוע בהוראת סעיף 190(א) לפקודת המכס, ועל כן, בהתאם להוראות הדין יש לראות הטובין כמוחרמים לטובת המדינה.

התובע טען כי לא מחוור בעיניו מדוע ראה הממונה על המכס לתפוס הטובין, שעה שמדובר בפעילות עסקית שאינה חורגת מזו המבוצעת על ידו מזה שנים רבות, ועניינה יבוא חגורות וכובעים כחלק מתלבושת אחידה עבור תלמידי בתי ספר.

נוכח האמור, נטען בכתב התביעה כי אין עילה שבדין להורות על תפיסת הטובין, וממילא, התפיסה פוגעת בקניינו של התובע, בניגוד להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת, נטען כי דין התביעה להידחות, באשר הטובין שנתפסו אסורים ביבוא, והתובע לא פעל לאישורם.

בכלל זה, טענה הנתבעת כי לתובע ניתן אישור לייבא לעזה חומר מסוג black oxide (להלן: "אבקה שחורה"), ואולם, חרף האמור, ביום 18.8.15 נמצא כי המשלוח שהגיע למעבר ניצנה הכיל גם שקים אשר בתוכם אבקה אפורה, וביחס לשקים אלו לא התקבל אישור יבוא.

בדיקה שנערכה העלתה כי האבקה האפורה הינה אבקת אלומיניום מתכתי, האסורה ביבוא לרצועת עזה ללא קבלת היתר, כהוראת חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני, התשס"ז-2007, וצו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו שימושי מפוקח המועבר לשטחי האחריות האזרחית הפלשתינית), התשס"ט-2008.

עוד טענה הנתבעת כי האבקה האפורה אוחסנה בתוך השקים בדרך מתוחכמת לכאורה שנועדה להסוות את עצם קיומה, בין היתר, באמצעות הצבת שקי האבקה האפורה במרכז כל משטח, כאשר יתר השקים עם האבקה השחורה מכסים אותם.

לטענת הנתבעת, בהתאם להוראת ס' 188(א) לפקודת המכס, נשלחה לתובע הודעת חילוט, אשר מהווה סנקציה אזרחית עונשית, שתכליתה הפקעה זמנית של הטובין מידי בעליו, להבדיל מהחרמה, שמשמעה הפקעת הזכויות באופן סופי והעברת הבעלות בטובין לידי המדינה.

במקרה הנדון, כך נטען, קיימות מספר עילות חילוט רלוונטיות, ששימשו יסוד לתפיסת הטובין, מכוח הוראת ס' 204 לפק' המכס. הנתבעת סוקרת באריכות ובפירוט את עילות החילוט הרלוונטיות לטענתה, תוך שהיא רואה להבליט העובדה כי המכנה המשותף הניבט מהוראות החוק גם יחד, נועד למנוע העברת טובין לאזור בשל החשש שהטובין ישמשו, בין היתר, לייצור כלי מלחמה או כלי משחית.

הנתבעת מודה כי אומנם חלק מהטובין שנתפסו לא היו אסורים בשימוש, שכן, חלק מן השקים הכילו אבקה שחורה לגביה ניתן אישור יבוא. ואולם, לדבריה, ס' 204(9) לפק' מעניק לפקיד המכס סמכות לחלט את הטובין בכללותם, ככל שנמסרה הצהרה כוזבת ביחס למהות הטובין, ובהתאם להלכה הנוהגת, בנסיבות אלה זכאי פקיד המכס להורות על חילוט כל המשלוח (ע"א 755/83 אלטון בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ, מג(2) 124).

עוד הפנתה הנתבעת לס' 206 לפק' הקובע כי חילוט טובין גורר מיניה וביה חילוט אריזתם. לטענתה, בתי המשפט קבעו כי יש למתוח גבולות פרשנות המונח "אריזה", באופן שגם שמיכות אשר הוצבו בחזית המכולה, על מנת שיסתירו את הסיגריות האסורות ליבוא, באות בכלל המונח "אריזת" הטובין, ועל כן, ניתן לחלט אף השמיכות (ת.א. (שלום חיפה) 28509/01 חאחיאשוילי נ' מדינת ישראל).

הוא הדין, כך נטען, במקרה דנא, עת שקי האבקה השחורה שימשו יסוד להסוואת שקי האבקה האפורה האסורה ביבוא, ומתוך שכך, יש לראותם כ"אריזה", כמשמעות המונח בס' 206 לפק' כנזכר.

על יסוד כל האמור גם יחד, טענה הנתבעת כי חילוט הטובין נעשה כדין מכוח עילות שונות בס' 204 ו-206 לפק' המכס, ובהצטרף העובדה כי ממילא לפי הוראת ס' 229 לפק' המכס נטל ההוכחה להראות כי יבוא הטובין היה כדין, מוטל על שכם התובע, נטען כי לא הסתייע בידי התובע להרים את הנטל להוכיח כי היה פגם בחילוט הטובין.

טענות הצדדים במסגרת הבקשה למתן צו להפקדת ערובה

הנתבעת הגישה כאמור בקשה להורות לתובעים להפקיד ערובה "בשיעור ריאלי", שנאמד על ידה בסך 30,000 ₪, לשם הבטחת הוצאותיה, בהתאם להוראת תקנה 519 לתקנות.

נטען בבקשה כי יישום השיקולים המנחים שנקבעו בהלכה הפסוקה במקרה דנא, מייסד הֶצדק לחייב התובעים בהפקדת ערובה.

בכלל זה, טענה הנתבעת כי התובע 1 הינו "תושב השטחים", כנטען על ידו בכתב התביעה, "אזור שהינו מחוץ לשליטה האפקטיבית של מדינת ישראל" (ס' 9 לבקשה). בנסיבות אלה, על רקע מגורי התובע 1 מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, ובהעדר הצבעה על נכסים המצויים בבעלותו בתחומי מדינת ישראל מהם תוכל הנתבעת להיפרע הוצאותיה ככל שכך ייקבע, הרי בהתאם לתלם החרוש שהושרש בפסיקת בית המשפט העליון, דין הוא כי התובעים יחויבו בהפקדת ערובה.

באשר לנתבעת 2, חב' המצויה בבעלות התובע 1, נטען כי ס' 353א' לחוק החברות מקים חזקה הניתנת לסתירה, לפיה על חברה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים, אלא אם הוכיחה כי יהא בכוחה לשלם ההוצאות בסיומו של ההליך, או כי קיימות נסיבות המצדיקות שלא לחייבה בהפקדת ערובה (רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי זיסר).

מאחר שהנתבעת 2 לא הוכיחה איזה מבין התנאים שנקבעו כאמור, ובשים לב לזיקתה ההדוקה לתובע 1, שהינו כאמור "תושב השטחים", נטען כי הרציונל המלווה את הבקשה מעצים את הֶגיון מתן הסעד המבוקש, אחרת - עלולה הנתבעת למצוא עצמה בפני העדר יכולת ממשית לגבות הוצאותיה, ככל שייפסקו לזכותה במסגרת ההליך המשפטי.

באשר לסיכויי ההליך נטען בבקשה כי אלה אינם גבוהים.

לאמור, הנתבעים טענו כי עניינו של ההליך דנא הינו בתביעה להשבת תפוס מכוח ס' 192 לפק' המכס. ואולם, לאחר שהוברר כאמור כי מדובר בטובין האסורים ליבוא, ובשים לב לכך שהתובעים פעלו להסוואת החומר האסור ביבוא, ועל רקע הגשת הצהרה כוזבת מצד התובעים ביחס למהותו של הטובין, נטען כי ניכר על פניו שמנהל המכס הפעיל סמכותו כדין, על רקע העילות השונות הכלולות בהוראות החוק המאגדות מסקנה מצרפית בדבר הסמכות הנתונה לחילוט הטובין.

בתגובת התובעים לבקשה, נטען כי בהתאם להלכה הנוהגת, הפעלת ההוראה בדבר חיוב תובע בהפקדת ערובה, כהוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, "תיעשה במקרים חריגים בלבד" (ס' 3 לתגובה. ההדגשות במקור). זאת, מאחר שחיוב תובע בערובה פוגע בזכות הגישה לערכאות, ובזכותו החוקתית של התובע לקבל יומו בבית המשפט.

התובעים ביכרו להימנע ממתן התייחסות קונקרטית לסיכויי ההליך, לבד מאמירה אמורפית, לפיה, התביעה "מאומתת במסמכים, והגנתה (של הנתבעת) חסרת כל בסיס ראייתי" (הרישא לבקשה). התגובה אף נעדרת כליל התייחסות כלשהי למצבם הכלכלי של התובעים, כמו גם לפסיקה הענפה שפורטה בבקשת הנתבעת ביחס לתובעים שאינם מתגוררים בתחומי שיפוטה של המדינה.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כהאי לישנא: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

במסגרת הוראות התקנה, לא התווה המחוקק אמות מידה התוחמות היקף שיקול דעתו של ביהמ"ש בבואו לשקול הטלת ערובה. ואולם, את אשר החסיר המחוקק השלימה ההלכה הפסוקה בשורה ארוכה של הלכות, אשר המכנה המשותף הניבט מהן הינו כי שיקול דעתו של ביהמ"ש הינו רחב, וכי עליו לאזן בין שיקולים נוגדים שנמנו בפסיקה, אף כי אינם בגדר רשימה סגורה.

תמציתם של הדברים הינו שכאשר ביהמ"ש בוחן האם יש מקום לחייב תובע להפקיד ערובה לשם הבטחת הוצאות הנתבע, ככל שתביעתו תידחה, עליו ליטול במניין שיקוליו, מחד, את זכות הגישה לערכאות ומתוך שכך לאמוד את סיכויי התביעה, אף אם הדבר כרוך במתן "הגדרה מילולית לסיכויים" (רע"א 5104/10 בן דוד נ' מדינת ישראל), ומאידך, את האינטרס של הנתבע כי מקום שבו התביעה תידחה יהא בכוחו להיפרע הוצאותיו, אך זאת אם שוכנע ביהמ"ש כי על רקע המצטייר בפניו, סיכויי ההליך אינם גבוהים, ומטה לחמו של התובע עלול שלא להשביע רעבון הוצאות הנתבע.

אכן. במקרים רבים שמזמנים ההליכים המשפטיים לא קלה היא מלאכת האיזון, באשר היא חובקת בחובה אינטרסים וערכים מתחרים, היוצרים מתח מתמיד בין הרצון לאפשר לתובע יומו בביהמ"ש, לבין זכותו הלגיטימית של הנתבע כי לא ייצא שכרו בהפסדו (ע"א 27/81 מודול חברה להנדסה נ' אימקו, לז(1) 211), שכן, "ניהול הליכים משפטיים הוא עניין יקר" (בש"א 684/95 סוסנוביק נ' בנק לאומי לישראל - פורסם במאגרים).

הכרח כי נאמר: עוניו של התובע, לבדו, לא ישמש כעילה לחיובו בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות, ואם אחרת נקבע, תהא בכך משום פגיעה אינהרנטית בזכותו הקנויה של אדם לבקש מזור מהערכאה השיפוטית (ע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ), ואפשר גם שייווצר הרושם המוטעה כי "צדק הוא נחלתם הבלעדית של בעלי הממון" (רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין).

ואולם, זכותם של התובעים אינה עומדת בחלל ריק. כנגד הפררוגטיבה שלהם להישמע, ניצבת זכותה של הנתבעת שלא להיות מוטרדת בהליכים שאפשר כי אין בהם תוחלת, על דרך של חסרון כיס ופגיעה קניינית ברכושה אם התביעה תידחה, והיא תימצא בפני שוקת שבורה החוסמת דרכה מגביית הוצאות ההליך (ראה והשווה: רע"א 3601/04 ונצ'ון נ' מדינת ישראל).

לא בכדי, אבן הבוחן הניצבת בפני ביהמ"ש בבואו ליתן הכרעה בנדון, נעוצה במידה רבה באומדן סיכויי ההליך. ככל שיתרשם ביהמ"ש כי סיכויי התביעה נמוכים יותר, תהא הנטייה לחייב התובע בהפקדת ערובה גבוהה יותר, וההיפך (ראה עוד: רע"א 1572/14 דוד עזר נ' אמריקה-ישראל רמת אביב החדשה השקעות בע"מ).

ומהתם להכא

מספר היבטים חולשים במצטבר על הסוגיה המונחת להכרעה, ועל כן, נדון בהן כסדרן:

א. בחינת סיכויי ההליך במקרה דנא -

על פניו, ומבלי לקבוע מסמרות, דומה כי בדרכם של התובעים ניצבות מספר משוכות שעליהם יהא לפסוח בדרכם לעבר קבלת הסעד המבוקש.

למעשה, עיון בכתב התביעה מתוך עצמו מציף סימני שאלה שאינם מחוורים די הצורך.

כך, התובע 1 טען כי "תמוהה בעיניו תפיסת הטובין" (ס' 8 לתביעה), מאחר שמדובר בטובין המשמשים יסוד לעיסוקו התדיר מזה שנים רבות, "וזו לא הפעם הראשונה שהוא מייבא טובין כגון אלה שנתפסו..." (שם).

באשר למהות הטובין, טענו התובעים כי מדובר "בחגורות וכובעים אשר מהווים כחלק מתלבושת אחידה לבתי ספר..." (ס' 9 לתביעה). ואולם, באופן שאיננו מתיישב לחלוטין עם טענה זו, במכתב מוקדם מיום 6.10.15 ששלחו התובעים, באמצעות בא כוחם, לידי הנתבעת, ציינו בס' 4 למכתב כי "מדובר בחומרי עבודה, כגון: פחי צבע וכדומה" (המכתב צורף לכתב התביעה).

הנה כי כן. גרסת התובעים עצמה מלמדת על חוסר בהירות מובנית ביחס למהות הטובין שנתפסו על ידי הממונה על המכס, ולא ניתן לידע נכוחה איזה מבין הגרסאות תִכשר בסופו של יום בעיני התובעים עצמם.

מנגד. הנתבעת פורסת יריעה עובדתית רחבה, במסגרתה היא טוענת כי הטובין שנתפסו כוללים כאמור כמות לא מבוטלת של אבקה אפורה האסורה ביבוא לרצועת עזה ללא קבלת היתר, כהוראת חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני, התשס"ז-2007, וצו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו שימושי מפוקח המועבר לשטחי האחריות האזרחית הפלשתינית), התשס"ט-2008.

הלכך, בשים לב לטענת הנתבעת כי החומר שנתפס מכיל אבקה אפורה האסורה ליבוא, לעומת טענת התובעים כי החומר שנתפס הינו חומרי עבודה, כגון פחי צבע כפי גרסתם הראשונה, ולחלופין, חגורות וכובעים כפי גרסתם המאוחרת, ניתן היה לצפות כי בכתב התביעה ישטחו התובעים עמדה סדורה ומובהקת, המבקשת לקעקע תוקף טענות הנתבעת בנוגע למהות החומר שנתפס.

למצער, ככל שבמועד הגשת כתב התביעה התובעים לא היו ערים לטענות הנתבעת בדבר מהות הטובין שנתפס, הרי מאחר שכתב ההגנה מכיל טענות "מפתיעות" מבחינת התובעים, שאינן הולמות טענותיהם בדבר מהות החומר שנתפס, היה עליהם להגיש כתב תשובה, ולטעון בו את העובדות המבססות טענותיהם (השווה: ע"א 7261/97 שרבני נ' חב' האחים שבירו בע"מ, נד(4) 464, שאף שעניינו אחר, הרציונל תקף לעניינינו, וביתר שאת). משלא עשו כן התובעים, אין אלא להסיק כי כתב התביעה מכיל בקיעים עובדתיים שאינם נהירים בעת הזו, ובוודאי שאין בדרך הילוכם של התובעים כדי להפיג סימן השאלה שעוררה הנתבעת בדבר היקף סיכויי ההליך, בשים לב לטובין שנתפסו.

ויודגש. ביריעה זו בוודאי שאין בדעתי להיכנס לנבכי בחינת טענותיה העובדתיות של הנתבעת. ואולם, ככל שגרסתה תימצא משקפת מציאות כהווייתה - וכאמור, מנגד, אין בפי התובעים גרסה פוזיטיבית אחידה, או כל גרסה אחרת שנועדה לסתור טענת הנתבעת ביחס למהות הטובין - כי אז לא ניתן לשלול טענתה כי סיכויי ההליך אינם גבוהים במיוחד.

ב. העובדה כי התובע 1 אינו מתגורר בתחומי מדינת ישראל וכי הנתבעת 2 הינה חברה בע"מ, מחזקים הֶגיון חיוב התובעים בהפקדת ערובה

ההלכה הפסוקה שוזרת בטבורה קביעות איתנות באשר לחיוב תובעים - שמקום מושבם אינו בגבולות מדינת ישראל - בהפקדת ערובה. דומה, אפוא, כי מדובר בהלכה ששורשיה נטועים עמוק בתוככי הפרשנות שנוצקה להוראת תקנה 519 לתקנות, והיא מזינה את בתי המשפט, כמו הייתה הלכה שאין מהרהרים אחריה.

כך, במסגרת רע"א 3124/08 נביל עומר נ' מדינת ישראל, קבע ביהמ"ש העליון:

"המקרה דנא מצדיק שימוש בסמכותו של בית המשפט לחייב את המבקשים בהפקדת ערובה, וזאת משלוש סיבות. ראשית, בפסיקה נקבע, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו האמורה, כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, דבר המעיד על הקושי הצפוי לנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו (ראו, יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 900 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). דברים אלה יפים אף בנוגע לתובע תושב הרשות הפלסטינית (ראו למשל, רע"א 5693/07 קמחאוי נ' מדינת ישראל...".

בכך שב ביהמ"ש העליון על ההלכה המוקדמת שנקבעה זה מכבר, לרבות במסגרת רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים אברהים, נח(5) 865, לפיה:

"מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו (ראו למשל, רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ [6]). הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלסטינית, אשר נחשבים לצורך העניין כתובע המתגורר בחו"ל. עם זאת עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ראו רע"א 6787/99 עאשור נ' מדינת ישראל). בית המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים וידון בכל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו (ראו רע"א 6066/00 אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ). לאור כל האמור לעיל ברי כי שיקול דעתו של בית-המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו על בית המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה - הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק, ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי-המשפט לשם הגנה על זכויות".

ראה והשווה: רע"א 8206/08 אחמד אלבשיתי נ' מדינת ישראל.

במקרה דנא, טען התובע 1 כי הינו "תושב השטחים" (ס' 1 לכתב התביעה), ומתוך שהינו מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, היה עליו להצביע על נכסים שיש באמתחתו בארץ, מהם תוכל הנתבעת להיפרע, ככל שיימצא במסגרת ההליך דנא כי יש מקום לפסוק הוצאות לטובתה.

לבד מסקירה כללית בטיבה ביחס להלכה המשפטית הנוהגת, לא פירטו התובעים בתגובה לבקשה כל היבט עובדתי ממנו ניתן ללמוד האם ברשותם נכסים כלשהם בגבולות השיפוט, או אף ביחס למצבם הכלכלי בעת הזו, ועל כן, ברי כי לא הניחו כל מסד שיכול להקהות הקושי הצפוי לנתבעת לגבות הוצאותיה, ככל שאלו ייפסקו לטובתה בהליך דנא.

בחירתם של התובעים להימנע מפריסת יריעה עובדתית באשר למצבת נכסיהם בגבולות תחום השיפוט, כמו גם ביחס למצבם הכלכלי, מסייעת לחזק המסקנה כי אילו הובאו אותן ראיות היו הן פועלות לחובת התובעים, כמאמר בתי המשפט בהקשר זה:

"כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו" ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, בעמ' 602-603.

באשר לנתבעת 2, חב' שרכת אבו רידא, ייאמר כי סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999, קובע:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

ברע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ, קבע ביהמ"ש העליון, מפי כב' השופטת חיות: "כבר נפסק בעבר כי כאשר התובעת היא חברה מוגבלת במניות (כבעניינינו) גוברת הוראת סעיף 353א לחוק החברות על הוראת תקנה 519 לתקנות (ראו: עניין ל.נ. הנדסה ממוחשבת, בפסקה 11 לפסק-הדין)".

בהתאמה, בת.א. (מחוזי ת"א) 19922-10-10 מזרח ומערב יבוא ושיווק בע"מ נ' מזרח ומערב מזון בע"מ, קבע ביהמ"ש:

"הכלל על פי הוראת סעיף 353א לחוק הוא חיוב חברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, ככל שאלו ייפסקו לחובתה. מתן פטור לחברה מהפקדת ערובה הוא החריג לכלל, והנטל לשכנע את בית המשפט בהתקיימות החריג מוטל על כתפי החברה התובעת".

סיכום

אחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים גם יחד, באתי לכלל מסקנה כי התצרף העובדתי הכולל, בצד האסמכתאות הנלוות, מלמד כי לא הוכח שסיכויי ההליך גבוהים, ועל פניו דומה כי בפני התובעים ניצבות מהמורות לא מעטות בדרכם לעבר הסעד הנכסף.

לכך יש לצרף את העובדה כי התובע 1 אינו מתגורר בגבולות השיפוט של מדינת ישראל, וכי גם הנתבעת 2 הקשורה בזיקה הדוקה לתובע 1 (ראו ס' 1 לכתב התביעה), הינה חברה בע"מ, אשר הוראות הדין לגביה מבטאות חובה להרים נטל ההוכחה בדבר זכאותה למתן פטור מהפקדת ערובה, וחובה זו לא הורמה, אף לא מקצתיה.

הלכך, סבורני כי לא ניתן להתעלם מהאינטרס של הנתבעת שבבוא יום, אם יבוא, לא תוכל להיפרע הוצאותיה, תוך שהתובעים אינם נחשפים לסיכונים האינהרנטיים הכרוכים בניהול הליך משפטי, לרבות חיוב בעל דין בהוצאות.

באשר לסכום הערובה, ככלל, לבד מהאמור על ביהמ"ש להעריך נכוחה אף את ההוצאות הצפויות של בעלי הדין כשיקול בקביעת גובה הערובה, כמו גם ליתן דעתו למורכבות ההליך וזהות הצדדים.

אחר שנתתי דעתי לכל אלה, ונטלתי בחשבון את העובדה כי גרסתם העובדתית של התובעים בכתב התביעה לא נותרה כבראשונה ביחס למהות הטובין, וממילא, כי לא ברור כיצד בדעתם להתמודד עם טענותיה העובדתיות של הנתבעת, והנגזרות המשפטיות הניבטות מכך, ובה בעת, נתתי אל ליבי את טיבו של ההליך, מורכבותו וזהות הצדדים, כמו גם את כל אשר פורט לעיל, סבורני כי האיזון הכולל בין הרכיבים השונים, מניב מסקנה כי יש לחייב התובעים בהפקדת ערובה מתונה בסך 14,000 ₪ במזומן בקופת ביהמ"ש, וזאת לא יאוחר מיום 13.10.16.

ייאמר כי לצורך קביעת סכום הערובה, התחשבתי לקולא בצורך שלא לחסום בפני התובעים את זכות הגישה לערכאות, הגם שסבורני כי היקף ההוצאות, שאפשר כי ייפסקו בהליך דנא לטובת מי מבין הצדדים, עשויות להיות גבוהות מכך.

ככל שהתובעים לא יפקידו סכום הערובה כאמור עד לאותו מועד, מובהר בזאת כי בהתאם להוראת תקנה 519(ב) לתקנות, תידחה התביעה ללא צורך במתן החלטה נוספת.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות ביחס לבקשה דנא.

המזכירות תעורר ההליך בפניי לשם מתן הנחיות מתאימות ביום 14.10.16.

ניתנה היום, ו' אלול תשע"ו, 09 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.